"אני אוהב את הגישה הקלאסית של האינדי, הגורסת כי השכלה מוזיקלית לא חשובה. זה לא איך שאתה מנגן בגיטרה, זה יותר איך שאתה עומד איתה ואיזה מסר אתה מנסה להעביר דרכה; יכולות ווקליות הם בונוס שיכול גם לגרוע ולהסתיר כנות ואנושיות; סולואים של כלי נגינה הם דבר טרחני ושוויצרי, פי אלף יותר מפוזות למצלמה; בניסיון לרגש, מיקסינג ואיכויות סאונד זה הדבר האחרון שרלוונטי, והדברים הטובים לרוב יגיעו מילדים חסרי סטנדרטים שמקליטים במרתף ולא מלהקות שמצמידים להם מפיקי על חונקים" – אלון עוזיאל אוהב

"אני שונאת היפסטרים, שונאת ילדי אינדי. הם לנצח יעדיפו ילד זייפן עם גיטרה אקוסטית לא מכוונת שלוחש אל המקרופון ומקליט בחלל שבין השירותים לגראז' של הוריו בצפון דקוטה על פני מוזיקה איכותית מכל סוג שהוא רק בגלל שהילד הזה לא מוכר לאף אחד ושאפשר להשתמש בו כדי להמציא עוד ז'אנר מוזיקלי חדש- דקוטה-פריק-גראז' או משהו ואז ללכת לספר לכל החברים ההיפסטרים שלך איך גילית את האליוט סמית הבא (תמיד אליוט סמית, למה?)" – דן-יה שוורץ שונאת

הזוכים בכרטיסים לסופשבוע TABAC: טל, ד"ר נו (לערב הראשון, בבלוק); איציק ואיתי ניב (לערב השני, בקומפורט). תתחדשו, ובדקו מייל!

זה הבחור עם ה-ר' בשם
1. אין לי מושג מי היה, לעזאזל, הארי פארץ'. אבל אני יודע מי היה הארי פאץ' (יוצא מלחמת העולם הראשונה הוותיק ביותר בבריטניה, שמת השנה), ואני יודע מי אלה רדיוהד (שכתבו עליו שיר לא כזה טוב), ואני יודע מי זה בק. ובק יודע מי זה הארי פארץ', שהוא לא הארי פאץ' בכלל, אלא מלחין פורץ דרך שבין היתר יצר סולם בן 43 תווים והלחין בו מוזיקה לכלים שבנה בעצמו, מסוג הדברים שמוזיקאים יצירתיים ופרועי דמיון כמו רדיוהד ובק מכירים ואנחנו (עדיין) לא. כחלק מהחירות המחודשת שמצא ברשת, שיחרר אתמול בק לאתר שלו שיר ארוך, מפותל, פסיכדלי, משעשע וממכר בשם "Harry Partch", שכולו מחווה למלחין המנוח. אני לא מבין את המוזיקה הזו, ולמרות זאת (או בגלל זאת) השיר הזה פשוט אדיר בעיני (אם אפשר לקרוא לו שיר). אם בק ייקח את עשר הדקות האלו, על מרכיביהן, יפרק אותן וירחיב אותן וירכיב מהן את האלבום הבא שלו, זה יהיה אלבום ענק. אגב, פיסת טריוויית אינדי משעשעת: כשיצא השיר של רדיוהד על הארי פאץ' (יוצא המלחמה, זוכרים? לא המלחין), השתלח מת'יו פרידברגר, סולן Fiery furnaces בלהקה בטעות\בצחוק, כי חשב שהיא עורכת מחווה למלחין (לא סיבה להשתלחות, אבל לכו תבינו את הפיירי פרנסז). פדיחה? עכשיו, כשיצא השיר של בק, שיחרר פרידברגר פוסט ציני במיוחד, שכנראה מצחיק רק אותו. [מפ3]



2. לפני שבועיים הזמין אותי חברי הטוב מורפלקסיס לאולפן\חדר חזרות משונה בדרום תל אביב. הוא שכר 4 שעות אולפן, והזמין מערך שרירותי למדי של מוזיקאים, שלרוב לא הכירו זה את זה: שני קדר*, אורי דרור*, דני רוה, Saccadic eye motion*, וגם לא-מוזיקאים, כמו הצלמת נועה מגר* ואני. הכוונה הייתה להקליט בלי לתכנן דבר. ללחוץ Record, לתת הנחיה או שתיים אם בכלל, ולהתחיל לנגן בלי לחשוב. אנשים החליפו כלים, התנסו, העיזו, קשקשו, הקשיבו ויצרו בלי להביט לאחור. עד סוף הסשן המרתק, היצירתי, הלפעמים-אקראי, מצאנו את עצמנו גם נועה ואני בתוך ההקלטות, נועה מול המיקרופון ואני פורט בהיסוס על קלימבה בשיר האחרון. תוך שבוע ההקלטות הממוקססות כבר היו ברשת, תחת השם We are ghosts, שהפך לכותרת הפרויקט. המוזיקה ניתנת להורדה ולהאזנה חינם לגמרי בבנדקאמפ, ואם אתם מורידים אותה תוכלו לבחור גם לשלם כמה שקלים שתרצו – כל ההכנסות ינותבו למימון הסשן הבא, כשההרכב ישתנה בכל פעם. בעיניי זה רעיון וביצוע מבריק, ספונטניות מוזיקלית – לנגן בלי לתכנן, ולהעלות מהר ובצורה חופשית לרשת. [בנדקאמפ. יש גם מייספייס]
3. קצת ברגע, האחרון, אבל מסורת (של להיזכר ברגע האחרון) זו מסורת: יקיר המערכת יהוא ירון יופיע את הופעתו החודשית באוזןבר, והפעם יארח את נועה בביוף, והופעת חימום מאת Yonatan&Me, שהם יונתן מילר ונדי בילו. רוצים כרטיס חינם? נסו את מזלכם, ושלחו אליי מייל עם הכותרת "יהוא ירון". במוצ"ש אשלח מיילים לזוכים המאושרים. [מייל]
4. אני עורך רשימה של מוזיקאים ולהקות ישראליים שמחזיקים חשבון (פעיל!) בטוויטר. אם אתם מכירים\עוקבים אחרי כאלה, תנו לינק(ים) בתגובות או פשוט צייצו לי. [זהו]



5. Zero 7 עולים על הבמה מחר בערב בהאנגר 11 (מוצ"ש!), ואני עדיין לא לגמרי מעכל את העובדה שהלהקה הזו, שליוותה אותי שעות רבות מספור בעשור האחרון, אשכרה מופיעה בארץ. לקראת ההופעה, רפי ברבירו לקח חצי מהצמד לאוזן השלישית, לשמוע איתו קצת מוזיקה ואת דעתו על הקרטל, קולולוש, נינט, טרי פויזן ואחרים, עינב שיף מראיין, ומונוקרייב נותנים להורדה את הספיישל שעשו על הלהקה בגל"צ. ניפגש שם? [עברית, מפ3]


מהממת, אבל לא פוטוגנית. כמו הבדיחות שחייבים להיות שם כדי ליהנות מהן

6. קודם כל חייבים לומר: האנה הוקלברג מהממת. אני לא יודע אם זה השמלה, הקול או הכל, אבל מהרגע שהיא עולה לבמה, העיניים מתמגנטות והאוזניים מזדקרות וקשה להפסיק לבהות. זה לא עובר בתמונות, למרבה התסכול. אולי זה רק אני, שעמדתי בשורה הראשונה ממש ונכנסתי לגמרי לתוך ההופעה – חברים אחרים שעמדו רחוק יותר אמרו שהיה פסדר, נחמד, לא מדהים. גם אני חושב שזו לא הייתה הופעת השנה, אבל נשאבתי בשנייה והוקסמתי. הקול של הוקלברג (כן, מסתבר שאומרים הוקלברג ולא האקלברג, כמה חבל) יכול להפנט, יש לה שם איזה עומקים חבויים שהוא שולפת מדי פעם ובוהקת על הבמה. מצד שני, לא הייתי היחיד שברגעים מסוימים חשב: רגע, היא שרה קצת כמו נינט. כן, זה מוזר לגלות, מאוד מוזר לגלות, אבל כשהיא צועקת היא נשמעת כמו נינט של פעם, וכשהיא שרה ממש בשקט היא נשמעת כמו מה שנינט מנסה לעשות היום. ההקשר המוזיקלי שונה מאוד, אבל זו עדיין מחשבה שמציקה בראש בזמן ההופעה. הוקלברג הגיעה עם צוות קטן מאוד – רק היא, גיטריסט ומתופף. אבל זה לא הגודל של הצבא שקובע, אלא איך שמשתמשים בו, ובעוד הגיטריסט היה פונקציונלי למדי, המתופף של הוקלברג עשה עבודה של חמישה אנשים. הוא נתן את הקצב, הוא נתן את ההרמוניה, הוא הוסיף קישוטים יצירתיים (שריטה של מקל על מצילה, למשל, או השיר בו הוא תופף חלק מהקטע שלו על הרגל!) וכשלא הסתכלנו על האנה, הסתכלנו עליו בהשתאות. בסוף קיבלנו גם את "Cast anchor", השיר שחיכיתי לו, קאבר ל-"All day and all of the night" וגם שיר שלא הכרתי והיה שיא הסט, "Crack" שמו. ונשאלת השאלה: איפה הסיקור של ההופעה הזו? עינב שיף ביקר ביובש בוואלה (וגם סיקר מהמפגש בבית השגריר הנורווגי, עליו ויתרתי ועכשיו הצטערתי, ובוואלה גם שאלו את הוקלברג על האלבומים שהיא הכי אוהבת), ומיכל סולל מקול הקמפוס כתבה ביקורת שממש לא אהבתי בנרג'. בנענע בכלל התעצלו לשלוח מבקר ושלחו רק צלם וזהו (לא מעניין!). אבל מה, זהו? איפה ויינט, מאקו, הארץ? האם שבענו כל כך מהופעות חו"ל בחודשים האחרונים, שהעיתונאים שלנו כבר לא מתרגשים או מתאמצים בשביל פחות מקלקסיקו? [עברית]
7. קליה מור בשיחה מעניינת מאוד על מוזיקה עם מיכה שטרית. היא מעניינת לא רק בגלל שלשטרית יש דעות מעניינות, אלא בעיקר בגלל שזה לא ראיון אלא באמת שיחה, לפרקים אפילו התנצחות, ואני אוהב את זה. אני אוהב לקרוא שיחה אמיתית בין שני אנשים עם דעות, לא ראיון פרווה שקריאתו לא מוסיפה לחיי ולמחשבותיי שום כלום. [עברית]
8. סוף סוף! עמוס עוז אולי לא היה מועמד בכלל לפרס נובל לספרות השנה, אבל לפרס החשוב באמת הוא מועמד גם מועמד. אח, היוקרה, הכבוד, הגאווה הלאומית! עוז שלנו מועמד בגאון לפרס תיאור הסקס הגרוע ביותר בספרות, לצד ניק קייב (עם "מותו של באני מונרו", שקראתי לאחרונה בהנאה מרובה ואף הותרתי אחריי ביקורת בוויינט), ג'ונתן ליטל עם "נוטות החסד", פיליפ רות ואחרים. החזה מתנפח מגאווה. [אנגלית]
9. אי אפשר להמעיט בחשיבותם של בלוגי מוזיקה עצמאיים, כשיוצא סינגל חדש ומעולה לגבריאל בלחסן אחרי מלא זמן, והמקום היחיד שבו אפשר לשמוע אותו הוא הבלוג של שמוליק כץ. [סטרים]
10. בקסטייג' הוא מדור ראיונות בין-מוזיקאיים שחנך סער גמזו בקול הקמפוס ובנרג', והרעיון פשוט: מוזיקאי אחד שואל מוזיקאי אחר שאלות (או כמו שאמר לי מישהו: אז עכשיו עיתונאים מתעצלים גם לכתוב את השאלות?). השבוע, רועי ריק ראיין את גבע אלון. [עברית]
11. אלון עוזיאל מ"וואלה!" בוחר את 50 אלבומי העשור שלו (חלק שני), שלא יפתיעו כנראה אף אחד שקורא אותו בקביעות, אבל עדיין מפוצצים באלבומים מעולים שאם לא שמעתם, אתם ברוב המקרים פשוט מפסידים. [עברית]
12. חרה לי ש-The pit that became a tower, הרכב ירושלמי מעולה בראשות אדם רוזנפלד, זכו לכל כך מעט קהל בהופעה שלהם באינדינגב. זה לא באשמתם, ההופעה שלהם הייתה בצהרי היום הראשון, ורוב האנשים שהספיקו להגיע לאינדינגב הקימו את האוהל או עמדו בתור בכניסה. אבל ההרכב הזה, שהוא הכי רוק אמריקאי שיש בישראל, צריך להגיע ליותר אוזניים, והנה עוד צ'אנס: Concert for michael הוא דיסק להורדה בחינם שהוקלט זה עתה. [מפ3]
13. סטריאוגאם, כנראה בלוג המוזיקה החשוב ביותר באינדיספרה, מזמין אתכם לבחור את אלבום, זמר וקראש השנה שלכם, בין היתר, לפרסי הגאמי של 2009. [אנגלית]


דבליו טי אף?

14. [תודה לאביטל] תמונות Black & White יש באינטרנט כמו זבל, אבל מעט מאוד דברים משתווים לבלוג התמונות ההזויות Black and WTF?! שיוציא מכם בדיוק את התגובה הזו: WTF??? שעות של הנאה. [שחור ומלעזאזל]
15. [תודה לתומר] המעצב התעשייתי הישראלי זיו בר אילן רצה לעצב כלי נגינה. הוא לא הסתפק בשינוי המראה החיצוני בלבד, אלא פירק לחלוטין את המרכיבים שגורמים לנו להצביע על חתיכת עץ ומתכת ולהגיד "זו גיטרה". ההמצאה שלו, זויבר, היא כלי נגינה יוצא דופן ומודולרי שגרם למארק ריבוט, אבי בללי, דויד פרץ וכל מי שנתקל בו, לשאול מיד איך משיגים אחד כזה. [עברית]
16. במוזיקהנטו סיכמו את העשור המערכתי, לפי בחירתם של מאות גולשים וכל חברי צוות החנות לדורותיה. החלק הראשון כולל את מקומות 120-81, החלק השני את מקומות 80-41 (חבל רק שהסדר עולה ולא יורד!), החלק השלישי את מקומות 40-11, והחלק הרביעי והקריטי את עשרת אלבומי העשור של מוזיקה נטו! לגלות לכם מה במקום הראשון? לא אגלה, רק אגיד שזה היה צפוי, ומוצדק במידה לא מועטה. בכלל, כל העשירייה הראשונה מוצדקת למדי בעיניי. [עברית]
17. פרויקט Thru-you של קוטימאן נבחר לאחת מ-50 ההמצאות הכי טובות של 2009 במגזין Time! [אנגלית]
18. [תודה לעידו שחם] ששולח "סרט דוקמנטרי שווה של ה-BBC על גל המוזיקה הגרמנית של שנות השבעים פלוס מינוס הידוע גם כקראוטרוק", איזור מוזיקלי שתמיד רציתי לצלול לתוכו, אבל לעזאזל, פשוט אין מספיק שעות ביום. [וידאו]
19. אלבום חדש ל-Beach house, וכצפוי, אביעד מהאייפוד הרעב כבר מחכה לכם עם הפרטים, השירים, ואפילו לינק לאלבום המלא. [עברית! מפ3! קליק!]
20. [תודה לירון הגאון] שכותב: "קטע הזוי ומדהים כאחד של אביב גפן וחמי רודנר בפופוליטיקה, מתעמתים עם דליה רביקוביץ' וטומי לפיד. חוץ מזה שהקטע הוא משעשע ותענוג לצפייה, הוא גם מראה כמה מוזיקת הרוק אשכרה היתה משמעותית לחיים בארץ בעשור הקודם, ומנציח כמה היא לא חשובה היום. אתה מדמיין את להקת סינרגיה מוזמנת לאיזה פאנל כזה? או עצוב יותר – אתה מדמיין את אביב גפן עצמו אומר משהו משמעותי היום על ההשפעה של המוזיקה על הנוער ועל התרבות בארץ?" [טיוב]
21. ב-NPR בוחרים את 50 ההקלטות הכי חשובות של העשור, "הקלטות שסימנו שינוי כלשהו בדרך בה המוזיקה נוצרת או נשמעת, או הקלטות משפיעות במיוחד או בעלות חשיבות היסטורית". מן הסתם, רוב ההקלטות שם אמריקאיות, ובכל זאת – רשימה מעניינת במיוחד שנבחרה ונומקה על ידי צוות איכותי במיוחד של כותבים ובוחרים. [אנגלית, מלא דברים להאזנה]
22. האזינו ל-"Graze", שיר חדש של אנימל קולקטיב מתוך EP חדש שדלף ממש השבוע. [טיוב]
23. דקל חברוני ממשיך את המסורת המבורכת שהתחיל במאדהאני, ומכין פוסטר מיוחד להופעה של סול ויליאמס בישראל. את הפוסטר אפשר לקנות רק בכניסה להופעה, וכדאי לכם מאוד לשריין אחד מראש כי הוא יפהפה (וגדול במיוחד!). [עברית]
24. אבי פיטשון הקים בסוף שנות השמונים את להקת נ"מ, שנחשבת (בצדק?) ללהקת הפאנק הפוליטית הראשונה בישראל. הם הוציאו בהדפסה מצומצמת קסטה אחת שאזלה, ועכשיו הדפיסו אותה מחדש כדיסק, שאזל גם הוא בהדפסתו המצומצמת. פיטשון החליט לפרסם את תולדותיה של הלהקה, כפי שכתב אותן לכבוד ההוצאה המחודשת. זה ארוך, אז קחו נשימה עמוקה וצללו פנימה. [עברית]


גיטרת אוויר זה אדיר!

25. [תודה לשני] 1000 דברים אדירים. [צריך להרחיב? אנגלית]
26. תזמון הוא כמעט הכל בחיים: בשבוע שבסופו יגיע אלינו סול ויליאמס להופעת ספוקן וורד, מגיע לרשת סינגל חדש, ראשון מזה יותר מעשור, של גיל סקוט הרון, אגדת ספוקן-וורד שוויליאמס חייב לה הרבה מאוד. סקוט הרון מפורסם במיוחד בזכות הקטע "The revolution will not be televised". האזינו לשיר החדש, "Where did the night go", או הורידו אותו בקליק וחצי. [אנגלית, סטרים מפ3]
27. ה-NME בחר את אלבום הבכורה של הסטרוקס כאלבום העשור. פיהוק. [אנגלית]
28. [תודה ליותם] מצמו פעמיים, אמצו את עיניכם, ונראה אתכם: מצאו את האות יוצאת הדופן. ולא, אסור להשתמש ב-CTRL+F. [אנגלית]
29. בלוג המוזיקה של יאיר יונה, Small town romance, עושה צעד מעניין ומתרגם את תכניו גם לבלוג מקביל באנגלית. האם בלוג מוזיקה ישראלי (שלא עוסק דווקא במוזיקה ישראלית) יצליח לתפוס גם קוראים לא-ישראלים? מסקרן לגלות. [עברית אנגלית]
30. [תודה לקסטה] ברור שהילד הזה חוטף מכות בבית הספר, אבל ברור גם שהוא יהיה מאלה שישנו את העולם. אמריקאי בן 10 סירב להישבע מול הדגל בבית הספר, כי הוא ישב לנתח את משמעות השבועה, והבין שהוא לא מסכים איתה. ראיון מרתק, למרות המראיין המעצבן (וסחטיין לילד, שלבש גם חולצה שווה של ת'רדלס). [וידאו]
31. כשקפצתי השבוע לשיקלול המבקרים של Metacritic כדי לראות את האלבומים שקיבלו את הציונים הכי טובים השנה, שמחתי נורא לראות שם את The Antlers, עליהם המלצתי לכם מזמן מזמן בתחילת השנה כשנתקלתי באלבום המעולה שלהם ב-Bandcamp. עכשיו הם משיקים ב-NPR גירסה חדשה לשיר "Sylvia", שהוקלט מחדש בניו יורק. צ'ק איט. בעיניי הוא חלש יותר מגירסת האלבום, אבל הוא עדיין יפה. [סטרים]
32. [תודהלכל השולחים] המתרגם דורי פרנס מתרגם כבר שנים את כתבי ויליאם שייקספיר לעברית, אבל מה? הוצאות הספרים לא ממש מתעניינות בבחור הזה, שייקספיר, שממש לא מוכר כמו מאיר שלו או חכמת הבייגלה. אז חשב פרנס, ועשה את המהלך הכי טוב שעלה בדעתו, מהלך ששייקספיר היה כפי הנראה שמח מאוד לראות: הוא הקים את האתר "שייקספיר ושות'", ופירסם שם את כל המחזות שתרגם, בעברית, בחינם, ויותר מכך – בתוספת הערות מאירות עיניים. מיכאל הנדלזלץ כותב בהרחבה על היוזמה ועל תרגומי שייקספיר לעברית לדורותיהם. [עברית]


הוא אולי נראה כמו פאנקיסט חנון, אבל הוא בעצם פאנקיסט חנון. סטיב אלביני (CC)

33. אם אצטרך לנקוב בשמותיהם של המפיקים האהובים עליי בעשור האחרון, בלי הרבה מחשבה אשלוף את דייב פרידמן, טאקר מרטין, ריק רובין (אלא מי?), דיינג'רמאוס וסטיב אלביני. כמו רובין, אלביני לא פרץ לחיינו כמפיק בעשור האחרון, אבל המשיך לעשות גם בעשור הנוכחי את מה שהוא עושה הכי טוב: מקליט מוזיקאים בצורה שבה לא הקליטו אותם אף פעם, ומוציא מהם את המיטב. הדיילי סווארם יושבים על אלביני לשיחה על הכל, כולל העובדה שהוא מסרב לקבל תמלוגים, שיטות העבודה שלו, הגישה הכללית שלו למוזיקה ולמוזיקאים, ובכלל. אלביני הוא יצור משונה מאוד בתעשיית המוזיקה האמריקאית (ובכלל), הוא עוף מוזר עם שיטות עבודה משונות, דעות יוצאות דופן על העבודה והעדפה למיקומי מיקרופונים ביזאריים שמוציאים תוצאות מבריקות (למשל ב-Ys של ג'ואנה ניוסם) – ובכל זאת, ואולי בגלל זאת, הוא אחד המפיקים הכי משפיעים, מבוקשים ומוערכים בשלושת העשורים האחרונים. [אנגלית]
34. אני מת על רזי בן עזר, אבל לאחרונה אני מוצא את עצמי חולק על דעתו שוב ושוב. כך היה כשטען שהעשור האחרון לא הוליד אף ז'אנר חדש והיה מפוזר מדי, וכך גם עכשיו בקינה שלו על מותם של אולפני ההקלטות הגדולים. את תגובתי תוכלו לקרוא בשרשור התגובות מתחת לפוסט של רזי, ואתם מוזמנים לתת את דעתכם בדיון. [עברית]
35. זהירות! גיקיות מוזיקלית לפניך: Fixyourmix מפרקים, מסבירים ומנתחים את השיר החדש של גריזלי בר, "Ready, able", מסבירים מה כל כך משונה בו, למה הוא גאוני ויוצא דופן, ועל הדרך גם כמה מקצבים ומקצבים משולבים. מרתק, מאיר עיניים, ומעמיק את החווייה הנהדרת שמעניק השיר הזה גם ככה. [אנגלית, למרבה הצער]
36. [ויה ויה] קולאז'ים נהדרים מעטיפות תקליטים ישנות. [פיקסלים]
37. [תודה לפרנק זעתר] צא ולמד: ככה מציעים נישואין בימינו. זה הופיע בראש העמוד הראשי של Tumblr, וזכה להמוני צפיות, אבל רק לתשובה אחת. [היא הסכימה]
38. השפם השבועי באדיבות יערה: מתלה מפתחות שפמפמי, ספל שפמפמי, מדבקות מצוינות לחסרי השפם. [מוסטאשיו]
39. [תודה לג'יי] הישראלי, שכותב לי מלוס אנג'לס: "חברי רועי זו-ארץ (מעבד מוסיקלי, מלחין ופסנתרן – ראה ויקי) ואנוכי משחררים מזה זמן ליוטיוב קליפים של הקלטות של פסנתר. הרעיון: "טוויטר מוסיקלי" – יצירה הנוצרת באופן מיידי, ספונטני, ללא תכנון, חזרות ומשוגרת מהמוסיקאי לצופים/מאזינים זמן קצר לאחר שנוצרה. התהליך פשוט ומהיר – אנו נפגשים באולפן של רועי אחת לכמה ימים. הוא מנגן מה שהוא "מרגיש/חושב" באותו הרגע (וזה למעשה הקסם – אין הרבה אמנים שמסוגלים להוציא כזו איכות מ"אילתור" על פסנתר), ואני מצלם בוידאו. לאחר מכן, מיקס זריז של עם הוידאו עם הקול שהוקלט באולפן ומשם ליוטיוב. כל התהליך – 45 דקות, ולכן טוויטר מוסיקלי. התגובות נהדרות. פשוט כיף לקרוא את ההודעות של המשתמשים מכל העולם (למען האמת מעט מדי ישראלים), לפתח דיאלוג ישיר עם רבים מהם שהפכו ל"קבועים" מאחר והם יודעים שכל שני, רביעי ושישי תחכה להם הפתעה מאיתנו". קולנס. [טיובנס]
40. [תודה לשיר] לבחור את אלבומי העשור זה עוד כלום, נראה אתכם בוחרים את האלבומים הכי גרועים של כל הזמנים. היו כל כך הרבה! הרבה יותר מאשר אלבומים טובים, בעצם. בניטוראמה מנסים לבחור ומגלים עד כמה זה קשה, ובכל זאת מצליחים. [אנגלית]
41. [תודה למתי] שממליץ לכולנו "לשמוע את הדיסק החדש של Carbon Silicon, הלהקה של מייק ג'ונס מהקלאש, שהוציאה דיסק שלם חינמי להורדה ברשת בשל אפלייה גילאית שאף חברת תקליטים לא רצתה להוציא להם דיסק". ככה? מפלים את הזקנים? אנחנו נראה להם מה זה. [מפ3]



42. קארי ברונסטין מ-Sleater Kinney מנהלת ב-NPR דיון מרתק עם נציגי לייבלים עצמאיים (Kill rock stars, Merge, Matador, Saddle creek ו-Secretly Canadian), בשאלות מהו תפקידו של הלייבל במצב המשתנה של התעשייה המוזיקלית, מה מצפים המאזינים מלייבל ולהיפך, עוד דיונים ותהיות על מצב התעשייה, המוזיקה והקשר עם המאזינים בעשור הנוכחי. מעבר לתשובות ושאלות מעניינות בשיחה הזו (כמו האמירה של פורשיה סאבין: "לא משנה איזה שיר אנחנו נותנים להורדה בחינם, בסופו של דבר זה תמיד השיר שרוכשים אותו דיגיטלית הכי הרבה", וההסכמה הרחבה של כל המשתתפים על זה), נותרתי עם תהייה סקרנית משל עצמי: כל המשתתפים כאן בדיון הם אנשים בני שלושים ומעלה, שבנערותם עדיין קנו מוזיקה בפורמט הפיזי ואף על פי שהם פתוחים מאוד למודלים חדשים, הם עדיין גדלו על ברכי הישנים. אני מסתקרן לדעת איך ייראו לייבלים שיקומו בעוד כמה שנים על ידי אנשים שגדלים עכשיו בסביבה בה לזהות הלייבל אין כמעט חשיבות, לפורמטים הפיזיים אין משמעות רגשית, והאינטרנט הוא מובן מאליו. זה הדור הבא, וזה ייראה אחרת לגמרי מכל לייבל שפועל עכשיו. [אנגלית]
43. ראיתי שני סרטים מוזיקליים השבוע, בהפרש של יומיים. אחד מהם תיעודי וישראלי, השני מוקונטרי אגדי אמריקאי, ובכל זאת היו ביניהם קווי דמיון מטרידים ומופלאים. השני היה ספיינאל טאפ, שאחרי חסך קשה של שנים ראיתיו לראשונה אתמול. עבור המעטים שעדיין לא ראו או שמעו על סרט הקאלט הזה מ-1982, זהו סרט כאילו-תיעודי על להקת הבי מטאל בריטית מגוחכת למדי, שמנסה לעשות קאמבק בארצות הברית ומצליחה בצורה חלקית מאוד. אבל הסרט עליו אני רוצה לדבר עכשיו היה "נופל וקם", סרטו התיעודי של ירון בן-נון, במאי קליפים ותיק, על שב"ק ס', להקת ההיפ-הופ הכי חשובה ומשפיעה שהייתה כאן, אם תשאלו אותי, וזו שהוציאה את אלבום ההיפ-הופ הטוב ביותר בישראל (אם תשאלו אותי), "כנען 2000". הסרט מלווה את הלהקה בעיקר בתקופה של הוצאת האלבום הזה, שהיה הטוב ביותר שלה אמנותית ואפילו מכר לא רע, אבל אחרי חזרות אינטנסיביות, הלהקה נאלצה לבטל מופע אחרי מופע בגלל שכרטיסים לא נקנו, להופיע מול עשרות בודדות של מעריצים, ובסופו של דבר להתפורר עד האיחוד המוצלח בשנים האחרונות. בתחילת החזרות נדחף בן-נון לחלון השירותים בהם יושב המתופף (המעולה) ג'יימס, ושואל אותו מה הוא קורא. "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי", עונה ג'יימס. לא הרבה זמן אחר כך יבהה במצלמה מוקי מסטול, אחרי עוד מופע שהגיעו אליו שישה אנשים, ויגיד "זה החלק של הנפילתו". שם נמצא הסרט, בנפילתה של להקה ענקית שרק כמה שנים קצרות קודם לכן פוצצה אולמות ופסטיבלים, ועכשיו מקבלת בוז צורמני באצטדיון טדי ועושה סיבוב כושל במועדוני קיבוצים. קצת כמו ספיינאל טאפ, רק אמיתי. למרות כמה חסרונות ניכרים בסרט (בעיקר הנטייה הנפוצה של יוצרי דוקומנטרי להכניס את התלבטויותיהם לגבי הסרט ודרכו של הסרט לתוך הסרט), הדרך שבה הוא מצליח לחשוף ולקלף את מעטה ההצלחה או הריחוק ולהראות את הדינמיקה שבלהקה בצורה הכי אנושית ואינטימית שאפשר, הופכת את הסרט הזה למרתק. הוא מראה את המוזיקאים גם, ובעיקר, ברגעי החולשה שלהם: מיואשים, מתכחשים, מסטולים, עובדים בתור מאבטחים או מלצרים, רבים וצועקים. אין הרבה סרטים תיעודיים על פופ ורוק ישראלי, שלא לדבר על היפ-הופ ישראלי, והסרט הזה מומלץ בחום רב גם למי שלא אוהב את שב"ק ס' הלהקה (וביתר חום למי שכן אוהב). אם יוצא לכם להיתקל בהקרנה שלו, רוצו אליו וספרו לי מה דעתכם. גם עידו שחם, שהצטרף אליי להקרנה, כתב על הסרט את דעתו, ובאתר הסרט תוכלו לראות מתי ההקרנות הקרובות, ולקרוא את הביקורות (גם הקוטלות). אם מישהו אי פעם עושה עוד סרט תיעודי על מוזיקה ישראלית, קראו לי. אני בטוח בא. [עברית]



44. לורה וירס מוציאה אלבום חדש, July Flame, והסיבה שאני לא מתעלף כאן תוך כדי כתיבה למרות שמדובר באחת היוצרות האהובות עליי בעשור האחרון, היא כי אני מאזין עכשיו לאלבום בפעם הראשונה והוא, אה, לא מעלף. אבל לעולם, לעולם אל תסמכו על האזנה ראשונה. בינתיים אני יכול לומר שיש פה הרבה יותר פריטת גיטרה אקוסטית מבכל אלבום אחר שלה, ושזה צפוי אחרי ה-EP האחרון שלה, בו חזרה לשירים שהיא אוהבת ולפריטות גיטרה שהשפיעו עליה. רק השיר האחרון, "Make something good", דומה לדברים שאהבתי כבר מזמן אצלה, עם הפסנתר והכינור (ונבל-הפה!!!) ולכן הוא סוגר את העונג הזה בצורה יפה יפה יפה. אם תרצו לטעום עוד מאלבום החדש, תוכלו להוריד את שני השירים הראשונים מתוכו בחינם לגמרי. אני מאמין, ומקווה, שהאלבום הזה יגדל עליי או שאגדל לתוכו. פעמים מעטות אני מתאכזב באמת מיוצרים כמו לורה וירס, שלא יוצרים שירי פופ קליטים ושטוחים אלא שירים שמתאהבים בהם ככל שצוללים יותר לעומקם. בינתיים, בואו נעשה משהו טוב. [מפ3]

שתהיה שבת שבוגי לכולנו! תשמעו מוזיקה מעולה. מה אתם שומעים עכשיו?