[מאת: מתן TakTik שרון]

לפני כשבוע חגגתי יום הולדת 27, וההפתעה לא היתה מי יודע מה טובה. בדיוק יצאתי מהופעה בברבי כשהמכונית פגעה בי. שונא את התנועה בקיבוץ גלויות בלילה.

כשקמתי כבר לא הייתי על הכביש התל אביבי המרופט, אלא על מיטת פוטון בחדר לבן לחלוטין. התיישבתי לאט בדיוק ברגע שהבנתי שלא כואב לי כלום, ושאני לובש שרוואל לבן, טי שרט לבנה ולבנים. גם הם היו לבנים.

הצליל הראשון נשמע מרוחק, ותחילה חשבתי שהוא מגיע מחמישים האחוז שעד היו רדומים אצלי, אבל התברר לי במהירות שהסיבה היחידה שהצליל נשמע מרוחק, היא שהאוזניים שלי עוד היו בחמישים האחוז הרדומים.

צעדתי אל מחוץ לחדר הלבן, והמוזיקה זינקה עלי בהפתעה מוחלטת, ופגעה בי גלים-גלים. גיטרה חשמלית דומיננטית מאין כמוהה היתה הספלאש הראשון, וההרגשה היתה כמו לקפוץ ראש לבריכת קרח, אבל הפוך. נעים.

מיד אחרי, גל הבאס עבר דרכי, מפלס את דרכו בכל אברי, מרטיט אותם במגע כל כך מוכר, עד שהתייצב איפה שבאס אוהב – במותן. עוד שבריר שניה עבר והתופים הכו בי בבעיטה נעימה, מעיפים אותי לכל כיוון.
ואז הקול הזה, הכל כך מוכר. קול גברי חלוד, צועק בטון נמוך, כאילו אסף את כל זמרי הבלוז שלפניו וערבב אותם לסגסוגת משלו.

רק אז קלטתי שהעניים שלי היו סגורות עד אותו הרגע. כשפתחתי אותם דמות אחת דומיננטית קפצה מול עיני מתוך חדר החזרות הלבן שעמדתי בו לפתע, ג'ימי הנדריקס. קצת קשה להיות היפי שחור עם אפרו ולא לבלוט, ובטח עד בחדר כזה לבן.

באותו הרגע הוא היה עסוק בליטוף גיטרה, שבתורה זעקה מאושר, מייללת את כל מה שהוא לא אמר. מי שכן אמר, עמד לידו עם ג'ינס משופשף, מעט קרוע, וללא חולצה. השיער אמנם נע כל הזמן, כך שאת פני הבובה העדינים שלו כמעט שלא ראיתי, אבל קשה לפספס כשמדובר באנרגיה המתפרצת של ג'ים מוריסון, מה גם הקוקאין שהיה מפוזר לו על האף עזר לי להבין.

מאחורי ג'ים עמדה, טוב נו, ספק נפלה, ג'ניס ג'ופלין. לא הייתי סגור אם היא נרדמת עוד רגע או סתם מעופפת, אבל בשניה שמוריסון העביר לה את המיקרופון היא התעוררה בצעקה חלודה, מאמצת עד קץ את מיתרי הקול שלה, סוחטת את כל הסרעפת שלה דרכם.

ואז שמעתי עוד קול, ששר כאילו לא באמת רוצה באמת לשיר, ועדיין זועק את נשמתו בנונשלנטיות מקסימה. העיסה הצהובה שהיא הראש של קורט קוביין זעקה לעברי, ואני לא יכלתי להסיר את עיני.

הם שרו בשילוב מושלם, באנרגיה אלמותית ובאהבת מוזיקה מוחלטת. הם היו בדיוק מה שאתה יכול לצפות מהופעה של ארבע אגדות רוק – תאי מח התפוצצו בראשי ונוצרו מחדש, העניים שלי ניסו לראות לארבעה כיוונים בו זמנית ואוזני עשו סלטות לאחור מרוב אושר.

זה יכל להמשיך מאות של שנים אם קורט קוביין לא היה מיישיר את מבטו לעברי, מבט כאוב אבל רגוע.

הוא הביט בעיני לרגע, ואז חייך. העניים שלו סימנו לי להביט למעלה.

על השלט שנתלה מעליהם, שלט בד עלוב וישן, היה משפט בודד באנגלית:

Welcome to the 27 club.

לכל הקטעים שפורסמו ב"ספירת העונג: הופעת החלומות"

מהי הופעת החלומות שלכם? קפצו להזמנה לספירת העונג ושלחו את הפנטזיה שלכם. ספירת העונג תרוץ כאן מדי יום חול עד אמצע ינואר, ושלושה מהכותבים יזכו באוזניות פיליפס שכאן בתמונה מימין. יש גם תקנון, כמו אצל הגדולים. רוצים עוד? באתגר האוזנית של פילפיס במאקו יש גם כרטיס זוגי להופעה באירופה. עקבו אחרי הטוויטר של פיליפס ישראל כדי לא להחמיץ עוד הפתעות, ואחרי הטוויטר שלי כדי לא להחמיץ את השטויות שאני כותב שם.