זו כבר מתחילה להיות מסורת שחביבה עליי במיוחד. כפי שציין עידו שחם, במצעדי סיכום השנה או העשור או האלף, לפעמים חשוב פחות מה לקח את המקום הראשון ומי עמד לפני מי בתור – הכיף הכי גדול הוא להיחשף לאלבומים מעולים שפיספסנו, אוצרות נידחים שהתגלו על ידי מעטים בלבד.

ב-31 בדצמבר יפורסם כאן המצעד הגדול, הרשמי והחגיגי, שיכלול את אלבומי השנה שלכם (ווהו!!!).
בשעות הארוכות של הזנת ושיקלול ההצבעות המעולות שלכם לאלבומי השנה (ואיזה טעם טוב יש לכם! קנו לעצמכם גלידה או משהו!), תמיד נותרת בסוף ערימה עצובה של אלבומים, מצוינים יותר ופחות, שנזנחו. כאלה שרק אדם אחד הצביע להם, ואף אחד אחר לא טרח לתת להם אפילו נקודה אחת. קטנה. בחושך. אלה הם האלבומים המיותמים.

כבכל שנה, הנה לפניכם רשימת האלבומים המיותמים. אל תתייחסו אליה בקלות ראש, מדובר באוצר בלום. ההמלצה שלי? קחו שעה קלה, אוזניות ואורך רוח, ושוטטו קצת בין השמות. אולי תמצאו אהבה חדשה, אולי תתנו צ'אנס נוסף למשהו שפספסתם או שמעתם בחצי אוזן. לקוראים של העונג שבת יש טעם מגוון ומרתק, כפי שתראו עוד רגע, ואם יש משהו שחמש השנים האחרונות של כתיבת האתר הזה לימדו אותי – הרי זה שמצבור קוראי עונג שבת הם מערכת ההמלצות המוזיקליות הטובה ביותר שנתקלתי בה מעודי. ולראיה:

סיכומי השנים הקודמות של עונג שבת:
2009: שירי העונג של השנה
2008: אלבומי השנה של קוראי העונג שבת
2008: האלבומים המיותמים
2007: אלבומי השנה של קוראי העונג שבת
2007: האלבומים המיותמים
2006: שירי השנה – חלק א', חלק ב'

כמו בשנה שעברה, אם אלבום שבחרתם בו נמצא כאן ברשימה, אפשר ללמוד מכך כמה דברים, לבחירתכם:
1. אתם משוגעים שבחרתם בדיסק הזה.
2. אתם בכלל לא משוגעים, פשוט אף אחד לא מבין כמה הטעם שלכם מעולה וכמה שהדיסק הזה אדיר.
3. כולם בעצם אוהבים את הדיסק הזה, אבל שכחו ממנו בגלל ההייפ סביב דיסקים מחורבנים אחרים.
4. כולכם בכלל סנובים שאתם לא שומעים את האמן הזה! טפו עליכם! זה לא אשמתו שהוא בגלגלצ!
5. זה הדיסק הכי טוב של השנה, ואתם ברי המזל היחידים בין כל קוראי העונג שיצא להם לשמוע אותו. עכשיו כולם צריכים לשמוע אותו גם.
6. יש!!! הדיסק שבחרתי לא נמצא ברשימה הזו! עוד מישהו אהב אותו!

יאללה, מתחילים.
קרא/י את המשך הפוסט

[מאת: מתן TakTik שרון]

לפני כשבוע חגגתי יום הולדת 27, וההפתעה לא היתה מי יודע מה טובה. בדיוק יצאתי מהופעה בברבי כשהמכונית פגעה בי. שונא את התנועה בקיבוץ גלויות בלילה.

כשקמתי כבר לא הייתי על הכביש התל אביבי המרופט, אלא על מיטת פוטון בחדר לבן לחלוטין. התיישבתי לאט בדיוק ברגע שהבנתי שלא כואב לי כלום, ושאני לובש שרוואל לבן, טי שרט לבנה ולבנים. גם הם היו לבנים.

הצליל הראשון נשמע מרוחק, ותחילה חשבתי שהוא מגיע מחמישים האחוז שעד היו רדומים אצלי, אבל התברר לי במהירות שהסיבה היחידה שהצליל נשמע מרוחק, היא שהאוזניים שלי עוד היו בחמישים האחוז הרדומים.

צעדתי אל מחוץ לחדר הלבן, והמוזיקה זינקה עלי בהפתעה מוחלטת, ופגעה בי גלים-גלים. גיטרה חשמלית דומיננטית מאין כמוהה היתה הספלאש הראשון, וההרגשה היתה כמו לקפוץ ראש לבריכת קרח, אבל הפוך. נעים.

מיד אחרי, גל הבאס עבר דרכי, מפלס את דרכו בכל אברי, מרטיט אותם במגע כל כך מוכר, עד שהתייצב איפה שבאס אוהב – במותן. עוד שבריר שניה עבר והתופים הכו בי בבעיטה נעימה, מעיפים אותי לכל כיוון.
ואז הקול הזה, הכל כך מוכר. קול גברי חלוד, צועק בטון נמוך, כאילו אסף את כל זמרי הבלוז שלפניו וערבב אותם לסגסוגת משלו.

רק אז קלטתי שהעניים שלי היו סגורות עד אותו הרגע. כשפתחתי אותם דמות אחת דומיננטית קפצה מול עיני מתוך חדר החזרות הלבן שעמדתי בו לפתע, ג'ימי הנדריקס. קצת קשה להיות היפי שחור עם אפרו ולא לבלוט, ובטח עד בחדר כזה לבן.

באותו הרגע הוא היה עסוק בליטוף גיטרה, שבתורה זעקה מאושר, מייללת את כל מה שהוא לא אמר. מי שכן אמר, עמד לידו עם ג'ינס משופשף, מעט קרוע, וללא חולצה. השיער אמנם נע כל הזמן, כך שאת פני הבובה העדינים שלו כמעט שלא ראיתי, אבל קשה לפספס כשמדובר באנרגיה המתפרצת של ג'ים מוריסון, מה גם הקוקאין שהיה מפוזר לו על האף עזר לי להבין.

מאחורי ג'ים עמדה, טוב נו, ספק נפלה, ג'ניס ג'ופלין. לא הייתי סגור אם היא נרדמת עוד רגע או סתם מעופפת, אבל בשניה שמוריסון העביר לה את המיקרופון היא התעוררה בצעקה חלודה, מאמצת עד קץ את מיתרי הקול שלה, סוחטת את כל הסרעפת שלה דרכם.

ואז שמעתי עוד קול, ששר כאילו לא באמת רוצה באמת לשיר, ועדיין זועק את נשמתו בנונשלנטיות מקסימה. העיסה הצהובה שהיא הראש של קורט קוביין זעקה לעברי, ואני לא יכלתי להסיר את עיני.

הם שרו בשילוב מושלם, באנרגיה אלמותית ובאהבת מוזיקה מוחלטת. הם היו בדיוק מה שאתה יכול לצפות מהופעה של ארבע אגדות רוק – תאי מח התפוצצו בראשי ונוצרו מחדש, העניים שלי ניסו לראות לארבעה כיוונים בו זמנית ואוזני עשו סלטות לאחור מרוב אושר.

זה יכל להמשיך מאות של שנים אם קורט קוביין לא היה מיישיר את מבטו לעברי, מבט כאוב אבל רגוע.

הוא הביט בעיני לרגע, ואז חייך. העניים שלו סימנו לי להביט למעלה.

על השלט שנתלה מעליהם, שלט בד עלוב וישן, היה משפט בודד באנגלית:

Welcome to the 27 club.

לכל הקטעים שפורסמו ב"ספירת העונג: הופעת החלומות"

מהי הופעת החלומות שלכם? קפצו להזמנה לספירת העונג ושלחו את הפנטזיה שלכם. ספירת העונג תרוץ כאן מדי יום חול עד אמצע ינואר, ושלושה מהכותבים יזכו באוזניות פיליפס שכאן בתמונה מימין. יש גם תקנון, כמו אצל הגדולים. רוצים עוד? באתגר האוזנית של פילפיס במאקו יש גם כרטיס זוגי להופעה באירופה. עקבו אחרי הטוויטר של פיליפס ישראל כדי לא להחמיץ עוד הפתעות, ואחרי הטוויטר שלי כדי לא להחמיץ את השטויות שאני כותב שם.

[מאת: נועה ליברייטור]

בשלוש בלילה אני לוחצת על הכפתור. חדר העבודה שלי מתמלא באורות אדומים וירוקים, ומשב רוח פתאומי מעיף לי את כל הטושים. אני מביטה משתאה בפורטל שנפתח מעל שולחן העבודה שלי. לו רק ידעתי שיש הסברים באינטרנט איך בונים מכונת זמן, הייתי מבלה פחות זמן בפייסבוק. ואני נכנסת.

לא ידעתי שכל כך קר במנצ'סטר. המעיל התל אביבי שלי לא מספיק כדי להגן עלי מהקור והערפל הבריטי, אבל לי לא אכפת. באנגלית רצוצה מהתרגשות אני משלמת לקופאית בכניסה, שנראית כמו משהו בין סוזי סיו לזמר של היומן ליג. אין הרבה אנשים בתוך הפקטורי. אלה שכן עומדים בצד ומעשנים. אני רוצה ללכת ולספר להם באיזה אירוע היסטורי הם נוכחים, אבל מתאפקת. אני ממש לא רוצה להרוס את האיזון העדין של הזמן-מרחב, וחוץ מזה, באתי לפה בשביל סיבה אחת.

להקת החימום נשמעת כמו גרסא גרועה במיוחד של הבאזקוקס. גלוחי ראש תוקעים מבט באף היהודי שלי, ואני מתחבאת מאחורי בחור גבוה עם שיער ארוך וצעיף שנראה כמו טוני ווילסון. אולי זה באמת טוני ווילסון, כל כך חשוך באולם שאני לא רואה כלום מעבר לאורות הלבנים של הבמה. ואז זה מתחיל.

סטפן מוריס לבוש כמו נער צופים נאצי. הוא עולה לבמה ומתחמק מבקבוק בירה טועה, ומתחיל לתופף כאילו שהוא אחוז דיבוק. ברנרד סאמנר נראה צעיר להחריד. הבחור עם הזקן, שאף פעם לא זכרתי איך קוראים לו, מתחיל לנגן את הבס של "שיז לוסט קונטרול". איאן קרטיס עולה לבמה מיוזע ועם עיניים מפלבלות ומתחיל לשיר. אני ממש רוצה להוציא את מצלמת-הפלפון שלי ולתעד, אבל אף אחד לא יאמין לי. הם מבצעים את כל קלוסר בשלמותו, ועוד כמה שירים שלא שמעתי מימי. קרטיס קורס על הבמה תוך כדי ריקוד אפילפטי, וגלוחי הראש מאחורה מתחילים לצעוק בוז. בחור שחור עם אייליינר מקדימה זורק עליהם בקבוק זכוכית.

אני מנצלת את המהומה ובורחת החוצה, לשביל הקטן מאחורי מגרש החניה. אני נכנסת לתוך הפורטל בדילוג נרגש, וחוזרת הביתה. אני לא חושבת שאני מעכלת את מה שראיתי הלילה. אני לא חושבת שאני אעכל אי פעם. אני חושבת לרגע שאולי היה עדיף אם הייתי נוסעת איזה שנה-שנתיים קדימה, תופסת את איאן קרטיס באמבטיה ואומרת לו, באמאש'ך, אל תתאבד, עוד כמה שנים ימציאו את הפרוזאק והכל יהיה בסדר, אבל מגיעה למסקנה שעדיף שאני אשאיר את ההיסטוריה המוזיקלית כמו שהיא. העיקר שאני לקחתי חלק קטן ממנה.

לכל הקטעים שפורסמו ב"ספירת העונג: הופעת החלומות"

מהי הופעת החלומות שלכם? קפצו להזמנה לספירת העונג ושלחו את הפנטזיה שלכם. ספירת העונג תרוץ כאן מדי יום חול עד אמצע ינואר, ושלושה מהכותבים יזכו באוזניות פיליפס שכאן בתמונה מימין. יש גם תקנון, כמו אצל הגדולים. רוצים עוד? באתגר האוזנית של פילפיס במאקו יש גם כרטיס זוגי להופעה באירופה. עקבו אחרי הטוויטר של פיליפס ישראל כדי לא להחמיץ עוד הפתעות, ואחרי הטוויטר שלי כדי לא להחמיץ את השטויות שאני כותב שם.

השנה הזו לא הייתה קלה עבורי, מוזיקלית. פספסתי המון אלבומים, ורוב השנה בכלל לא הייתי בהאזנה. רצתי ועבדתי ובקושי נשמתי, ואורך הרוח הדרוש להאזנה ראויה למוזיקה חדשה פשוט לא הצטבר אצלי. הרבה אלבומים מעולים התפספסו לי, חלקם מחוסר זמן, חלקם מחוסר תשומת לב, חלקם מהאזנה לא קשובה. השבוע האחרון של השנה הוא זמן מצוין להתחיל להשלים חוסרים, השלמה שתימשך מן הסתם עמוק לתוך 2010.

השבוע, בספירת העונג:
לראות את לאונרד כהן בפאב קטן [melquiadess]
יש אור שלעולם אינו כבה [רועי סקיף]
חם (עם מיוז) על הירח [מיס בוז'רסקי]
סיגור רוס, מתחת למים [Phydros]
ניק דרייק והחברים בצריף [מתנויפלד]

1. אח, הייפ ארור. ברחתי ממנו כמה שרק יכולתי, אבל בסוף הוא השיג אותי ונשך אותי בתחת. ולהייפ הזה יש בהחלט שיניים. כל הבלוגרים והחברים שהשתפכו בשנה האחרונה על אלבום הבכורה של The XX גרמו לי להתרחק מהאלבום הזה כמו מאש. די, אמרתי, יש לי מספיק דברים לשמוע, מה אני צריך עכשיו לבזבז עוד כמה שעות על אלבום שברור שהוא סתם איזה בון-טון מתלהב ותו לא? שמעתי שיר או שניים פה ושם, לא נרשמה התלהבות, והמשכתי הלאה. אבל אז הגעתם אתם, חברים, ונתתם לו יופי של הצבעות במצעד אלבומי השנה של עונג שבת (עדיין לא סיימתי לשקלל, כך שאני לא יכול לומר איפה הוא במצעד), ולכם אני מקשיב. אז חזרתי והאזנתי לאלבום כמו שצריך וגאד דמט, הייפ מחורבן, למה היית חייב להיות מוצדק? ה-XX מצוינים. אולי לא הלהקה הכי טובה של העשור, אבל בהחלט מצוינים, וקשה להאמין שהסאונד וכתיבת השירים המלוטשים האלה מגיעים באלבום בכורה שהופק על ידי הלהקה עצמה. זה גם אלבום שעובד הרבה יותר טוב כאלבום ולא כסינגלים, בניגוד למגמה הנוכחית אצל הרכבים חדשים. "Islands" הוא החביב עליי כרגע, במה שנראה כמו התחלתו של רומן סוער (ולעזאזל, כמה שהאלבום הזה סקסי). והכי מתסכל? אני לא יכול ללכת לחברים שלי ולצעוק עליהם "למה לא סיפרתם לי קודם כמה שהם טובים???". [מפ3]



2. הפיקסיז באים הפיקסיז באים הפיקסיז באים!!! שפשפו את עיניכם, זה באמת קורה. 9 ביוני, ומוכרים כבר כרטיסים בהזמנה מוקדמת. ואיפה ההופעה, אתם שואלים? או, שאלה מצוינת. לא יודעים. האם שוב ממהרים להכריז על הופעה לפני שהיא סגורה הרמטית? הייתכן? כן, לא מפתיע. שוקי וייס, כפרה עליו, מביא לנו הופעות מעולות אבל קצת לא מתאפק וחבל. בכל מקרה, נקווה שמקום המופע יוכרז במהרה ודבר לא ישתבש, והקיץ הבא יהיה כולו גיגאנטי! [עברית]
3. אהבתי הרבה מאוד שירים השנה, והטובים ביותר שבהם התאספו לפוסט חגיגי – שירי העונג של 2009. בואו לשמוע! [עברית, מפ3]
4. מיוזיקאנדיס הוא אגרגטור חדשות ופוסטים בעברית על מוזיקה. לא ברור אם יש שם יד מכוונת ואם כן אז מה הקווים המנחים שלה, ועד כמה נרחבים המקורות של האתר (כרגע יש שם בעיקר חדשות מוואלה מוזיקה ומבלוגים ספורים), אבל זה פתרון טוב אם אין לכם קורא RSS או אם סתם בא לכם להתעדכן בנוחות. [עברית]
5. ביום שני הזה, 28.12, אתקלט ב"סילון" את סיכום השנה הפרטי שלי (כולל שיר הפתיחה והסיום של העונג הזה) באבן גבירול 129 בתל אביב, החל מעשר בערך. תקפצו לבירה אם אתם בסביבה. [זהו]
6. ורשמו ביומן: ב-2.1.2010 (זה נראה כמו תאריך רחוק, אבל זה בסך הכל מוצ"ש הבא!) ב-20:00 אתארח ב"מחוץ לקופסה" של מיכל ישראלי ב-102FM, עם סיכום האלבומים *שלכם*! וגם קצת שלי. וגם קצת של מיכל. אבל בעיקר שלכם. יש דף אירוע אם אתם בפייסבוק, ולכל השאר – רשמו ביומן החביב עליכם (יומני נוער של איטו אבירם מקבלים אקסטרה פוינטס). [ספרצוף]



7. היה מקפיץ, היה אופורי והיה פאקינג צבעוני בהופעה הנהדרת של גוגול בורדלו בבארבי ביום ראשון. מי שהלך ערב קודם להאנגר חזר גם הוא עם לחיים ורודות מאותן הסיבות בדיוק. היה שם כל מה שציפינו לו: קרקס פאנק צועני, חגיגה של אנרגיות היסטריות, אקורדיונים, ריקודים, קפיצות ושאגות, זיעה ואלכוהול, בלי רגע אחד לנשום. "הקהל התעייף לפני הלהקה", סיפר לי מישהו שהיה בהאנגר, וגם אני, מודה, התחלתי להתעייף עוד לפני שיוג'ין האץ וחבריו הראו סימן ראשון של עייפות. מצד שני, אני הייתי חולה, והם עושים את זה כל שבוע. בן שלו ניפק את הביקורת המדויקת והטובה ביותר בארץ (וגם ב"הארץ"), כהרגלו, ולמען האמת, אחרי הביקורת הקולעת שלו אין ממש מה לחפש בביקורות אחרות. אבל שווה להציץ בווידאו של "Start wearing purple" בבארבי, בלי כל ספק שיא הערב, כדי לאמוד את הטירוף הקולקטיבי שמתפרץ ב-0:41. הייתם? איך היה? [עברית, טיוב]


(CC)

8. אורי זר אביב חוגג את הבשורה על ביאת הפיקסיז עם הסרט התיעודי loudQUIETloud, שמראה בכנות מזעזעת את היעדר הדינמיקה והכימיה המוחלט בין חברי הלהקה. האמת? קצת מוציא את החשק לראות אותם כשהם מתנהגים ככה, ורק קים דיל נראית כמו הבנאדם השפוי היחיד שם, אבל היי, הפיקסיז באים. אלך לראות אותם גם אם הם ירצחו תינוקות. [עברית, וידאו]
9. [תודה לתמיר] אכן נמצא צדיק אחד בסדום, ותמיר הקליט מהרדיו את ההופעה של דירהוף בבארבי. תוכלו להוריד את כולה כאן. החיסרון: הסאונד ממש מעפן. לא באשמת תמיר, אלא באשמת 88FM, שאלוהים יודע איפה הם מיקמו את המיקרופונים שלהם ולמה חצי מהגיטרות נעלמות לפעמים. אני לא מבין, אי אפשר פשוט להתחבר לסאונדבורד? [ראפידשייר]
10. [תודה לשיר] סרט תיעודי (של ה-BBC, אלא מה?) על הקראוטרוק, הרוק הגרמני שעלה בשנות השישים והשבעים, ועל השפעתו על התרבות הגרמנית והמוזיקה הפופולרית בכלל. פנו שעה בסופ"ש. [טיובז]

קרא/י את המשך הפוסט

[מאת: מתן נויפלד]

שמים אפורים. עננים כבדים. גבעה ירוקה. בודדה מן הסוף ועד הים. ועליה צריף עץ בודד. כמעט קלישאה שחוקה, אבל רק כמעט. הכפר נראה מכאן כמו אהובה רחוקה שעוד חושבת על בחיר לבה שנדד לעולמות כמוסים, שאפילו לה אין כניסה אליהם. ובתוך אותו הצריף, המואר בפנסי גז בודדים, כמה עשרות של אנשים בודדים לא פחות. ללא עשן סמיך, או ויסקי זול של בארים אפלוליים. פה אין אפלה, או דרמות גדולות. אי שם, במקום שלא יתקיים עוד לעולם, יש אדם אחד, מלאך של מיתרים ובעל קול של בדולח, שיודע להלחין את הנימים הדקיקים שבתוך הערפל, את העצב המאושר. כדי לא לקטוע את הרצף, הקהל לא מוחא כפיים בין השירים, הוא מזיל דמעות של התרגשות. וזו כבר ממש קלישאה חבוטה, אבל יש בה אמת. הוא כזה שאף פעם לא ראו עליו, שלא רואים עליו, כמה הוא מתרגש, כמה הוא רוצה, כמו ילד, שישמעו איך הרוח נשברת מהדהודי הגיטרה שלו. הוא מסיים לספר על הדברים שמאחורי השמש, ועל כל הסודות שדיבר אליו הזמן. ולפתע מאחורי דלת הצריף, מופיע טרובדור אחר, חבר בנפש אך לא בגוף. אומרים שהוא בא מאמריקה, כי שמע שמועה על גאון חדש שאוהב כמותו, לשחק עם מילים וזהויות. אז הוא מתיישב, עם המפוחית שלו, ומצטרף בלי לחשוב פעמיים, כי זה ממש בסדר. אליהם מצטרף בזמרה מן הקהל, אחד, סיד, אמרו שהוא המשוגע של הכפר, אבל שפעם היה לו פייפר, והיה מוכשר. אין פה שום חלום מטורף, זה לא חידוש מוזיקלי שאין שני לו, זו רק אמת, טהורה וישירה, של צלילים, של מוזיקה, במובן הכי ראשוני של המילה. ואני, אני הייתי שם בדיוק כמוהם. וזו כמו חלום שכמעט, אבל רק כמעט, שחקה בו האמת.

ניקולס רודני דרייק, (ועובר האורח בוב צימרמן "דילן"), בליווי ספונטני של מי שהיה ידוע כסידני בארט, ההופעה שלא הייתה.

אומרים שהשיר הנ"ל והמשפט החותם שבו, מדמה את אותה הופעה נשכחת…

לכל הקטעים שפורסמו ב"ספירת העונג: הופעת החלומות"

מהי הופעת החלומות שלכם? קפצו להזמנה לספירת העונג ושלחו את הפנטזיה שלכם. ספירת העונג תרוץ כאן מדי יום חול עד אמצע ינואר, ושלושה מהכותבים יזכו באוזניות פיליפס שכאן בתמונה מימין. יש גם תקנון, כמו אצל הגדולים. רוצים עוד? באתגר האוזנית של פילפיס במאקו יש גם כרטיס זוגי להופעה באירופה. עקבו אחרי הטוויטר של פיליפס ישראל כדי לא להחמיץ עוד הפתעות, ואחרי הטוויטר שלי כדי לא להחמיץ את השטויות שאני כותב שם.