מי שטרם מכיר – האינפורמציה כאן בשבילך. מי שמכיר – פטור מקריאה, ממילא מה שאכתוב ייראה דל יחסית למה שאפשר לכתוב על "The Queen Is Dead".

אז קודם כל צריך לדעת שיש טרום התחלה, לשיר עצמו יש שיר פתיחה. זהו קטע מובחן ונצחי שיש אנשים שיזהו אותו מיד גם אם ייעורו משנתם. מדובר בהקלטה מתוך הסרט The L–Shaped Room, שבו חבורה עליזה שרה:

"Take me back to dear old Blighty,
Put me on the train for London Town,
Take me anywhere,
Drop me anywhere,
Liverpool, Leeds or Birmingham
But I don't care…"

צריך להבין את הבחירה הקריטית והגאונית הזאת: הסרט מספר על נערה פריסאית בהריון שעוברת לגור בלונדון. Blighty הוא כינוי סלנג לבריטניה. המשמעויות המקוריות שלו מגיעות מהמזרח והן "Foreign" ו-"Kingdom". במלחמת העולם הראשונה Dear Old Blighty היה מקובל בשירים כביטוי המביע את געגועי החיילים הבריטים הביתה. על הקטע הזה והמשמעויות שלו עומד השיר "The Queen Is Dead" שפותח אלבום חשוב ומדהים בעל אותו שם, אך שונה משאר הקטעים בו.

כל שורה בשיר היא פנינה. יש בו מטפורות שנונות וחרוזים, מסרים גלויים וסמויים ובאופן כללי אני מאחלת לגדולי המשוררים לכתוב טקסט כזה אישי, ולגדולי הפובליציסטיים לפרסם טור כזה פוליטי.

שש וחצי דקות מטרידות ודי פסיכיות שמספרות מצד אחד על שקיעתה החברתית של בריטניה, ומצד שני על מצבו העגום של האינדיבידואל (במקרה הזה חתיכת מוריסי…)

כשרואים את הקליפ של Derek Jarman לא בטוח שהפרובוקטיביות עמדה במבחן הזמן, אבל כשאני מאזינה לשיר עשרות פעמים בשנה הוא מרגיש לגמרי רלבנטי. ב-1986, "The Queen is Dead" נחשב מבחינה מוזיקלית וטקסטואלית לאינדי אולטימטיבי. עברו מאז 22 שנים וגם היום אני חושבת שזה נכון. הסמית'ס מנגנים אותו דחוס ומהיר, רועש ואפוקליפטי, והשירה של מוריסי היא כלי נגינה בפני עצמו.

כשחשבתי על שירי פתיחה של אלבומים ידעתי ש-Berlin של לו ריד הכי יפה, "I wanna be adored" של הסטון-רוזס הכי מרגש, רציתי לתת כבוד ל-"Mercy seat" של ניק קייב, וברור ש-"Airbag" של רדיוהד הוא המושלם. אני בכוונה מציינת את השירים האלה כדי לספר כמה הם משמעותיים עבורי ולעומתם להצביע דווקא על התכונה המיוחדת והמאוד לא אסתטית של "The Queen is Dead" – הוא טעון (בנשמה) ובועט (כלפי חוץ).

…"Farewell to this land's cheerless marshes" זו הפתיחה שתמיד תלחץ לי על איזה כפתור, תמיד הופכת לי את הבטן.

The Smiths – The queen is dead
מתוך The Queen Is Dead, משנת 1986

[מאת קסטה]

להשוואה: הגירסה של לירון

ספירת העונג: כל הקטעים

"התקופה שבה מוזיקה יכלה לשנות את העולם כבר עברה. אני חושב שזה יהיה מאוד נאיבי מצידי לחשוב ככה בזמני ובגילי" – ניל יאנג מתפכח

השבוע בספירת העונג:
Patti Smith – Gloria [אורן]
Fionn Regan – Be good or be gone [מיכל]
ברי סחרוף – כמה יוסי [אילן יוסים]
Joanna Newsom – Bridges and Balloones [Joe]
Spoon – The beast and the dragon adored [נמרוד]

1. אף פעם לא הרגשתי ממש רעידת אדמה. חברים שלי הרגישו ואיכשהו אני תמיד פספסתי, והיה לי נורא קשה לדמיין איך זה. היום החברה שלי הלכה לישון קצת ואני ניגשתי למטבח בבית שלה שבקומה השישית. הכנתי לעצמי משהו לשתות וכל הבית היה שקט והסתכלתי על רעננה מהחלון וחשבתי משהו על צבעים של בתים. נשענתי על השיש ובהיתי והמחשבה פשוט נדדה כשפתאום השיש כמעט נשמט לי מתחת ליד. כל הבית רקד שנייה או שתיים, ממש התנדנד מצד לצד, נדמה היה לי ששמעתי גם משהו נופל באחד החדרים. וואט. דה. פאק. זה היה מבהיל. מסתבר שזה היה כל כך חזק, ששני דרי הבית הישנים אשכרה התעוררו מזה. בנימה אחרת, נדמה לי שהיה זה רזי בן-עזר שאמר פעם שהשיר הכה-מעולה "I feel the earth move" של קרול קינג (מתוך אלבום המופת Tapestry) הוא בכלל אחד השירים הכי מפורסמים בעולם על אורגזמה נשית. אז אולי סתם התרגשתי. [מפ3]



2. חדשות טובות! The Streets יגיע לשתי הופעות בישראל באפריל, באחת מהן, מסיבה שאני מתקשה להבין, יופיעו גם ג'ירפות, ברי סחרוף והדג נחש. [עברית]
3. בשעה טובה! לתכנית הדגל של האלטרנטיביה ברדיו הישראלי, הקצה, יש בלוג ובו תוכלו למצוא רשימות שידור כשעודן מעלות עשן מהאולפן. כיף גדול. [עברית]
4. שותפי האהוב ללייבל, Morphlexis, משחרר להורדה חוקית וחינמית אלבום קצר של יצירות אינסטרומנטליות יפהפיות. רוצו להוריד לכם עותק, ו\או לקרוא קצת מסיפוריו של מורפלקסיס על הפרויקט. [מפ3; עברית]
5. יהודה לדג'לי, מהסונגרייטרז המוכשרים שידעה ארצנו בשנים האחרונות, משחרר ספונטנית שמונה שירים שהוקלטו בבית, כמו שהוא אוהב. האזנה נעימה! [עברית]
6. תרצו או לא, תאמינו או לא, תתנגדו לנצרותיזציה או לא, ולנטיינ'ז דיי נחוג השבוע בכל קצוות תבל וכמובן גם אצלנו (ומדוע לא?), ואף על פי שט"ו באב תמיד מרגש יותר בעיניי, אני אומר: למה לא! כל סיבה למסיבה טובה בעיניי, במיוחד אם עיקרה אהבה ויש גם שוקולד, שזו הדרך הטובה ביותר ללבו של הגיא. אז אייטמים הקשורים לוולנטיינ'ז מצוינים השבוע בעזרת הלבבה החביבה הזו שמשמאל. חפשו אותה ויהיו לכם לבבות בעיניים. [זהו]



7. [תודה לשיר] אההההההה!!! האזנה מלאה וחוקית ובאיכות נאה ל-Saturnalia, אלבומם הטרי של The Gutter Twins, הלא הם גרג דולי (אפגן וויגז, טוויילייט סינגרז) ומארק לנאגן (סקרימינג טריז, סולסייברז, ואחרים). גודנס גריישס, זה ממש כאן! [נגן בדפדפן]
8. היא מכורה לסמים, היא סובלת מאלימות במערכת יחסים, החיים שלה מתפוררים ועל פי כמה אנשים ימיה כאן בכלל ספורים. אבל אם מישהו היה צריך תזכורת למה לעזאזל אנחנו כל כך אוהבים את איימי ויינהאוס, שייתן עינו בהופעה המדהימה שהיא נתנה בגראמי בשידור לוויין מלונדון. כבר צפיתי בלא מעט קטעים שלה בהופעה, והם תמיד היו די מעפנים. הפעם, אף שהיא נראית גמורה מתמיד, היא נתנה פרפורמנס אדיר שהלך והשתבח מדקה לדקה. תענוגות. [טיוב]

קרא/י את המשך הפוסט

היעדר הגיטרה בתחילת השיר לא אמור להפתיע אף אחד. בכל זאת מדובר באחת הלהקות המינימליסטיות ביותר בעולם האינדי האמריקאי, כזאת שבאלבומה הקודם, Kill The Moonlight, הצליחה לבנות מלודיות מושלמות מתופים וקלידים בלבד ("The way we get by"), או אפילו מהברות גרוניות ("Stay don't go"). ואכן מקצב הבס/קלידים/תיפוף/שירה הבסיסי שפותח את השיר מציית במלואו לסטנדרט של הלהקה – אבל הגיטרה, כשזאת מופיעה, עושה את כל ההבדל.

על פי הקרדיטים של השיר, בריט דניאל, הסולן, הוא גם האוחז בגיטרה, אך הדבר האחרון שהיא עושה הוא ללוות את השירה. זאת מופיעה תחילה כפידבק תוקפני וקצרצר כדקה מתחילת השיר, ותופסת לאט לאט נפח הולך וגדל. הגיטרה של דניאל לא מצייתת למקצב האוורירי – היא חותרת תחתיו, רוחשת ברקע ואז פורצת באלימות דרך הסדקים במקצב השברירי, מנצלת את חולשותיו, עד שהיא מאיימת להטביע אותו כליל – ואז נמוגה. מאפשרת לתיפוף האיטי להוביל את השיר אל סופו.

The beast and dragon, adored הוא לא רק השיר האהוב עלי של ספון ואחד האהובים עלי בכלל מהשנים האחרונות, הוא גם כזה שמשדרג את כל חוויית ההאזנה ללהקה, שכל פעם שאני נתקל בפשטות המקסימה של הלהקה, אני נזכר ביכולת שלה לקחת את הנוסחא המוכרת ולנפץ אותה למשהו הרבה יותר מיוחד. מצד שני, אם הם היו עושים את זה בכל שיר ושיר – זה לא היה מיוחד כלל.

Spoon – The Beast and Dragon, Adored
מתוך האלבום Gimme fiction, משנת 2005

[מאת נמרוד]

ספירת העונג: כל הקטעים

ספירת העונג: מההתחלה הוא פרויקט קהילתי של העונג שבת, בו הקוראים הוזמנו לכתוב מכתמים קצרים על שירי פתיחת-אלבום שהם אוהבים במיוחד. נכון לרגע כתיבת שורות אלו, הפרויקט עודו מתמשך, אף כי אי אפשר לשלוח יותר קטעים.

למען הסדר הטוב, ובעקבות המלצתו הנבונה של הקורא עמיחי, כאן תוכלו למצוא את כל קטעי "ספירת העונג: מההתחלה" לפי סדר פרסומם.

שבוע 1
Elliott Smith – Sweet Adeline [דנה]
David Bowie – Five Years [חבר של ביבר]
Billie Holiday – I’m a fool to want you [אשס]
היהודים – מחפש תשובה [ינון]
The twilight singers – The twilight kid [אורן ראב]

שבוע 2
Patti Smith – Gloria [אורן]
Fionn Regan – Be good or be gone [מיכל]
ברי סחרוף – כמה יוסי [אילן יוסים]
Joanna Newsom – Bridges and Balloones [Joe]
Spoon – The beast and the dragon adored [נמרוד]

שבוע 3
The Smiths – The queen is dead (פעם ראשונה) [קסטה]
The Smiths – The queen is dead (פעם שנייה) [לירון]
Coldplay – Don't Panic [אלמוג]
Omri Levy & Shany Kedar – No pun intended [דוד שפיר]
Pixies – Debaser [נועה ליברייטור]

שבוע 4
Depeche Mode – I feel you [פרנק זעתר]
Flue – Esmafarja [y99]
Sigur Ros – Svefn-G-Englar [תמיר פיינגולד]
אביתר בנאי – יש לי סיכוי (פעם ראשונה) [מרקוביץ']
אביתר בנאי – יש לי סיכוי (פעם שנייה) [שגיא ב]
Counting Crows – Round Here [אסף]

שבוע 5
John Frusciante – Going inside [אופקיטו]
Robin Guthrie & Harold Budd – Neil’s Theme [עדי סברן]
The Cure – Plainsong [עמי ברנד]
בלובנד – ערים וזיכרון 2 [דולי]
Public Enemy – Lost at birth [נדב]

שבוע 6
Portishead – Mysterons [עמרי חג'ג']
Butthole Surfers – Sweat loaf [Nakamir]
Stone Roses – I wanna be adored [קסיוס]
dEUS – Suds & soda [פלונטר]
Art bears – On suicide [רועי ירקוני]

שבוע 7
Animal Collective – Leaf house [Cry No Litra]
Funkadelic – Maggot brain [אורי שחורי]
Beck – The golden age [נוי רוטברט]
Counting Crows – Round here [טייק 2, תם שי]

שבוע 8
Midlake – Roscoe [מרגוליס]
Lou Reed – Berlin [אורן וילקינס]
Cloud Cult – Chain reaction [קנדי]
The Decemberists – Leslie Anne Levine [איילון צפון]
הכבש הששה עשר – איך שיר נולד? [radtima]

שבוע 9 ואחרון
Led Zeppelin – Whola lotta love [יובל]
Sixteen Horsepower – Clogger [גארפילד]
The smiths – Reel around the fountain [דרור קוחלסקי]
Hole – Turpentine [שני]

סיכום
Radiohead – Everything in its right place + מילות סיום [גיאחה]

המסך עלה לאט, כמו שאני אוהב. השיר הראשון לא הושיט לי יד, ולא רמז בניע ראש קל לכיוון כיסא פנוי. הוא פשוט ידע שאני מקשיב.

מיד שמעתי שהיא מחויבת, ומחויבות זה חשוב, אבל היססתי בגבי אל הקיר. כשהבחנתי באליטרציה יותר-ממקרית, נזדקרו אוזני ומרכז הכובד זע מספיק כדי להתנתק מהקיר ולהזדקף. בבית השלישי נאלצתי להתחייב גם אני – נתתי לאלבום ולה קרדיט סבלנות כמעט בלתי מוגבל ברגע ששמעתי אותה אומרת "dirigibles", ומתכוונת לזה. זה מה שעושה לי את זה, התברר, ולא חשתי צורך להתנצל. באמת, זה המעט שיכולתי לעשות אפילו אחרי חצי שיר – החלטתי שהיא לא תוכל לשעמם אותי – והיתר לא אכזבו. עם כל מטאפורה מפוכחת וכל תפנית כמו מתבקשת של צלילי הנבל, הופנטתי בהנהון שבע רצון.

קניתי את האוזניות שלי לכבודה. וזה היה מזמן, כנראה. זה היה בבית – הרמקולים צברו אבק כי שמעו הכל בכל הבית, והמגבר עמד שם בעצם בשביל "להניע" אוזניות מההום סנטר בארבעים שקל. וזה היה בצבא. אנשים לידי היו מתקשרים כל פעם להתלונן על טרק תשע. השנה הייתה 2004, ולי לא נותרה ברירה – זה היה להנמיך או להשקיע באוזניות. מחקו את המיותר.

הצבתי לעצמי קריטריונים לשיר פותח ראוי לציון (שאזכור את שמו, שלא יבטיח מה שהאלבום לא יכול לקיים וכו' וכיו"ב) ועד היום הוא מהיחידים שעונה על כולם, וזה טוב ויפה – אך ההרגשה שמציפה אותי כל פעם ש-"Bridges and Balloons" מגיע בפלייליסט (גם בתפקידו כראשון ברצף שירים מענג להפליא) היא שלא איפשרה לי לשקול בלב שלם בחירה בשיר פתיחה אחר להתרפק עליו בפומבי: רגיעה, הערצה ותקווה, חיבור למשהו חלומי ובו בזמן כה אמיתי, זכרונות של דברים שקרו ושלא, תהייה לגורל אנשים שהסכימו ויסכימו איתי… שנאמר, כשטוב זה מטיב; גם כשרע – במיוחד כשרע.

Joanna Newsom – Bridges and balloons
מתוך The milk-eyed mender, משנת 2004

[מאת Joe]

ספירת העונג: כל הקטעים