דריכת עלים.
2 קולות, אולי יותר, רודפים אחד אחרי השני.
ובית עצוב אחד.
משהו נתקע בגרון. קולות משתעלים בחינניות: "eh eh" ו"ah ah".
פסיכדליה של שיעולים.

גיטרה פשוטה, סינתיסייזר מתופף קצב פשוט, לא מזיק.
מדי פעם מזכיר עצמו.
אמא מתופפת אצבעות בחוסר סבלנות על שולחן האוכל.
האוזן קולטת מילה נזרקת, נבלעת בשכבות:

הבית הזה עצוב כי הוא מבולגן.
הבית הזה עצוב כי הוא לא בפנים.
איפה הוא מתחבא כמישהו בא?

הבית באמצע הרחוב.
פעם גרו בו זוג זקנים. יום אחד הוא מת והיא נשארה – המכשפה.
עם בובות החרסינה שלה.
כולם יודעים שכל החתולים של השכונה אוכלים מכף ידה.
טפטים פרחוניים נראים לא נראים בין וילונות דהויים.
בובות החרסינה מציצות החוצה.
פעם בהתגרות, פעם בניסיון לנשום.

ילדה אחת נדדה לשם, תמי מחפשת את עמי.
אמא דואגת, האוכל מוכן.
אצבע מדבללת עלה יבש.
מוצאת איזה קלמנטינה רקובה ולידה חרסינה שבורה.
רשרוש העלים מקפיץ אותה לרגע.
היא ממשיכה. מתקרבת אל הבית.
הבית הזה עצוב.

אין אף אחד.
אין אף אחד.
אף אחד לא עושה "מיאו, חתלתולים".
מאחורי חתול מתגלה זקנה כפופה.
"בואי תאכילי אותו", היא קוראת לילדה, הקלמנטינה הרקובה בידה.

עלים נערמים.
אמא אמרה שהחתולים אכלו את הזקנה.

Sung Tongs – מלקחיים מושרים – נפתח עם השיר הגאוני הזה.
לוקח כל עלה ועלה ויוצר ממנו שיר. ואלוהים, כמה זה פריך מתחת לנעליים!

Animal Collective – Leaf house
מתוך האלבום Sung Tongs, משנת 2004

[מאת: Cry No Litra]

ספירת העונג: כל הקטעים

"ההייפ היה יותר גדול מהמציאות. רוקסן היה לבד וממילא רוב הקהל שלו הורכב מבני נוער שהגיעו לבלות, לא היה אכפת להם מי מופיע. מתחילת העשור מתפתח משהו אחר לגמרי, הרבה יותר מגוון ומקצועי. המנעד הסגנוני רחב. חסר תקדים ממש" – רם אוריון נותן פרספקטיה לכל מי שטוען שהאינדי היום מעפן ופעם היה יותר טוב

השבוע בספירת העונג:
Portishead – Mysterons [עמרי חג'ג']
Butthole Surfers – Sweat loaf [Nakamir]
Stone Roses – I wanna be adored [קסיוס]
dEUS – Suds & soda [פלונטר]
Art bears – On suicide [רועי ירקוני]
הזוכים בדיסק של פאניק אנסמבל יקבלו מייל עד מוצ"ש!

(cc)
1. אז בעניין פורטיסהד החדש…*נשימה עמוקה*… השבוע דלף לרשת מה שאמור להיות Third, האלבום השלישי עתיר הציפיות המטורפות, עשר שנים שלמות אחרי האלבום השני והמושלם שלהם. אני אומר "אמור להיות" כי מה שהגיע לאוזניים שלי נשמע כמו אוסף דמואים. מיקס לא טוב, מאסטרינג זוועה, עיבודים שנשמעים כמו רעיונות לא גמורים, וכמו שאיבחן בתבונה אחי הגדול: אין פטיפונים! מצד שני, אי אפשר לטעות. זו לא עוד הדלפה מטעה כמו מה שקרה עם אינטרפול לפני האלבום האחרון. אי אפשר לטעות בקול של בת' גיבונס, וחלק מהשירים כבר הכרנו מההופעה ב-ATP שההקלטה שלה נפוצה לא מזמן. אז האם זו הגירסה הסופית? קשה לדעת. אני מקווה מאוד שלא, ושגרסת האלבום תהיה מלוטשת יותר ו… טובה יותר. מצד שני, כשישבתי בחדר בחושך עם האוזניות והאזנתי לראשונה לדברים המשונים האלה, הגוף שלי הצטמרר כולו במשך דקה שלמה מהשיר "The rip", שעד עכשיו מעורר בי את אותה צמרמורת של עונג ואימה. במילים פשוטות, זה נשמע כאילו רדיוהד מנגנים שירים של פורטיסהד. ובמובן מסוים, אפשר לומר את זה על כל האלבום. את הניתוח הכולל לאלבום הזה אשמור לרגעים ודאיים יותר לגביו, אבל בינתיים אני מפציר בכם לעצום עיניים ולתת לשיר הזה לשטוף אתכם. [מפ3]



2. REM ישחררו את אלבומם החדש, Accelerate, ב-1 באפריל. זו לא מתיחה, מה שעשוי להישמע כמתיחה אך הוא נכון לחלוטין הוא שהלהקה תשחרר את האלבום כולו לרשת המוזיקה החברתית iLike שבוע קודם ליציאתו הרשמית, ושם יוכלו כל משתמשי הרשת להאזין לאלבום בשלמותו – בחינם – וגם לשלוח לחברים ולהכניס לפרופילים שלהם באתרים כמו פייסבוק. ניייייייס. [אנגלית]
3. [תודה לקסטה] והנה טיפ: ככה תשדרגו את איכות הצפייה ביוטיוב בשתי שניות. [אנגלית]



4. אז השבוע מתחיל באוסטין, טקסס, פסטיבל SXSW השנתי והבלתי-ייאמן בגודלו. זהו בעצם סוג של כנס של תעשיית המוזיקה, והמוני אמנים מתחילים וותיקים מגיעים לשם כדי להציע את מרכולתם באחד מהמוני מועדוני ההופעות שבעיר. באמת המונים, אני מדבר על פרקטיקלי מאות רבות של אמנים, בשנה שעברה הופיעו 1580 אמנים. ברי מזל שביקרו שם בשנים עברו מספרים שאפשר למצוא מוזיקה גם ברחובות ובמרפסות הבתים. חלום. אני מניח שממש כמוני, גם אתם לא נמצאים שם עכשיו (אולי בשנה הבאה, אה?), אבל למקרה שמזלכם שפר עליכם והאל הטוב דיוניסוס החליט לעשות לכם ג'סטה, כדאי לבחור מראש את מי לראות ומתי בעזרת הכלי הנפלא הזה. הנה הצעות מבית פייסט מגזין (שגם נותן חסות ומארח הופעות בפסטיבל), רדיו NPR, MTV והאתר הבריטי הנהדר DiS. [אנגלית]
5. [תודה לשיר] אבל תפסיקו לחלום על ביקור ב-SXSW, הכיף הגדול באמת הוא שבאתר הרשמי אפשר למצוא מפ3 אחד לכמעט כל אמן שמשתתף בפסטיבל. פול פורד מ"דה מורנינג ניוז" עשה בשבילנו את הלא-ייאמן: הקשיב לכל 763 השירים באתר, ונתן לכל אחד מהם ציון וביקורת בת 6 מילים. בין גושים של ציונים וסקירות תמצאו נתונים משעשעים על הרשימה, על השירים ועל הכותב. תענוג אדיר, וכנראה הדרך הכי טובה להעביר את סוף השבוע הקרוב. [אנגלית, מפ3]
6. שירי כותבת בפורום ביטלס בנענע מאמר ליום האישה על השיר "Woman is the nigger of the world" של ג'ון לנון. עצוב שגם היום השיר הזה כל כך רלוונטי. [עברית]
7. רוגל אלפר כתב בפרומו של מעריב קטע קצר ומעודד על מצבה המצוין של המוזיקה האלטרנטיבית בישראל אל מול המיתוס המוגזם של ימי רוקסן ה"מיתולוגיים", עאלק. [עברית]
8. יש כבוד: נעמה הילמן, היא משלנו, מועמדת בשלב הסופי של פרסי האינדי הבריטיים. הקורא בועז מציין שהאתר של הפרסים הוא מכרה זהב אמיתי. [אנגלית]
9. [תודה לקנדי] בנות, אל תפספסו את חולצת השבוע, שלו הייתה נמכרת גם בגזרת גברים הייתה עולה מיד על חזי השעיר. [אנגלית]


כריסטופר נולאן (משמאל) על הסט של באטמן החדש

10. [מסינמסקופ] הניו יורק טיימז מתלווה לכריסטופר נולאן, אחד הבמאים המבריקים ביותר של ימינו, על הסט של The Dark Knight, סרט הבאטמן החדש. [אנגלית]
11. אני לא יודע כמעט דבר על Emmy the great מלבד המלצות חוזרות ונשנות על כך שהיא אכן Great. האמנם? בואו נבדוק, בעזרת השיר החינמי והחוקי "Easter Parade". [מפ3]
12. [תודה לאביטל] רבים שאלו, אך הנה סוף סוף התשובה: כך תשלחו נמר לקנדה. [אנגלית, פיקסלים]
13. לקראת האלבום החדש (יאי!), דאוס מעלים אתר מחודש. הנה הסינגל הראשון מהאלבום הקרוב, "The Architect", באדיבות מונוקרייב. [אנגלית]
14. [תודה למאריה] ששלחה את סרטון האנימציה הנהדר The Pearce sisters, ניחשה שאוהב אותו מאוד וצדקה לחלוטין. [נגן בדפדפן]
15. כמו הרוקנ'רול עצמו, פוסטרים להופעות הפכו מהר מאוד לאמנות שעומדת בפני עצמה ובנפרד מהתחום שבו היא פועלת. מגזין Wired מציץ לשיטות העבודה של סטודיו קליפורני אחד לפוסטרים כאלה, בגלריית תמונות מרתקת. יכני הרעם, אני לא מצליח למצוא את מה שכתבה נטע\מיז קיי בשרת העיוור על הספר המרהיב The Art of Modern Rock, אלבום פוסטרים יפהפה שנמכר גם בארץ! [אנגלית]
16. נא להתעלם מהידיעה הבאה: שוקי וייס מכריז שהוא מנהל מגעים עם ניל יאנג לגבי הופעה בארץ. מי שרגיל להודעות של שוקי וייס יודע שההודעה הזו אומרת בדיוק כלום-דבר. [עברית]
17. במגזין סלייט יוצאים לסיור הטרור בישראל. [אנגלית]
18. כבר ב-2004 היה מי שטען ש-"Kiss me" הוא שיר פופ גאוני ומושלם ולא פחות מכך. עכשיו מסתבר ש-Sixpence none the richer מתאחדים להקלטת EP חדש. [אנגלית]
19. [תודה ל-PopPy] שממליצה על המייספייס של Fauxliage, ההרכב הנוכחי של לי נאש, סולנית סיקספנס. [חלל עם קול מתוק]


Luke, I am your supper

20. מיקסטייפ השבוע: קנדי מסוכריית הבוקר שלי מפנקת במיקסטייפ משובח שהיא מייעדת לארוחת ערב. אוסף נפלא עם שירים מצוינים במיוחד של דת' קאב, אליוט סמית', גולדפראפ, אילז, סוזן וגה, לייטספיד צ'מפיון (ולא כפי שנכתב), סיה, יעל נעים, ועוד הרבה דברים נעימים. ללקק את האצבעות. [ראר]
21. [מהפופטאמבלר] אליל המערכת טרנט רזנור פתח פליקר. [פליקר]
22. [מסינמסקופ] ומייקל שייבון, הסופר המעולה שכתב את קוואליר וקליי, הפיתרון הסופי, השוטרים היידיים ועוד דברים משובחים, מספר איך התאהב בסופרמן בפעם הראשונה. נהדר. [אנגלית]
23. הנה יוזמה שאשמח לראות בארץ, עורכי עיתונים יקרים וצרי אופקים: הגרדיאן מפרסם ספרוני שירה קטנים של מיטב המשוררים של המאה העשרים (אלוהים יודע שגם אצלנו נכתבו שירים נפלאים במאה העשרים), וגם מציע לקרוא רבים מהשירים אונליין. בין השאר תמצאו שם את סילביה פלאת', טי-אס אליוט, שיימוס היני, וו.ה. אודן וטד יוז. תענוג ספרותי לסוף השבוע. הנה פלאת' קוראת את שירה "November graveyard". [אנגלית]
24. [תודה לפרנק] ב-2001 התפרסם הספר "אלים אמריקניים" של ניל גיימן וזכה להררי שבחים מקיר לקיר (וגם מפה לפה). אם עדיין לא קראתם אותו, כמוני (אוי לבושתי!), תוכלו לקרוא אותו בחינם עד ה-28 במרץ, באתר של ההוצאה הארפר קולינס. זה אומר שיש לכם בדיוק שבועיים לקרוא כ-600 עמודים. בהצלחה! [אנגלית]
25. נמרוד מצר בטאפאס וטאפאס על כך ש-The seldom seen kid, האלבום החדש והמ-ע-ו-ל-ה של Elbow עשוי להיות אלבומם האחרון, על פי ראיון שנערך לפני כחודשיים עם סולן הלהקה. מצד שני, זה היה לפני חודשיים. אני מקווה שזה לא יהיה האחרון, כי זה באמת אלבום נהדר. תנו לו יותר משלוש האזנות לפני שתחליטו, ובואו לטעום קצת בטאפאס*2. הנה "Mirrorball" המשובח. [עברית, מפ3]
26. במוסף הארץ מספרים את סיפורה העצוב של דורון אסף, נערה רגישה ומוכשרת, מעריצת אלג'יר נלהבת, שהתאבדה במהלך שירותה הצבאי. הרבה מקרים כאלה קורים, וטוב שמתעדים לפחות אחד מהם בצורה כזאת, גם אם ב"הארץ" שמחים לתפוס טרמפ נגד הקמפיין האנטי-משתמטים. [עברית]


קרן אן וחבריה במסע השתלטות עולמי. היום הבארבי, מחר – ה… בארבי.
קרדיט: Photo Rod | Le-HibOO.com

27. ביום שבת אני הולך לראות בבארבי את קרן אן (יאי!), שמופיעה שם גם ביום שישי בערב. קול הקמפוס זינקו על המאורע ואירחו אותה לשעה באולפן. ולקראת ההופעה, הנה "It's all a lie" שפותח את אלבומה האחרון והמצוין. [iCast]
28. קריקטורה נהדרת על האבולוציה של הרוק האלטנרטיבי. [פיקסלים, אנגלית]
29. [תודה ליותם] באתר הישראלי הטרי שק.לי עושים שיגועים, וזה כיף! כדוגמה, חברי קבוצת האימפרוביזציה הכניסו את עצמם ללולאת זמן של חמש דקות בבית קפה בתל אביב, כשחזרו על אותן הפעולות שוב ושוב ושוב לרווחתם או מצוקתם של אורחי המקום. אני דורש שבפעם הבאה קבל גם תיעוד וידאו. [עברית]
30. עשרים פאשלות רציניות בהיסטוריה של תעשיית המוזיקה, החל מחברת התקליטים ששילמה לווילקו פעמיים על אותו אלבום, ועד חברת התקליטים שתבעה את ניל יאנג כי לא הקליט אלבום "יאנגי" מספיק. הכל אמת, וגם ה-DRM שם. [אנגלית]
31. [תודה לשירה] הנה פרסומת נפלאה של גרינפיס שגרמה לי לצחוק בקול גדול. [טיוב]
32. השבוע שוגרה לחלל המעבורת האמריקנית Endeavor (בהצלחה!), ובסוף השבוע תשוגר גם מעבורת משא (?), הפעם של סוכנות החלל האירופית, שתעביר לתחנת החלל האירופית ציוד חיוני שכולל גם נגן מוזיקה אישי לאסטרונאוטים! ואיזו מוזיקה תהיה שם (כי אי אפשר לרכוש שירים באייטיונז אם אתה גר בישראל או בחלל)? נערה נורווגית בת 14 בחרה בעצמה את השירים. [אנגלית]
33. [תודה לשיר] שכותבת: "מרלין מנסון מרואיין ע"י דיוויד לטרמן. קלאסיקת ה'איך לא לראיין'." ואני מוסיף, שוב: אלוהים, שמישהו יגרום לקשיש הזה להפסיק לבייש את עצמו כל ערב בטלוויזיה. הוא ג-ר-ו-ע. [טיוב]
34. יקיר המדור עידן אלתרמן מקבל רצועה כמעט-יומית ברדיו תל אביב יחד עם יעל לוונטל הנהדרת, בשעות 12:00-14:00. צפו להרבה מוזיקה טובה. [עברית]


ניק קייב ושיער פנים שיכול להרוג חיה קטנה

35. [תודה למאריה] לכבוד אלבומם החדש (והמעולה!), נפגשו ניק קייב והזרעים הרעים וצילמו סדרת סרטונים משעשעים לקידום האלבום החדש. מכיוון שהארי הודיני היווה השראה גדולה על סיפורי "תחפור, אלעזר, תחפור!!!", הסרטונים קורצים לו במובהק. תתחילו מהסוף, וחפשו את דרככם אחורה בסרטונים הקשורים בצד. [טיוב]
36. [תודה לניצן] איזה כיף להיות מעריץ וילקו: בשבוע הקרוב תערוך הלהקה מספר הופעות באוסטרליה וניו זילנד, והיא מזמינה את הצופים להזמין מראש שירים דרך האתר שלה. אז ברגע הראשון זה נשמע ממש מגניב, אבל ברגע השני אני חושב: הרי בכל הופעה יהיו המון צופים, כל אחד אוהב משהו אחר, כך שסביר להניח שרוב השירים יוזמנו גם ככה לכל הופעה, אז… הלהקה בטח תנגן את מה שהיא רוצה בכל מקרה, לא? [אנגלית]
37. למקרה שמישהו כאן עדיין זקוק לדחיפה הקלה הזו, שוקי גלילי עונה ב-PC Magazine הישראלי על השאלה למה ואיך כדאי לפתוח בלוג. [עברית]
38. [תודה לשיר] הדבר היחיד שעצוב יותר מעצב, הוא עצב מלווה במזון. האתר אוכלים ובוכים מתעד רגעים שוברי לב כמו סם, שהפרידה מחברתו גרמה לו לבכות על כל החלב ועוגיות האוריאו שלו, וחבריו של פיטר, שבוכים על לכתו של פיטר לבולטימור תוך אכילת סוכריות גומי. כה עצוב, שבא לי לאכול גרנולה. [צביקטיים בדפדפן]
39. אורן ראב כותב על בן פולדז: "ארבעה חוקים פשוטים לכתיבת שיר (ואיך שוברים את כל החוקים האלה באלבום אחד)". [עברית]
40. [תודה לערן] לורה נוספת לרשימה! אחרי וירס, גיבסון, מרלין ואחרות, מגיעה לורה ברט, נערה קנדית שמנגנת על קלימבה ושרה שירים קטנים ויפים. [חלל]
41. פוסט נהדר ב"תודעה כוזבת" על מאור כהן כאריק איינשטיין החדש, על ההבדלים ביניהם, ועל הקמפיין המוצדק מאין כמוהו להענקת פרס ישראל לאיינשטיין. [עברית]
42. יאירוה מתרחב גם לכלכליסט וטוען שם: לקולנוע צפוי עתיד מזהיר, אם הוליווד תשנה את דרכיה. [עברית]
43. [תודה ליותם] ממש כמו אשליות אופטיות, המוח שלנו יכול ליפול קרבן גם לאשליות קוֹליות. הנה חמש אשליות כאלו, מומלץ להצטייד באוזניות ורמקולים נורמליים. [אנגלית, מפ3, מדיה פלייר, טיוב]



44. בעוד כל החברות הגדולות מוציאות הון תועפות על פרומושן, רודפות אחרי תחנות רדיו, כתבות בעיתונים, רישומים במצעדים וכל זה כדי למכור מאה אלף עותקים בחודש הראשון (ולנכות מההכנסות את כל הוצאות הפרומושן הנ"ל) – טרנט רזנור, once again, נמצא שלושה צעדים לפני כולם. כזכור, בשבוע שעבר שיחרר רזנור אלבום אינסטרומנטלי (מוצר לא מבוקש במיוחד באופן כללי) באינטרנט בלבד, והציע למאזיניו כמה אופציות תשלום תמורת כמה סוגי מוצרים: החל מהורדה חינמית למדי, ועד מארז מפואר במחיר גבוה (אבל גם כל השלבים שבאמצע). נכון לשבוע הראשון הוא עשה, שימו לב, 1.6 מיליון דולר, מהם הוא צריך לנכות רק עלויות ייצור ותשלום על תעבורה באתר האינטרנט שלו. מלך. [אנגלית]
45. [תודה לאיתמר] וגל מור מנתח היטב את המהלך הזה. [עברית]
46. אחד המגיבים אצל גל מור קבל על כך שהריליס של NIN לא כלל חומרים דיגיטליים כגון וידאו. אז הנה, ברוח השיתופית, רזנור מזמין את הצופים והמאזינים ליצור חומרי וידאו בעצמם. [אנגלית]
47. נראה שהחברות הגדולות מתחילות לקבל את הרעיון של מס כללי על ספקיות\משתמשי האינטרנט, בדומה ל"מס הקלטות" של פעם, כדי לפצות על הפסדי ההורדות הפירטיות. מצד אחד יש בזה צדק, מצד שני אני לא חושב שחברות המוזיקה הן אלו שצריכות לקבל את הכסף. [אנגלית]
48. את זה אני אוהב: בחנות של Nonesuch, לייבל ששייך אמנם לקבוצת וורנר אבל בונה רפרטואר ופועלת באופן די עצמאי, משנים את כללי הממכר הרגילים בחנויות כאלה, ומעכשיו אם תזמינו אצלם אלבום (המחירים נעים בטווח של 12-16$, שזה לא נורא בכלל), תקבלו במחיר של דיסק אחד גם את הדיסק, וגם הורדה חוקית של מפ3 באיכות של 128 או 320 לבחירתכם, ללא תשלום נוסף. החיסרון הגדול? הם עדיין לא שולחים לישראל. 🙁 [אנגלית]
49. בימינו, כך טוענים במגזין Advertising Age, מוזיקאים לא יכולים להרשות לעצמם שלא להתמסחר, אם הם רוצים להתפרנס. [אנגלית]


השבוע הכריז לאונרד כהן על תאריכי הופעות לסיבוב ההופעות הראשון שלו מזה 15 שנה (!), סיבוב שייצא מקנדה ויעבור באירופה במשך חודש שלם, ויסתיים ביוון. לישראל, בינתיים, הוא עוד לא מגיע. מצד שני, זוהי רק המחצית הראשונה של הסיבוב, ומעולם לא החזקתי ככה אצבעות שיקבעו למישהו הופעה גם בארץ. ביולי ואוגוסט יימשך הסיבוב, ובקרוב יתפרסמו התאריכים. עזבו אותי מחמישים מיליון בטוטו, תנו לי רק הופעה אחת של הכהן בארץ הקודש. השבוע חזרתי לאלבומו האהוב עליי, New skin for the old ceremony, שנפתח בשיר מושלם, אחד מני כולם באלבום הזה. זה אלבום של התפוררות, והוא נפתח בשיר אכזרי של הבדלים. הזוג שהתחיל כשני חלקים משלימים הפך להפכים רחוקים זה מזה בסדרה מבריקה של הקבלות וניגודים באחד הטקסטים האהובים עליי בתולדות הכהן. "Is this what you wanted?" שואל כהן את פרודתו שוב ושוב בקול שהולך ומתמלא בכעס, האשמה ותוכחה, "to live in a house that is haunted by the ghosts of you and me?" וזה מצחיק עד שזה מצמרר. [מפ3]

שתהיה שבת שבוגי! רעיונות לתחפושת פורים זוגית (לי ולזוגתי) יתקבלו בתגובות בברכה ויעניקו לבעליהם יוקרה וכבוד בקרב חבריהם ומשפחתם!

פסססט, היי, רוצים לקנות אוויר?
לא? אה, אז אולי מתחשק לכם לקבל עותק חדש של Panic Ensemble, ככה במתנה?
כן? מעולה. המשיכו לקרוא, וגם לשמוע.

הדבר הראשון שעבר לי בראש כששמעתי את אלבום הבכורה של Panic Ensemble היה: פאק, זה נשמע טוב.
הדבר השני היה: רגע אחד, הם בטוח ישראלים?
והדבר השלישי היה: שיט, אני לא רוצה לחשוב עכשיו על התקפות חרדה.

האלבום של Panic Ensemble נפתח בשני טקסטים שנלקחו מהספרות המקצועית, לגבי התמודדות עם התקפי חרדה. רועי ירקוני, היוצר, המלחין, המעבד ובאופן כללי מוזיקאי מוכשר בראש אנסמבל מוכשר, נזקק לטקסטים האלה באופן מיידי: "את הטקסטים חיפשתי באינטרנט כשהייתי צריך אותם לצורך הרגעה עצמית, ומשפטי המפתח נחקקו אצלי בראש והיו צריכים כנראה לצאת בצורת מוסיקה", הוא מספר, "אני זוכר שאחרי שהלחנתי את השירים והקלטתי אותם לראשונה, רבים מחברי שיננו לעצמם את הטקסטים שהם כבר הכירו כאשר הרגישו שהם מתחילים להילחץ, ובכלל התחילו להיות יותר לחוצים מהרגיל בהשפעת ההתעסקות האינטנסיבית שלי בנושא…"
אז קבלו אזהרה: הדיסק של פאניק אנסמבל יכול להרגיע אתכם או להלחיץ אתכם. תלוי כמה אתם אלרגים להשפעות של פרוג-רוק.

נראה שלאחרונה המקצב האחיד יצא מהאפנה בארץ. אינפקציה הזכירו לכולם איזה כיף אפשר לעשות בלונה פארק של הרוק המתקדם, ובשנה האחרונה בלבד אפשר לזהות בדיסקים של איטליז, מידנייט פיקוקס ועכשיו גם פאניק אנסמבל את המקצבים המתחלפים במהירות ובניית העיבוידם השאפתנית. אני מודה – יש לי אלרגיה קלה לכאלה. אבל מהשלושה שהזכרתי בשורה האחרונה, היחידים שבאמת התחבבו עליי היו האנסמבל של ירקוני.

מצד שני, כששמעתי את "Underground" הפותח, שנפתח בקצב רגוע דמוי פעימות לב והופך להתקף חרדה מוזיקלי לקראת סופו, הגוף שלי נזכר מעצמו ברגעי חרדה משתקים, דבר שהפך את ההאזנה לאלבום הזה למלחיצה בצורה לא רצונית.

אז ישבתי לשוחח עם רועי ירקוני. יותר נכון, שנינו התיישבנו, כל אחד על המחשב שלו, לסשן טיפול זוגי. או במילים פשוטות: ראיון.

האזינו לשני השירים שפותחים את האלבום! (רצוי ברצף)
Underground
[audio:https://haoneg.com/earsay/01-Underground.mp3]
Fear
[audio:https://haoneg.com/earsay/02-Fear.mp3]

ניסית בכלל להעביר את הדינמיקה והתחושה של התקף חרדה במוזיקה עצמה?
לא ניסיתי להעביר תחושה במחשבה תחילה, אבל מה שיצא ספונטנית בשירים כמו "Underground" ו-"Fear" [שני השירים הפותחים] זה מעיין הדמיה של הגוף בזמן פאניקה – הלופ והבאס בתפקיד הלב הפועם שממשיך לשמור על סדר ותפקוד קבוע ויציב למרות הקיבה המתהפכת שמגיעה מהוויולה, ותחושת המחנק המתגברת שמגיעה מהגיטרה החשמלית. אך למרות ההסיטואציה המאיימת, התקף פאניקה אינו מסוכן ואינו גורם בסופו של דבר לאיבוד שליטה והכרה, וככה גם במוסיקה שמדמה את הסיטואציה הזו. היא מאיימת להתפרק ולאבד שליטה אך זה לא יקרה בהתקף חרדה. בזמן ההתקף יש מלחמה בלתי פוסקת על הישארות בשליטה שבסוף אכן מצליח, וכך גם בשני השירים שפותחים את הדיסק.
את כל זה אני אומר עכשיו לאחר מעשה, בזמן היצירה אין שום מחשבה על שום דבר, שום נסיון מודע להעביר תחושות, לא מאמין בזה. אם מישהו כותב שיר עצוב שמצליח לגעת, זה בגלל שהוא עצוב ברגע הכתיבה ולא כי הוא מנסה להעביר תחושת עצב בזמן שממש סבבה לו באותו רגע.

אבל שיר עובר הרבה מאוד תהליכים ותהפוכות כשעובדים עליו, מהרגע שבו הוא נכתב ועד הגירסה המוקלטת שמגיעה למאזין. אתה באמת מאמין ששיר שנכתב ברגע עצוב יהיה בהכרח עצוב גם בגירסה הסופית? הרי שירים כמו אלה של ארית'ה פרנקלין או פרנק סינטרה, שנכתבו הרבה פעמים על ידי כותבים-להשכרה, עדיין מצליחים לרגש ולשמח או להעציב גם אם הם לא בהכרח נכתבו למטרה הזאת.
קודם כל אני חייב לציין שלמרות שברור שהכל הוא תוצאה של התקפי פאניקה די חזקים שעברתי, אני משתדל שלא להצהיר על זה, בטח שמת לב, כי כמו שאני מאמין שהאומן יוצר מתוך המצב שהוא נתון בו, ככה אין שום צורך שהוא יספר על זה מעבר למה שהמוסיקה מספרת. פאניק יצא הרבה יותר רחב מזה, והוא דיסק שיש בו המלצות מה לעשות בהתקף חרדה, אבל גם המלצות בענייני בדידות, זוגיות, אובססיות וכו'. מבחינתי, הדיסק נפתח ברגעי החרדה ואז אחרי ש"לקחנו נשימה עמוקה" והבנו ש"הפחד הוא שימושי" אפשר לעבור לפאזה הרבה יותר מרגיעה. לפעמים אנשים לא מבינים מה הקשר בין השם "פאניק אנסמבל" לשירים כמו "Spring in you heart" ו-"Love soup", אבל מבחינתי זה הקשר הכי הדוק בעולם. אנחנו שרים על הפאניקה ועל מה שקורה אחרי שמתגברים עליה, שאלו הן כל שאר הצרות של החיים.
לגבי הכותבים להשכרה זו שאלה מעניינת, נראה לי קודם כל שגם כותבים להשכרה יש להם חיים לא להשכרה ובהם יש להם רגשות כנים לכן ואין בהכרח סתירה בין זה שאדם מקבל כסף עבור העבודה לבין זה שהוא מנצל אותה להעביר את הרגשות הפרטיים שלו. וגם אם הכתיבה היא די טכנית אבל מוצלחת, יש את המבצע שיכול להזדהות עם השיר ולהעביר אותו בצורה כנה. אם בכל אחד מהשלבים לא קיים המשהו הכנה הזה, אני מאמין שזה לא יעבוד, לפחות לא עלי.

ירקוני הוא היוצר העיקרי, אבל האנסמבל מורכב גם מהזמרת יעל קראוס, שקולה המדויק מוביל את רוב האלבום, את נעה גולדנסקי הנהדרת, את עומר הרשמן (ליידי מקבת, Jet Sam) על הגיטרה, את יהוא ירון המדהים על הבאסים למיניהם, את בוריס מרצינובסקי (איש אאוריס מדיה) ועוד זרועות מרובות.
איך עובדים באנסמבל כזה?
העבודה באנסמבל היא שילוב של עבודה שלי של הכנת עיבודים בבית כמו באנסמבל קלאסי, עם עבודה בחדר חזרות, כמו להקת רוק. מבחינתי הייתי שמח כמה שפחות לכתוב בבית וכמה שיותר לעשות ביחד בחדר חזרות, אבל ככל שיש יותר נגנים זה יותר קשה. בחומרים החדשים של פאניק השיטה היא כרגע שאני מביא את הרעיון מהבית, בלי תווים, ובונים תפקידים ביחד בחדר חזרות.

אז פאניק אנסמבל הולכים להמשיך ולהתקיים? משום מה קיבלתי את הרושם שזה פרויקט חד פעמי של דיסק אחד (וההופעות כמובן), אבל אתה מדבר על חומרים עתידיים, וזה משמח!
חס וחלילה חד פעמי. כל מה שעשיתי עד היום היה חד פעמי ופאניק זה הדבר שימשיך עוד הרבה זמן. אפילו אעיז לרצות להגיד שהלוואי וימשיך להתקיים כל עוד אני ממשיך להתקיים…

לסיום, מכיוון שבעונג שבת רץ עכשיו פרויקט של שירי פתיחה, מה שיר פתיחת האלבום החביב עליך?
בהתארחות ב-106 לפני שבועיים דירק [מחברי האנסמבל]הביא איתו את הדיסק Hopes and fears של Art bears והוא נשאר אצלי באוטו. הקשבתי לו אחרי הרבה זמן שלא שמעתי ומיד היכה בי שוב שיר הפתיחה "On Suicide", שהוא קאוור לשיר של האנס אייסלר וברטולט ברכט, שני גאונים אמיתיים. השיר עצמו הוא מאסטרפיס והביצוע בדיסק הוא מצמרר, מכניס מיד לעולם המיוחד של הדיסק, והבחירה בשיר הזה ,שהוא בעצם קאוור, לפתוח את הדיסק המצוין הזה היא מושלמת ואני לא בטוח שאוכל למצוא פתיחה יותר מולשמת מזו גם אם מאוד אתאמץ. כנראה שהדיסק הזה הזדמן לידי השבוע רק כדי שתהיה לי תשובה טובה לענות לך.

מה צריך לעשות כדי לזכות בעותק?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם (אם רוצים להיות יצירתיים, אתם יכולים לספר על הדבר שהכי יבהיל אתכם עכשיו). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה והדיסק יישלח אליהם אחרי שיספקו במייל-תשובה את כתובתם. איזה כיף לקבל מתנות!
[שם הזוכים יפורסם ב”עונג שבת” של יום שישי]

לא זכיתם? לא נורא, קנו לעצמכם עותק זול (49 ש"ח) במוזיקה נטו.

ספירת העונג: כל הקטעים

יש הרבה סוגי שירים שיכולים להלהיב אותי. זה יכול להיות שיר שקט ומרגש, שיר קצבי ומרקיד, רוקנרול פשוט ובועט ועוד כהנה וכהנה (את כל הנ"ל, אגב, ניתן למצוא בתדירות כזו או אחרת ברפרטואר של דאוס). אבל השירים שתמיד תופסים אותי יותר מכולם הם אלה שמאמצים את האזניים. אלה שמפילים עליך כזה מגוון של צלילים, שבהאזנה ראשונה, שנייה או שלישית אתה לא באמת מצליח להבין מה הולך בהם, חוץ מזה שיש כאן משהו טוב.

"Suds and soda" הוא השיר שפותח את האלבום הראשון (והמוצלח מכולם, אם שואלים אותי) של דאוס, Worst case scenario, ואיזו פתיחה זו. דאוס חוסכים מאיתנו הקדמות מיותרות ופותחים במתקפה בלתי-מתפשרת החל מהצליל הראשון. קשה לתפוס במילים את כל ההתרחשויות בשיר הזה, החל מצלילי הכינור השבורים, דרך פסנתר הרודס, התופים וכלי ההקשה וכמובן הגיטרות, הו הגיטרות… חתיכת חבורה מוכשרת התקבצה לה כאן יחדיו.

בגזרת המילים, אגב, העסק לא הרבה יותר פשוט. אם לא די בכך שהמילים מושרות זו על גבי זו וקשה להפריד ולהבין מה לעזאזל טום ברמן שר, הרי שגם קריאה של המילים לא ממש שופכת אור על העניין, כאשר הקשר ביניהן נראה אסוציאטיבי למדי.

אבל למה להכביר במילים, בשורה התחתונה מה שקובע הוא שאחרי עשרות האזנות לשיר הזה (ולאלבום בכלל) תמיד אפשר למצוא בו משהו חדש, ותמיד נשאר לי חיוך על הפרצוף כשהוא מסתיים. אם זה לא מדד מוצלח לשיר פתיחה, אני לא יודע מה כן. ולסיום, לא נשכח את ההופעה שלהם בארץ לפני שנתיים, שהיתה המוצלחת ביותר שהייתי בה בחיי. אפילו אם הם מעבר לשיא היום, נקווה שיכבדו אותנו בנוכחותם שוב.

dEUS – Suds & soda
מתוך האלבום Worst case scenario משנת 1994

[מאת פלונטר]

ספירת העונג: כל הקטעים

הבייס-ליין הזה, עולה ויורד כמו הפער שלי בין הרצון לחיות למשיכה העזה למוות. הוא מתחיל מוואקום, מהשקט שממלא את האוויר רגע לפני שסוף השבוע מתחיל, אבל כמו בטבע, הריק לא יימשך לנצח: משהו חייב לקרות שם, בקולות נפץ ורעמים שיסתיימו באופוריה משלהבת או בזעקות שבר של אכזבה. אין אמצע בחיים האלו, רק שחור אפור או לבן אפור.

הכי קל זה למכור. שיחת טלפון אחת, צווחה צרודה ומעבר לשפופרת השטן במדי הפקיד האפור של החיים יבצע, והוא ימכור. לא תהיינה טעויות רישום, וגם אף אחד לא ישאל "האם אתה בטוח". גם דרך חזרה לא תהיה. "תמכור כבר!", היצורים מעל הכתף השמאלית לוחשים, כשהכתף הימנית משותקת. השבילים גם ככה שותתים דם, החלומות קטועי רגליים, אתה הולך עם קביים עשויי נוסטלגיה. "תמכור!" הם מתעקשים בשקט אגרסיבי. הבס עולה, החום עולה.

הם מופתעים. הם לא יודעים שזו לא העסקה הראשונה שאתה מבצע. לפעמים אנשים לא מבינים כמה נמוך באמת אפשר לרדת. למכור? את הזבל שלי אני מחלק בחינם, ובמנות גדושות. זה בתוכי, זה לעולם לא ייצא משם.

הן יפות, האמת, כאילו לקחו אותן משיר של אלג'יר באנגלית. מושכות באף, מרוממות מבט מושפל וטומנות אותו באדמה שוב. העצב הזה לא ייגמר הפעם, כי אנחנו באים כל אחד מסרט המצלמה הנסתרת שלו, ורק הבדיחה על חשבוננו. אתה רוצה להסביר להן במשך שעות על זה שאיאן בראון רוצה להיות מוערץ בכל רמ"ח איבריו, אבל האמת שהיא שחוסר הביטחון שלו נבלע בתוך המנטרה הגוועת, כמו ווקמן שמאבד את הבטריות שלו. אני רוצה, אבל המשפטים היפים שלי גוועים עוד לפני שבכלל הספקתי לפסק אותם.

זה לא המקום שלי. אני בכלל לא מכאן. רציתי להרגיש אחרת, אבל אני לא מצליח. אני רוצה לגעת, אבל השיר נגמר. אני רוצה להיות משהו בחיים האלו, אבל איאן בראון יותר טוב ממני. אני רוצה לספר על שיר הפתיחה הגדול בהיסטוריה, אבל אני בכלל חושב שזה לא באמת שיר פתיחה: זה גן עדן והשאול, זה הנער שביקש והזקן שהחמיץ. זו התפרצות וולקנית של דחף פנימי, והמים שכיבו אותו והשאירו אותו מבויש. זה שיר אחד בתוך מכלול יותר משלם, אבל הוא בפני עצמו עולם ומלואו.

Stone roses – I wanna be adored
מתוך האלבום The Stone Roses, משנת 1989

[מאת קסיוס]

ספירת העונג: כל הקטעים