ספירת העונג: The Beast and Dragon, Adored
היעדר הגיטרה בתחילת השיר לא אמור להפתיע אף אחד. בכל זאת מדובר באחת הלהקות המינימליסטיות ביותר בעולם האינדי האמריקאי, כזאת שבאלבומה הקודם, Kill The Moonlight, הצליחה לבנות מלודיות מושלמות מתופים וקלידים בלבד ("The way we get by"), או אפילו מהברות גרוניות ("Stay don't go"). ואכן מקצב הבס/קלידים/תיפוף/שירה הבסיסי שפותח את השיר מציית במלואו לסטנדרט של הלהקה – אבל הגיטרה, כשזאת מופיעה, עושה את כל ההבדל.
על פי הקרדיטים של השיר, בריט דניאל, הסולן, הוא גם האוחז בגיטרה, אך הדבר האחרון שהיא עושה הוא ללוות את השירה. זאת מופיעה תחילה כפידבק תוקפני וקצרצר כדקה מתחילת השיר, ותופסת לאט לאט נפח הולך וגדל. הגיטרה של דניאל לא מצייתת למקצב האוורירי – היא חותרת תחתיו, רוחשת ברקע ואז פורצת באלימות דרך הסדקים במקצב השברירי, מנצלת את חולשותיו, עד שהיא מאיימת להטביע אותו כליל – ואז נמוגה. מאפשרת לתיפוף האיטי להוביל את השיר אל סופו.
The beast and dragon, adored הוא לא רק השיר האהוב עלי של ספון ואחד האהובים עלי בכלל מהשנים האחרונות, הוא גם כזה שמשדרג את כל חוויית ההאזנה ללהקה, שכל פעם שאני נתקל בפשטות המקסימה של הלהקה, אני נזכר ביכולת שלה לקחת את הנוסחא המוכרת ולנפץ אותה למשהו הרבה יותר מיוחד. מצד שני, אם הם היו עושים את זה בכל שיר ושיר – זה לא היה מיוחד כלל.
Spoon – The Beast and Dragon, Adored
מתוך האלבום Gimme fiction, משנת 2005
[מאת נמרוד]
אם הייתי מתבקש לכתוב על השיר הזה, כנראה שהייתי מעתיק את מה שנאמר בפסקה האחרונה מילה במילה. תענוג של שיר, והפתעה גדולה ומשמחת שמישהו כתב עליו. למעשה, הסיבה היחידה שאני לא שומע את השיר הזה ברצף אינסופי בכל פעם שאני שם את Gimme Fiction היא שהשיר שבא מיד אחריו טוב לא פחות, ובסופו כבר נשאבים לתוך האלבום ונאלצים לחכות 40 דקות לסוף האלבום ורק אז אפשר לחזור לשיר הפתיחה.
[…] מול מקולי קאלקין – מצד אחד, אחת הלהקות האהובות עלי, שכתבה את אחד השירים האהובים עלי בכל הזמנים, ושהאלבום הקרב והולך שלהם הוא אחד מהמצופים של השנה […]