כרטיסים במתנה: Tall Firs
ויליאמסבורג רותחת. השכונה הברוקלינאית הפכה בשנים האחרונות למוקד מבעבע ורוחש של אינדי אמריקאי – להקות משובחות קמות שם על ימין ועל שמאל, וכמה מהנציגים הבולטים ביותר של תחיית האינדי האמריקאי מגיעים משם: Yeah yeah yeahs, TV on the radio, Animal Collective, The Dap-kings ואם אינני טועה גם MGMT. הרשו לי להציג בפניכם להקה ויליאמסבורגית נוספת, שבשבוע הבא תוכלו להכיר באופן אישי כאן בתל אביב: Tall Firs [אתר בית עם מפ3ים].

האשוחים הגבוהים יופיעו בלבונטין 7 יום אחרי שדירהוף יופיעו בבארבי, וזה לא מקרה – שתי הלהקות תגענה לכאן מפסטיבל ATP ההיסטרי באנגליה, שם יופיעו גם Explosions in the sky, Tortoise, Melvins, Mudhoney, Breeders, Yeah yeah yeahs, Modest mouse, Mum, ועוד רשימה ארוכה כמו שובל הריר שהשארתם כרגע על המקלדת כשראיתם מה אתם מפסידים. באירוע הבא של ATP בלונדון במאי, טול פירז רשומים כבר כאחת ההופעות המרכזיות. ככה זה כשמטפחים אותך יפה בלייבל של ת'ורסטון מור מ-Sonic Youth (וכשאתם להקת הליווי של אמילי היינס בסיבוב שלה בארה"ב).
האזינו ל-"Secrets and lies" המצוין:
[audio:http://tallfirs.org/mp3/Secretsandlies.mp3]
ב-16.12 הם יהיו כאן. אחרי שני אלבומים הם ביססו את הסאונד שלהם בטווח הרחב שבין סוניק יות', Earth, וג'ון פאהי – השפעות הפולק החזקות שלהן מתערבבות עם חיבה לרוק מופשט, וכל חובב של שולי האינדי רוק האמריקאי בעשרים השנים האחרונות, מסוניק יות' והחוצה, ימצא כאן משהו לאהוב – Tall firs מוציאים עוד שנייה אלבום שלישי ומגיעים אלינו שנייה לפני נקודת הרתיחה. כמובן, תמיד יש סיכוי שלא יצא מזה כלום. מצד שני, כל הסימנים מצביעים על כך שהלהקה הזו תהיה גדולה, או לפחות בינונית, ב-2010, ולא סביר להניח שיהיו לנו עוד הרבה הזדמנויות לראות אותה כל כך מקרוב. (ירושלמים! ב -15.12 הם יופיעו באוגנדה, אל תפספסו!).
מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם תרצו להיות יצירתיים, ספרו גם מה אתם שומעים ממש עכשיו (שקט אינו מתקבל)). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה ללבונטין 7!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי בערב!

יש טווח מסוים של מספר אנשים באולפן, שאותו אני אוהב. זה מתחיל באדם אחד לבד באולפן עם גיטרה או פסנתר או נבל וזהו, וזה נגמר ברבע לפוליפוניק ספרי. אבל בקצה שקרוב לפוליפונים יש כמה חבורות שמחות, שמצליחות להביא לאולפן משהו חמקמק שאין דרך טובה או גרועה יותר להגדיר אותו מאשר "חברותא". שומעים את ההנאה הקבוצתית, שומעים את הכיף ואת החברות. זה קורה לפעמים עם Broken Social Scene, זה קורה בחלק מהשירים של סופיאן סטיבנס ושל ארקייד פייר, וזה קורה עכשיו ביתר שאת אצל Edward Sharpe & The magnetic zeroes (ותודה לאיתי שהכיר לי אותם), שאין בה בכלל אדוארד שארפ (אלא אלכס אברט, שמכנה את עצמו אדוארד שארפ). הלהקה הזו מונה עשרה אנשים, שנוסעים כרגע ברחבי ארה"ב באוטובוס עם שם הלהקה כתוב עליו באותיות פסודו-עבריות הפוכות, וברולינג סטון כבר הגדירו את ההופעות שלהם כ"דומים יותר למפגשי התעוררות שאמאניסטים באוהל מאשר להופעת רוק". אלבום הבכורה שלהם, Up from below, הוא מסיבה לאוזניים, ו-"





