איך שלא תסתכלו על זה, "כמה יוסי" הוא אחד השירים הכי טובים ברוק הישראלי ולא במקרה הוא פותח את אחד האלבומים הכי טובים במוסיקה הישראלית.
נגינת הגיטרה הרכה ב-4 שניות הראשונות של השיר מתחלפת בדיסטורשן העצבני מהגיטרה החשמלית, כאילו תופסת את המאזין שזה אך סיים להאזין לעוד שיר גיטרות רכרוכי, ומעיפה אותו רחוק רחוק במרחבי הזמן-מקום לעיר חולון ולתקופת הנעורים של אחד, ברי סחרוף.

האווירה שנוצרת במנגינה המהירה ותזזיתית של השיר היא של חוסר מנוחה ותנועה מהירה, כזאת המאפיינת את תקופת הנעורים שבה רצינו להספיק הכל ולא לוותר. זה נשמע כאילו ברי סחרוף (יחד עם רע מוכיח) מנסה להוציא אותנו משגרת היום המשמימה ולהזכיר לנו שפעם היינו נערים חסרי מנוחה ש"מחפשים עניינים", שלא מתפשרים ולא מוותרים לעצמנו על שום דבר. סחרוף שר בפשטות את כל הזיכרונות שלו על "לחם עם חלבה", "גשם של גוגואים" ועל כל אלה שהתערבבו בחולות. מלבד העובדה שאחרי השיר מגיע אלבום מופתי, השיר הפך לסוג של שיר מיתולוגי שיש מאחוריו סיפורים ותהיות בין כל קבוצה של נערים ונערות שפתאום מגלים את השיר ומתחילים לשאול את עצמם מי היה יו"ר הכנסת (יוסף שפרינצק), מי זה שלמה (מזרחי, גיטריסט להקת "הבמה החשמלית" שברי אהב) ומי זאת לעזאזל פאני היל שעברה מיד ליד (ספר ארוטי על נערה מתירנית מהמאה ה-18). לכל אלה מצטרף הפזמון המעולה עם הילדים שלא מבינים מה הם אומרים (והגיע הזמן שמשהו יגלה) והצעקה המטורפת שאומרת רק דבר אחד "חופש!!!"

הפלאשבקים של סחרוף מתוארים בצורה אותנטית וישירה, בלי יותר התחכמויות או משחקי מילים מפולפלים פשוט תיאור חם של אירועים, צלילים, צבעים, רגעים וטעמים – כל כך פשוט שזה נשמע כמו השיר שאנחנו היינו כותבים על תקופת הנעורים שלנו, אם רק היינו כותבים אחד כזה.

ברי סחרוף – כמה יוסי
מתוך סימנים של חולשה, שנת 1993

[מאת אילן יוסים]

ספירת העונג: כל הקטעים

Fionn Regan מזכיר לי את שאריות הגשם הנוטפות את תוך שלוליות הלילה.

נו, אתם ודאי מכירים את הצליל הזה. אחרי שירד גשם כל היום וכל הלילה וכל היום שוב, ואפילו אף לא הוצאנו מהבית, ומי שאיפף החוצה מהבית עשה זאת חמוש במעיל ומטריה וצעיף וכפפות. ונראה שהשמש שכחה מקיומנו חוץ מברגעים קטנים של אור, שמזכירים לנו מה אנחנו מפסידים לפני שהם נעדרים מחיינו בחזרה.
רק אז יכול הקסם לקרות. הערב כבר ירד, היום כבר נגמר. אין סיכוי לקשת בענן, אין סיכוי שיהיה חמים. הרחובות מטולאים בשלוליות שידענו שיגיעו אך העירייה לא הגדילה ולא עשתה דבר לגביהן. הרעמים שמובילים לעוד ממטרי שמיים הופכים לתדירים פחות, אחר הגשם נחלש, ונחלש ונחלש, עד שנותר ממנו צל של גשם, טפטוף פכפוכי אל תוך שלוליות הלילה. השמים יבשים אבל העצים, הגגות, העמודים והמכוניות כולם ממשיכים להמטיר עלינו את גשם הפאנטום הזה, שאינו רטוב, אך גם לא ממש יבש עדיין, שאינו מבשר את סופה של הקרה הנוכחית, אך גם לא מבטיח שהיא כאן להשאר.

פיון ריגן הוא כל זה. הוא הפכפוך הנעים הזה שנותן הרגשה טובה. הוא ההרגשה הקלושה שהכל יהיה בסדר. הוא לא גיטרות חשמליות שחודרות אל תוך הגוף, לא בס מחוספס שמשנה את איך שאנחנו שומעים מוזיקה. שיר שמתווה את הדרך לאלבום שבא אחריו, בשקט, ברוגע, אבל דווקא כך, כמו צילו של הגשם, מחלחל עמוק אל תוך העור, משאיר שם חותם חלק וחמים.
ו-"Be Good Or Be Gone" הוא הזיקוק של זה. לא מפיל את הראש שלכם מהמקום, לא גורם לכם לשקול מחדש את כל מה שידעתם על מוסיקה. אבל הוא, וכל The End Of History שאחריו, מבטיחים לי שיהיה בסדר, כמו אי השקט שאחרי הסערה, שניקתה את הכל.

Fionn Regan – Be good or be gone [מיכל התעקשה על הביצוע הזה והיא צודקת, זה אחד הקליפים הכי יפים שראיתי. אבל הנה, גם מפ3]
מתוך The End Of History, משנת 2007

[מאת מיכל]

ספירת העונג: כל הקטעים

מילים זה רק כללים וחוקים: G-L-O-R-I-A, כולם ביחד.

אם הייתי יושב הייתי נופל מהכיסא. למזלי שכבתי על המיטה, מריח את החוברת של הדיסק, מרפרף בקולאז' התמונות. 'גלוריה' של פטי סמית' זו ההתחלה שלי. את הדיסק קניתי ככה-סתם. שמעתי איזו מילה על פטי סמית' והחלטתי להמר ולתת לה צ'אנס. את הדיסק קניתי בפיקדילי הישן בירושלים (רחוב ש"ץ), פיקדילי של לפני ההסתבכויות והשערוריות והסגירה והפתיחה והסגירה. קרעתי את הצלופן, הופ – הדיסק למערכת ואני שוכב על המיטה בפוזת האזנה.

זה התחיל עם פסנתר איטי, אפל שרק נתן קצת קצב. ואז הגיע הקול של פטי: חזק, עֹצמתי, מלוכלך שהכריז ש-"Jesus died for somebody’s sins but not mine… my sins – my own, they belong to me" . יש כאן פרובוקציה מיידית ויש כאן גם לקיחת אחריות מלווה בהתרסה ויש כאן מוזיקה מעולה. הקצב מתגבר, הגיטרות נכנסות והדקלום הופך לשירה, לנהמה, לצעקה.

גלוריה המקורי הוא שיר רוק סטנדרטי של ואן מוריסון. פטי, במה שהפך לסימן היכר, לקחה את השיר, לקחה במובן המיני (באנגלית) – לקחה עליו בעלות בצורה כל כך משכנעת עד שוואן מוריסון נשמע כמו להקת גראז' שעושה קאבר לפטי. מוריסון, כדרכם של רוקרים (גברים) שר על ההתאהבות שלו בגלוריה המופלאה שעושה לו רק טוב ("oh, she makes ya feel so goooood, oh she makes ya feel alright"). פטי סמית מבצעת את השיר ובמקום לתת גרסה נשית מרוככת היא שרה את הזוית הגברית ולוקחת אותה עוד כמה צעדים קדימה. היא מוסיפה כמה מילים, משנה כמה אחרות והופכת את השיר לאובססיבי ואלים – אם כבר רוק אז שיהיה פאנק. היא שרה כמו גבר ומורחת גם שכבה של אירוניה כדי שנתבלבל ולא נדע אם זה שיר חייתי מלא תשוקה ואלימות או פארודיה על מאצ'ואיזם שקורס אל מול גלוריה החיננית/פאם-פטאלית וכבר לא ברור אם הוא כבש אותה, או להיפך – הוא לגמרי שבוי בקסמיה.

השיר הקצר הזה, השיר הראשון באלבום הראשון של פטי סמית' הוא דחיסה של כל המאפיינים של פטי סמית' לחמש דקות, כך הבנתי מאוחר יותר (אחרי עוד כמה אלבומים והרבה שעות האזנה). יש כאן את החיבה של פטי לקאברים, את השירה הייחודית, הפסנתר והגיטרות, הקצב, הצעקות ודיקלומי השירה. יש כאן את הרמיזות האירוניות ואת העיסוק בג'נדר וגם את הנטייה לצטט ולהתחבר לקונטקסט תרבותי רחב יותר, למשל רמבו שנוכח בשיר הזה במוטו האנרכיסטי לעילא: The words are just rules and regulations to me, me. כן – me!

אבל את כל זה למדתי לאחר זמן. בשמיעה הראשונה זו הייתה המוזיקה ובעיקר השירה שהפנטה אותי. השירה ששידרה את כל זה מעבר למילים.

Patti Smith – Gloria
מתוך Horses, משנת 1975

[מאת: אורן]

ספירת העונג: כל הקטעים

סליחה על השעה בה עלה העונג היום. מקרה קשה של אלרגיה ונפילה לא מתוכננת בשרתי האיחסון גרמו לעבודה איטית במיוחד על העונג. סורי!
בנוסף, עקב נפילות חוזרות ונשנות של המחשב הנייח, רוב העונג הזה נערך על הנייד, ואין לי בו את רשימת ה-RSS שלי (כן, אני יודע, צריך להעביר הכל לקורא אונליין, לא הספקתי עדיין והקורא הכי נוח שאני מכיר נמצא בתוך דפדפן ה-Flock שלי). אז… יש כאן הרבה מאוד אייטמים שלכם, ויחסית מעט על מוזיקה. אבל היי, צריך לגוון לפעמים, תתמודדו! לפחות לא נפל לכם השרת היום! הפצ'י!

1. אני לא שם, וגם דילן לא שם, ואף על פי שבכל רגע נתון תמצאו חמישה עשר זמרים עם גיטרה שטוענים עליהם שהם שם ממש עכשיו, האמת הקשה היא שדילן של אמצע-עד-סוף הסיקסטיז היה ונשאר שם, ולא שוחזר מעולם. עורכים של מגזינים כמו הרולינג סטון אוהבים לחפש בנרות את היורש הראוי לדילן ומכתירים בכל שנה אחד אחר. אבל גם הם כבר יודעים שאין. וזה דווקא לא רע. עם כל ההשפעה העצומה של דילן על היוצרים-זמרים של המאה העשרים (ואחת), למה צריך יותר מאחד כזה? אבל החודש גם אני נדרשתי להשוואת דילן כזו או אחרת כששמעתי, באיחור ניכר ובהנאה ניכרת אף יותר, את שיר הפתיחה לאלבום האחרון והמעולה של ג'וש ריטר. השיר הפותח, "To the dogs or whoever" הוא דילני כל כך במובהק, שברור מהרגע הראשון שזו מחווה, על גבול הפרודיה, לגיבור הנעלם של ריטר. או לפחות אחד מהם. אבל בדומה לשירי הפתיחה הטובים ביותר, השיר הזה הוא מצוין וממכר אבל הוא רחוק מלהיות השיר הכי טוב בדיסק, ולמעשה הוא רק יריית הפתיחה [האזינו לכל האלבום!]. דילן הוא גיבור אחד, אבל לריטר יש שלל גיבורים ואת אחד מכישרונות הכתיבה (ולמרבה השמחה, גם ההלחנה והביצוע) הגדולים ביותר של זמננו. אז לו היה ריטר יהיר ומלא בעצמו, אפשר היה לראות בשיר הפתיחה הזה הצהרה של "עד עכשיו היה דילן, עכשיו יש ריטר". אבל לא כזה הוא ריטר. הוא יוצר בכוונה ובכישרון גדולים שירים מאוד אמריקאיים ומאוד מאוד מאוד מאוד טובים, שמכל אחד מהם אפשר לבחור לפחות שורה בלתי-נשכחת אחת ולחקוק אותה במקום חשוב. עדיין לא עיכלתי את האלבום הזה עד סופו, אבל התאהבתי כבר בשיר הפותח. עכשיו צריך להתחיל לאסוף את אלבומיו הקודמים. [מפ3]



2. מוזר, אבל אין השבוע שום דבר חשוב מספיק כדי להיכנס ל"עיקר החדשות". במקום זה, יעל מאירי נתקלה בחולצה הנהדרת הזו בפיצריה תל אביבית:
   
   העונג כולו שלי!
3. אה, רגע! מסתבר ש-UNKLE מתפרקים. נו, לפחות הספקנו לראות אותם לייב. [אנגלית]



4. השבוע בספירת העונג:
   Elliott Smith – Sweet Adeline [דנה]
   David Bowie – Five Years [חבר של ביבר]
   Billie Holiday – I’m a fool to want you [אשס]
   היהודים – מחפש תשובה [ינון]
   The twilight singers – The twilight kid [אורן ראב]
5. [תודה לעשרות אלפי השולחים והשולחות] מה יותר טוב מהתכניות של קונאן או'בראיין, ג'ון סטיוארט וסטיבן קולבר? א-הא. אני שמח ששאלתם. התשובה היא: מלחמה בין שלושתם! לפני כמה שבועות טען קונאן בתכנית שלו שמכיוון שהוא "עשה" לצ'אק נוריס את הקריירה (כשהציג אותו שוב ושוב בתכנית שלו), וצ'אק נוריס עומד לצדו של המועמד לנשיאות מייק הקאבי, מכאן יוצא שקונאן אחראי להצלחתו של הקאבי. קולבר שמע והזדעזע, וטען כנגדו שהוא-הוא, קולבר ולא אחר, אחראי להצלחתו של הקאבי. העניין התדרדר להכפשות הדדיות בתכניות של שניהם, ואחרי שגם ג'ון סטיוארט התערב וטען שהוא עצמו עשה לקונאן את הקריירה (זוכרים? הלינק הופיע כאן לאחרונה) ולכן גם לכל שאר המעורבים (כולל הקאבי!), העניין התפתח לקרב אימים בלתי נשכח בין שלושתם שהתחיל אצל סטיוארט, נמשך אצל קולבר והסתיים נפלא אצל קונאן (אצל יאירוה אפשר לצפות בשלושת האחרונים בעמוד אחד). וכמובן שכל הסיפור לכל אורכו פשוט קורע מצחוק. אנג'וי. [טיוב]

קרא/י את המשך הפוסט

Twilight as Played by the Twilight Singers הוא אלבום כל כך טוב, לדעתי, מכיוון שהוא שלם שמכיל יותר משני החלקים שמרכיבים אותו – יש את אוסף השירים חסר היומרות שגרג דולי, סולן הלהקה, הקליט עם שני חברים בתקופה שאחרי Black Love של להקתו הקודמת, Afghan Whigs. ויש את המוצר המלוטש שאנחנו יכולים לשמוע, שהוא בזכות הפקה של Filla Brazillia באולפן באנגליה. ואלבום שהוא כל כך טוב נמדד בעיקר בשיר שפותח אותו.

"The Twilight Kid" הוא אולי השיר הראשון באלבום הזה, אבל הוא לא ההתוודעות הראשונה שלי לאלבום. קדמו לו "Love", שלפני כן כבר היה אפשר למצוא אותו במסדרונות האינטרנט האפלים בתור דמו שנקרא "Black Love", והשיר שסוגר את האלבום, "Twilight", שלא יכולתי להתאפק והורדתי כדי לשמוע מה מכין לנו גרג דולי בתקופה שאחרי Afghan Whigs. לשמוע שיר שהוא התחלה של סרט (כי כל אלבום שגרג דולי עושה הוא בעצם סרט) היא חוויה שונה לחלוטין כשאתה כבר יודע מה הסוף של הסרט. ועדיין, על אף הצלילים המרגיעים של השיר האחרון והשורה הזו שחוזרת שם כל הזמן ("Everything is gonna be all right"), כששומעים את השיר הראשון בפעם הראשונה, משהו גורם לך לפקפק בזה.

לפני השיר הראשון באה עטיפת האלבום – כוכבים לבנים על רקע שחור, שני ברבורים שהקשר ביניהם לבין שאר האלבום הוא מקרי, והדקלים האלה בחושך מוחלט. עיר בלילה. השיר הראשון, בלי להשתמש אפילו באפקט אחד רלוונטי, מצליח להעביר את האווירה הזאת בדיוק מוחלט. ארבעת הצלילים הראשונים שפותחים את האלבום – הפסנתר שמלווה אותנו, כמו מורה דרך נאמן, לאורך כל האלבום, לפעמים מתחבא מאחורי שכבות של דיסטורשן ולפעמים מוביל את העלילה – הם בדיוק כמו שמישהו יאמר "תנו לי בבקשה מוזיקה של לילה". הסטרינגס שמצטרפים מיד אחר כך, והגיטרה, שחוזרת על אותו אקורד, שוב ושוב ושוב. כשגרג דולי מתחיל לשיר, אנחנו מגלים שזה בעצם הסוף של הסרט. או אולי סוף של סרט אחר. "Rock steady baby, your man is dead", הוא שר, וכל המרחבים הפתוחים של האלבום הזה, מהווידוי שב-"King Only", דרך האזנת הסתר שב-"Verti Marte" ועד המילים המרגיעות שחותמות את האלבום – "Everything is gonna be all right – the way things [have] always been".

מה שהופך את השיר הזה להרבה יותר מסתם שיר פותח טוב, הוא המקצבים המוזרים ש-Filla Brazillia מוסיפים לשיר – תופים שמתחילים, ומפסיקים, ויוצרים איזושהי תבנית מוזרה שבתוכה השיר הזה מרחף, משאירים לנו את המקום לחשוב שזה לא היה, ואף פעם לא יהיה, שיר פופ נורמלי.

The twilight singers – The twilight kid
מתוך Twilight, as played by the twilight singers, משנת 2000

[מאת אורן ראב]

ספירת העונג: כל הקטעים