רגע לפני העונג שבת…

בין אם אתם יודעים זאת או לא, כולכם מכירים את המשחק "הגווייה הנפלאה" (או "הגווייה האנינה" או "היפה"). זה משחק דאדאיסטי שבו משתתף אחד כותב שורה על נייר ומעביר לבא בתור, שכותב שורת המשך ומקפל את הראשונה, כך שכל משתתף רואה רק את השורה האחרונה ומוסיף לה שורה משל עצמו.

אז לפני יומיים החלטתי לערוך משחק גווייה נפלאה מוזיקלי בין כמה חברים ובלוגרים, כי מה מתאים יותר לרוח העדלאידע מאשר הרוח הפראית והאנרכיסטית של הדאדא? כל משתתף קיבל רק את השיר של קודמו, ובחר בצורה אסוציאטיבית לחלוטין את השיר הבא בשרשרת. השרשרת לא תמיד קוהרנטית, אבל תמיד משמחת!

האוסף שיצא מוגש לפניכם בשמחה ובגיל, הורידו אותו כקובץ זיפ שלם ונוח, או כקבצים נפרדים, והאזינו בשמחה, ושתו לשוכרה!

(cc)

**כל משתתף כתב בעצמו (בלי עזרה!) את הטקסט שמצורף לשיר שלו

01 The ting tings – Great DJ [גיאחה]
אפשר לומר, בעצם, שאת משלוח המנות הזה התחיל מורי ורבי יאדו, לשעבר מנהל השרת העיוור וכיום מנהל פורום טלוויזיה המעולה בנענע, כששלח לי במייל את השיר הזה עם התואר "הלהקה החדשה הכי מגניבה שקיימת כרגע ביקום כולו, קרוב לוודאי". הרבה פעמים אני לא מסכים איתו מוזיקלית ואז לא נותרת לו ברירה אלא להשליך לעברי נעליים (של כדורגל, עם פקקים), אבל אחרי האזנה וחצי לא נותר לי אלא לשתוק בהסכמה, בעודי מקפצץ כשועלון על ספידים בכל רחבי החדר לצלילי השיר הכל-כך-משמח-שבא-למות הזה.

02 The View – Same Jeans [קנדי – My morning candy]
ה-View הם להקת אינדי מסוטלנד,שהתחילו לא פחות ולא יותר כלהקת קאברים לשירי ה-Ssex pistols. הם עבדו על האלבום האחרון (ממנו מגיע השיר) עם המפיק של ה-Verve ושל אואזיס. הסינגל עצמו הצליח להגיע למקום 3 במצעד הבריטי, ומהשאני אוהבת בו, נוסף על המילים המשוגעות, הוא הקצב שלו והיכולת שלו להרים אותך מהספה ופשוט להתחיל לזוז. ככה צריך לחגוג פורים!

03 Quasar Wut-Wut – Enola Gay [פופטארט – Poptart]
זה לא קאבר לשיר על הפצצה, אלא שיר מקורי של להקה עם מצברוח פורימי למדי. דמיינו שפרנק זאפה מנחה את החבובות, אם אנימל היה מתופף של להקת כלייזמרים. מומלץ לצרוך במנות קטנות.

04 Beer For Dolphins – Potato [אור ברנע – ynet מוזיקה]
הצלילים הראשונים בשיר שנשלח אליי אכן הזכירו מעט את זאפה. הפלואו של השיר כיוון אותי למשהו דומה – אבל אחר לגמרי. להרכב הזה קוראים Beer For Dolphins ומנהיג אותו מייק קנילי, על גיטרה מובילה ושירה. קנילי, אגב, לתקופה מסוימת היה הגיטריסט של זאפה. אני מת על ההשפעות של זאפה שאפשר לשמוע בבירור באלבומים שלהם אבל לצד זה, ישנה מין תמימות אמריקאית בקולו ובלחנים של קנילי. אני סאקר של זה.

05 France Gall – Hippie Hippie [אביעד – האייפוד רעב]
באופן צפוי למהדרין, ברגע שמישהו מציב לפניי תפוח אדמה – מיד אני חושב על כרוב. כבוש, חמוץ, עם מיונז, בלי מיונז – זה לא באמת משנה לי. שנים של ארוחות אצל סבתי הברלינאית לימדו אותי פשוט, שתפוח אדמה לא יכול לחיות בלי כרוב לידו. אז אם כבר כרוב גרמני, אז עד הסוף.
לפני שנתיים וקצת יצא אוסף משעשע של שירי סליז גרמניים מסוף שנות השישים ותחילת השבעים, The in-Kraut שמו, שהוא פחות או יותר הדבר הקליל ביותר שהולידה האומה הזו חוץ מסוכריות האריבו. קבלו את השיר המענג ביותר משם, עליו חתומה הכוכבנית הצרפתייה הדגולה פראנס גאל, שהפעם מרביצה בגרמנית.

06 Super furry animals – Hermann ♥'s Pauline [נמרוד – Tapas n' tapas]
ברגע ששמעתי על פרוייקט משלוח המנות, ידעתי איזו להקה תוכל לספק את השיר עבור המעמד – מה יותר טבעי מלבחור בסופר פארי אנימלס, הלהקה שאצלה כל יום פורים – בין אם מדובר בתחפושת הייטי המפורסמת, גראף בתחפושת פאוור ריינג'ר, או סתם עליה שגרתית לבמה על גבי טנק.
כשגיאחה הדוור הניח לפתחי את השיר הסליז הגרמני שבחר אביעד, מיד נזכרתי בבחור גרמני צעיר בשם הרמן ובבחורה בשם פאולין, שהמפגש ביניהם הוליד את האיש של המאה העשרים וגם את אחת העטיפות הכי חמודות לסינגל במאה העשרים.

07 Massive Attack vs. Mad Proffesor – Radiation ruling the nation [שגיא ב – שגיא נאור]
אסוציאציות חופשיות? אני מת על אסוציאציות חופשיות!!! ועוד בפורים. איזה כיף…
וכך, בשעת לילה מאוחרת (או בוקר מוקדמת… תלוי איך אתם קוראים לשתיים בלילה), גיאחה שיגר לעברי את משלוח המנה של נמרוד, שכלל את השיר "Hermann loves Pauline" של הסופר פרי אנימלז, והותיר אותי עם קצת דמיון חופשי.
הרמן אינשטיין ואשתו פאולין הם כמובן הוריו המוצלחים של אלברט הצעיר, כנראה הכי גאון שהסתובב על כדור הארץ, האיש שהמציא את תורת היחסות, שהביא ליסודה של מכניקת הקוונטים, שהמציא את הלייזר ואת הנשק הגרעיני ו… סירב להיות הנשיא של כ-ו-ל-נ-ו.
אינשטיין ללא ספק היה הפרוספור המשוגע האולטימטיבי, האיש שאמר "אני רק רוצה לדעת מה אלוהים חושב. השאר הם פרטים קטנים" וגם "אי אפשר להתכונן למלחמה ובו בזמן למנוע אותה". ולכן בלתי נמנע שאקדיש לו שיר מתוך האלבום הרמיקסים שעשה ה-Mad Professor, הלא הוא ניל פרייזר, מפיק הדאב המפורסם, ל-"Protection", האלבום השני והכל-כך נהדר של מאסיב אטאק.

08 Rodriguez – Climb On My Music [דויד פרץ – יוצר השיר]
כמה ששמחתי לקבל את השיר משגיא-B, אבל אוף כמה שאני מתעב רמיקסים! הרעיון ששיר אחד יכול להיות חומר גלם לשיר אחר הוא נפלא בתאוריה, הבעיה היא הביצוע. קחו את השיר האומלל, תכניסו אותו למחוך וחזיה מבליטה, איפור ומסיכה, הרבה יותר מדי קצב והכי חשוב אפקטים שינצנצו כמו נורות אזהרה בראשי הדלוקים. טוב, הבנתם את הרעיון.
הגרסא של מאד פרופסור למאסיב שלחה אותי אל השיר הזה של רודריגז. כתבתי די הרבה על הסיפור המוזר של הזמר האמריקאי מתחילת הסבנטיז שהפך לכוכב ענק בדרא"פ של האייטיז ללא ידיעתו. בגלל האנומליה שממגנטת אותנו למוזיקה הבריטית-אמריקאית, מעט מדי אנשים במחוזותינו נחשפו לשירים שלו וזה ממש חבל.
מי שחולה בנגיף המוזיקה יבין מיד את הפארדוקס הטראגי שמונח בבסיס השיר הזה. "האם אי פעם חטפת קדחת, מפזמון חוזר, נישקת את קרני השמש…" שואל רודריגז ומייד מבהיר את הפרדוקס עד תומו – "ובכן טפס לי על המוזיקה, ומשם תקפוץ איתי… " כל מי שאוהב מוזיקה יותר מהחיים עצמם יודע שרק החיים עצמם יכולים להיות כל כך מוזיקלים. לאן בעצם אפשר ללכת כשהגעת לקצה הרחוק ביותר של החויה הכי מוזרה ומוזיקלית שישנה? רק אל תוך הכחול הגדול הזה שמחכה לך מעבר. בדיוק לשם מציע לנו רודריגז ללכת ולשם אני שולח את כל מי שמאזין לשיר הנפלא הזה.

09 Paolo Conte – Shoe Shiner [ערן כ"ץ – לטאת האמבט]
השיר הקודם של רודריגז הזמין אותי לעלות על המוזיקה שלו ולקפוץ משם, אז כך עשיתי… פאולו קונטה האיטלקי בשיר תמוה ודי פורימי באוזניי, מפציר בפני מצחצח הנעליים לחזור לצ'יינה-טאון. כן, מה שנשמע כמו "שושנה שושנה שושנה!" זה בעצם Shoe shiner shoe shiner shoe shiner. שיר שעושה חשק לעלות על וספה נוצצת בצבע תכלת ולשייט חסר דאגות ברחובות רומא. ואז להזכר שאין ברומא בכלל צ'יינה-טאון. אז מי מתחפש למה?

10 Apsole of Hustel & Huskeys – 24 Robbers [אייל – רדיו פרימיום להמונים]
בשיר הקודם פאולו קונטה מטריד מצחצח נעלים. אתם חושבים שהוא נודניק, ובכן תשמעו את הילדים האלה מטרידים אישה אחת. זה שיר אינדי לילדים המתאים ביותר לפורים. כן, יש דבר כזה. חבורה של ילדים משחקים משחק אסור של שודדים… בסוף הם גם לא סיפרו למורה מה הם עשו.

11 The go! team – Fake ID [הארגו – אפונים בחלל]
חוץ מהקשר האינדי המובן מאליו (אם כי מי לא מתהדר בנוצות אינדי היום?), הלכתי בעיקר על הקשר מוזיקלי. כך מצאתי את עצמי מבקרת בתיקייה של ה-Go! Team ובוחרת ב-Fake ID שלהם, שהוא גם מתאים לקו שהיתווה קודמי, גם מתאים לאווירת החג, וגם מאפשר לי לסיים את המיקסטייפ בברכה שאני גונבת ממספר בעלי בלוגים, אתרים, ופרופילים במייספייס ופייסבוק:
!McLOVIN, Not War

תודה עצומה בגודלה לכל מי שהשתתף ביממה וחצי האחרונות, כולל בשעות הלילה הקטנות ביותר. מקווים שנהניתם, ופורים שמח!!!

והנה טייק 1, של מר בראונסטון

”Step out the front door like a ghost into the fog where no one notices the contrast of white on white…"
אלבום שמתחיל בבריחה מהבית, בלעזוב. August and everything after, האלבום הראשון של Counting crows.

נראה לי שקשה להגזים בערכו של האלבום הזה בעיצוב פס הקול של התיכון שלי. כמו אדם עצמו – אני בא מבית טוב, ממשפחה אוהבת, מחיים שהם, והיו גם בגיל ההתבגרות הלא נגמר, טובים. ועדיין הקרואוז חופרים לתוך מעמקי הנפש, מתפתלים בתוך המחשבות של עצמם, יורדים לבורות וסכנות שלא נמצאו שם מעולם – יוצאים מהבית מחפשים את החיים האמיתיים, את שבירת המוסכמות, את ה"באמת" של החיים. ומצד שני תמיד יש שם קריצה שאומרת (קצת בעצב) – אנחנו יודעים שזה לא שם, שהחיפוש הזה גם הוא לא ממש מגיע פנימה, ש-"She says it’s only in my head", שהחיפוש הוא מסע פנימי ואיטי, סיפור על מסע שאני מספר לעצמי שנסעתי אותו כדי לנסות להבין את הלקח.

אלבום חידתי, מהורהר, מלא מטאפורות ודימויים, מחשבות על מוות והמון אהבה ליופי שבחיים, שבאנשים, שבסיטואציות. בהיותי חובב קרואוז מושבע דאז חפרתי באתרים ובבלוגים שונים וחיפשתי את הסיפורים שמאחורי השירים והתפלאתי איך אדם דוריץ מצליח לצייר כל סיטואציה אנושית לא מאד מורכבת כמו ציור אקספרסיוניסטי – אוסף נקודות צבעוניות, שחורות לבנות, שמרכיבות תמונה כאילו פשוטה שסך מרכיביה מגדיל אותה.

"Round here" הוא שיר פתיחה מושלם לאלבום בעיניי, מסמן את הקצב האיטי למדי שיש לרוב המוחלט של השירים בו (Mr. Jones ו-Murder of one הם יוצאי דופן), את האופי המבולבל שלהם, את הכפילות של הדמויות – גבר ואיש וילד ובוגר ומאמין ובודד ומקווה – אדם יחיד מודרני.

Counting Crows – Round Here
מתוך האלבום August and everything after, משנת 1993

[מאת תם שי]

ספירת העונג: כל הקטעים

בק נפרד מחברה שלו. ושכולם ידעו.
זאת מין מגמה לספר על הצליל הראשון. מכניסים את הדיסק, ומהדממה שלאחר המכניוּת, קריאת הדיסק, מגיח איזה צליל שמייחד את הרגע שלפני לרגע של עכשיו.
ההמתנה הדרוכה, הברוכה, עליה מספרים במדור עמיתיי, לצליל השקט שמכניס את האלבום להילוך. כמו התנעה שקטה של מכונית.

השיר הזה, "The golden age" של Beck מתוך Sea change, מציית לכלל ופותח בגיטרה אקוסטית, נכון יותר לומר ב"ריף תחילת הופעה". שש שניות אח"כ מופיעה יללתה החרישית של החשמלית, שלוש שניות נוספות והנה מופיעה המוזיקה האמיתית בצורת מרימבה גבוהה, חשמלית והזוייה.

כשאני מדמיין את הסיטואציה בה אני רוצה להיות כשאני שומע את השיר הזה , את האווירה שהשיר הזה נותן לי הייתי מתאר כנסיעה ארוכה בחזרה הביתה אחרי ריב במרחק קילומטרים רבים, דמדומי ערב, בנגב, עם מכונית אמריקאית גדולה עם גג נפתח. עם יד על הלב, אני בספק עם הדימוי הזה מקורי במיוחד. למעשה, אני סבור כי בעודכם מקשיבים עכשיו לשיר אותה תמונה עולה בראש.

משהו בשימוש באפקטים מ-"Karma police" בסוף השיר, העומס שבכלל לא ניכר על הסאונד והריחוף של הקצב והמילים מצייר תמונה של מדבר תוך כדי נסיעה אצל כל חבר ששאלתי אותו על כך. זאת בעיניי הגאונות האמיתית של כל שיר פתיחה, היכולת ליישר את קו המחשבה של המאזין, להיות מוכן לשיתוף היוצר את החיים שלו כפי שבק מיטיב לצייר אחת לשנתיים-שלוש.

Beck – The golden age
מתוך האלבום Sea change משנת 2002

[מאת נוי רוטברט]

ספירת העונג: כל הקטעים

אדי הייזל ניגן את המצבה של עצמו וכל הגיטרות החשמליות עלי אדמות יכלו להתנדף לחלל הריק אחרי 10 דקות בתחילת 1971.
הייזל היה בן 21 כאשר ג'ורג' קלינטון, שצירף אותו לשורות פאנקדליק ארבע שנים קודם לכן, הסביר לו – כך טוענת האגדה – איך הוא רוצה שינגן את קטע הפתיחה של האלבום Maggot Brain: "נגן את החצי הראשון כאילו אמא שלך מתה, ואת החצי השני שכאילו גילית שהיא עדיין בחיים".
(גרסא אחרת של האגדה טוענת שאדי הצעיר התבקש לנגן את כל הקטע כאילו הוא מתאבל על אמו).

אחרי כחצי דקה של דקלום בעל טונים אפוקליפטיים מאת ג'ורג' קלינטון, זה מתחיל: גדול סולואי הגיטרה מאז ומתמיד, שאגב, נוגן במלואו ב-1:30 בבוקר יום ראשון, בכל שבוע מ-1976 עד 1994 בתחנת רדיו בקליבלנד (תודה, וויקיפדיה!), והעמיד בצל לא רק את שאר שירי האלבום (המעולים כשלעצמם) הנחבאים מאחוריו אלא גם את כל המשך הקריירה של הייזל.

ב-21 השנים בין הקלטת "Maggot Brain" לבין מותו ניהל הייזל קריירה אקראית למדי – הוא הופיע מדי פעם באלבומים של פרלמנט\פאנקדליק ושימש כנגן אולפן בשניים מאלבומי הטמפטיישנס. מחליפו בפאנקדליק, מייקל המפטון, התקבל ללהקה אחרי שניגן חיקוי מדוייק של Maggot Brain. ב-1977 הוא הקליט (בשיתוף קלינטון, בוטסי קולינס ושאר אנשי הפי-פאנק) אלבום סולו בשם Game, Dames and Guitar Thangs, אלבום שהפך לפריט אספנים זמן קצר אחרי הוצאתו.
אנקדוטה סמי קשורה: באחת העונות הראשונות של "רצח מאדום לשחור" המניע לאחת הרציחות הוא השארת עותק ויניל של Game, Dames and Guitar Thangs במושב האחורי של מכונית ביום קיץ חם.
Maggot Brain נוגן בסוף 1992 בהלווייתו של אדי הייזל.
יש שיקראו לו רקוויאם הFאנק הראשון בהיסטוריה.

Funkadelic – Maggot brain
מתוך Maggot brain משנת 1971

[מאת אורי שחורי]

ספירת העונג: כל הקטעים

לרגל חניכת המדור החדש "עונג במה", שאפשר להסיק משמו מה פשרו, הנה עשר סיבות לכך שלא נהניתי בהופעה של קרן אן בבארבי במוצאי שבת:

[זו לא תמונה מההופעה בארץ, כי לא מצאתי תמונות משם. מקור]

1. האיחור של הבארבי

לפני הכל, הבעיה היא שלהתחיל הופעה ב-23:00 בלילה זה לא נחשב לאיחור.
תראו, אני לא מבוגר אחראי עם עבודה על הבוקר, ולשמחתי, כעצמאי אני יכול לקום מתי שבא לי ולעבוד מתי שבא לי אבל רבאק, איזו סיבה הגיונית יש להתחיל הופעה ב-23:00 בלילה, כשלמחרת העולם מצפה מהקהל לקום בבוקר לעבודה, ללימודים, לצבא?

שלא לדבר על הבעיות שזה מציב בפני קהל לא-תלאביבי שמגיע לראות את קרן אן ומאבד את הסיכוי לתפוס את האוטובוס האחרון צפונה או דרומה. שעה מוקדמת יותר הייתה פותרת גם את בעיה מס' 6 (ראו בהמשך). אין שום בושה או חיסרון בהתחלת מופע בשמונה או תשע בערב. זה לא שאנחנו צריכים להגיע מהעבודה במוצאי שבת, זה לא שהיה מופע קודם שלקח זמן לקהל שלו לצאת. הבארבי היה ריק במשך כל יום שבת. זה לא שהם לא היו יכולים, פשוט לא היה בזין שלהם.

2. האיחור שלי

אז במוצאי שבת ב-23:00 הלכתי עם החברה שלי להופעה של קרן אן.
הציפיות שלי לא היו בשמיים, בסך הכל קיוויתי לקצת גוד טיים מזמרת שאני אוהב. איכשהו, בגלל נסיבות שקשורות בי, בקרן אן ובעיקר בבארבי, יצא שכל החווייה הזו קיבלה אצלי ציון נמוך למדי. זה התחיל כי איחרתי, שזו באמת לא אשמתה של קרן אן החמודה. פשוט הגעתי לבארבי שתי דקות לפני שהיא עלתה לבמה. חברתי הטובה עידית הייתה בהופעה ביום שישי ואמרה שהיה מצוין ושאן עלתה ממש בזמן, אז ידעתי ששווה להגיע מאוחר. אבל לא ציפיתי שאתקל בכאלה מכשולים.

3. הג'ינג'ית בכניסה
הכרטיסים שלי היו כרטיסים בהנחה, ולא מספיק ששלחו אותי לקופה אחרת ומיד אחר כך קראו לי שאחזור, אותה ג'ינג'ית, שישבה בניחותא עם סיגריה ביד והבעה שונאת-אדם על פרצופה, עוד העזה לצעוק עליי (!) שלא שמעתי שהיא קוראת לי. בתיעוב כללי היא שאלה לשמי ופקדה על הקופאית השנייה לשלוף את כרטיסיי (בעוד היא עצמה לא משה מהכיסא והסיגריה). כששלפתי את האשראי שלי הסתבר שלא מקבלים כרטיסי אשראי.

אותה ג'ינג'ית הייתה מוכרת הכרטיסים הכי אנטיפתית וגרועה שאי פעם נתקלתי בה, וכבר נתקלתי בכמה מוכרות אנטיפתיות, איטיות, או חסרות כל תודעת שירות מינימלית (יצויין לרעה השירות בצוותא). לא ברור לי איך מועדוני הופעות מרשים לעצמם להחזיק צוות חמוץ פנים שפשוט לא עושה את העבודה שלו כמו שצריך. איך מועדון ותיק ומרכזי כמו הבארבי מקבל כרטיסי אשראי בהזמנה טלפונית אבל לא בקופה של עצמו? נשגב מבינתי. אז נשלחתי להוציא כסף מהכספומט הקרוב.

4. הכספומט הקרוב

השעה הייתה כבר 23:00, ואן עמדה לעלות בכל רגע. הכספומט הקרוב לא כזה קרוב, והוא נמצא בבנק דיסקונט ברחוב הסמוך. רצתי בכל כוחי המועט רק כדי לגלות שהוא כבוי. לא "לצערנו, לא נוכל לספק כעת שירות", הוא פשוט היה כבוי, כאילו ניתקו אותו מהחשמל. אחלה. כשחזרתי לחברתי שעמדה ליד הקופה הסתבר שאן כבר עלתה לבמה.

בפרצוף נואש מחלתי על כבודי והצעתי לג'ינג'ית המאוסה את מעותיי האחרונות (200 שקל במקום 220 שקל שעלו הכרטיסים). בפרצוף חמוץ מתמיד היא הואילה בטובה הרב לנטוש את הסיגריה ולשלוף דף בו נרשמו המשלמים בכרטיסי אשראי, ולהחתים אותי. מבינים? זה לא שהיא לא יכולה לחייב, זה פשוט לא בזין שלה, ומצידה שהקהל יפסיד את תחילת ההופעה. תודה רבה, בארבי.

קהל מוכה אדישות, תצלום אילוסטרציה (מהמופע של טוויילייט סינגרז)

5. אדישות הקהל

הבעיה שדשתי בה כבר רבות עם חברים תקפה אותי מיד כשנכנסנו למועדון הדחוס. אמנם נכנסנו בשיר שקט, אחד מני רבים שגרמו להופעה הזו להיות מנומנמת למדי ולגרמו לי לתהות למה, לכל הרוחות, זה לא מופע ישיבה (כנראה מהסיבה הפשוטה שבמופע עמידה נכנסים יותר אנשים למועדון כי אין שולחנות), אבל נראה היה שנכנסנו לאולם ריק.

הקהל בבארבי, בין אם האשמה היא בתלאביביותו או סתם בישראליותו, מפתיע אותי בכל פעם מחדש. מילא בהופעה של קרן אן, מילא בחצי הראשון והשקט בהופעה של דבנדרה, אבל גם בהופעה של הטוויילייט סינגרז לפני שנתיים, ברגעים הכי מפוצצים כשהלהקה נתנה בראש ו"חישמלה את הבארבי" כמו שאוהבים לכתוב בביקורות, מי שעמד בשורה השלישית וקפץ והשתולל היה יכול לסובב את ראשו אחורה ולראות 300 איש עומדים ובוהים בחלל כמו נציבי קרח, בלי להזיז אפילו את הרגל. מה העניין הזה?

6. זליגה מהמועדון הסמוך

אני חושב שזה היה הקולטורה הסמוך שהפציץ מוזיקה גרועה נורא כל הערב. בהופעה שקטה יחסית כמו של קרן אן זה ממש מורגש. זה בלט במיוחד ב-"Harder ships of the world", אחד השירים הכי יפים מהאלבום האחרון, שלווה באומצה-אומצה עיקש מעבר לקיר.

אן יצאה מלכה כשמיד לאחר השיר הכריזה שהם צריכים "To rock out" כדי להתגבר על הסאונד הזולג ועברה לשני שירי רוק משובחים שעשו את העבודה. ובכל זאת. הופעה של שירים שקטים לא יכולה להיכנס ללב המאזין הבוהה כשהוא שומע שירים של איפה הילד ברקע, וזו לא הפעם הראשונה שזה קורה בבארבי.

7. תאורה אחורית

עוד המצאה מהפכנית מבית הבארבי. יעל רגב כבר קבלה על כך: "לאחרונה פשטה תופעת התאורה הלא מאירה. פנסים אחוריים למשל שצורבים את העין ומטילים צל על פני המופיעים הנותרים בחשיכה מוחלטת. איני מצפה מכל הפקה קטנה לארגן לי פנסים מסתובבים ותצוגת קרני לייזר. כן, הופעה יכולה להיות הכי מרגשת בעולם גם עם תאורה של פלורסנט, כי המוזיקה היא העיקר. ועם זאת, הקונספט של ללכת לראות הופעה יעבוד טוב יותר אם נצליח לראות משהו. מה הטעם בהופעה אינטימית אם אינך יכול לראות את פני המופיעים? את הבעות הפנים, המחוות הקטנות, האינטרקציה בין הנגנים. פנס קדמי, זה הכל. תדליקו את האורות בבקשה".

בבארבי יש שני פיגומי תאורה, אחד לפני הבמה ואחד מאחוריה. יש עליהם בערך אותו מספר זרקורים, ועם זאת, התאורה האחורית פעלה כמעט כל המופע בצבעי כחול ואדום, פלוס פנס לבן מתחת לתופים – כולם הופנו לעיני הקהל, בעיה שרק החמירה כשעברנו לעמוד קרוב לבמה והוכינו סנוורים. שוב אני חוזר ואומר: רבאק, זה לא שאין להם את היכולת, זה פשוט לא בזין שלהם להשתמש בתאורה הקדמית. למה? ככה.

8. שירה בציבור

שני קדר קבלה על כך אחרי ההופעה של רג'ינה ספקטור. היא אמרה משהו כמו "הקהל שר כל מילה כל כך חזק, שלא הרגשתי שאני בהופעה אלא בערב שירה בציבור" (וסליחה אם ציטטתי לא נכון). גם בקרן אן הייתה תחושה שהקהל לא בא לראות הופעה אלא לשיר עם הדיסק. הוא אפילו התעקש למחוא כפיים ב-"Lay your head down", אפילו שהלהקה ניגנה גירסה אחרת, רוקיסטית יותר ונטולת ההפסקות הקצרות של מחיאות הכפיים מהדיסק. גם צעקות ביניים כמו "יש לך קול של מלאך!" בין שירי ההדרן גרמו לי בעיקר להתכווץ במבוכה במקומי. אולי אני סתם סנוב, אולי סתם לא נכנסתי לאווירה אם הייתה כזו, אולי ההופעה של יום שישי הייתה פשוט טובה יותר משבת. אבל או שהקהל אדיש מצד אחד, או שהוא בבר מצווה מצד שני.

(cc)

9. תומא

כן, זה מוזר להתייחס למשהו חיובי במיוחד בהופעה כשמדברים על החסרונות שלה, אבל תומא, הגיטריסט\בסיסט של קרן אן, היה הדבר הכי טוב בהופעה. הוא היה מלא חיים וכישרון, הרביץ סולואים קטנים ויפהפיים והשתמש בתבונה באפקטים שלמרגלותיו. הוא גם חתיך, שזה אף פעם לא ממש מזיק לנוכחות בימתית. אז למה אני מציין אותו כאחד הדברים שקילקלו לי את ההופעה? כי כשהגיטריסט שלך מאפיל עליך כל ההופעה, משהו כאן לא פועל.

קרן אן, עם כל החביבות שלה וקולה היפה ושיריה היפים, היא חתיכת צנון על הבמה. היא נטולת כל כריזמה וגם חיוכיה הרבים לא הצילו את המצב. בכמה שירים היא ותומא החלו לקפץ זה מול זה תוך כדי נגינה. מבט סביבי הבהיר שהם היחידים בבארבי שקופצים. כשעל הבמה שמח יותר מאשר בקהל, משהו כאן פשוט לא עובד.

גם ההחלטה להפסיק ממש בין כל שיר לשיר ולהגיד תודה ועוד כמה מילים לא ממש עזרה לזרימת הערב. מוטב היה לחבר בין כמה שירים, אולי אפילו לשתוק קצת ולתת לסוף של שיר להדהד רגע לפני השיר הבא. האנרגיות המעטות שהצטברו פשוט נעלמו לחלוטין עם כל הפסקה כזו, וחוסר הכריזמה של אן רק התחדד לאור העובדה שלצידה עמד גיטריסט מצוין וכריזמטי.

(cc)

10. הרגעים הכי טובים היו הקאברים

כל הקיטורים שלי כאן היו מסביב: האירגון, הקהל, המקום, התאורה, האיחור שלי עצמי. אבל על כל הבעיות הקטנות בדרך להופעה יכולה לפצות הופעה טובה באמת, וזה מה שהיה הכי חסר במוצאי שבת. עצם העובדה שהרגע הכי טוב של ההופעה כולה היה שני קאברים ברצף רק עוזרים לחדד את העניין, בדיוק כמו בעניין תומא.

כל הערב חיכיתי שהשלישייה שעל הבמה תנגן כמו להקה, אולי אפילו תכניס קצת אנרגיות לעניין, וזה קרה כל כך, כל כך מעט. אבל הרגע היפה ביותר היה קאבר מפתיע ל-"Burn the witch" המעולה של Queens of the stone age. תומא היה בשיאו עם קטעי גיטרה מעולים, והקפיצות הזוגיות על הבמה תאמו סוף סוף את מה שקרה גם בקהל (לפחות מקדימה. מאחורה הקהל המשיך לעמוד באדישותו). מיד אחר כך הגיע החידוש היפה ל"רחוב הנשמות הטהורות", שדווקא הקונטרסט החזק שלו עם הרוק המרקיד שלפניו עשה לו רק טוב, והוסיף עוד רוך לשירה הרכה מלכתחילה של אן.

אלה היו שני שירים נפלאים שבוצעו בצורה נפלאה, ומוקמו במקום הנכון ברשימת השירים. אבל הם היו שם כמעט לבד. סביבם היה ים ארוך ומפוהק של שירים שקטים שבוצעו ללא כריזמה או עניין מיוחד, וקהל שנותר אדיש ומנומנם או שר כאילו הוא מנסה בכוח להכניס חיים להופעה.

עצם העובדה ששני השירים הכי טובים בהופעה לא היו בכלל שירים של קרן אן, גרמה לי להבין שמדובר ביופי של זמרת ויופי של יוצרת, כל עוד היא באולפן. השירים שלה יוצאים מחדרי השינה ונכנסים לחדרי השינה של המאזינים שלהם. הם עובדים גם מצוין בבתי קפה או בהופעות קטנות אבל כמו חובב מוזיקה שצריך גם לקום בבוקר או מתכנן ליהנות כשהוא יוצא להופעה, לשירים האלה אין מה לחפש בבארבי בתל אביב.