יש נטייה אנושית לחשוב ששירים מסויימים מגדירים דורות של בני נוער חובבי מוזיקה. בכל דור ודור יקומו בני ה-14 פרועי השיער שיגידו שזה-זה האלבום שהם שמעו בכל לילה בווקמן/פטיפון/אמפי 3 כשהם שכבו במיטה מבכים את היותם מבולבלים ומחוצ'קנים. הם גם יגידו, שמי שלא היה שם באותו הרגע ובאותו הגיל, לא יבין. האמת היא, שזה הפוך. העולם פשוט מלא בכל רגע נתון בזרמים מטאפיזיים שנעים בין בני העשרה התלושים, והזרמים האלה שואבים לתוכם כל שיר שייגע בתחושה הזו בדיוק. ככה שאי אפשר לכעוס על מי שיגיד ש"מיי כמיקל רומנס" זאת להקה עם מסרים עמוקים, ואי אפשר לכעוס עלי שבחרתי את "מחפש תשובה" מתוך "מציאות נפרדת" של היהודים לשיר הפתיחה שלי.

כי השיר הזה נוגע בדיוק ברגע הזה שתיארתי. ויותר מזה, הוא שער הכניסה האפל של כל כך הרבה מבני דורי, מי שהיו בני עשרה בסוף שנות ה90, לעולם הספק-אפל-ספק-פומפוזי של היהודים. בנקישת מצילה תמימה נקרע פתאום לחלל האוזן ריף גיטרה שכולו צועק שנאה וכאב. ומבלי לתת לטינאיג'ר המסכן רגע לשאול את עצמו אם לפה התכוון להגיע, כבר אין לאן לברוח. אתה ביהודים-לנד, ואי אפשר להתבלבל על מה מדברים פה.
ואולי חשוב יותר משיגיונות נעורים, הייתה שם מהפכה אמיתית, מוזיקלית. כי את הכעס המתפרץ הזה פשוט אי אפשר היה לשמוע בשום מקום אחר, ועד שלא באו היהודים ושחררו אותו, היית צריך לחכות לסוף של "עכשיו מעונן" בשביל לקבל קצת ממנו. וגם היום, אפשר להגיד שיש משהו מגוחך ביהודים, או לכל הפחות שהם לוקחים את עצמם קצת יותר מדי ברצינות. ובכל זאת, בנקישת מצילה וריף עצבני, הרחיבו היהודים את מנעד המוזיקה הישראלית.

וכן, זה היה האלבום של דור, של מי שיספרו גם היום בגאווה שראו את היהודים ב"גאלה" לפני ששמעו עליהם בתל אביב. של מי שרקדו את "קורא לה אלה" ו"ג'קי" בנענועי ראש עמוס שיער, וחשבו שהם הכי מיוחדים בעולם…

היהודים – מחפש תשובה
מתוך מציאות נפרדת, משנת 1995

[מאת ינון]

ספירת העונג: כל הקטעים

הכינורות פורטים על מיתרם הראשון כאות להרמת מסך.
המערכה האחרונה החלה.
הכל משתתקים והיא פוצחת בשיר.
לרגעים ראשונים אתה מתבלבל. זאת לא הבילי שהכרת – קולה צרוד ולעיתים מגמגם, שפתיה יבשות וגרונה חסר כוח. אתה יודע שלא משנה מצבה, היא תמיד תוכל לצלול בתווים.
אתה מסתכל על הקופסא ובודק את השם, שמא טעית וקנית את הצליל הלא נכון.
אבל לא. הכל במקום – השם, המבט המצודד והעיניים השואפות מעלה.
ואז לקראת הסוף, אחרי שתהית שוב ושוב האם זהו הרגע בו הוכנעה סופית, החצוצרן מצטרף.
עכשיו הכל בסדר.
החצוצרה אוספת את החום במתכת הקרה בדיוק כמוה, כמו ליידי דיי שלי.
התזמורת של ריי אליס מזמזמת יחד איתה, ממלאת את השתיקות והמרווחים הקטנים, אך היא לא מנסה להתגבר עליה. אפילו אם תלחש עדיין ישמעו אותה.
בזמן כלשהו אחר-כך יתר השירים יבואו לנחם בדמות קולה.
לפעמים כל מה שצריך זו מערכה אחרונה מוצלחת – כזאת שנוצרה בשלושה ימים של פברואר קר ונשמרת גם אחרי 50 שנה. אכן זוהי הקודה בחייה של בילי הולידיי, אבל איזו אוברטורה.

Billie Holiday – I'm a fool to want you
מתוך Lady in satin, משנת 1958

[מאת אשס]

ספירת העונג: כל הקטעים

נותרו לנו חמש שנים, איזו הפתעה…
האלבום "עלייתם ונפילתם של זיגי סטארדאסט והעכבישים ממאדים" נפתח דווקא בסוף.
סוף העולם. אפוקליפסה. כאוס. בלאגן. נשיקות אחרונות. השתטחויות על קברי-צדיקים. בריחה. פאניקה (בלי פאניקה!). הרס. התאבדויות. בכי. ופרצוף אחד יפה ששותה מילקשייק.

אבל למה אנחנו קופצים קדימה? בואו נתחיל מההתחלה.
שיר פתיחה צריך התחלה טובה. זה נשמע קצת מטומטם, אבל תחשבו על זה שלא כל שיר יכול להיות שיר פתיחה. שיר פתיחה של אלבום צריך להיות מיוחד.
איזה צליל שבולט מעל הכל, איזה ריף של גיטרה, איזה באס שמרטיט אותך, משהו.
ו-"Five years" מתחיל נכון.
האלבום נכנס למערכת. לחצת על פליי. ואז מתחיל התיפוף. עדין ורגוע. הכל עדיין שלו. כמו פעימות לב שמלוות בקצת נקישות על ההאיי-הט. לאט-לאט, כמעט בלי שנרגיש, הווליום מתגבר ומתגבר.
ואז בואי מתחיל לשיר, מלווה בפסנתר וגיטרה. פריטה עדינה. 4 אקורדים. לא צריך יותר מזה בשלב הזה.

החדשות בדיוק הגיעו. נותרו לנו חמש שנים לבכות בהן
גזר-הדין כבר פה, אין לאן לברוח חוץ מלהשלים עם המציאות שנידונה לנו.
אבל נדמה שדווקא עכשיו, כשגילינו על הסוף, אנחנו מתעוררים: טלפונים, צעצועים, קולות, טלוויזיות, הכל כ"כ פתאומי, כ"כ דחוס.
ואז, מתוך כאב ראש עצום שתוקף אותו הוא רואה את הביזאריות של המין האנושי. כל הפחד, הכאב, הבחילה, ההתמודדות הלקויה עם הטרגדיה, הכל יוצא החוצה לעיני כולם.

לא חושב שידעת שאת מופיעה בשיר הזה
ואז מגיעה מי שזו לא תהיה, מעיין אי של שלווה בתוך כל הרעש, ובואי דואג רק לה.
העולם מסביבו משתגע, מאבד את הצפון, אנשים קופצים מבניינים, מזג-האויר קר, הגשם יורד,
וכל מה שהוא רואה זה רק בחורה שמחייכת אליו.
וזה בעצם מה שחשוב, לא?

(הערה: רציתי לכתוב פה קצת על האלבום כולו, ובמיוחד על זה ש-"Rock 'n roll suicide " שהוא השיר הכי-הכי ששמעתי בחיי, אבל אני מניח שיש מספיק פורומים באינטרנט שמדברים על האלבום, אז החלטתי לוותר. חוצמזה, אני מוגבל ב-300 מילים…)
הנה לינק לשיר, בביצוע עם ארקייד פייר.

David Bowie – Five years
מתוך The rise and fall of Ziggy Stardust and the spiders from Mars, שנת 1972

[מאת: חבר של ביבר]

ספירת העונג: כל הקטעים

[מעתה ועד הודעה חדשה, בימים א'-ה' יעלה כאן מדי יום קטע חדש על שיר פתיחה לאלבום. את הקטעים כתבתם אתם הקוראים הנאמנים, איזה כיף!
אם תרצו להישאר מעודכנים, עשו עלינו מנוי RSS. מנויי הדואר לא יקבלו הודעות במייל על ספירת העונג!]

לפני חצי שנה בערך הופיע המוזיקאי עמית ארז בלבונטין 7 ושר שירים של אליוט סמית'. בעקבות ההופעה [הנהדרת] נפתח דיון בפורום מוזיקה אלטרנטיבית בווינט סביב השאלה מה הוא בעצם סוד המשיכה העצומה של אליוט סמית'. כן, ברור שהביוגרפיה של האיש עשויה מהחומר ממנו בונים מיתולוגיות רוק- הילדות המחורבנת, הדיכאון, האלכוהוליזם, ההתמכרות לסמים והמוות המזעזע, לצד גאונות מוזיקלית נדירה [סמית' זכה, בהיותו בן עשר, בפרס על יצירה שהלחין לפסנתר], העומק וההומור. אבל תכלס, מדובר בשירים של עצב מזוקק וטהור. למה אנחנו אוהבים אותו כל כך? למה אנחנו שומעים אותו כל כך, שוב ושוב? האם ההאזנה לכאב משחררת אותנו מהכאב של עצמנו, או שאולי מדובר במזוכיזם טהור?

אתמול בלילה שטפתי כלים אחרי שכולם הלכו. היה מאוחר מאוד בלילה או מוקדם מאוד בבוקר, כבר קשה לי להגיד בבוודאות. אבל האייפוד היה מחובר למגבר והחליט להקפיץ רנדומלית את סוויט אדליין. ושוב, אחרי שבועות או חודשים של הפסקה, הרגשתי דמעות של התרגשות מציפות אותי, והצלחתי לנסח לעצמי לראשונה למה אני כל כך אוהבת את אליוט סמית'.
אהבתי פעם בחור, ישנו באותה מיטה, והוא לא אהב אותי בחזרה. ידעתי את זה תמיד, וידעתי את זה גם כשזה רק התחיל, וזאת הייתה רק אשמתי. וחיכיתי, כל הזמן חיכיתי, שכל זה יקרוס.
לילה אחד התעוררתי בקצה של הבוקר הבא – השמיים היו אפורים, והשמיכה הייתה כתומה, והעיניים שלו היו ירוקות, והוא ישב והסתכל עליי, עד שהמבט שלו העיר אותי. ואני זוכרת שחשבתי אז שהרגע ההוא מושלם, ונקי, ולא משנה מה יקרה וכמה יכאב, הרגע הזה שווה הכל.
וזאת הסיבה שסוויט אדליין הוא שיר כל כך מושלם. אתה שומע את הסוף כבר בהתחלה, אתה יודע שאליוט משתולל, זועם ופגוע, קורע תמונות כדי להתרחק ממנה, וכותב מילים כדי להסביר לעצמו, ולא מאמין, ומתחנן שזה ייגמר, שזה יהיה רחוק ממנו עכשיו – אבל הלחן זוכר את היופי, ואת מה שהיה ויכל להיות ויהיה, וכבר במילים הפותחות של השיר המאזין נרעד ומתהפנט ונזכר שיכאב ויכאיב, ומה שבאמצע, ומה שנשאר כמו הד בתוך קונכייה.

Elliott Smith – Sweet Adeline
מתוך XO, משנת 1998

[מאת דנה פרנק]

ספירת העונג: כל הקטעים

"עברנו לעידן חשיבה חדש. אנשים כיום, לא בוחנים אם משהו הוא חכם או מרתק, אלא אם הם מתחברים אליו או לא. הפוקוס עבר מהיצירה עצמה, למשהו שמשרת אותי או לא. אנשים רוצים שהמוזיקה תשרת אותם" – כרגיל, דויד פרץ קולע בול

לפני הכל: אחרי הרבה זמן שאני מתכנן לעשות כמה תיקונים מזעריים בעיצוב כאן, סוף סוף התפניתי לזה מעט השבוע.
שימו לב ש:
א. לאט לאט נהיה קצת סדר בבאר השמאלי.
ב. ולמען עיוורי הצבעים היקרים שקוראים כאן, הלינקים בתוך הפוסטים (בלבד) מעוטרים עכשיו בקו תחתי מרוסק כדי שיהיה קל יותר למצוא אותם בעמוד (נאמר לי שאת הלינקים הכהים בצבע בורדו קשה לאתר). אז בזמן הקרוב ייעשה כאן עוד קצת סדר בבאר השמאלי, ואם יש לכם הצעות לשיפור וייעול – הרגישו חופשי להציע לי בתגובות.
ג. אני מקווה שאתם לא מדלגים על סקציית "המוזיקה החדשה" בסוף העונג. הפעם יש שם כבר תשעה אייטמים שבעיניי רובם מרתקים, אבל אני מתחיל להתלבט לגבי כליאתם באגף משלהם בסוף העונג. מה דעתכם, להשאיר כך או לפזר את האייטמים האלה באקראי בין שאר האייטמים בעונג? דעתכם נדרשת בתגובות.

1. לפני 41 שנה הלכו צמד חברים, אריק וג'ק, להופעה של ג'ימי הנדריקס בלונדון. ג'ק חזר מסוחרר ממה ששמע, ומיד כשהגיע הביתה הוא הרים את הגיטרה וניסה לחקות את הריפים הממכרים שזה עתה שמע. יצא לו משהו טוב דווקא. מסוג הדברים שג'ק וייט ימכור עכשיו את נשמתו עבורם. הוא ישב כל הלילה עם חברו פיט שכתב את המילים, ולמחרת הם נפגשו שוב עם אריק, שכתב את הגשר והנה היה שיר שלם. החודש לפני 40 שנה, בפברואר 1968, יצא השיר "Sunshine of your love" של Cream בארצות הברית וכבש את המצעדים ובצדק. אבל הפעם אני לא מדבר על אריק קלפטון וג'ק ברוס, אלא דווקא על גרסת כיסוי שיצאה עוד באותה שנה. זה המקור, להשוואה, אבל העונג נפתח השבוע עם "Sunshine of your love" בגירסתה של Spanky Wilson, זמרת סול ופ'אנק (אני יכול רק לדמיין מה מקור הכינוי ספאנקי) שעדיין פועלת ושרה לאחרונה עם הקוואנטיק סול אורקסטרה, וגירסת הפ'אנק-סול הנפלאה שלה לשיר הזה עשתה לי את שישי בבוקר. כדאי להוריד ולא לשמוע אונליין, מפאת גודלו של הקובץ. [מפ3]



2. שני דברים גדולים בינוניים קורים בעונג. ראשית, אוסף תקשיבו רגע 03 עלה לאוויר, ומכיל שלושה עשר שירים מצוינים שאני מאוד, מאוד, מאוד אוהב מהעת האחרונה. ככה, שיהיה לכם משהו להאזין לו אם אין לכם כבר מספיק. [עברית, מפ3]
3. הדבר השני שקורה יתחיל ביום ראשון הקרוב, והוא ספירת העונג: מההתחלה, רצף יומי של קטעים שאתם כתבתם על שירים מעולים שפותחים אלבומים מעולים שעושים לכם משהו מאוד מאוד חזק בבטן כשהם מתחילים. הדדליין לשליחת הקטעים הוא מוצ"ש הזה! ומיום ראשון, מדי יום יעלה קטע פלוס שיר הפתיחה עצמו להאזנה והורדה. כל הסיפור הזה יימשך קצת יותר מחודש. הגיבו עכשיו בשאלה האם אתם רוצים לקבל הודעות במייל מדי יום על ספירת העונג, או שמא אבטל את האפשרות הזו ותקבלו רק הודעות על פוסטים שאינם מספירת העונג (כמו עונג שבת השבועי). [עברית]
4. במוצאי שבת בגני התערוכה בתל אביב: אריקה באדו! האישה, הנשמה, הגרוב והשיער. אני אהיה שם, מי מכם מגיע? [עוד בהמשך העונג]
5. וביוני? שני ערבים עם דינוזאור ג'וניור בזאפה בתל אביב! אף פעם לא הייתי ממעריציה הגדולים, אבל גאד דמט, שריינו לי כרטיס! [עברית]



6. חשבתם שסיימנו עם סיכומי שנת 2007? אז חשבתם! ההייפ מאשין, אחד המקורות השופעים והאהובים עליי למוזיקה ברשת, שיקלל ושיכלל את תוצאות האמת ממאות בלוגים, מגזינים, גולשים וכל זה, ומגיש לנו עכשיו את רשימת העל של כל רשימות העל של אלבומי, שירי ואמני השנה. [אנגלית]

קרא/י את המשך הפוסט