"אני אוהב את הגישה הקלאסית של האינדי, הגורסת כי השכלה מוזיקלית לא חשובה. זה לא איך שאתה מנגן בגיטרה, זה יותר איך שאתה עומד איתה ואיזה מסר אתה מנסה להעביר דרכה; יכולות ווקליות הם בונוס שיכול גם לגרוע ולהסתיר כנות ואנושיות; סולואים של כלי נגינה הם דבר טרחני ושוויצרי, פי אלף יותר מפוזות למצלמה; בניסיון לרגש, מיקסינג ואיכויות סאונד זה הדבר האחרון שרלוונטי, והדברים הטובים לרוב יגיעו מילדים חסרי סטנדרטים שמקליטים במרתף ולא מלהקות שמצמידים להם מפיקי על חונקים" – אלון עוזיאל אוהב

"אני שונאת היפסטרים, שונאת ילדי אינדי. הם לנצח יעדיפו ילד זייפן עם גיטרה אקוסטית לא מכוונת שלוחש אל המקרופון ומקליט בחלל שבין השירותים לגראז' של הוריו בצפון דקוטה על פני מוזיקה איכותית מכל סוג שהוא רק בגלל שהילד הזה לא מוכר לאף אחד ושאפשר להשתמש בו כדי להמציא עוד ז'אנר מוזיקלי חדש- דקוטה-פריק-גראז' או משהו ואז ללכת לספר לכל החברים ההיפסטרים שלך איך גילית את האליוט סמית הבא (תמיד אליוט סמית, למה?)" – דן-יה שוורץ שונאת

הזוכים בכרטיסים לסופשבוע TABAC: טל, ד"ר נו (לערב הראשון, בבלוק); איציק ואיתי ניב (לערב השני, בקומפורט). תתחדשו, ובדקו מייל!

זה הבחור עם ה-ר' בשם
1. אין לי מושג מי היה, לעזאזל, הארי פארץ'. אבל אני יודע מי היה הארי פאץ' (יוצא מלחמת העולם הראשונה הוותיק ביותר בבריטניה, שמת השנה), ואני יודע מי אלה רדיוהד (שכתבו עליו שיר לא כזה טוב), ואני יודע מי זה בק. ובק יודע מי זה הארי פארץ', שהוא לא הארי פאץ' בכלל, אלא מלחין פורץ דרך שבין היתר יצר סולם בן 43 תווים והלחין בו מוזיקה לכלים שבנה בעצמו, מסוג הדברים שמוזיקאים יצירתיים ופרועי דמיון כמו רדיוהד ובק מכירים ואנחנו (עדיין) לא. כחלק מהחירות המחודשת שמצא ברשת, שיחרר אתמול בק לאתר שלו שיר ארוך, מפותל, פסיכדלי, משעשע וממכר בשם "Harry Partch", שכולו מחווה למלחין המנוח. אני לא מבין את המוזיקה הזו, ולמרות זאת (או בגלל זאת) השיר הזה פשוט אדיר בעיני (אם אפשר לקרוא לו שיר). אם בק ייקח את עשר הדקות האלו, על מרכיביהן, יפרק אותן וירחיב אותן וירכיב מהן את האלבום הבא שלו, זה יהיה אלבום ענק. אגב, פיסת טריוויית אינדי משעשעת: כשיצא השיר של רדיוהד על הארי פאץ' (יוצא המלחמה, זוכרים? לא המלחין), השתלח מת'יו פרידברגר, סולן Fiery furnaces בלהקה בטעות\בצחוק, כי חשב שהיא עורכת מחווה למלחין (לא סיבה להשתלחות, אבל לכו תבינו את הפיירי פרנסז). פדיחה? עכשיו, כשיצא השיר של בק, שיחרר פרידברגר פוסט ציני במיוחד, שכנראה מצחיק רק אותו. [מפ3]



2. לפני שבועיים הזמין אותי חברי הטוב מורפלקסיס לאולפן\חדר חזרות משונה בדרום תל אביב. הוא שכר 4 שעות אולפן, והזמין מערך שרירותי למדי של מוזיקאים, שלרוב לא הכירו זה את זה: שני קדר*, אורי דרור*, דני רוה, Saccadic eye motion*, וגם לא-מוזיקאים, כמו הצלמת נועה מגר* ואני. הכוונה הייתה להקליט בלי לתכנן דבר. ללחוץ Record, לתת הנחיה או שתיים אם בכלל, ולהתחיל לנגן בלי לחשוב. אנשים החליפו כלים, התנסו, העיזו, קשקשו, הקשיבו ויצרו בלי להביט לאחור. עד סוף הסשן המרתק, היצירתי, הלפעמים-אקראי, מצאנו את עצמנו גם נועה ואני בתוך ההקלטות, נועה מול המיקרופון ואני פורט בהיסוס על קלימבה בשיר האחרון. תוך שבוע ההקלטות הממוקססות כבר היו ברשת, תחת השם We are ghosts, שהפך לכותרת הפרויקט. המוזיקה ניתנת להורדה ולהאזנה חינם לגמרי בבנדקאמפ, ואם אתם מורידים אותה תוכלו לבחור גם לשלם כמה שקלים שתרצו – כל ההכנסות ינותבו למימון הסשן הבא, כשההרכב ישתנה בכל פעם. בעיניי זה רעיון וביצוע מבריק, ספונטניות מוזיקלית – לנגן בלי לתכנן, ולהעלות מהר ובצורה חופשית לרשת. [בנדקאמפ. יש גם מייספייס]
3. קצת ברגע, האחרון, אבל מסורת (של להיזכר ברגע האחרון) זו מסורת: יקיר המערכת יהוא ירון יופיע את הופעתו החודשית באוזןבר, והפעם יארח את נועה בביוף, והופעת חימום מאת Yonatan&Me, שהם יונתן מילר ונדי בילו. רוצים כרטיס חינם? נסו את מזלכם, ושלחו אליי מייל עם הכותרת "יהוא ירון". במוצ"ש אשלח מיילים לזוכים המאושרים. [מייל]
4. אני עורך רשימה של מוזיקאים ולהקות ישראליים שמחזיקים חשבון (פעיל!) בטוויטר. אם אתם מכירים\עוקבים אחרי כאלה, תנו לינק(ים) בתגובות או פשוט צייצו לי. [זהו]



5. Zero 7 עולים על הבמה מחר בערב בהאנגר 11 (מוצ"ש!), ואני עדיין לא לגמרי מעכל את העובדה שהלהקה הזו, שליוותה אותי שעות רבות מספור בעשור האחרון, אשכרה מופיעה בארץ. לקראת ההופעה, רפי ברבירו לקח חצי מהצמד לאוזן השלישית, לשמוע איתו קצת מוזיקה ואת דעתו על הקרטל, קולולוש, נינט, טרי פויזן ואחרים, עינב שיף מראיין, ומונוקרייב נותנים להורדה את הספיישל שעשו על הלהקה בגל"צ. ניפגש שם? [עברית, מפ3]


מהממת, אבל לא פוטוגנית. כמו הבדיחות שחייבים להיות שם כדי ליהנות מהן

6. קודם כל חייבים לומר: האנה הוקלברג מהממת. אני לא יודע אם זה השמלה, הקול או הכל, אבל מהרגע שהיא עולה לבמה, העיניים מתמגנטות והאוזניים מזדקרות וקשה להפסיק לבהות. זה לא עובר בתמונות, למרבה התסכול. אולי זה רק אני, שעמדתי בשורה הראשונה ממש ונכנסתי לגמרי לתוך ההופעה – חברים אחרים שעמדו רחוק יותר אמרו שהיה פסדר, נחמד, לא מדהים. גם אני חושב שזו לא הייתה הופעת השנה, אבל נשאבתי בשנייה והוקסמתי. הקול של הוקלברג (כן, מסתבר שאומרים הוקלברג ולא האקלברג, כמה חבל) יכול להפנט, יש לה שם איזה עומקים חבויים שהוא שולפת מדי פעם ובוהקת על הבמה. מצד שני, לא הייתי היחיד שברגעים מסוימים חשב: רגע, היא שרה קצת כמו נינט. כן, זה מוזר לגלות, מאוד מוזר לגלות, אבל כשהיא צועקת היא נשמעת כמו נינט של פעם, וכשהיא שרה ממש בשקט היא נשמעת כמו מה שנינט מנסה לעשות היום. ההקשר המוזיקלי שונה מאוד, אבל זו עדיין מחשבה שמציקה בראש בזמן ההופעה. הוקלברג הגיעה עם צוות קטן מאוד – רק היא, גיטריסט ומתופף. אבל זה לא הגודל של הצבא שקובע, אלא איך שמשתמשים בו, ובעוד הגיטריסט היה פונקציונלי למדי, המתופף של הוקלברג עשה עבודה של חמישה אנשים. הוא נתן את הקצב, הוא נתן את ההרמוניה, הוא הוסיף קישוטים יצירתיים (שריטה של מקל על מצילה, למשל, או השיר בו הוא תופף חלק מהקטע שלו על הרגל!) וכשלא הסתכלנו על האנה, הסתכלנו עליו בהשתאות. בסוף קיבלנו גם את "Cast anchor", השיר שחיכיתי לו, קאבר ל-"All day and all of the night" וגם שיר שלא הכרתי והיה שיא הסט, "Crack" שמו. ונשאלת השאלה: איפה הסיקור של ההופעה הזו? עינב שיף ביקר ביובש בוואלה (וגם סיקר מהמפגש בבית השגריר הנורווגי, עליו ויתרתי ועכשיו הצטערתי, ובוואלה גם שאלו את הוקלברג על האלבומים שהיא הכי אוהבת), ומיכל סולל מקול הקמפוס כתבה ביקורת שממש לא אהבתי בנרג'. בנענע בכלל התעצלו לשלוח מבקר ושלחו רק צלם וזהו (לא מעניין!). אבל מה, זהו? איפה ויינט, מאקו, הארץ? האם שבענו כל כך מהופעות חו"ל בחודשים האחרונים, שהעיתונאים שלנו כבר לא מתרגשים או מתאמצים בשביל פחות מקלקסיקו? [עברית]
7. קליה מור בשיחה מעניינת מאוד על מוזיקה עם מיכה שטרית. היא מעניינת לא רק בגלל שלשטרית יש דעות מעניינות, אלא בעיקר בגלל שזה לא ראיון אלא באמת שיחה, לפרקים אפילו התנצחות, ואני אוהב את זה. אני אוהב לקרוא שיחה אמיתית בין שני אנשים עם דעות, לא ראיון פרווה שקריאתו לא מוסיפה לחיי ולמחשבותיי שום כלום. [עברית]
8. סוף סוף! עמוס עוז אולי לא היה מועמד בכלל לפרס נובל לספרות השנה, אבל לפרס החשוב באמת הוא מועמד גם מועמד. אח, היוקרה, הכבוד, הגאווה הלאומית! עוז שלנו מועמד בגאון לפרס תיאור הסקס הגרוע ביותר בספרות, לצד ניק קייב (עם "מותו של באני מונרו", שקראתי לאחרונה בהנאה מרובה ואף הותרתי אחריי ביקורת בוויינט), ג'ונתן ליטל עם "נוטות החסד", פיליפ רות ואחרים. החזה מתנפח מגאווה. [אנגלית]
9. אי אפשר להמעיט בחשיבותם של בלוגי מוזיקה עצמאיים, כשיוצא סינגל חדש ומעולה לגבריאל בלחסן אחרי מלא זמן, והמקום היחיד שבו אפשר לשמוע אותו הוא הבלוג של שמוליק כץ. [סטרים]
10. בקסטייג' הוא מדור ראיונות בין-מוזיקאיים שחנך סער גמזו בקול הקמפוס ובנרג', והרעיון פשוט: מוזיקאי אחד שואל מוזיקאי אחר שאלות (או כמו שאמר לי מישהו: אז עכשיו עיתונאים מתעצלים גם לכתוב את השאלות?). השבוע, רועי ריק ראיין את גבע אלון. [עברית]
11. אלון עוזיאל מ"וואלה!" בוחר את 50 אלבומי העשור שלו (חלק שני), שלא יפתיעו כנראה אף אחד שקורא אותו בקביעות, אבל עדיין מפוצצים באלבומים מעולים שאם לא שמעתם, אתם ברוב המקרים פשוט מפסידים. [עברית]
12. חרה לי ש-The pit that became a tower, הרכב ירושלמי מעולה בראשות אדם רוזנפלד, זכו לכל כך מעט קהל בהופעה שלהם באינדינגב. זה לא באשמתם, ההופעה שלהם הייתה בצהרי היום הראשון, ורוב האנשים שהספיקו להגיע לאינדינגב הקימו את האוהל או עמדו בתור בכניסה. אבל ההרכב הזה, שהוא הכי רוק אמריקאי שיש בישראל, צריך להגיע ליותר אוזניים, והנה עוד צ'אנס: Concert for michael הוא דיסק להורדה בחינם שהוקלט זה עתה. [מפ3]
13. סטריאוגאם, כנראה בלוג המוזיקה החשוב ביותר באינדיספרה, מזמין אתכם לבחור את אלבום, זמר וקראש השנה שלכם, בין היתר, לפרסי הגאמי של 2009. [אנגלית]


דבליו טי אף?

14. [תודה לאביטל] תמונות Black & White יש באינטרנט כמו זבל, אבל מעט מאוד דברים משתווים לבלוג התמונות ההזויות Black and WTF?! שיוציא מכם בדיוק את התגובה הזו: WTF??? שעות של הנאה. [שחור ומלעזאזל]
15. [תודה לתומר] המעצב התעשייתי הישראלי זיו בר אילן רצה לעצב כלי נגינה. הוא לא הסתפק בשינוי המראה החיצוני בלבד, אלא פירק לחלוטין את המרכיבים שגורמים לנו להצביע על חתיכת עץ ומתכת ולהגיד "זו גיטרה". ההמצאה שלו, זויבר, היא כלי נגינה יוצא דופן ומודולרי שגרם למארק ריבוט, אבי בללי, דויד פרץ וכל מי שנתקל בו, לשאול מיד איך משיגים אחד כזה. [עברית]
16. במוזיקהנטו סיכמו את העשור המערכתי, לפי בחירתם של מאות גולשים וכל חברי צוות החנות לדורותיה. החלק הראשון כולל את מקומות 120-81, החלק השני את מקומות 80-41 (חבל רק שהסדר עולה ולא יורד!), החלק השלישי את מקומות 40-11, והחלק הרביעי והקריטי את עשרת אלבומי העשור של מוזיקה נטו! לגלות לכם מה במקום הראשון? לא אגלה, רק אגיד שזה היה צפוי, ומוצדק במידה לא מועטה. בכלל, כל העשירייה הראשונה מוצדקת למדי בעיניי. [עברית]
17. פרויקט Thru-you של קוטימאן נבחר לאחת מ-50 ההמצאות הכי טובות של 2009 במגזין Time! [אנגלית]
18. [תודה לעידו שחם] ששולח "סרט דוקמנטרי שווה של ה-BBC על גל המוזיקה הגרמנית של שנות השבעים פלוס מינוס הידוע גם כקראוטרוק", איזור מוזיקלי שתמיד רציתי לצלול לתוכו, אבל לעזאזל, פשוט אין מספיק שעות ביום. [וידאו]
19. אלבום חדש ל-Beach house, וכצפוי, אביעד מהאייפוד הרעב כבר מחכה לכם עם הפרטים, השירים, ואפילו לינק לאלבום המלא. [עברית! מפ3! קליק!]

קרא/י את המשך הפוסט

מפיקי אירועים לא זוכים לכבוד המגיע להם. מפיקי הופעות זוכים להכרה – משוקי וייס והמון ווליום ועד מונוקרייב ונרנג'ה – אבל מפיקי אירועים מוזיקליים, ומסיבות טובות בראשן, נשארים הרבה פעמים חבויים מאחורי הקלעים. צוות TABAC התל אביבי מביא כבר שלוש שנים מסיבות, הופעות ואמנים נוטפי גרוב לישראל בכלל ולתל אביב בפרט, ואם אנשים לא יעשו להם כבוד – הם יעשו את זה בעצמם ויארגנו את מסיבת שלוש השנים הטובה ביותר EVER.

אחרי שהביאו לארץ את קיד קואלה, רוטס מאנובה, דאדאלוס ואחרים, דאגו לכמה מהפוסטרים והפלאיירים הכי יפים בארץ, עמדו תמיד עם האצבע על הדופק של מה שקורה בחו"ל והיו אחראיים להופעות בלתי נשכחות של צוות גרוב ישראלי מיומן ונרחב – מהתפוחים ורדיוטריפ ועד דיגיטל_מי, וולטר, האחים רמירז והיד עוד נטויה – TABAC עורכים מסיבה-הופעה בת יומיים ב-27-28 בנובמבר עם לא פחות משישה (!) אמנים מחו"ל.
ונחשו מה? לי יש שני כרטיסים בשבילכם לכל אחד מהערבים האלה (אם לא תרצו לקחת סיכון, קנו כבר עכשיו).

ומה צפוי לנו בסוף השבוע הפרוע של טבק?

ביום חמישי, חגיגת דאב ובאסים שתרעיד את יסודות הבניינים של תל אביב, במועדון "הבלוק". על הבמה יופיעו חלוצי הטכנו-דאב מברלין Rhythm & Sound יחד עם Tikiman על המיקרופון (הכינו את אוזניכם עם סט חי של השלישייה!), כלבתא הישראלי, שיתקלט לראשונה רק מיצירותיו המקוריות (חממו את האוזניים עם די-ג'יי סט שלו, או עם המייספייס), ו-Mala הבריטי, מחלוצי הדאב-סטפ. ביניהם יתקלטו וינגנו תת-מודאב ו-A1, הרכב חי שימוקסס בלייב.

וביום שישי בקומפורט 13, היום שאני אישית מחכה לו… סול ויליאמס!!! אבל לא רק. מלבד הופעת הספוקן-וורד של ויליאמס, בביקור מוזיקלי ראשון שלו בישראל (חממו את האוזניים עם המיקסטייפ האולטימטיבי), נזכה גם להופעה של Dorian Concept מאוסטריה, שלא הכרתי עד שהנחתי את אוזניי על המייספייס שלו השבוע והוא העיף אותי עם אורגזמות של סינתיסייזרים על גרוב של היפ-הופ, ו-Megasoid, שנודע עד לא מזמן כ-Sixtoo מהלייבל האגדי נינג'ה-טיון, אמן ביטים שכבר הושווה לדי-ג'יי שאדו (קבלו מיקסטייפ לדוגמה). אם זה לא מספיק, בין ההופעות יתקלטו רדיוטריפ, דיגיטל_מי והקטיק+וולטר, כולם עילויים ישראליים בתחום הגרוב והביטים הכבדים.

וואו.
פאקינג וואו.
בשבילי אישית זה הולך להיות סופ"ש מטורף בכל מקרה, ביום חמישי ארקוד עד כאב-ברכיים באיזו חתונה, בשישי אתאבד על רחבת הקומפורט, ובשבת אקלף את עצמי מהמיטה כדי לתקלט בעצמי בסילון באבן גבירול (קטונתי!). איך יהיה לי כוח לזה אני לא יודע, אבל יש דברים שאסור להפסיד.

מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם תרצו להיות יצירתיים, ספרו גם מהו השיר הכי גרובי שאתם מכירים). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לטבק!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי בערב!

"אם הכותב הנכבד היה מרים את עיניו מעבר לפרטיטורה התורנית, הוא היה מופתע לגלות דור של שוחרי מוזיקה, צעירים ומבוגרים שאינם מפחדים מבאך אך גם לא מפורטיסהד, מעריצים את הגאונות של סטרווינסקי ומזילים דמעה עם ניק דרייק. באורח פלא, הם מצליחים למצוא יופי טהור בפרדריק שופן ובג'ואנה ניוסום כאחד, אולי בגלל שהם מתעקשים לאהוב מוזיקה ולא לעסוק בתדמיות אליטיסטיות מסוף המאה הקודמת (אם כי לצערי גם עולם האינדי כבר נגוע בכך)" – הקורא הנבון שלום נכנס במבקר המוזיקה הקלאסית של "הארץ", נעם בן זאב, בתגובה לכתבתו על כך שהרוק המתקדם גרם לאנשים לגלות את המוזיקה הקלאסית

לפני הכל:
א. תודה ענקית לירון, שבזכותו האתר הזה ומשפחת העונג בכלל נקייה ממזיקים. אם אתם נתקלים בבחור חמוד בשם ירון שניקה את העונג שבת, קנו לו בירה מיד. הוא הרוויח את זה.
ב. הזוכים בדיסקים של זירו 7 הם הקוראים בני המזל: דניאל, רועי, ירון ויואב (אין לכם ניקים? לא שמעתם שזה הכי גזעי באינטרנט?). בדקו את תיבות המייל שלכם!

(אחד מהם לא באמת חבר בלהקה)
1. אני לא זוכר בבירור את הרגע בו הכרתי את The Bowerbirds או את Timber timbre, אבל אני זוכר היטב את הרגעים בהם אנשים שונים ניגשו, התקשרו או כתבו אליי במיוחד כדי להגיד תודה על כך שהם הכירו את אחת משתי הלהקות המעולות האלו. אם אתם בין אותם אנשים, אני חושב שתאהבו את הלהקה הבאה. ב-Chet [חלל], כמו כל סיפורי האהבה הטובים, נתקלתי לגמרי במקרה. באמת, הורדתי את האלבום הזה באקראי לגמרי מאיזה בלוג, בלי לדעת כלום. עכשיו כשביררתי מסתבר שהם מגיעים מויקטוריה, עיר קטנטנה ויפהפיה במזרח קנדה, שלפני הרבה שנים ביקרתי בה והתאהבתי, ולו רק בזכות העובדה שהם תולים סלסלות פרחים בכל מקום. בניגוד ללהקות אחרות שיצאו מוויקטוריה בשנים האחרונות (פרוג אייז, וולף פרייד ושארית חבורתם), צ'ט נשמעים כמו עירבוב משובח בין קלקסיקו, דבנדרה בנהארט, ובאופן כללי קו הגבול בין פולק לפריק-פולק. (כמו שתי הלהקות שציינתי בהתחלה). "Chelsea Silver, Please Come Home" הוא אלבום ממכר, שנע בין שירים פשוטים מאוד כמו "Every night a supper wine" לקומפוזיציות בנות 14 דקות. חפשו אותם. אני שמח שמצאתי. [מפ3]



2. מונוקרייב מציעים הנחה יפה לקוראי העונג שבת על כרטיסים לזירו 7. ההצעה תקפה רק עד מוצ"ש, אז הזדרזו לנצל אותה! [עברית]
3. הצביעו עכשיו למצעד אלבומי העשור ושירי העשור של "הקצה"! כנראה סיכום העשור הכי חשוב בארץ, ובהחלט זה שמדבר אליי יותר מכולם. הבעיה היחידה היא שקשה עד בכי לבחור את האלבומים, שלא לדבר על השירים. כל מי שחשב שהיה עשור מעפן מוזמן לסרוק את הרשימה של הקצה ולהבין כמה הוא טועה. לבחור רק עשירייה? יש כל כך הרבה אלבומים מעולים! פורטיסהד או הפוסטל סרוויס? רדיוהד או ארקייד פייר? אוקרביל ריבר או ג'ואנה ניוסם? אוף מונטריאול או ברייט אייז? ג'יי ווק סנייל או ההולד סטדי? דה נייף או לאמבצ'ופ? מגנוליה אלקטריק קומפני או רג'ינה ספקטור? ספארקלהורס או ניק קייב? מסטודון או פנדה בר? סופיאן סטיבנס או הסטרוקס? אחחחח, כמות השערות הלבנות שצמחו לי כשניסיתי להצביע גדולה יותר מאי פעם. הצביעו, השפיעו, ואל תוותרו לעצמכם. זה קשה, אבל יש דברים שצריך להתאמץ בשבילם. [עברית, אנגלית]



4. שרון מולדאבי כותב על "Wild is the wind" הקלאסי, על הולדתו של השיר ועל ביצוע אחד יפהפה ומוכר הרבה פחות מאלה של נינה סימון ודיוויד בואי. [עברית]
5. Got beef? ההיפ הופ העולמי (טוב, על מי אנחנו עובדים, האמריקאי) חוגג 30 שנה להיווסדו, תלוי את מי שואלים, וב"גלריה" ערכו ספיישלון קטן של כתבות. הכתבה של סגול 59 על מצבו של ההיפ הופ הישראלי גרר הכי הרבה תגובות ברשת. סגול מפרט את תחלואיו של ההיפ הופ הישראלי ואת הסיבות למצבו הקשה, ומקנח בעשר שורות שאסור להגיד בשום שיר ראפ ישראלי. ראפר ומוזיקאי אחר, נמרוד דוויק מ"הפרברים רפיוג'יז" זצ"ל, הגיב בפוסט אישי מאוד משלו ובו פירט את מצבה המשגשג של הסצינה ואת הגורמים שמונעים ממנה לפרוץ מעבר לבועה. TakTik מגיע דווקא מצד הקהל ולא מתוך הסצינה, ונותן את הצד של הקהל לכל הדיון. מעניין לראות שהמסקנה הסופית של שלושתם לא שונה מהותית, בסופו של דבר. [עברית]
6. אורי מ"אור בזוויות" מראיין את ניצן חורש מאלקטרה וה-Come on baby don't say maybes. [עברית]


(אחד מהם לא באמת עשוי פרווה)

7. [תודה לגבי] רחוב סומסום חוגג 40 שנות בובות פרוותיות, והרולינג סטון מצדיע בבחירת 40 ההופעות המוזיקליות הטובות ביותר בתכנית, מג'וני קאש ועד אלישיה קיז. [אנגלית, טיוב]
8. המלצת הרדיו השנתית (!): פרויקט סיכום העשור של "הקצה" ממשיך בכל הכוח, וקוואמי ונדב רביד מפנקים גם בתכניות מוקלטות להורדה. שני הענקים האלה הכינו עשרים (!!!) תכניות סיכום, שירוצו עד סוף דצמבר מדי ראשון ושלישי בעשר. התכנית הראשונה (קוואמי) חורשת את סצינת הפריק-פולק, הסינגרסונגרייטס והאלט.קאנטרי, התכנית השנייה (נדב רביד) חוזרת לדאבסטפ ולגריים, השלישית (קוואמי) נותנת בראש עם סיכום הרוק של העשור, והרביעית (שוב נדב) מוקדשת ל-IDM, גליץ', אינדיטרוניקה ופולקטרוניקה. איזה יופי של תכניות ושל בחירות, איזה פרויקט מדהים. אני הולך לחפש כובע כדי להוריד אותו מיד בפני קוואמי ונדב, שני ענקים בדורם. [עברית, מפ3]
9. קנדי מ-My morning candy לא מסתפקת באספקה סדירה של שירי בוקר יומיים, ומכינה לנו אוסף חורפי משובח להאזנה מתחת לשמיכה. לו רק היה שוב קר. [עברית, ראר]
10. הייתי בטוח שלהקת Weird Chicken הירושלמית הפסיקה לפעול מזמן, והופתעתי לגלות שהיא "חזרה לפעילות" ונותנת אלבום מלא להאזנה ולהורדה בחינם לגמרי (!). הסתבר שהם מעולם לא הפסיקו לפעול, זה סתם אני שהפסקתי לשמוע עליהם. אבל כפי שכתב לי תני, חבר הלהקה, "אנחנו שומעים את התגובה הזו לא מעט, וזה משעשע אותנו כי אנחנו פעילים ומופיעים ברצף, ללא הפסקה אחת של יותר מחצי שנה (בדר"כ הרבה פחות) בין הופעות, מאז 2001. כנראה אחת היתרונות בלהיות מבוססים בירושלים! 🙂 נהנינו מתחושת הסודיות, אבל עכשיו עם אלבום בבישול איטי מזה 5 שנים – רצינו להיות בטוחים שהמרכיבים כולם עצמיים לחלוטין – אנחנו מוכנים סוף סוף קצת להרים את הראש מחוץ למים". אם אתם בעניין של רוק "קליט אבל לא מתפשר", כדבריו, אוצו לשמוע ולהוריד. מה אכפת לכם, זה חינם. [בנדקאמפ]
11. אז מה האלבום הישראלי הכי טוב של העשור? אין לי שמץ של מושג. אני רק יודע שאי שם בחמשת הגדולים יושב לו, חבוי ומבויש, Save long lane, אלבום נשכח ולא בצדק של יוצר כמעט אלמוני ולחלוטין לא בצדק, אורן להב, שקורא לעצמו Jay walk snail. ברגע שנהיה מעט חורף בשבוע שעבר מיד שלפתי את Save long lane מהספרייה ושיכנתי באוטו כדרך קבע. אין כמו נסיעת גשם אפרורית, צבועה גוונים עמוקים של כחול ואפור, עם המלודיות המתוקות והממכרות של ג'יי ווק סנייל. הרבה נכתב בעשור הזה על קירבתו המוזיקלית של עמית ארז לאליוט סמית', אבל לטעמי מי שהפנים או הקביל יותר מכל לסמית' בארץ הוא דווקא להב. משהו בקלילות של המלודיות וההרמוניות שלו, בקולות הרקע, בשילוב של רגישות פופית מובהקת ללחנים ול"הוּקים" עם הגשת לו-פיי וקול עדין, משהו שם תמיד מחזיר אותי ל-XO ו-Figure 8. כמו הרגע ב-"Telephone boy" בוא המעגליות נשברת והמלודיה נוסקת על איזה גל (איזור 1:45). השירים של להב קצרים, כמעט כולם נעים סביב שתי הדקות, חלקם נגמרים לפני ששמים לב, אבל שווה לשים לב. שווה להריץ את השיר אחורה ולהקשיב לו שוב, כי אין פה שיר משעמם או מעייף או בינוני אחד. אני לא יודע איך הוא עושה את זה, ואם אשאל אותו הוא יסמיק עד שורשי שערותיו. לו-פיי ביתי שנשמע נהדר, להקה שלמה שנשמעת כמו בן אדם אחד (או להיפך? אף פעם לא ממש ידעתי מי מנגן מה). אם תרצו המלצות, אני אוהב במיוחד את החמישייה הפותחת, את "Don't be like them, John", "On the bus", "This is not a hospital", ו-"There's something going on with her". אבל יש כל כך הרבה שירים טובים (ובכלל, שירים) באלבום הזה, שתחליטו בעצמכם. בתחילת שנות האלפיים יצא האלבום הזה בבייסמנט, תת-לייבל קטנטן של פאקט רקורדס הירושלמים. שיר אחד, "All I wanted was to call Indiana", הפך למיקרו-להיט ב"הקצה". הימים והגלגולים עברו ופאקט רקורדס נסגרה והפכה למחלקת "אודיו קולאז'" ב-NMC, שהוציאו ב-2003 את האלבום הבא, ובדיעבד גם האחרון בינתיים, של ג'יי ווק סנייל – The drunken driver. דיסק הבונוס של הנהג השיכור היה Save long lane, ואני רצתי לרכוש אותו באחת הרכישות החכמות ביותר בחיי. לא רק ששניהם אלבומים יפהפיים, גם אי אפשר להשיג אותם יותר בדיסק, כך על פי להב עצמו. אני לא מכיר את אורן להב כמו שהייתי רוצה, אבל אני מכיר אותו מספיק כדי לבקש את רשותו לתת לכם להוריד את כל האלבום הנפלא הזה בחינם, לאור העובדה שאי אפשר להשיג אותו יותר בחנויות בשום מקום. והוא היה מקסים מספיק כדי להסכים בלי שאלות. אז לסוף השבוע הזה, בתקווה שיהיה גשום וקר, קחו את המתנה הכי טובה שאפשר לקבל: Jay Walk Snail – Save Long Lane [זיפ]
12. [תודה לשלום (ההוא מהציטוט למעלה)] 25 הרגעים הכי מפחידים בסרטים שאינם סרטי אימה. אחלה רעיון לרשימה, חייבים להודות, אבל חווייה מצמררת במיוחד. [אנגלית, טיובז]
13. יש שם ציצים, אף בולט, אוזניים גדולות ואת המילה "מלודי". מה זה אם לא טריילר לסרט הביוגרפי החדש על סרז' גינצבורג. [וידאו]


(אחד הממדים האלה קיים רק במוח שלכם)

14. הכינו את משקפיכם המיוחדות, זהו ספיישל תלת-ממד! ראשית, איך תכינו משקפיים סטריאוסקופיות בבית, כדי לצפות בתלת ממד מנוחות מסך המחשב שלכם? ככה. עכשיו תוכלו לצפות בקליפ הכבר-לא-חדש-אך-עדיין-מהמם של ביורק, "Wanderlust", בממד אחד נוסף, לפחות [תודה, פייסיק!]. אבל זה עוד כלום! ביורק, כהרגלה, היא רק חוד החנית של טרנד שלם. [תודה לפרנק זעתר] ששלח אליי את הרשימה הזו, של סרטי התלת-ממד הכי טובים שאפשר לראות ביוטיוב, כולל אחד של גלברט האדיר מישראל, שהדיסק האחרון שלו פשוט היסטרי. כדי להירגע, צללו לקבוצה הזו בפליקר, שאוספת תמונות ביותר משני ממדים אבל פחות מארבעה. חמישים נקודות וכוכב זהב למי שמשקיע ובונה בסופ"ש הזה משקפיים סטריאוסקופיות כדי לצפות בזה. אל תתעצלנו, אתם הרי יודעים שאתם רוצים. [מלא ממדים, איזה שלושה!]
15. אורי זר אביב קפץ מדרגה מהמיקסטייפ סול ויליאמס שפרסם בבלוגו, וכתב ל"גלריה", מוסף התרבות של הארץ, טור מצוין על סול ויליאמס. [עברית]
16. [תודה לקסטה] הטוויטר היחיד ששווה באמת לעקוב אחריו: הטוויטר של הביג בן. [אנגלית, אפשר לומר]
17. [תודה לרויטל] בימי העבדות בדרום ארה"ב שיננו העבדים באלבמה שיר בשם "Follow the drinking gourd". האתר ההיסטורי המוקדש לשיר מסביר איך מילות השיר היו בעצם מפת בריחה מהעבדות אל החירות שבצפון. נהדר. [אנגלית]
18. אורן ראב כותב נפלא על אחת מלהקות העשור שלי, Elbow, ועל הרגע בו עברו מאלמוניות לגדוּלה. [עברית]
19. [תודה ליובל] זוכרים שסיפרתי לכם על Them Crooked Vultures, הסופרגרופ החדשה של דייב גרוהל (פו פייטרס!), ג'וש הום (קווינז אוף דה סטון אייג'!) וג'ון פול ג'ונס (לד זפלין!!!)? אז תפסיקו לחכות ותתחילו להאזין לאלבום המלא, שניתן להאזנה חופשית ביוטיוב. מישהו כתב איפשהו שנשמע כאילו הלהקה נהנית יותר מהמאזינים, ואני חושש שיש בזה משהו. [טיוב]
20. ואם אנחנו כבר מזכירים את גלברט, שהקליט אלבום שלם מדגימות של פרה (יש לו איזה עניין עם פרות, לגלברט), עכשיו מסתבר שמת'יו הרברט, גאון של סימפולים, החליט להקליט אלבום – הו, תראו כמה מקורי! – מדגימות של חזיר אחד מלידתו ועד מותו, אז הוא יבושל (גם זה יוקלט) ועצמותיו יהפכו לחלילים. מה שמוביל אותנו לאייטם הבא. [אנגלית]
21. [תודה לאהובתי הצמחונית] נטלי פורטמן הצמחונית הפכה לטבעונית אחרי שקראה את "Eating animals", הספר החדש של ג'ונתן ספרן פויר, ובהאפינגטון פוסט היא כותבת על כך ברהיטות ובעניין. [עברית]
22. לא רק אני (ראו "נקודת העונג"), גם עמיתי לבלוגיה ואחי למשפחת העונג נדב לזר עזב עבודה השבוע, כשהפסיק לכתוב על מוזיקה במעריב. את סיבותיו, ואת החלק החיובי שבהן, הוא מפרט באטמי אוזניים. בהצלחה! [עברית]


ועכשיו, תגלו למה *באמת* המצאתי את משקפי ה-3D!

23. הצצה ראשונה לקומיקס החדש של זאק וידון (אח של) אודות Dr. Horrible! [אנגלית]
24. אבל בעניין גלברט ומת'יו הרברט, גם הפליימינג ליפס חומסים מסיגור רוס רעיון, ומצלמים את הקליפ החדש שלהם בעירום מלא, ביער (זוכרים?). למה לא, בעצם? בימינו גם ככה לא יוצרים קליפים לרשתות הטלוויזיה, שם יש צנזורה. [וידאו]

קרא/י את המשך הפוסט

שמחה רבה, שמחה רבה, Zero 7 לארץ בא(ה)!

ההרכב הבריטי המעולה, שהפך את שנות האלפיים שלי לנינוחות הרבה יותר, מגיע להופעה אחת בלבד בישראל ב-21 בנובמבר, שזה ממש עוד רגע! שבת הבאה. אז למה אתם מחכים, עדיין לא קניתם כרטיס? א-הא. אגיד לכם למה אתם מחכים. אתם מחכים להנחה המיוחדת לקוראי העונג, שתקבלו ממש כאן בהמשך הפוסט. ויש גם דיסקים במתנה!

אני מת על זירו 7. Simple things הוא אלבום מכונן בדיסקוגרפיה הפרטית שלי, כי יש בו איזו התאמה טבעית אבל לא מובנת מאליה בין הצלילים המיושנים של הסול והגרוב, האלקטרוניקה המוקדמת ממנה זירו 7 שואבים את ההשראה, עם משהו מודרני בצורה לא מעיקה. החמימות שבוקעת ממנו יוצאת דופן, לא מתאמצת. בוויינט כתבתי עליו פעם "אתם יושבים על החול שעדיין חם, השמש פוגשת בים ואתם שוב תוהים איך לא נשמע קול "טסססססס" כשהיא נכנסת למים. האור כתום, הים רוגע, החום הכבד נשבר. גומרים את בקבוק השתייה, אולי ארטיק אחרון. מתארגנים לקחת את הנעליים ולנער את המגבת, חיוכים עייפים של התקפלות. אל תרוצו הביתה. שבו עוד כמה דקות מול הים הזה, בהו באופק, הקשיבו לאלבום היפהפה הזה, בו זירו 7 הבריטים הוכיחו לעולם שאפשר לעשות את המוזיקה של Air גם כשיש בה נשמה. תכניסו את הדיסק הזה למערכת של האוטו כשאתם יוצאים מהחוף, עד שתגיעו הביתה כבר תהיו מאוהבים".

אלה שטויות, כמובן. את האלבום הזה שמעתי לראשונה בדירת חדר קטנה בקיבוץ אין בו שום ים, מקסימום נחל. ובכל זאת, בכל האזנה האלבום הזה לקח אותי לים, לשעת שקיעה כתומה. גם האלבומים הבאים הצליחו בכך, יותר או פחות, תלוי באלבום. וב-21 הם יגיעו להפוך את האנגר 11 כולו לחוף ים בשקיעה. אני מודה – אני סקרן מאוד לגלות איך השירים האלה עובדים בהופעה, ותוהה אם להביא מגבת חוף.

רוצים כרטיס בהנחה? קראו בהמשך. רוצים דיסק? מונוקרייב מחלקים עותקים של "Simple things" המעולה ושל "Yeah Ghost" החדש דנדש! נסו את מזלכם בתחתית הפוסט.

וקבלו עוד פינוק על הדרך – הצצה בלעדית (!) לסשן של זירו 7 באולפן, מנגנים את שירי האלבום החדש ונותנים טעימה לקראת ההופעה. זה וידאו אחד מתוך ארבעה, את השלושה האחרים תוכלו לראות כאן. תודה למונוקרייב ששיתפו אותנו באוצר הקטן הזה.

ההנחה נגמרה! נתראה בהאנגר!

מה צריך לעשות כדי לזכות בדיסק?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם תרצו להיות יצירתיים, ספרו גם איזה דיסק תשמעו בחוף בשעת השקיעה?). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה למונוקרייב!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי בערב, ההנחה עד מוצ"ש!

איזה כיף היה לקרוא את השאלות שלכם להאנה האקלברג. איזה תענוג. החל משאלות פרקטיות ומוזיקליות כמו "למה בחרת לקרוא לאלבום שלך ככה", ועד ל"ממה עשויים חלומות?" – הוכחתם שוב שאתם קוראים אדירים.

עשר מתוך השאלות שלכם נבחרו על ידי ועל ידי ערן מחברת ההפקות נרנג'ה, קופלו היטב במעטפה אלקטרונית ונשלחו על גלי הרשת לגברת האקלברג. התנצלותנו הכנה בפני אלה ששאלותיהם לא נבחרו – לא היה לנו מקום! את תשובותיה של האנה, שנכתבו באנגלית מעט רצוצה, תוכלו לקרוא כאן:

משה: על מה את חושבת כשאת שרה על הבמה?

זה תלוי. זה משתנה מפעם לפעם. אבל יותר מכל אני חושבת על מה שאני שרה, המילים, הלחן, ואני מנסה לדמיין את עצמי מכניסה אותם לאוזניים וללבבות של האנשים, או שאני מנסה לשיר אותם בצורה שתגרום לאנשים לתת להם להיכנס פנימה.

ג'יימס: מה הצליל שהכי מרגש אותך בעולם?

צחוק, בכי, גרגור חתולים, חפצים שנשברים או סתם קולות מזג האוויר…

אלכסיי: האם את נותנת לעצמך להיפגע כדי לקבל מזה השראה לשיר?

לא. זה נשמע מוזר. לו הייתי צריכה להרגיש כאב כדי לקבל השראה לכתיבת שיר, קשה לי להאמין שהייתי כותבת שלושה אלבומים. אבל אני עשויה לאתגר את עצמי, ואני צריכה להתפתח, להיאבק ולהתקדם בחיים כדי לקבל השראה.

רועי: מה השפיע יותר על היצירה שלך – האהבות או האכזבות בחיים שלך?

שילוב של שתיהן, כנראה. ועוד הרבה יותר. חלק ענקי במוזיקה שלי הוא פשוט עבודה ומשמעת טהורים.

חציל נודד: מה את מעדיפה, שוקולד או תות?

את שניהם.

יואל: מה דוחף אותך להשתמש באביזרים יומיומיים במוזיקה שלך? הצליל שהם מפיקים או המשמעות שהשימוש בהם נותן לשיר?

שני הדברים. אני אוהבת להשתמש בחפצים שסביבי במוזיקה שלי. זה מקל עליי להגשים את הרעיון הפנימי שלי. ואני אוהבת להציץ מאחורי כלי הנגינה המורכבים. מתחבאים הרבה צלילים מעניינים מאחורי התופים והבאס, הגיטרה והפסנתר.

roiki: מה השם חיבה שלך?

אין לי שם חיבה.

נדב: מה המשמעות של Rykestrasse 68 עבורך, ומדוע בחרת בכתובת הזו כשם לאלבום השני?

גרתי זמן מה בריקשטראסה וחלק מה-Found sounds [צלילים שאינם מופקים מכלי נגינה]הוקלטו שם וחלק מהשירים נוצרו שם. גרתי בברלין חצי שנה ויצרתי שם את כל השירים לאלבומי השני (Rykestrasse 68). קצת רציתי להקדיש את האלבום לברלין. האלבום הכי חדש שלי נקרא Blood from a stone, והקלטתי אותו בצפון נורבגיה, על אי.

אילן: מה יש לך עכשיו באייפוד?

אני בקושי מקשיבה לאייפוד שלי, למען האמת. אבל הדבר האחרון שהאזנתי לו היה רדיוהד.

שי: עד כמה מקומה של מוזיקת האינדי מבוסס בנורווגיה, והאם הרגשת שאת נאלצת להאבק על מקומך בסצינת המוזיקה הנורווגית מכיוון שבחרת לעשות מוזיקה שאינה מסחרית? האם בחרת מראש לכוון לקהל שאינו מקומי עקב כך?

מוזיקת אינדי מקובלת בנורבגיה. אף פעם לא נאלצתי להקליט מוזיקה מסחרית מאוד אז סצינת האינדי של נורבגיה ושל אירופה מתאימה לי מאוד. למזלי, אף פעם לא נאלצתי להילחם קשה כדי להוציא את המוזיקה שלי החוצה. הרגשתי כמעט את ההיפך – שהיא יצאה ממני כמעט מהר מדי. [לאלה השנייה] לא. בהתחלה ניגנתי רק בנורבגיה, אבל אז גילה אותי לייבל בריטי והתחלתי לנגן הרבה בחו"ל, וזה מה שאני עושה מאז.

האנה האקלברג תופיע בבארבי בתל אביב ב-18 בנובמבר, שזה יום רביעי הבא. ומי יחמם? יהוא ירון. איזה כיף, אה?

עוד ראיונות בעברית עם האנה האקלברג:
עינב שיף בוואלה
שרון לנגר בנענע