הדצמבריסטים הם קודם כל מספרי סיפורים. כל שיר שלהם הוא עולם שלם משל עצמו שאפשר לכתוב עליו לפחות שלושה ספרים שאחר כך יעובדו לטרילוגיית סרטים הוליוודית מפוצצת ב-CGI.
מה שאני אוהב בהם, מעבר לסיפורים הנפלאים שהם ממציאים ומעבירים לנו באמצעות אלגוריות ודימויים, זו האווירה שיש לכל שיר שלהם. זו להקה שבזמן שאני שומע אותם אני יכול לדמיין את הסולן שלהם, קולין מלוי, כזמר מדורות שנכח באירועים היסטוריים אגדיים וכעת מספר לנו את כל שראה, באמצעות מלודיה מגוונת ונפלאה בין אם זה שיר אהבה, מלחמה או שיר על אם שמפרנסת את בנה ע"י זנות.

השיר "לזלי אן לאבין" הפותח את אלבומם "Castaways & Cutouts" הוא דוגמא מצוינת ל-feel של הלהקה. זהו סיפור על תינוקת שמתה שעות ספורות לאחר הלידה ועדיין רודפת את גגות העיירה. זוהי דוגמא מעולה למה שאני מרגיש כלפי הלהקה הזו – היא מסוגלת לספר סיפור שניתן לפרש באינסוף צורות שונות וכל אחת מהן מצמררת יותר מהשניה. מעבר למילות השיר, גם הלחן שלו משרה אווירה של עיירה נידחת בתקופת עבר (הבזקים של הפרק "בבילון" של "קרניבל" עולים לי לראש בעת שמיעת השיר). בעיקר, השיר הזה מכניס את המאזינים לראש של הלהקה. הוא מוכיח למאזינים כי האלבום שהם עומדים להאזין לו הוא לא סתם אלבום אלא עולם ומלואו שבו הדימיון עולה על המציאות וכל דבר יכול לקרות.

הדצמבריסטים, לטעמי, לא מצטיינים בשירי פתיחה. לרוב, השירים הראשונים של אלבומיהם הם החלשים ביותר, אולי כדי לסנן את המאזינים שלא מוכנים לשירים שצריך ממש להקשיב להם ולהפעיל את הדימיון כדי ליהנות מהם באמת. ואולי סתם יש סיפורים שפשוט קשה להתחבר אליהם.

The Decemberists – Leslie Anne Levine
מתוך האלבום Castaways & Cutouts, משנת 2003

[מאת איילון צפון]

ספירת העונג: כל הקטעים

זה בוקר ואני הולכת לאט. יש לי משהו כמו 10 דקות בקור, עד לתחנת המטרו הקרובה, לוחצת על הפליי.

אני עוברת על פניהם, הם זורקים לסל במגרש חניה עייף מרגליים מתרוצצות. זקן חולף על פניי, אני מוציאה עדשה ומתעדת את ההליכה הכפופה הזו, שכל יהבה מושלך על מקל העץ המתופף על המרצפות. התיפוף מתחיל והיד שלי ממוללת נייר טואלט שנשכח במעיל הצמר השמור לחורפים בחו"ל. אני בולעת את הרחוב בעיניים. פחי זבל, חלונות, שלטים, חנות מכולת ומיץ טבעי ליד חנות בדים ישנה, הנה השלט למטרו. הזמן מחושב ואני יודעת שתיכף השיר יתחלף ויהפוך למשהו אחר לגמרי, שתופס אותך מאחורה בצוואר בלי שציפית. אני בדיוק יורדת את המדרגות ומגיעה לתחנה שלי. הקול הוא קול מהפנט בחשיכה המעומעמת הזו של למטה. אני מביטה באנשים וסוגרת עוד פריים, ועוד אחד, רק ליתר בטחון, שתפסתי את הרגע הזה.

על הכתפיים יש לי תיק כבד מדי לעמידה ממושכת ומתחיל להיות לי חם מההליכה המהירה, אבל אני כבר נסחפת עם השורה האלמותית "Put your face on mine; what I feel is what you'll feel – it's a chain reaction ", אותה אחת שמהווה פתיח מושלם לדיסק הזה, שאני שומעת כבר שלושה ימים רצוף.
בדיוק כשחושבים שנגמר, מחכה עוד אנקת בקשה אחת – לתת לכל הסיפור הזה של "תגובת שרשרת" עוד צ'אנס.

דלת הרכבת נסגרת מאחורי.

עוד חצי שעה בדיוק כבר אתרוצץ בעבודה, אסמס קצת לארץ, אשתה איזה סנגרייה בחושך ואחרי עשר שעות בחוץ אחזור בחזרה למלון ואלחץ על פליי, שיר מספר אחת.

Cloud Cult – Chain Reaction
מתוך האלבום The meaning of 8, משנת 2007

[מאת קנדי]

ספירת העונג: כל הקטעים

1
2
3
הדרן…

אני לא אדם של שירי פתיחה. מאז ומתמיד הייתי אדם של שירי נעילה. האלו שיושבים בסוף הדיסק ומנסים לקחת את הצעד הנוסף שהדיסק לא לקח, כמו "A day in a life" מסרג'נט פפר או "אזהרות לנפש" של אלג'יר.
יכול להיות שדווקא בגלל זה בחרתי בשיר "Berlin". נכון שזהו שיר הפתיחה של האלבום, אך אין אפשרות להעריך אותו או להבין את העוצמה הטמונה בו אלא אחרי ששמעת את הדיסק כולו.

בראיון לרולינג סטונס לפני יציאת האלבום, ריד אמר שברלין יהיה הסרג'נט פפר של הסבנטיז. כנראה הוא התכוון שזה הולך להיות דיסק הקונספט שישנה את פני המוזיקה. בדיעבד זה לא קרה: ברלין נחשב לכישלון בזמן יציאתו. עד שהכירו בו כיצירת המופת התעשייה כבר השתנתה מאירועים אחרים. באותו ראיון ריד אמר שהוא נזהר מאוד שהכתיבה בתקליט תהיה מאוד ישירה ומאוד פשוטה. בלי להסתתר, בלי טריקים, בלי שתצטרך להיות מסומם כדי להבין את המשמעות. כתיבה ישירה על אנשים שחיים בשנות השבעים בכל מקום. על אנשים שמתקיימים.

והשיר הזה הוא בדיוק זה: פשוט וישיר. מתקיים. הוא היזכרות נוסטלגית ברגע אחד בברלין. בבית הקפה הקטן, במוזיקה שהתנגנה, בגובה המדויק של הנמענת, במה שהם שתו. הכל מאוד אמיתי, הכתיבה כל כך ריאליסטית שהיא נראית מרושלת. בשמיעה הראשונה אתה לא שם לב בכלל לפער העצום בין התיאור לשורה הסוגרת. בסך הכל יש כאן ישיבה בבית קפה עם שתיה ליד חומה שמסמלת, יותר מכל דבר אחר, את ההפרדה שבין אנשים ואת האלימות השקטה של אותה מלחמה קרה. איך זה יכול להיות גן עדן?
ובכל זאת זה גן עדן.

רק בשמיעה השניה של הדיסק אתה יכול להבין איך זה יכול להיות גן עדן.
בשביל אותו זוג של השיר, אותו זוג שהדיסק סובב סביבו, זה חייב להיות גן עדן. בשביל אותם אנשים שאין להם איפה לפרוק את היצירתיות חוץ מבהתפרצויות אקראיות ("Lady day") או כשהחברים שלהם צוחקים עליהם ("Oh, Jim"), אנשים שכל מה שיש להם זה להגיד 'אם רק…' ("How Do You Think it Feels"), אותם "Men of Poor Beginning" כמו שהשיר השלישי מכנה אותם. אלה אנשים שלא יכולים לצפות לגן עדן טוב יותר. בשבילם זה חייב להיות גן עדן, כי ההמשך הוא לא פחות מגיהנום של תסכול, אלימות, אדישות ועצב. וזה שקצת נחמד פתאום, או אפילו נחמד מאוד, זה גן עדן בשבילם.
רק בשמיעה שניה אתה שם לב עד כמה אותו דבר שמתבטא באותה חומה מתבטא גם בחייהם הקטנים של זוג עני ואומלל. עד כמה אותה ברלין קיימת, כדברי לו ריד בראיון המדובר, לא רק בברלין אלא בכל מקום.

Lou Reed – Berlin
מתוך Berlin, משנת 1973

[מאת אורן וילקינס]

ספירת העונג: כל הקטעים

פעם הייתי נער.
אלה היו ימי התקליט. הדיסקים היו שמועה רחוקה, MP3 היה משהו שלא יכולנו לדמיין.
ימי התום של המוזיקה.
רק אתה, פטיפון ישן, וכמה תקליטים.

תקליט. דיסקה שחורה ומופלאה. בכובד ראש בחרתי אותם. כמו אדם עם שליחות נכנס לחנות התקליטים ומחפש את זה בו חשקה נפשי. בחרדת קודש מניח עליו את המחט בפעם הראשונה. מעניק לו את מלוא תשומת הלב, שומע שוב ושוב, נותן לו להיכנס, לחלחל דרך תאי העור אל מערכת העצבים, מקבל אותו כחבר חדש למעגל הנבחר שמרכיב את פס-הקול של חיי.

אלו היו ידידי אמת. לא רומנים חולפים ומזדמנים, לא היכרויות חפוזות וחד-פעמיות, לא מפגש בחצי אוזן. עם התקליט זו הייתה מחויבות. מערכת יחסים ארוכת טווח. ההתחלה הייתה תמיד מרגשת וסוערת – צמרירים של חשמל מדגדגים את כל הגוף כשהצלילים הראשונים מתחילים לזרום בחוטים, האוזניים מזדקפות והגוף כולו צוהל למפגש סוער ורענן.
כמו בכל מערכת יחסים, עם הזמן התרגלנו זה לזה. הריגוש דהה. לפעמים אולי אפילו השתעממנו. מדי פעם היינו צריכים קצת הפסקה. אבל תמיד חזרנו. הקשר הלך והעמיק, גילינו עוד צלילים וצבעים שלא הכרנו, רבדים חדשים של משמעויות, למדנו להעריך את נקודות החוזק ולקבל בהבנה את הצדדים החלשים. נהיינו כרוכים זה בזה.

את תקליטי-חברי-הילדות שלי לא אשכח לעולם.

ואז גדלתי.
והבית התמלא דיסקים, ואז מחשב, ועוד כונן חיצוני, וגיגות על גיגות של אמ-פי-שלוש-ים, אוקיינוסים של קבצי מוזיקה שרק מחכים ומצפים, אבל אין זמן לכולם, וכבר אי אפשר להשקיע, מדי פעם נפגשים אבל תמיד הזמן קצוב, מרפרף בחטף, טועם פה ודוגם שם, הנאות שטחיות, ראשוניות, שומע וממשיך הלאה, כל כך הרבה דברים, כל כך מעט זמן.

אבל פתאום לפעמים משהו גורם לך לעצור. רטט של ריגוש שלא חשבת שתרגיש שוב חולף דרכך. השיר לוקח אותך איתו, למקומות רחוקים, למרחבים פתוחים ומלאי הוד, ליערות עבותים של זמן ומקום אחר. מלא עוצמה הוא מתגלגל הלאה ואתה איתו. נוסע דרך נופים מסתוריים אל תוך הגעגוע לעולם פשוט יותר, איטי יותר. אל אנשים של גבעות, אל בתי אבן וכפרים ושדות גשומים עד שגם אתה מתחיל לתהות מי היית אם היית נולד בשנת 1891 והיה לך שם קצת יותר יצרני, למשל משהו כמו Roscoe .

Midlake – Roscoe
מתוך The Trials of Van Occupanther, משנת 2006

[מאת מרגוליס]

ספירת העונג: כל הקטעים

"כשאני שומע שיר באיכות כל כך עלובה אני שואל את עצמי 'מה זה?'. ונדמה שלאיש לא אכפת ונאלץ להמשיך לסבול את האיכות הגרועה הזו, בעוד אנשים שמעריכים איכות קול טובה ייראו כעופות מוזרים" – לו ריד בכנס SXSW

לפני הקריאה, לחצו על Ctrl+F5 כדי לרענן את התמונה בראש האתר, למקרה שהיא לא התעדכנה!

1. מדהים לשמוע את האלבומים החדשים של REM ו-Counting Crows שהגיעו לרשת באותו השבוע. כשקאונטינג קרואוז פרצו ב-1993, היו שהכתירו אותם כ-REM החדשים, והשפעת הסאונד של REM בהחלט הייתה נוכחת, בעיקר באלבומם השני של העורבים – באופן כללי קשה לדמיין את הקרואוז בלי הדרך שסללו REM בעשור שקדם להם. ועכשיו שתיהן מוציאות אלבומים חדשים, REM את Accelerate המצוין, והקרואוז את Saturday nights and Sunday mornings השאפתני, שהוא סוג של אלבום כפול על גבי דיסק יחיד. מפתיע במיוחד לשמוע כמה דומים שני השירים הפותחים של האלבומים האלה: "Living well is the best revenge" הוא שיר מעולה עם שם מעולה, שמזכיר לכולנו שמייקל סטייפ גדל על סוף גל הפאנק המקורי וספג את מקורותיו בלב ארצות הברית. "1492" נשמע כאילו יצא מאותו חדר חזרות: האנרגיות והצבע חזרו לפנים של אדם דוריץ והדיסטורשן חזר לשלוט במגברים. כששומעים את שניהם זה לצד זה, קופצים כמה דברים לאוזניים: ראשית, הדמיון בקצב, באנרגיות ובהשפעות של שני השירים האלה. שנית, ההבנה ששתי להקות שאני אוהב מאוד חזרו עם אלבומים חדשים, והן נשמעות הכי טוב שהן נשמעו מזה שנים. (שלישית, איכות הסאונד של שניהם לא מרהיבה, אבל זה כבר באמת שולי). [מפ3]



2. חנות המוזיקה המקוונת של אוגנדה, החנות הירושלמית, מוכרת קטלוג נהדר של כמעט כל החומרים העצמאיים שיוצאים כיום בארץ. שמעתם נכון: חנות שלמה לאינדי ישראלי מכל הסוגים, והמשלוחים בארץ: חינם! הללויה! [עברית]
3. זוגות-זוגות. אם פתחנו עם REM וקאונטינג קרואוז, הנה עוד אייטם זוגי: NIN ורדיוהד. אפשר למצוא שלל קווים מקבילים להתנהלות שני ההרכבים האלה, במיוחד בשנה האחרונה. אבל השבוע שתיהן פתחו במיזם דומה כמעט בו זמנית. אחרי ששיחרר את Ghosts להורדה חינמית או קנייה בכמה פורמטים לבחירת הרוכש, פותח עכשיו אזנור ערוץ יוטיוב ומזמין את הגולשים לצלם קטעי וידאו שפסקולם יהיה מורכב מהמוזיקה שבאלבום. רדיוהד משתפים פעולה עם אתר האנימציה הישראלי-במקור אניבום (כבוד!), בתחרות קליפים לשירי In Rainbows, כשבשלב הראשון צריך לשלוח סטוריבורדז או קטעים קצרים. יש שיגידו שזו תחרות בריאה או לא בריאה, אני רק אומר: איזה כיף לאהוב מוזיקה בימינו אנו. [אנגלית]
4. מבצע החל מ-9$ בת'רדלס, לכבוד בוא האביב! שלל חולצות חדשות ומחודשות במחירים שנעים מ-9$ לזולות ביותר ועד 21$ לחולצות Select המיוחדות שאף פעם לא קנינו כי הן עלו המון. עד יום ראשון בלבד רביעי! רעננו את מלתחתכם לקראת הקיץ. [טריקו]
5. אתר אני יורק מתחיל לבנות ארכיון פלאיירים של הופעות ישראליות החל משנות ה-70 עד תחילת האלפיים. אם יש לכם כאלה, עיצבתם כאלה, או שאתם מכירים אנשים שמעצבים ו\או אוספים כאלה, פנו אל היורקים ושלחו להם מכל טוב. אני מאמין גדול בחשיבותה של אמנות הפלאיירים והפוסטרים כחלק מהתרבות המוזיקלית של מקום ו\או סצינה כלשהם. יהיה מעניין לראות את הארכיון של אני יורק כשיתפרסם. [מייל]
6. Kingdom of Uza הוא בלוג מוזיקה ישראלי חדש מבית ערן שיפרמן המצוין, שמדי שבוע ממלא לי את תיבת המייל בהמלצות נפלאות למוזיקה, סרטים והקשרים משונים אחרים ביניהם. המלצה חמה שלי! [עברית]



7. אני חייב לשתף אתכם במשהו אישי, ותבטיחו שלא תגלו לאף אחד. אני ממש, ממש מאושר עכשיו. וזה לא רק בגלל שאני כבר שבוע אצל החברה שלי. פשוט תפקחו אוזניים ותשמעו: רק בתוצרי שלושת החודשים הראשונים של 2008 אפשר למלא רשימת אלבומי השנה מכובדת. אני מתרוצץ בתוך הראש שלי מאוזן אחת לשנייה כמו ילד בחנות ממתקים. רק תראו מה קיבלנו לחנויות ולרשת בחודשיים הנוכחיים: NIN, אריקה באדו, Elbow, פורטיסהד, הגאטר טווינז, בלאק פרנסיס, קאונטינג קרואוז, גולדפראפ, ניק קייב, קאקי קינג, איזובל קמפבל עם מארק לאנגן (כן, יש חדש!), הברידרז, REM, בלאק קיז, ועוד רגע יש חדשים לרוטס, לדת' קאב פור קיוטי, ליהלי סובול עם רע מוכיח, לרקונטורז… אלוהים אדירים, איזה שפע! וכמעט כל אלה שהזכרתי מוציאים אלבומים פשוט מצוינים. רק מהשירים שנתתי להאזנה והורדה בעונג הנוכחי אפשר לעשות אוסף מצוין. גם אם 2008 הייתה שנה בת שלושה חודשים בלבד, היבול שלה איכותי בטירוף. וכל אלה אמנים ותיקים ומוכרים, חכו שתראו את כל מה שמחכה לנו מתחת לאמנים שאנחנו רגילים אליהם. קשה לי לעמוד בכל העושר והאושר הזה. אני מוצא את עצמי רוצה לשמוע חמישה אלבומים חדשים שאני אוהב בו זמנית, מרוב שזה כיף. איזה כיף! אז בהתאם לרוח הדברים, העונג הנוכחי, מלבד היותו משוגע באופן כללי, גם מלא לעייפה בשירים חדשים: חפשו את הכוכבון הכחול. [זהו]


אני תמיד בטוח ש-Questlove התחפש למשהו

8. The Roots, אחד הדברים הכי טובים שקרו להיפ הופ בשני העשורים האחרונים, מתקרבים בצעדי ענק לאלבומם החדש Rising Down, ואפשר כבר לשמוע את שיר הנושא המצוין מתוכו, "Rising Down (Hum Drum)" עם קולותיהם של Styles P, Black Thought וגם חביב המערכת מוס דף. עטיפת האלבום, אני מוכרח לציין, מעט מבהילה (אבל יפה נורא). [מדיה פלייר]

קרא/י את המשך הפוסט