ספירת העונג: מחפש תשובה
יש נטייה אנושית לחשוב ששירים מסויימים מגדירים דורות של בני נוער חובבי מוזיקה. בכל דור ודור יקומו בני ה-14 פרועי השיער שיגידו שזה-זה האלבום שהם שמעו בכל לילה בווקמן/פטיפון/אמפי 3 כשהם שכבו במיטה מבכים את היותם מבולבלים ומחוצ'קנים. הם גם יגידו, שמי שלא היה שם באותו הרגע ובאותו הגיל, לא יבין. האמת היא, שזה הפוך. העולם פשוט מלא בכל רגע נתון בזרמים מטאפיזיים שנעים בין בני העשרה התלושים, והזרמים האלה שואבים לתוכם כל שיר שייגע בתחושה הזו בדיוק. ככה שאי אפשר לכעוס על מי שיגיד ש"מיי כמיקל רומנס" זאת להקה עם מסרים עמוקים, ואי אפשר לכעוס עלי שבחרתי את "מחפש תשובה" מתוך "מציאות נפרדת" של היהודים לשיר הפתיחה שלי.
כי השיר הזה נוגע בדיוק ברגע הזה שתיארתי. ויותר מזה, הוא שער הכניסה האפל של כל כך הרבה מבני דורי, מי שהיו בני עשרה בסוף שנות ה90, לעולם הספק-אפל-ספק-פומפוזי של היהודים. בנקישת מצילה תמימה נקרע פתאום לחלל האוזן ריף גיטרה שכולו צועק שנאה וכאב. ומבלי לתת לטינאיג'ר המסכן רגע לשאול את עצמו אם לפה התכוון להגיע, כבר אין לאן לברוח. אתה ביהודים-לנד, ואי אפשר להתבלבל על מה מדברים פה.
ואולי חשוב יותר משיגיונות נעורים, הייתה שם מהפכה אמיתית, מוזיקלית. כי את הכעס המתפרץ הזה פשוט אי אפשר היה לשמוע בשום מקום אחר, ועד שלא באו היהודים ושחררו אותו, היית צריך לחכות לסוף של "עכשיו מעונן" בשביל לקבל קצת ממנו. וגם היום, אפשר להגיד שיש משהו מגוחך ביהודים, או לכל הפחות שהם לוקחים את עצמם קצת יותר מדי ברצינות. ובכל זאת, בנקישת מצילה וריף עצבני, הרחיבו היהודים את מנעד המוזיקה הישראלית.
וכן, זה היה האלבום של דור, של מי שיספרו גם היום בגאווה שראו את היהודים ב"גאלה" לפני ששמעו עליהם בתל אביב. של מי שרקדו את "קורא לה אלה" ו"ג'קי" בנענועי ראש עמוס שיער, וחשבו שהם הכי מיוחדים בעולם…
היהודים – מחפש תשובה
מתוך מציאות נפרדת, משנת 1995
[מאת ינון]
הכינורות פורטים על מיתרם הראשון כאות להרמת מסך.
נותרו לנו חמש שנים, איזו הפתעה…
לפני חצי שנה בערך הופיע המוזיקאי עמית ארז בלבונטין 7 ושר שירים של אליוט סמית'. בעקבות ההופעה [הנהדרת] נפתח דיון בפורום מוזיקה אלטרנטיבית בווינט סביב השאלה מה הוא בעצם סוד המשיכה העצומה של אליוט סמית'. כן, ברור שהביוגרפיה של האיש עשויה מהחומר ממנו בונים מיתולוגיות רוק- הילדות המחורבנת, הדיכאון, האלכוהוליזם, ההתמכרות לסמים והמוות המזעזע, לצד גאונות מוזיקלית נדירה [סמית' זכה, בהיותו בן עשר, בפרס על יצירה שהלחין לפסנתר], העומק וההומור. אבל תכלס, מדובר בשירים של עצב מזוקק וטהור. למה אנחנו אוהבים אותו כל כך? למה אנחנו שומעים אותו כל כך, שוב ושוב? האם ההאזנה לכאב משחררת אותנו מהכאב של עצמנו, או שאולי מדובר במזוכיזם טהור?
לפני 41 שנה הלכו צמד חברים, אריק וג'ק, להופעה של ג'ימי הנדריקס בלונדון. ג'ק חזר מסוחרר ממה ששמע, ומיד כשהגיע הביתה הוא הרים את הגיטרה וניסה לחקות את הריפים הממכרים שזה עתה שמע. יצא לו משהו טוב דווקא. מסוג הדברים שג'ק וייט ימכור עכשיו את נשמתו עבורם. הוא ישב כל הלילה עם חברו פיט שכתב את המילים, ולמחרת הם נפגשו שוב עם אריק, שכתב את הגשר והנה היה שיר שלם. החודש לפני 40 שנה, בפברואר 1968, יצא השיר "Sunshine of your love" של Cream בארצות הברית וכבש את המצעדים ובצדק. אבל הפעם אני לא מדבר על אריק קלפטון וג'ק ברוס, אלא דווקא על גרסת כיסוי שיצאה עוד באותה שנה. זה