24 בדצמבר 2016

50 שירי העונג של 2016

2016-flower

לא מזמן, אחרי שלאונרד כהן מת, כתבתי משהו באיזו רשת חברתית כתשובה לכל האנשים שכתבו דברים כמו ״זין עלייך, 2016!!!״, ורציתי להזכיר לכולם ובעיקר לעצמי שאין מה לכעוס על שנה כלשהי, כי ״שנה״ זה פרק זמן שרירותי לגמרי שאנחנו המצאנו, לא כוח טבע שאפשר להשלים איתו או לכעוס עליו. זה היה ניסיון נחמד, אבל כמה תגובות חכמות הזכירו לי מהר מאוד למה טעיתי, וזה לא היה רק כי כשאנשים אהובים מתים מותר לכעוס. טעיתי כי דברים מומצאים הם אמיתיים, שיש להם השפעה ממשית על החיים שלנו. יום שבת הוא המצאה, פיקציה, אבל החנויות סביבנו סגורות וזה אמיתי לגמרי. קפיטליזם היא המצאה, לא כוח טבע, אבל כולנו מרגישים את ההשפעה שלו מדי יום כמעט בכל דבר שאנחנו עושים.

2016 היא פיקציה, אבל היא גם דרך טובה מאוד לסמן זמן, וסימוני זמן הם תנאי הכרחי לטקסים, וטקסים הם מה שמרכיב את העולם שלנו, בין אם אנחנו דתיים או חילונים לחלוטין. הקפה של הבוקר, המילים שאנחנו אומרים לאהוב או אהובה, המקומות שאנחנו חוזרים אליהם שוב ושוב, הפורמט שבו אנחנו שומעים מוזיקה – כדי לעשות איזשהו סדר בכאוס שנקרא החיים אנחנו חייבים לאמץ טקסים. לטקסים יש כוח. וטקסים צריכים זמנים קבועים. ואין הרבה טקסים שאהובים עליי יותר מטקס סיכום השנה.

אבל יותר מהבחירה באלבום שבמקום הראשון, או בזמר השנה, או בתגלית השנה, אני אוהב את טקס כינוס השירים. הרשימות שמרכיבים אנשים בעלי טעם נרחב וסקרן במוזיקה הן הדבר שממנו עשוי החג השנתי שלי, חג האורות של המוזיקה, שמגיע מדי שנה בחלק החשוך ביותר של השנה.

השנה הזו הייתה מרובת מאורות, ויותר מאי פעם היה לי קשה להרכיב את רשימת 50 שירי השנה שלי. היו שנים שבהן הרגשתי שאני מתפשר על כמה שירים כדי להוסיף אותם ל-45 שירי השנה שלי ולעגל ל-50. השנה ניסיתי לצמצם מ-100 שירים לרשימה בגודל שקל ואפשר לעכל כקובץ זיפ, כפלייליסט באורך הגיוני. זה לא היה קל, והיו וויתורים כואבים, אבל בסוף הצלחתי. אם בא לכם לשמוע את הגירסה המלאה יותר, הנה תכניות שירי השנה שלי ברדיו הקצה: תכנית ראשונה, תכנית שנייה. ביחד הם מכילים כ־80 מתוך מאה שירי השנה שלי.

רבים מהשירים כאן הגיעו מאלבומים שזמינים בקליק אחד בבנדקאמפ (פשוט הקליקו על שם האלבום מתחת לפסקה שמתארת את השיר). זה הדבר הכי טוב בעולם, ואני מפציר בכם: אם אהבתם את השיר, לכו לשמוע את האלבום. באותו עמוד פשוט בבנדקאמפ תוכלו גם לקנות את האלבום כולו במעט מאוד כסף שכמעט כולו הולך ישר לאמן, או אפילו סתם לקנות רק את השיר שאהבתם. תמכו כספית במוזיקה שאתם אוהבים – אף אחד לא יעשה את זה במקומכם.

כתמיד, ההמלצה היא להוריד את כל אסופת השירים, לשים על Shuffle ולנגן עד שמשהו תופס לכם את האוזן ואתם אומרים "היי! אני רוצה עוד מהדבר הזה". התקווה היא שבמקרה כזה תלכו ותחפשו את האלבום. האזנה נעימה!

להצבעה לאלבומי ושירי השנה שלכם | לכל סיכומי 2016 בעונג | לכל סיכומי השנה ברדיו הקצה

שירי העונג מהשנים הקודמות:
שירי העונג של 2015, 2014, 2013, 2012, 2011, 2010, 2009, 2006, 2006 חלק ב'

A tribe called red – Sila ft. Tanya Tagaq
איזו פתיחה! לתכנית, לרשימה, לשיר! השנה ביקרתי בוונקובר, קנדה, ולמדתי שם לא מעט על ההיסטוריה המרתקת והעקובה מדם וממאבק של ה-First nations, המונח הקנדי לקנדים-ילידיים, יעני אינדיאנים שהיו במה שהפך במרוצת השנים לקנדה. יש בעשרות השנים האחרונות התעוררות מבורכת בכל הקשור לזכויות הילידים, בבחינה מחדש של ההיסטוריה שלהם ושל התנגשות ההיסטוריה שלהם עם ההיסטוריה הלבנה, השלטת, המוחקת, שמחתה מעל פני האדמה והזיכרון רבים מהם. A tribe called red הוא הרכב אלקטרוני מוחץ גולגלות שמורכב מקנדים ילידיים, שמשלבים באסים של 2016 ומבני דאבסטפ והיפ הופ עדכניים עם השפעות, סימפולים ומסורות ילידיות קנדיות. השיר הזה הוא מפגש פסגה בינם לבין אמנית הקול הילידית המטריפה טניה טאגאק, שזכתה לא מזמן במקבילה הקנדית של פרס המרקורי לאלבום הטוב ביותר.
מתוך We are the halluci nation

Anderson .Paak – Come down
אלבום השנה שלי. ויש מצב שזה גם שיר השנה שלי. ולא, לא כי הוא מסמפל גירסה עתיקה של ״התקווה״. אלא כי הוא מקפיץ, כי הוא מלא חדוות חיים, כי הוא סקסי, כי הוא גרובי, כי הוא מחוספס, כי הוא אולדסקול אבל גם חדש, כי אי אפשר לעמוד בפניו – כל התארים שמתארים את אנדרסון פאאק עצמו הם נכונים גם לשיר הזה, שהוא כנראה השיר ששמעתי הכי הרבה השנה ובוודאות השיר שרקדתי הכי הרבה פעמים השנה (בעיקר בסלון שלי). השיר הזה לוקח אותי כל כך גבוה שיש סיכוי שאף פעם לא אנחת בחזרה על הקרקע.
מתוך Malibu

Anderson .Paak – The dreamer
כי אדון פאאק הוא לא רק כוח טבע של גרוב ופ׳נאק וסקסיות וכיף, הוא גם חולם גדול. מאליבו, האלבום שהוציא בתחילת השנה, הוא שיר ניצחון אבל ניצחון מהסוג הטוב ביותר – זה שהגיע אחרי מאבק ארוך. זה לא שפאאק התלכלך עשרות שנים בשולי השוליים של המוזיקה לפני שהצליח לפרוץ, אבל הוא כן הוציא כמה אלבומים שאף אחד מאתנו לא שמע עליהם, והספיק לחיות תקופה קצרה ברחוב לפני שהצליח לטפס לפסגה הגבוהה ביותר, לכבוש לגמרי את אלבום הקאמבק של ד״ר דרה בשנה שעברה ולהפוך את 2016 לשנת הפאאק הגדולה, בה הוא היה בכל מקום. ובשביל להיאבק כל כך הרבה ולא לאבד את החיוך צריך לדעת לחלום. השיר שסוגר את האלבום הזה מוקדש לכל החולמים – הילדים, הזקנים, המוזיקאים והמאזינים – ומזכיר להם דבר אחד: אל תפסיקו עכשיו. תמשיכו לחלום.
מתוך Malibu

BadBadNotGood ft. Sam Herring – Time Moves Slow
כאילו שהיינו צריכים תזכורת ש-BadBadNotGood הם חברים מכוכב אחר, כוכב שבו הזמן לא רק זז לאט אלא עומד מלכת מאז תחילת הסבנטיז, והדבר הכי חם וגרובי בו הוא שילוב עדין של סול, פ׳אנק, ג׳ז ופסקולי סרטים. כאילו שהיינו צריכים תזכורת שסם הרינג, בימים כתיקונם הסולן של Future Islands אבל אחד שחוטא גם בראפ כשצריך, הוא אחד הסולנים הכי חמקניים ביקום כרגע, כאלה שמסתננים לך לתוך הלב ולא משנה כמה חומות של התנגדות תעמיד. כאילו שהיינו צריכים עוד שכנוע שהשילוב בין השניים הוא פורה, אחרי הרימייק המדהים שבבנג עשו לשיר הכי מפורסם של Future Islands. כאילו שהיינו יכולים לעמוד בפני השיר הזה.
מתוך IV

Beyonce – Hold up
הולד אפ, הולד אפ! זה לא הסימפול הזה מ…? רגע, והמילים, אני מכיר את המילים, הן לא של יה יה יה׳ז…? הולד אפ! השיר הזה עושה בדיוק את מה ששמו מבקש: עוצר אותך על עקביך באמצע הריצה, בלימה פתאומית שבה כל הגוף קופא, האוזניים מזדקפות בצורה בלתי נשלטת אל מול הצלילים האלה, והמוח לא מצליח לגמרי לזהות מה קורה פה אבל יודע שמה שזה לא יהיה, הוא רוצה עוד ועוד מזה. זה לא פלא. משלבים פה כוחות כמה מהכוחות הכי חזקים ויצירתיים ביצירת פופ חכם: ביונסה כמובן, שעליה אין צורך להרחיב, אבל גם דיפלו שאמון על ההפקה וידיד הנפש עזרא קניג, כן כן ההוא מ-Vampire Weekend, שכתב יחד עם דיפלו את ההוק וחלקים מהשיר, ושכנע אותו לקחת את השורה הכי מפורסמת מ-"Maps" של Yeah yeah yeahs, לשנות מילה, ולהפוך אותו לשיר שקצת קשה לרקוד אבל הרבה יותר קשה להפסיק לזמזם ולשמוע.
מתוך Lemonade

Bon Iver – 29 #Strafford APTS
מתוך שיר הסיום פה: אני מניח שאם שמעתם את האלבום החדש של Bon Iver, גם לכם יש הרבה להגיד עליו. זה לא אלבום שחולף ליד האוזן, לא אלבום שמרשה לך להישאר פסיבי או נינוח. יש לא מעט אלבומים – גם יפים מאוד – שהחווייה של להאזין להם מסתכמת באווירה מסוימת או ברצף רגשי שאני עובר, או בעולם ספציפי שהם בונים כמו ספר כתוב היטב. כל אלה לא מציבים בהכרח אתגר, וזה בסדר – אמנות לא חייבת תמיד להציב אתגרים. לאמנות יש מטרות שונות, אין אחת דפניטיבית. החדש של בון איוור מעורר אי נחת. הוא לא נותן לגוף ולרוח להרפות, להשתחרר. גם ברגעים העדינים והשקטים יותר שלו, המלודיים יותר, כמו "29 #Strafford APTS", הוא בכוונה לא רפוי, לא שלם, הוא סדוק ומלא התפצלויות ודעיכות והפרעות קטנות. זה לא רק הרחשים והאבסטרקטיות שנכנסו אליו – גם האלבום האחרון של ג׳יימס בלייק מלא בהם, וגם זה של רדיוהד, והם מרגישים שלמים, מעוגלים, אני יכול לטבוע באלבום של רדיוהד ולשכוח את עצמי, להיאבד במקום אחר. בון איוור מסרב להרשות את זה. במובן מסוים זה דומה לשיטה הספרותית שנקראת Metafiction, ודואגת להזכיר לקורא כל הזמן שהוא קורא ספר ולא חיים אמיתיים. שניהם – המטאפיקשן וגם האלבום של בון איבר – מנסים וברגעים הכי טובים שלהם גם מצליחים להזכיר לנו שזו אשליה, שמה שאנחנו רואים הוא לא קסם אלא טריק משוכלל, ושלא טמונה בכך אכזבה על הגילוי שמה שחשבנו שהוא כישוף הוא לא כישוף, אלא ראייה מפוכחת יותר, ראייה נקייה יותר, של מה שאמנות מאפשרת לאדם לעשות. במקרה של קוסם, זה לגרום לך להרגיש שקרה משהו בלתי אפשרי. במקרה של בון איבר, זה לגרום לך לראות את העולם דרך העיניים שלו: עולם מתפורר, מבלבל, מתווך־תמיד, מפולטר דרך אינסוף שומרי סף ומכשירים, עולם של סימנים שאי אפשר לפענח (לא סתם כל שמות השירים מכילים מספרים וסימנים משונים). אבל גם להזכיר לך שאתה לא באמת יכול לראות את העולם דרך העיניים שלו. כל הרעשים וההפרעות והמבנים המפורקים של השירים נועדו להזכיר לנו המאזינים שזה מתווך, שיש בינינו המון מכונות ומכשירים, שהתפיסה הרומנטית של אמן ששופך את רגשותיו ישר ללב שלנו דרך האוזניים היא רק אשליה. ושהאמת הגדולה, היפה יותר, החיים האמיתיים, הם בהכרה שלאמנות יש אפילו יותר כוח כשהיא מפסיקה להעמיד פנים שהיא נקייה ולא מתווכת.
מתוך 22, a million

Bon Iver – 22 (OVER soon)
כל זאת שלעיל, ועוד: הסוף אולי קרוב. הסוף של מה? של האלבום? אבל הוא רק נפתח (ואכן, בדיעבד, הוא נגמר מהר מאוד). הסוף של האשליה? הסוף של העולם? הסוף של חיינו הקצרים והחולפים? של סיפור אהבה? של כל מה שלמדנו להאמין בו? מהאליה ג׳קסון ידעה. ג׳סטין ורנון יודע. הם שניהם לא מגלים לנו, אבל זה בסדר. היה אתה הגיבור: בחר אתה את הסוף של עצמך.
מתוך 22, a million

Chance the rapper – Blessings (reprise)
השיר עם הכי מעט מוזיקה שאני הכי אוהב השנה. שיר שאני כל כך אוהב, שבלי לשים לב בחרתי בו פעמיים השנה לשיר סיום ושיר פתיחה של העונג, וכתבתי עליו דברים שונים לגמרי בלי לשים לב. הוא מתחיל כמעט א־קפלה, ונגמר כמעט גוספל, מין קיצור של הדרך של צ׳אנס מראפ לשירי אמונה. צ׳אנס דה ראפר מדבר לאלוהים בפומבי. הוא אומר את זה בשיר הזה: "I talk to God in public". בשיר הזה – כמו בחלקים גדולים של האלבום המדהים שלו שיצא השנה, Coloring Book, שכמו כל אלבומיו עד כה יצא בחינם – הוא מדבר על אלוהים בפומבי. הוא הוציא אלבום היפ הופ שהוא גוספל במובן שיש בו מוזיקת גוספל, והוא גוספל במובן שהוא מלא בשירי אמונה והלל, songs of devotion. צ׳אנס נמצא במקום שבו רבים חולמים להיות: הוא מצליח בטירוף, כולם רוצים לעבוד איתו, הוא מרוויח הון, הוא מפורסם ואהוב, הוא מוערך ומהולל, והוא עושה את הדבר שהוא הכי אוהב: מוזיקה. הנסיקה שלו הייתה מהירה, ולא התרחשה על כנפי פרובוקציות ותכניות ריאליטי, אלא בזכות כישרון אדיר, חיוביות כובשת, ועוד מהכישרון האדיר. האלבום הזה, והשיר הזה במיוחד, הוא אמירת התודה של צ׳אנס על כל הטוב שהוא זוכה לו עכשיו. יש כל כך הרבה מה להגיד על האלבום הזה (והאחרון של קנייה, ועל מערכת היחסים ביניהם), על היפ הופ ודת, על חיוביות וראפ, על הבחירה לא ממש לרפרפ פה אלא לעשות מעין ספוקן וורד, על החיוך שמתגנב לשורות הכי טובות של צ׳אנס. יש כל כך הרבה מה לומר. אבל עדיף פשוט לשים אוזניות, לעצום אוזניים, ולשאול: האם אתם מוכנים לנס שלכם?
מתוך Coloring book

כהן@מושון – שיר הדרופ
אני חולה על כהן את מושון. אין לי סבלנות לכהן את מושון. אני אוהב את ההתרפקות שלהם על מוזיקה ישראלית. אין לי סבלנות לפנים־תלאביביזם שלהם. אני מת על החרוזים השמחים שלהם. אין לי כוח לחרוזים המאולצים האלה. ואז מגיע שיר הדרופ ודופק לי פליפ. יש בו את כל מה שמעייף אותי בכהן את מושון אבל השיר הזה מעורר אותי לגמרי, אני אוהב כל דבר בו.
מתוך ימים ארוכים

Common – Letter to the free
מתוך שיר הסיום פה: כל מה שאנחנו מדברים עליו הוא הרמוניה: אנחנו רוצים שתהיה הלימה כלשהי בין המילים למוזיקה, ואם אין הלימה אז שהניגוד יהיה ברור כל כך שייצור הלימה הפוכה, אבל הלימה תהיה. אחרת אנחנו לא מרוצים. למה לשיר טקסט מסוים דווקא בצורה כזו, ולא אחרת? והנה ההלימה שבזכותה קנה אותי "Letter to the free", השיר שסוגר את האלבום החדש והיפה של Common. זה שיר שנוסע אחורה וקדימה בזמן, קושר את העבר אל ההווה ומזהיר מהעתיד, לא נותן לעבר להישאר רחוק ומנותק אלא מותח חוט ישיר שמושך אותו עד אלינו. הוא עושה את זה במילים: הכותרת שלו מתייחסת לתיקון ה־13 לחוקה, ששיחרר את השחורים מעבדות, והשיר מדבר על הכליאה הסיסטמטית של שחורים בארה״ב כגלגול הנוכחי של אותה עבדות. הוא נפתח ברפרנס ל-"Strange fruit", שיר שבעצמו מדבר על לינצ׳ים שנעשו בשחורים אחרי ״שיחרורם״ מהעבדות, ונמשך בשלוש שורות מבריקות שאני יכול לכתוב פה ניתוח ספרותי שלהם על חמישה עמודים, ומתקדם לדבר על חוקי ג׳ים קרואו ועל הספר האקטואלי הזה על כליאת שחורים בארה״ב של ימינו. וזה רק הבית הראשון. גם כשיר כתוב (Poem) או ספוקן וורד זה היה עובד, ועובד חזק. השיר הזה מלא ברפרנסים מחוכמים, חרוזים מורכבים, תרתי־משמעות ורצפים צליליים מרהיבים. אבל הוא מתעלה לרמה גבוהה באמת בזכות ההלימה למוזיקה, שגם היא מותחת את החוט כל הדרך אחורה, והביט לשיר הראפ הזה נשמע כמו שיר עבודה של אסירים שחורים מלפני מאה שנה ויותר, כאלה שהקליט אלן לומאקס והביא לעולם, כאלה שהיו הבסיס לבלוז ולג׳ז ומאוחר יותר גם להיפ הופ, כולן צורות ביטוי מוזיקליות שחורות באמריקה. מה הולם יותר שיר על כך שהעבדות שהייתה אמורה למות במאה ה־19 עדיין חיה בבתי הכלא, מאשר שיר אסירים מהמאה ה־19 בלבוש של היפ הופ? זה מושלם. והשיר הזה גם חכם וגם נוקב, גם סוחף וגם מכאיב.
מתוך Black America again

DJ Shadow – Nobody speak ft. Run the jewels
הולי שיט!!! כמה כוח ותוקפנות וחוצפה ורהבתנות יש בשיר הזה: כל מה שלמדנו לצפות לו מהיפ הופ במצב ה-battle שלו. Run the Jewels מנופפים בזין שלהם מולנו: מצד אחד תוקפניים ובוטים, מצד שני… נראים קצת מגוחך. הם יודעים את זה, והם עושים את זה בכוונה. השיר הזה הוא בו זמנית שיר התרברבות היפ הופ קלאסי של ״אני המלך וכל השאר מעפנים״, וגם פרודיה על שירים כאלה. ההפקה המבריקה תמיד של DJ Shadow עושה חסד עם הסטייל של קילר מייק ואל-פי. מאז "Close your eyes (and count to fuck)" עם זאק דה לה רוחה לא אהבתי ככה את RTJ. אחת מפצצות הנפלם הכי חזקות שנפלו לי על האוזניים השנה.
מתוך The mountain will fall

Frank Ocean – Solo (reprise)
זין על פרנק אושן. ציפיתי ממנו לגדולות ונצורות השנה, ומתוך שני האלבומים שהוא הוציא ברצף ואחרי כל ההו-הא והרעש וההייפ והדיבור, כל מה שנשאר לי באמת ביד הם שמונים שניות שאין בהם בכלל פרנק אושן. מה שיש בהם, לעומת זאת, הוא את אחד משני הראפרים החיים הטובים ביותר על הפלנטה, אנדרה 3000 (השני הוא אמינם). אנדרה לקח את "Solo", שיר של אושן מהאלבום שלו, ועשה עליו את הטייק שלו, שהטיס אותו לסטרטוספירה. אלה שמונים שניות של טור דה פורס היסטרי בכל הנוגע לפלואו, לכתיבה, לתחכום, ובשמונים שניות אנדרה נותן לנו הצצה עגומה למדי למצב שלו פוסט-אאוטקאסט, עכשיו כשהוא אמן סולו (כשם השיר) לא ממש פעיל, עכשיו כשהוא חוזר להתמודד עם הדיכאון שכבר ישב עליו בעבר, עכשיו כשהוא so low (הבנתם?), כשההשקפה שלו על בגדים והצלחה וצרכנות ומצב הראפ כיום והתהילה שהייתה לו ועודנה ואיננה. כל כך הרבה יוצא מאנדרה בשמונים שניות, שחייבים להתחיל את השיר שוב כשהוא נגמר, חייבים להקשיב לכל מילה, חייבים לשבת על Genius, חייבים לשים לב לדרך שבה אנדרה כהרגלו שובר את תבניות החריזה והמשקל הפשוטות והמקובלות בז׳אנר, חייבים לרדת נמוך נמוך יחד עם אנדרה ולעוף כל כך גבוה. אולי 80 השניות הכי טובות, הכי חכמות בראפ של 2016, שצריכות להיכנס ללב לכל מי שמצב ההיפ הופ והראפ נוגע ללבו.
מתוך Blond

גדי רונן – חם ביפו
במשך שנים הייתי מאוהב בגדי רונן מרחוק. הייתי זה שמסתכל בו מטאפורית מהקצה השני של החדר. לא עקבתי מקרוב אחרי האלבומים המוערכים של 1+1 ושל דבק, אבל בכל פעם שנתקלתי בשיר שלהם היה מסתובב לי הראש והברכיים שלי היו מתחילות להתערער. משהו באיך שהוא שר. בחצר האחורית אפשר לומר שהרשיתי לעצמי להתמסר לאהבה שלי לקול וללחנים שלו. עוד מעט הוא מוציא אלבום סולו ראשון, והסינגל הראשון שיצא ממנו הוא אחד הדברים הכי מלאי חדווה, חיים ויופי שזכורים לי בפופ המקומי מזה שנים. כל כך נטול מאמץ, כל כך חיוכי, כל כך יפהפה. סופסוף הרומן המוזיקלי הזה נהיה אינטימי.
מתוך אלבום שיצא בשנה הבאה

Goat – I sing in silence
מה זה הדבר ההיפי המוזר הזה? בומבמלה בשבדיה? הרמוניה קולית קצת צורמנית? חלילים? שאנטי שאנטי? הרי זה כל מה שלימדו אותי לשנוא באינדי! אז למה אני לא מצליח להפסיק לשמוע את השיר הזה? כי זה שיר אדיר, זה למה. לפעמים לא צריך הסברים, ולפעמים זה ממש קול שלא כולם יתחברו לזה, כמו שקרה כמה פעמים כשהשמעתי את השיר הזה לחברים והם הפסיקו אותו באמצע עם אף עקמומי.
מתוך Requiem

החצר האחורית – ים המוות
מתוך שיר הפתיחה כאן: השיר החדש של החצר האחורית, ״ים המוות״, עשוי להיות השיר הכי יפה שלהם, בעיקר בזכות מה שקורה אחרי דקה וחצי – כל הכלים נופלים מהצוק ואנחנו מרחפים ארבעה צעדים באוויר עד שאנחנו מבינים שאין לנו יותר קרקע מתחת לרגליים. ואז השיר משתנה באחת – מהגרוב האקוסטי המוכר של החצר האחורית, מנגנים יחד בחצר שלהם ונשמעים כמו תמיד, פתאום אנחנו צוללים מאה שנה אחורה. אנחנו עבדים שחורים שמכים בפסי רכבת בדרום לואיזיאנה, אנחנו אסירים בהקלטה של אלן לומאקס, ששרים שיר מחאה שגואה מהאדמה המקוללת דרך הגוף המותש שלנו. זו הברקה עיבודית כל כך בלתי צפויה וכל כך נכונה לשיר הזה, כל כך נכונה לרגע שבו הבתים המתחכמים של רוטבליט, עם מטאפורות ואנלוגיות שלא מוסיפות כלום (״בפתח המלון ניצבת אשת לוט, מלח דמעות בעיניה הגדולות״) מזדקקים לכדי זעקה, זעקת מחאה מקפיאת דם: ״מי הרג את ים המוות?״ זו הזעקה שבשורש השיר הזה והיא היחידה שמשכנעת, שמפנה אצבע מאשימה מהשאול, שזועקת מחאה שעדיין לא כולם מסכימים עליה, וההחלטה לרפרר כאן לשירי עבדים היא מצמררת, גם אם מעוררת שאלות רבות.
מתוך אלבום שיצא בשנה הבאה

חיה מילר – +1
כבר עשור, חיה מילר היא אחת משלוש הלהקות האהובות עליי בארץ. אני לא מסתיר את זה, למעשה אני מזכיר יותר מדי פעמים, בעיקר מתוך תקווה שתתחילו בלהבין שזו לא זמרת בשם חיה אלא שלישיית בחורים בשלבים משתנים של מזוקנות ושלבים גבוהים מאוד של כישרון, ותמשיכו לֹהטיית אוזן פתוחה לכיוונם. וזה שיר פרידה. חיה מילר מתפרקים. בתחילת ינואר הם יופיעו את הופעה הפירוק שלהם, וכל אחד מהם ילך לפרויקטים המרובים שלו. האלבום השני והאדיר שהם הוציאו השנה, 1+, הוא עוד תצוגה מרהיבה של רוק שעוד שנייה כל הברגים מתפרקים לו, שהטקסטים שלו מהודקים, אפילו מבריקים, אבל המוזיקה שלו עוד שנייה נופלת שיכורה מהבמה (כמו שבוודאי קרה לא פעם למתופף שלהם, סתו בן שחר). כמו עם האלבום של רדיוהד (כן, השוויתי ביניהם עכשיו), גם מהאלבום הזה היה לי קשה עד בלתי אפשרי לבחור רק שיר אחד שבלט מעל כולם. זה קשה כשהרף גבוה וכל השירים גבוהים. השיר הזה, שבהתחלה היה רחוק מלהיות אחד האהובים עליי, עם הלחן התקוע במקום שלו, נשאר איכשהו מבצבץ מעל השאר במילימטר, אף על פי שהשאר קליטים יותר, מתנגנים יותר, ואולי היו יכולים להוות בחירה טובה יותר עבור מי מכם שלא מכיר עדיין את חיה מילר ונחשף אליהם עכשיו ברשימה הזו. אבל יש לי חולשה לשירים על כסף, בעיקר על היעדרו, וזה אחד הטובים שבהם.
מתוך 1+

IAMBENJI – Found me now
אני סאקר של גוספל אמריקאי. עשיתי פעם מיקסטייפ שלם שלו. אני חולה על היפ הופ. לא היה לי שום סיכוי מול האי-פי שהוציא השנה המפיק IAMBENJI, שמשלב את שניהם ביד אמן ומזכיר לי את RJD2 של לפני עשור, בקטע הכי טוב. הללויה!
מתוך Human

INGA – Volunteered Slavery
מתוך שיר הפתיחה פה: אני לא יודע הרבה על רולנד קירק, או בשמו המלא ראסאן רולנד קירק, סקסופוניסט ג׳ז אמריקאי רב פעלים שהיה מפורסם בין היתר בכך שהיה תוקע בפיו פיות של שני סקסופונים ומעלה ומנגן בהם בו זמנית, או שר ומנגן בחליל בבת אחת. ואיזה מזל שאמנים חדשים עדיין עושים קאברים לא מובנים מאליהם – כי קאבר ללהיט הפופ הכי חדש כולם עושים וזה כבר לא מעניין – ושולחים את המאזינים שלהם הרחק לעומק ההיסטוריה. ככה קרה עם INGA, הרכב של המוזיקאי (והסקסופוניסט, אם כי הוא לא נושף כאן) סם גנדל, שלקח את ״Volunteered slavery״, קטע של קירק והקליט אותו מחדש בצורה שונה לגמרי. שש הדקות הסמיכות ומשורגות פיתולי הסקסופון של קירק הפכו לשש דקות אווריריות, כמעט רקידות, עם סולו גיטרת ג׳ז שנשמע לי עתיק בדיוק כמו שהוא נשמע לי רענן, איכשהו. הקטע הקטן־גדול הזה ילך איתי רחוק אל תוך העתיד.
מתוך Volunteered slavery

J. Viewz – Don’t Pull Away ft. Milosh
האלבום של Rhye היה אחד מאלבומי השנה שלי כשיצא, ומאז אני ממשיך להתענג עליו ולהתגעגע קדימה לעתיד לרגע שבו יגיע עוד מהדבש הזה. בינתיים הגיע יונתן דגן הישראלי עם אלבום חדש ויפה יפה יפה, והקטע הכי יפה בו מארח את מילוש, הזמר של Rhye, והשילוב הזה הוא זהב טהור. דגן יודע לעשות הרבה דברים, אבל לקראת בואו של מילוש הוא מרכך את החיבוק שלו, מחמם את הסינתי כמה שרק אפשר, ועוטף את הקול עתיר הלטיפות הזה בעטיפה מוזיקלית שמחבקת אותו בצורה מושלמת: בלי לחנוק. הרבה אוויר, הרבה חמימות, הרבה קירבה. כמה עונג בשיר אחד.
מתוך 401 days

ז׳אול וראול – נווה
הסיפור פשוט: ישבתי ודיברתי עם איש הקצה תום שדמי, והחלפנו מוזיקה. הסתכלתי בתיקיית ״צחוקים״ שלו ואמרתי: מה זה ״נווה״? הוא כמעט השתנק ונחנק. אתה לא מכיר את נווה? בוא אתה חייב לראות את זה. הוא שלף את היוטיוב הגאוני הזה, ומאז אני לא מצליח להפסיק לשמוע את השיר הזה, שהוא פרודיה מטופשת ונפלאה של כמה חברים (אחד מהם הוא ״עוזי נבון״ המכונה גם שוזין) על שיר ברזילאי ישן. אני לא אתן לעובדה שמדובר בשיר אידיוטי (וגאוני), בפרודיה (שעולה על המקור) או בדאחקה (מושקעת) לעמוד בדרכו של השיר הזה לרשימה המצומצמת של 50 שירי השנה שלי. מדובר בשיר ענק. נראה אתכם שומעים אותו שלוש פעמים ומצליחים לא להתמכר אליו ולשיר אותו כל השבוע אחר כך.
אין אלבום

James Blake – My Willing Heart
היי, זוכרים שג׳יימס בלייק הוציא אלבום השנה? כן, יש מצב שגם הוא שכח, כי זה קרה שנייה לפני שרדיוהד טרפו את הקלפים, ובניגוד לשני האלבומים ההדוקים והמושלמים שהוציא קודם, החדש הוא סאגה מתמשכת ומפותלת שהייתה מרוויחה הרבה מאוד אם עורך קשוח היה מקצץ אותה או לכל הפחות מחלק אותה לשני אלבומים שונים. אז זה לא עבד לי כאלבום אבל אנחנו ברשימת השירים, וכמה שירים נפלאים יש פה! בלייק לא איבד את הטאץ׳, רק טיפה הגזים בכמות. במשך כל השנה הוביל "Timeless" את רשימת השירים האהובים עליי באלבום הזה, עד שהלכתי להופעה של בלייק והלב שלי נמס לחלוטין ועכשיו אני לא יכול לשמוע את "My willing heart" בלי להפוך לשלולית. קשה להגזין בהשפעה של בלייק על דברים שהוקלטו בחמש השנים האחרונות – כולל פרנק אושן ובון איבר שחולקים איתו את טרילוגיית האבסטרקט-פופ של השנה – גם אם לאור התפוצה של הרעיונות והסאונדים שלו, האלבום החדש נשמע פתאום פחות חדשני.
מתוך The colour in antything

Jamila Woods – VRY BLK Feat. Noname
כוכבת בנסיקה (שמענו ואהבנו אותה ב-"Sunday candy" של Donny Trumpet and the social experiment) + שיר ילדים + מחאת Black Lives Matter עדכנית + הופעת אורח של הראפרית החמודה ביותר בשיקגו אם לא בעולם = אפילו הנער הלבנבן שאני לא יכול להפסיק לשמוע את ההמנון הזה.
מתוך Heavn

Joey Purp – girls@
מתוך שיר הפתיחה פה: למוזיקאי שאחראי לביט הממכר הזה שמאחורי Joey Purp קוראים Knox Fortune, שזה מגה מבלבל כי בימים אלה פועל גם Rome Fortune ולאלבום של RJD2 קוראים Dame Fortune וכולם עוסקים בצדדים שונים של היפ הופ וביטים, וכאילו, רחמים עלינו, יש לי קשרים במוח כבר. לבחור שאחראי לפזמון ולרוב המילים קוראים Joey Purp, הוא מהג׳מעה של Chance the rapper, שאחראי לבית השני והנהדר פה, והמיקסטייפ האחרון שלו iiiDrops הוא פינוק למוח ולמנענעי הישבנים. השיר הזה, "@Girls", היה יכול להיות שוביניסטי, רברבני ופוגעני אבל בסופו של יום יש פה שני ראפרים חנונים שמפנטזים על בנות שהם היו רוצים לצאת איתן ואלמלא הביט הסוגסטיבי והסקסי הזה, השיר הזה היה כמעט מהוגן יחסית להיפ הופ אמריקאי. אבל הביט ממכר לגמרי, והפזמון השטוח והמפגר הזה ממכר כמו "Flat beat" של Mr. Oizo, ואני לא לגמרי מצליח להפסיק לשמוע את הקטע הזה בשבועיים האחרונים ואני לא לגמרי מתכוון להפסיק. אה כן, והבית של צ׳אנס? רוצח.
מתוך iiiDrops

Justice – Safe and sound
אף. אחד. לא. עושה. ליין. באס. כמו. ג׳סטיס.
ובכלל, תשוו כמה שאתם רוצים לדאפט פאנק – ג׳סטיס הם הדבר האמיתי מבחינתי. את דאפט פאנק אני יכול להעריך, אני יכול לשבח, אני יכול לתת להם 5 כוכבים. אבל את רוב השירים של ג׳סטיס אני יכול לרקוד כמו מטורף, אני לא יכול שלא לרקוד כמו מטורף, וזה משהו שאני יכול להגיד על מעט מאוד קטעים של דאפט פאנק. הסינגל הזה מתוך האלבום החדש שלהם הוא כמעט מגוחך בכמה שהוא טוב ובכמה שהוא מאגד את כלללללל מה שג׳סטיס ידועים בו לכדי שיר אחד. הביט המאסיבי, ליין הבאס, הכינורות שנשארו להם עודף מ-"D.A.N.C.E", האופוריה. המנון רחבת ריקודים.
מתוך Woman

K.A.A.N – Perspective
מתוך שיר הסיום פה: אני מכיר מעט מאוד שירי היפ הופ שמנגנים בהם בנבל. אני מכיר מעט מאוד שירי היפ הופ שאין בהם אוויר בכלל ונשמע כאילו הראפר שאחראי להם לקח בתחילתם את הנשימה הכי עמוקה בעולם ואת השאיפה הבאה לקח רק בסוף השיר. K.A.A.N (מבטאים: קוֹן) הוציא את השיר הנדיר הזה שגם קשה לנשום לכל אורכו מרוב שהפלואו שלו מהיר ואינסופי ומהפנט, וגם יש בו נבל(!). "Perspective" לקוח מתוך אי-פי הבכורה האדיר שלו שאפשר לשמוע ולרכוש בכלום כסף בבנדקאמפ, ויש בו עוד אוצרות כאלה. פקחו את האוזניים, מי יודע מה תשמעו פתאום.
מתוך Uncommon Knowledge

Kanye West – Ultralight beam
קנייה ווסט לא צריך אותי כדי שתשמעו עליו. אבל יש לי תחושה שהוא זקוק לי כדי שחלק מכם ישמעו *אותו*. השיר שפותח את האלבום הגדול, המבולבל והמדובר של ווסט הוא שיר שאם לא הייתם יודעים אולי לא הייתם מנחשים שהוא שיר של קנייה ווסט. לא קל לזהות את הקול שלו (הוא שר את הפתיחה), אין בו ביטים מהסוג שמזוהה עם ווסט המשתנה־תדיר, במובנים רבים הוא בכלל לא שיר היפ הופ, ואת לב השיר מוביל הראפר הגדול ביותר של השנה, צ׳אנס דה ראפר, באחד הבתים הכי יפים של השנה. זה צעד נוסף קדימה ביחסים של הראפ של קנייה עם הנצרות (אל תשכחו שהוא התפוצץ על אמריקה עם "Jesus walks"), וזה שיר כל כך טוב שספרתי כבר איזה שלושה שירי היפ הופ שיצאו השנה שמצטטים אותו או מרפררים אליו (ואני בטוח שיש יותר שאני לא מכיר). וזה שיר כל כך גדול בכל כך הרבה מובנים – בהיקף, בסאונד, בהשפעה, בחשיבות – שעד כמה שאני יכול להתווכח עם הגישה וההעדפות של אתר כמו פיצ׳פורק, אני לא יכול להתווכח בצורה רצינית עם כך שהם בחרו בו לשיר השנה שלהם. הוא עד כדי כך גדול.
מתוך The life of Pablo

Kutiman – Shine again
מתוך פוסט חלוקת הוויניל הזה: 6am, אלבום האולפן הראשון של קותימן מזה 9 שנים (!), נשמע כמו תוצאה של סיבוב ארוך בעולם וחזרה הביתה, מסע שבו אופיר קותיאל למד, טעם, התנסה, התבגר, וחזר לאולפן כשהוא בטוח יותר ביכולות שלו, שהשתפרו לאין ערוך בכמעט עשר השנים שעברו מאז אלבום הבכורה. ב־6am קותימן חוזר לארח את המוזה הווקאלית שלו, קרולינה, אבל רוב הזמן תמצאו מול המיקרופון קול שאתם לא מכירים, אף על פי שאת האיש שמפיק אותו שמעתם וראיתם מיליון פעם ב־15 השנים האחרונות: אדם שפלן. שפלן, ששר במחצית משירי האלבום, הוא בסיסט מוכשר שאת עבודת הבס שלו שמעתם אצל רונה קינן, איטליז, שלומי שבן, נעם רותם, The Girls, אפרת בן צור, UBK, ברי סחרוף ועוד המונים, גם אם לא ידעתם שזה הוא. אני חושב שגם הוא לא ידע שזה הוא, כלומר שיש בו את מה שקותימן מצליח להוציא ממנו באלבום הזה, ובמיוחד ב-"Shine again", סוג של המנון שרק הולך ומתעצם ככל שהוא נמשך – מתחיל סוחף ונגמר צונאמי. לחלוטין אחד מ־10 אלבומי השנה שלי.
מתוך 6am

Liraz – Nozi nozi
מה אני אגיד לכם, נפלתי ברשתה של לירז. התנאים בשלו. ריטה סללה את הדרך, איי-ווה הרגילו את האוזניים שלי, וכשהגיע הפיצוץ הזה של פרסית על גבי ביטים של ריג׳וייסר, כבר הייתי שבוי לגמרי. כבר שמעתי טענות שהשיר הזה הוא לא יותר מרכיבה על טרנד, והתשובה שלי היא: אתם רואים את התחת שלי מתנועע ואת הידיים שלי באוויר? זה כל מה שאני צריך.
מתוך האלבום הבא

ליאורה יצחק – מעלה מעלה
להיט הקיץ שלי, ואחד השירים הכי כייפיים שהוקלטו בעברית השנה, בלי שום ספק. כן, ברור, זה לגמרי פופ נטול כובד, זה שיר שבא לגרום לך להזיז את האגן עם הקצב ולהרים את הידיים באוויר. אבל העובדה שהוא עשוי נפלא, הקול הנהדר של ליאורה יצחק והחדווה העצומה שמתפרצת ממנו – באנגלית קוראים לזה Joy וזה כל כך יותר מדויק מ״חדווה״ או ״עליצות״ או ״שמחה״ – היא כובשת לחלוטין ומרימה למעלה, למעלה. וגם: איזה כיף שנמצא שיר אפילו יותר כייפי מ״מעלה מעלה״ של צביקה פיק, שלוקח בחזרה את הכותרת הזו והופך אותה לגמרי לשלו.
מתוך האלבום הבא

Local Natives – Coins
יש לי בעיה עם לוקאל נייטיבז. הם מעולים, ובכל פעם שיוצא להם אלבום אני נזכר כמה שהם מעולים, אני נכבש לגמרי, אני יוצא מגדרי מכמה שהם טובים ואיך הכל יושב אצלם בדיוק בדיוק במקום – ואז חולפת חצי שנה והאלבום שלהם פשוט לא ממשיך איתי. באותו רגע זה קצת מעציב. אבל בדיעבד זה בסדר. יש שירים שנשארים שנים ויש כאלה שהופכים את החודשים הספורים שבהם הם חלק מהחיים שלי לחודשים נהדרים. זה מה שקורה לי בכל פעם עם לוקאל ניינטיז – הם רומן קיץ נהדר, לא אהבת חיי, וגם כאלה צריך. האלבום החדש שלהם, לא תאמינו, הוא פשוט מעולה, רוצו לשמוע. מה יישאר לכם ממנו בעוד שנה אני לא יודע, אבל בואו נחיה את העכשיו.
מתוך Sunlit Youth

Lucinda Williams – God don’t ever change
הקול של לוסינדה ויליאמס עושה לי משהו שמעט מאוד קולות עושים. הוא גורם לי לעצום עיניים ולדמיין חיים אחרים שהייתי יכול לחיות. חיים בבית צנוע בדרום ארצות הברית, עם ג׳ינס ואבק, עם כלבים בחצר ופאב אחד שכולם יוצאים אליו, ועם צליל של צרצרים בלילה והרבה כוכבים מעל הראש. קלישאה, אני יודע, אבל קלישאה שאני לא שולט בה. לאורך הקריירה שלה ויליאמס יצקה את החיים והאישיות והדם הפרטי שלה לתוך תבניות שהיא קיבלה מהקאנטרי, מהפולק, מהרוקנרול ומהבלוז. אצל שלושה מהם (לא הפולק), מה שחשוב הוא שני דברים: אותנטיות (אני רוצה להאמין לך) ותנועה (אני רוצה לרקוד את זה). איפשהו באיזור שנות השישים האתוס התפצל, וזה הפך לאו שאני רוקד לצליליך או שאני מאמין לך. ויליאמס בחרה בשביל השני, ואני מאמין לה. אני מאמין לה כשאני שומע את השירים הנפלאים שלה, ואני מאמין לה גם כשאני שומע אותה שרה שיר שכתב מישהו שנולד 56 שנה לפניה ומת לפני שהיא נולדה. הביצוע שלה ל-"God don't never change״ מתוך אלבום המחווה לבליינד וילי ג׳ונסון הוא, בעצם, הביצוע הכי מעפן באלבום. הוא עצל, אין בו חידוש גדול, אין בו משהו שלא שמענו קודם, בטח לא מלוסינדה. אבל האתוס המוזיקלי שבתוכו יוצרת ויליאמס הוא האתוס שבו יוצרים, לצורך העניין, הקאונטינג קרואוז המושמצים שלא בצדק: הדגש הוא לא על להציע רעיון חדש, אלא לשכלל רעיון ישן, ליישם אותו באותה תשוקה ואמת וקריעת תחת ואמונה כאילו היה רעיון חדש שאתה המיסיונר היחיד שלו בעולם. והספיק לי הביצוע האדיר הזה שלה לבלוז העתיק הזה שלו כדי שהחלום יתעורר שוב, ואני ארגיש ממש על הלשון את הטעם של אבק הדרכים כשאני חוזר הביתה, ג׳ינס מלוכלך, והכלבים בחצר רצים לברך אותי לשלום.
מתוך God Don't Never Change: The Songs Of Blind Willie Johnson

Majedalesa – LEHE
הם מגיעים מערב הסעודית וזו כבר סיבה טובה להכניס שיר שלהם לרשימת שירי השנה האנגלוסכסית הזאת, אבל זו לא סיבה מספקת. הסיבה המספקת היא מה שקורה ב־01:04 דקות.
מתוך וולאק לא יודע

Margo Price – Hands of time
מתוך שיר הסיום פה: עוד שיר שעוד מתחילת השנה אני יודע שיככב באוסף שירי השנה שאפרסם כאן בדצמבר הוא "Hands of time", שיר הפתיחה של אלבום הבכורה של מרגו פרייס, זמרת אמריקאית שאפשר להגיד עליה בלי הרבה הגזמה שהיא מחזירה את הנשמה לקאנטרי האמריקאי. היא שרה כמו דולי פרטון או לורטה לין של פעם, אבל היא בת 33. האלבום שלה פנטסטי, והיא נפלאה גם בהופעה, אבל מעל הכל עומד בעיניי השיר הזה. הוא נשמע קצת מינורי בהתחלה, סצינות אמיתיות מחייה של ילדה ונערה ואישה, בדיוק הסצינות שמאזין קאנטרי מצפה לגלות בביוגרפיה של זמרת קאנטרי קלאסית, בדיוק לפי הספר: החווה, העזיבה לעיר הגדולה, הצרות עם הגברים. קלאסי. אבל איכשהו, מרגו פרייס לא נשמעת כמו העתק פלסטיק זול. היא נשמעת כמו הדבר האמיתי. לא רק כי היא כתבה את השיר בעצמה, לא רק כי כל מה שמתואר בשיר באמת הספיק לקרות ב־33 שנותיה, כולל התינוק המת והדיכאון וההתרוששות של הוריה – אלא בגלל הכתיבה שלה, שמצליחה לעצור המון זעם וחרא ותחושת אי צדק וחרטות בשורות מאוד קטנות ומאופקות, שנשמעות בהאזנה ראשונה כמו השטאנץ הקאנטרי הקלאסי; ובגלל הדרך שבה היא שרה; ובגלל התיזמור. כשהפזמון נכנס בפעם הראשונה, הוא עוד פזמון קאנטרי יפה, לא הרבה יותר מזה. אבל כשהכלים גואים, והפזמון נכנס שוב בדקה האחרונה של השיר, אני תמיד נסדק.
מתוך Midwest farmer's daughter

Mavis Staples – Dedicated
מתוך שיר הסיום פה: הרכב בסיסי מאוד, מוזיקה פונקציונלית, שב-2016 אנחנו מקבלים כמובנת מאליה, כמעט שקופה. וזמרת פנטסטית. סטייפלס שרה על במות ובאולפנים כבר יותר משישים שנה, מאז התחילה להופיע עם המשפחה שלה, The Staples Singers. היא מעולם לא ממש הפסיקה, ובשנים האחרונות היא שוב נוסקת, הרבה בזכות עבודה חכמה עם מפיקים חכמים: ריי קודר הפיק לה אלבום וג׳ף טווידי הפיק לה שניים (הם נכנסו לנעליים גדולות – קרטיס מייפילד הפיק לה אלבום אחד בסבנטיז, פרינס הפיק לה שניים), ועכשיו היא עולה לעוד סיבוב. אלבום חדש בפתח, ואני לא יודע מי על ההפקה אבל החוכמה של סטייפלס הפעם היא לאסוף כמה מכותבי השירים הכי טובים על הפלנטה ולהזמין מהם שיר. רק תציצו ברשימה הזו: ניק קייב, ג׳סטין ורנון (בון איבר), אם וורד, נקו קייס, אלו בלאק, מריל גרבוס (טיון יארדז). ״Dedicated״, הסינגל החדש מתוך האלבום, מזכיר שעד כמה שרשימת התורמים הזו מרשימה, היא לא מרשימה כמו האישה שלרגלה כולם עלו. כל זמרת אחרת בת זמננו הייתה מייבבת את השיר הזה, או צועקת אותו, או מתאמצת אותו. סטייפלס שטה בו כמו הייתה כריש במים, בלי מאמץ ועם מקסימום נוכחות. איזה שיר ענק.
מתוך Livin' On A High Note

Michael Kiwanuka – black man in a white world
סול מהפיפטיז, שירי מחאה מהסיקסטיז, גרוב מהסבנטיז, נגיעה של אפרוביט – כל אלה היו נוסטלגיזם ריק ונטול השראה אלמלא מייקל קיוואנוקה היה עוטף אותם בחתיכת שיר ענק ובעדינות כל כך גדולה. גם ככה היה קשה לצמצם את שירי השנה ל־50 שירים בלבד, אבל אם הייתם שמים לי אקדח לראש ומבקשים ממני לצמצם אותם לשלושה, זה היה אחד מהם.
מתוך Love & hate

Michael Kiwanuka – Cold little heart
האפוס הגדול והצנוע בו זמנית של קיוואנוקה. הוא עושה פה פינק פלויד, במובן מסוים: פתיח ארוך, משתהה, סבלני, שהולך וגדל, מתעצם לכדי שיא רגשי… אבל בסוף נשאר קיוואנוקה. כלומר: הוא קורס בחזרה לקול החם של קיוואנוקה ולגיטרה האקוסטית שלו. אפשר להגיד על השיר הזה את מה שאפשר להגיד על קיוואנוקה: בוא׳נה, היום כבר לא עושים כאלה. אבל הנה, עובדה שעושים: זמר מלא לב, עם קול חם וכל הקלישאות ההן, זמר שלא מתעקש להישמע 2016 אבל גם לא נופל למלכודת של נוסטלגיה ריקה אלא ממלא את הרטרו שלו בתוכן אמיתי, במגע אנושי, באינטימיות, במשהו שאי אפשר לזייף.
מתוך Love & hate

משה בן יוחנה – חבל שלא באת לים
הלכתי לחפש מה כתבתי השנה על משה בן יוחנה בעונג והופתעתי לגלות שלא כתבתי עליו שום דבר. זה מוזר, לאור העובדה שהאלבום שלו, אתה ואני ומיטל, הוא אחד האלבומים הישראליים הכי יפים שיצאו השנה, ושמאז ששמעתי אותו לראשונה אני מרגיש כמו מיסיונר. מסתבר שזו הייתה תחושה כוזבת, כי בכלל לא עשיתי כלום כדי לקדם אותו. אולי זו ההזדמנות שלי להגיד לכם: תשמעו את משה בן יוחנה. אין לו שם של סטאר וגם אין לו מוזיקה כזו. עמיר לב הפיק את האלבום שלו ויש בזה הרבה היגיון, כי בן יוחנה הוא במידה רבה תלמיד בבית הספר לכתיבת שירים בעברית ע״ש עמיר לב. זה אלבום עם אפס פוזה, אפס יומרות, אפס התחכמות, אפס קישוטים. שירים נהדרים שנכתבו נהדר ומוגשים בכנות ובפשטות. בואו נהיה כנים לרגע: מה צריך יותר מזה?
מתוך אתה ואני ומיטל

Nick Cave and the bad seeds – Distant sky
כשנגמר הסרט החדש של ניק קייב, שמתעד את הקלטות האלבום החדש Skeleton tree ומשמש גם כמעין יומן להתמודדות האישית, המשפחתית והלהקתית של ניק קייב עם מותו הפתאומי של בנו ארתור, אף אחד לא קם מהכיסא. ראיתי הרבה סרטים בקולנוע בחיי, ויש סרטים שבהם אתה נשאר בכיסא בזמן הכתוביות כי אתה לא רוצה שהסרט ייגמר, או כי אתה יודע שמחכה עוד קטע בונוס אחרי הכתוביות. אבל כשנגמר הסרט הזה, לא הצלחתי לקום מהכיסא. לא היה אפשר להניע שוב את הגוף החי בעולם הזה, להניף את כובד המשקל, להמשיך כרגיל. בחיים לא ראיתי כל כך הרבה אנשים קמים כל כך לאט ממושביהם בקולנוע. זה סרט יפהפה, ולמרבה ההפתעה גם מצחיק לפרקים, על מה שהוא אולי הנושא המפחיד והאיום ביותר שאפשר לדמיין, והוא אובדן בן בגיל צעיר בלי שום הכנה. והאלבום הוא חלק בלתי נפרד מהסרט, ולהיפך, ושניהם חלק בלתי נפרד מהסיפור הביוגרפי הזה של קייב. אחד מרגעי החסד הספורים בסרט הוא הרגע שבו מתחילה לשיר אלזה טורפ ב-"Distant sky". זה רגע נדיר של התבהרות, שבו השמיים השחורים נפצעים לרגע בכתם של שמיים כחולים, שמבטיחים שלא הכל לגמרי אבוד, שיש אי שם בשמיים הרחוקים אור קטן שמנצנץ במרחק, ושווה להמשיך לחיות, ולו רק בשביל הסיכוי הקטן שהכאב הזה הוא לא אינסופי, שאפשר לחיות דרכו.
מתוך Skeleton tree

Pussy Riot – Straight Outta Vagina (feat. Desi Mo & Leikeli47)
פוסי ריוט עשו הרבה מאוד רעש מסיבות לא־מוזיקליות, ואז עשו את הדבר הכי חכם שהיו יכולות לעשות, בעיניי, כדי להעצים את המסרים החשובים שלהן: הן זנחו את הפאנק והתחילו להקליט פופ, אחלה פופ! פופ מהסוג שבאמת אי אפשר לעמוד בפניו, פופ קליט וממכר וכייפי, שעדיין שם בחזית מסרים סופר פוליטיים. כמו למשל: פות! כולנו באנו משם, ואם יש לנו פות, כדאי שלא ניכנע לתכתיבים שמנסים להפוך את הפות לדבר הכי מלוכלך, אסור, מדוכא וטאבו ביקום. ליותר מחצי מאתנו יש וגינה, וכמו ששרה כאן לייקלי47: "I wear my vag as a badge of honor". מהרגע ששמעתי את השיר הזה אצל קוואמי, היה לי ברור שהוא אחד מעשרת שירי השנה שלי. הוא חשוב, הוא משכנע, אבל יותר מכל: הוא הכי כייייייףףףףףף! הבעיה היחידה איתו היא שהוא מכניס אותי למצבים משונים שבהם אני מוצא את עצמי מזמר בפומבי: "My pussy, my pussy, is sweet just like a cookie" ומקבל מבטים מאיימים מהסביבה. היי, יודעים מה? אם תקשיבו לשיר הזה אולי תפסיקו להסתכל עליי ככה.
מתוך שום אלבום

Radiohead – Tinker Tailor Soldier Sailor Rich Man Poor Man Beggar Man Thief
אחד הרגעים המוזיקליים הכי מרגשים שהיו לי השנה, ואולי בכלל בעשור האחרון, הוא הלילה שהעברנו ביחד בהאזנה משותפת לאלבום החדש של רדיוהד שעתיים אחרי שהוא יצא. ואכן קרה מה שניחשתי בזמן אמת שיקרה: החווייה הקולקטיבית המרגשת־אימים הזו נכנסה לתוך האלבום, ובכל פעם שאני שומע אותו אני מתרגש לא רק מהאלבום עצמו ומכמה שהוא יפה, אלא גם מהחווייה היפהפיה והנדירה של ההאזנה המשותפת לו, שנקשרה בו לנצח. למרות דברים שכתבתי בפייסבוק בנוגע להאם צריך או לא צריך להצביע לאלבום הזה במצעד של הקצה, חשוב לי להבהיר: זה אלבום מהמם ביופיו, והוא אחד מהחמישייה המנצחת שלי לשנה הזו. עד כדי כך, שבעבודה על הרשימה הזו החלפתי איזה חמש פעמים את השיר מתוכו שבחרתי לכלול כאן, כי כולם כל כך נפלאים ואני אוהב אותם בכל לבי. בסוף בחרתי בשיר הזה בזכות רושם ראשוני: הוא השיר הראשון באלבום שהתאהבתי בו עד כלות כשהקשבתי לו בפעם הראשונה. אבל הייתי יכול להכניס לכאן כמעט כל שיר מהאלבום הזה. רדיוהד, ממזרים שכמותם, תמיד עושים לי את זה, והם עשו לי את זה שוב. ואני מנחש שגם לכם.
מתוך A moon shaped pool

שילה פרבר – פרחי בר
אני סאקר של שילה פרבר, וגם אם לקח לי זמן להתרגל לפאזה הנוכחית שלה, ברגע שהנחתי במקומו את ״תתנהגי יפה״, אלבום הבכורה שלה, והמשכתי איתה הלאה, נשביתי לגמרי. עכשיו יש לה אלבום חדש, ״מכתבי אהבה״, והוא גורר איתו כמה טריקים שהיא למדה כששרה שירי אלתרמן, והוא עירום וקרוב ומוצף בכנות ובפגיעות שגורמים לי להוריד את כל ההגנות שלי, ואם מצליחים להניח בצד את הציוניות המיותרת ואת החיפוש אחר החדשנות המוזיקלית ופותחים סדק זעיר בקליפה של הלב, האלבום הזה ייכנס וימלא את כל החלל שתפנו לו. יש סיכוי שבעוד עשור הרבה אנשים יסתכלו אחורה ויבינו שמדובר בקלאסיקה מודרנית של שירה ישראלית. אם תפתחו את הלב, יש סיכוי שתראו את זה כבר עכשיו.
מתוך מכתבי אהבה

Son lux – You don’t own me (ft. Hanna Benn)
זה אחד הקאברים האהובים עליי של 2016, וזה בכלל קאבר של סאן לאקס ל… עצמם! הם לקחו את "You don't know me", אולי השיר הכי טוב באלבום הפנטסטי שהם הוציאו בשנה שעברה, והקליטו אותו מחדש בעיבוד אחר, שבמקום אלקטרוניקה משתמש בכלים חיים, בעיקר כלי נשיפה (ואצבע צרדה!). זוגתי אביטל קוראת למהלכים כאלה Horn improvement, על משקל Home imporovement: חצוצרות תמיד משפרים הכל, ובמקרה הזה הם הפכו שיר מעולה לחתיכת התפוצצות אדירה, שלא רק הפכה את הביצוע הזה לאחד הקטעים הכי יפים ששמעתי השנה, אלא גם החזירו לאוזניים שלי ביתר שאת את האלבום האדיר משנה שעברה. למה לא עושים את הכל מהחומר שממנו עשו את סאן לאקס?
מתוך Stranger forms

Susanne Sundfør – Reincarnation
המלכה הגדולה של 2015 הוציאה אך ורק שיר אחד ב־2016, שלא נשמע כמו שומדבר שהביא אותה לגדולתה בשנים הקודמות – וזה הספיק כדי להיכנס ישירות לשירי השנה שלי. למה? כי הקול של סוזנה סונדפור, טענתי בעבר ואטען שוב לנצח, הוא כוח טבע. ועד כמה שאני אוהב את עיבודי הסינת׳פופ האדירים שלה, מסתבר שהם בכלל לא נחוצים, כי גם על גבי עיבוד קאנטרי־פולק של גיטרות אקוסטיות וסלייד היא עדיין רפואה לאוזניים. כל מה שהסירנה הנורדית הזו צריכה לעשות הוא לפתוח את הפה ולשיר, ומלחים כבר מנפצים את ספינותיהם מרצון על סלעיה. ועם כל המיתות של מוזיקאים אהובים (ובני ביתם) בשנה האחרונה, השיר הזה קורע לי את הלב מתמיד: האם אני מאמין בגלגול נשמות? לא, אבל יש רגעים שבהם אני ממש רוצה בכל מאודי להאמין.
מתוך שום אלבום

Swet shop boys – T5
מתוך שיר הפתיחה פה: וואלק איזה שיר פצצה. אני נוטה בחודשים האחרונים ליותר ויותר היפ הופ, והשיר האדיר הזה של Swet Shop Boys בא לי בול בזמן. שני הראפרים בסווט שופ בויז הם Heems, ראפר הודי-אמריקאי (וחבר לשעבר ב-Das Racist) ו-Riz Ahmed, בריטי-פקיסטני. יש להם יותר פיגמנטים מאשר למאקלמור, וב-"T5", יעני טרמינל 5 (בנמל התעופה JFK בניו יורק, אני מנחש?), הם מתעצבנים על זה שעוצרים אותם כל הזמן לבידוקים בטחוניים ״אקראיים״, במיוחד כשהם לא מתגלחים. זה שיר מחאה פשוט, הוא לא אומר הרבה, הוא לא צועק סיסמאות, הוא לא מטפס על גדרות, אבל יש לו אחלה ביט והוא מתאר מצב אמיתי. ומאזכר את חיפה ויפו, שזה תמיד כיף. בעיקר כשכועסים.
מתוך Cashmere

Totemo – Seesaw
״Seesaw״ של Totemo תפס אותי כמו שמעט מאוד שירים תפסו אותי השנה, וכמו שמעט מאוד שירים של טוטמו תפסו אותי בעבר, ואני מאזין חרוץ שלה עוד מאז שהיה לה שם בעברית. גם "Hits" נכנס לי עמוק ללב, ובגירסה הרחבה יותר של הרשימה הזו, שלא מצטמצמת ל־50 בחירות בלבד, גם הוא נכלל. אבל "Seesaw" נמצא כאן בזכות הפזמון הזה, שבא לי לשיר בכל הריאות עם הידיים באוויר, בגלל ליין הבס הזה הלולאתי הזה שמגלגל הלאה יום אחרי יום כמו סיזיפוס אבל במקום להתעייף הוא הופך את העמל המונוטוני ליופי גדול שעולה מתוך החזרה, כמו הרגע ביוגה או במדיטציה שמשהו חדש וצבעוני בוקע מתוך החזרתיות, ובגלל הרגע שבו הידיים מושטות לכוכבים למתיחה טובה, ובגלל הקטע שבו בהופעות רן יעקובוביץ׳ מפנה יד אחת לסולו בונגוס קונגה שאחרי מספיק הופעות של טוטמו השנה כבר מרגיש לי חסר בגירסה המוקלטת, ובגלל הלב הרחב של רותם אור, ובגלל התעלומה שנמצאת בכל שיר שלה, ובגלל שזה שיר הפופ החכם ביותר של השנה, ובגלל שזה שיר החוכמה הכי פופי של השנה, וכי אני אוהב את השיר הזה. אוהב אותו מאוד מאוד.
מתוך Desire path

Valley Queen – Who ever said
כשהשיר הזה מתחיל, גם עכשיו אחרי ששמעתי אותו מאות פעמים, אני עדיין משתעמם טיפה. כל כך רגיל, אותו עיבוד כמו מיליארד שירים, הקול הנשי הנעים הזה ששמעתי מיליון פעם. אפילו שאני כבר אוהב את השיר הזה ועיניי נוצצות בכל פעם שנכנס הפזמון, ההתחלה שלו עדיין מרגישה יומיומית, אפורה ושגרתית. וזה חלק מהקסם שלו, ושל מלכת העמק. עם תנועה קלילה, כמעט בלתי מורגשת של פרק היד, כמה פירורים של אבקת קסמים מפוזרת והרגיל הופך לנשגב. אחרי שתי דקות, כשנטלי קרול שרה כמה היא אוהבת, אני כבר מסתחרר בכף ידה, שיכור.
מתוך Valley queen EP

Vince Staples – War ready
עוד אחד מהעשירייה הראשונה שלי ל־2016. זו לא ממש חוכמה, כי וינס סטייפלס היה הראפר האהוב עליי ב־2015 ואנדרה3000, שמסומפל כאן, הוא אחד הראפרים האהובים עליי בכל הזמנים. אבל אלה לבדם אינם ערובה לאהבת אמת, ודרוש בנזונה של שיר. ומה אתם יודעים: זה בנזונה של שיר. הציטוט המבריק של אנדרה, שהחליף את האקדח שלו בנשק חזק הרבה שאף פעם לא נגמרת לו התחמושת – הפה שלו – ממסגר מחדש את כל השיר הזה, שבלעדיו היה יכול להיות עוד שיר קרב של כנופיות ובמקום זה הוא הגירסה של לוס אנג׳לס 2016 ל״וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת״.
מתוך Prima donna

WOODS – Sun city creeps
מה. זה. היופי. המכשף. הזה. מתוך שיר הפתיחה פה: יש הרבה להקות בברוקלין. יש המון להקות בברוקלין. יש אולי אינסוף להקות בברוקלין, ואין סיכוי לעקוב אחרי כולן. וודס פועלים כבר עשור ופעם אחר פעם יצא לי לדגום אותם ואף קרס לא ננעץ בבשרי. המים המשיכו לזרום. ואז הגיע ״Sun city creeps״, הסינגל החדש מתוך האלבום החדש, והקרס ננעץ כל כך עמוק בלב שלי. האווירה הרדופה הזו, שמזכירה לי את אהוביי Timber Timbre, האיפוק המבעבע הזה שמתפרק פעמיים במהלך השיר בג׳אם סמי־פסיכדלי, כלי הנשיפה שנוהמים לאט, זוממים ומחכים לרגע שלהם, השירה המוכפלת הזו, קול אחד בפלצט וקול שני כמו סטוקר שהולך תמיד בצלו של הראשון – זה היה שיר סול מעוות, שבמקום לזרוח ברחובות דטרויט הוא נחטף וגדל לבדו בחלק המסוכן והאפל של היער, מוקף חיות. איזה שיר ענק! רציתי לזעוק ברחובות העיר ומפסגת הגבעות – תקשיבו לו!!! אבל המתנתי בסבלנות. אמרתי, עוד רגע מגיע האלבום, ועם שיר כזה בוודאי יהיה פה אלבום ענקי, אלבום שסופסוף יסחף אותי אל העולם של וודס. ואז הוא הגיע, ומה אני אגיד לכם, אני אשאר עם השיר שלי ברשותכם ואהיה שמח בחלקי. יש כמה דברים יפים באלבום הזה, אבל שום דבר לא ממכר כמו השיר הזה. וזה בסדר! זה בסדר. כי השיר הזה, השיר הזה זורח למרחוק.
מתוך CITY SUN EATER IN THE RIVER OF LIGHT

יעל בדש – עונג שבת
מתוך שיר הפתיחה פה: אם תלחצו פליי על השיר הזה, מה שיבקע פתאום הוא כפי הנראה שיר הסקס העברי האהוב עליי, ולא רק כי שמו הוא ״עונג שבת״, אלא כי הוא שיר הסקס הכי עליז ונהנתני ומקודש וצח ונקי, יש בו צחוק והתלהבות וחרמנות חופשייה והסכמתית, ובניגוד לשירי סקס (או חרמנות) רבים בעברית, אתה לא יוצא ממנו מרגיש שצפית עכשיו בהטרדה. אחראית לו יעל בדש הנפלאה, ומדובר בתרגום בגירסה עברית חדשה לשיר של גוראן ברגוביץ׳, שבמקור נקרא פשוט ״סקס״, ומנוגן כאן על ידי תזמורת החתונות והלוויות של ברגוביץ׳ (שהתאהב בבדש וצירף אותה להופעותיו בשנים האחרונות) יחד עם הרכב ישראלי מעולה של תומר מוקד, אודי רז, שחר חזיזה ויוחאי כהן. אבי עדאקי רב ההמצאה והקריצות אחראי לטקסט העברי ולרובד קידוש השבת, וגם לקולות הרקע יחד עם רונן רוט. השיר הזה מתפוצץ מתענוג, מוזיקלי, מילולי, סקסי. איך יכולתי לעמוד בפניו? תודה גדולה מאוד ליצחק, שהביא את השיר, את הסיפור שלו ואת האלבום האדיר הזה לידיעתי.
מתוך קופרי

Yochai Wolf – Gnossienne No. 1
את יוחאי וולף הכרתי בזכות בלוג המוזיקה שהוא כותב כבר שנים, ולאט לאט התבהר שהוא לא רק כותב על מוזיקה אלא גם מנגן אותה, ולא סתם מנגן אותה אלא מנגן אותה טוב מאוד. אבל עד השנה לא הבנתי עד כמה. האלבום המבריק שהוא הוציא השנה מורכב כולו מיצירות של מלחינים קלאסיים (מודרניים או לא) שוולף לקח, פירק, סובב, הפך וניגן מחדש כשעטנז מרובה ז׳אנרים מרהיב, כשוולף עצמו מנגן כמעט בכל הכלים. תקשיבו, זה דבר לא נורמלי האלבום הזה. אתם צריכים לשמוע אותו. אני מודה: מעולם לא חשבתי שגירסת סרף-אוריינטלי לקטע של אריק סאטי ייכנס לשירי השנה שלי! אבל אני מכור אליו. איזו הברקה.
מתוך Decomposing composers


icecreamזה לא מובן מאליו
גם הפוסט הזה, כמו כל פוסט שבועי של העונג, דרש שעות על גבי שעות של איסוף, בחירה, האזנה, כתיבה, מחיקה וכל מה שכרוך בזה. העונג תמיד יישאר חינמי, אבל אם אתם נהנים ממנו באופן קבוע, אולי תרצו לתמוך בו בטיפ קבוע של כמה שקלים, שיהפוך אתכם לתומכים אמיתיים בקיומו של העונג בסכום של עודף בפלאפל. תודה!

12 תגובות על “50 שירי העונג של 2016”

  1. מאת ג'ון בירץ':

    לא מכיר כמעט את שאר השירים (כמובן באופן זמני) אבל הבחירות היפ הופ + לוסינדה ויליאמס מעולות.

  2. מאת לימור:

    גיא אתה הגורו המוזיקלי שלי כבר לא מעט שנים. עברתי על הפוסט וקראתי אותו מבלי אפילו לשמוע את השירים רק כי הדרך שאתה מתאר את מה שהם גורמים לך להרגיש מרגשת אותי תמיד. טוב, עכשיו אקום ואוריד את זה. תודה לך כלכך.

  3. מאת הפליט האחרון:

    נשמח גם לפלייליסט בספוטיפיי.

  4. מאת עומר:

    רשימה מגניבה, קצת חסר לי אזכורים לאחרון המצוין של באטרינג טריו. תן לו צ'אנס!

  5. מאת רון:

    אפרופו, RTJ הוציאו היום את RTJ3. נשמע פצצה.

  6. […] קוואמי  [ניצן פינקו || תומר קריב || איתמר ברנשטיין  || גיאחה || קוואמי] (עודכן – […]

  7. מאת טלי:

    רק אצלי ההורדה לא עובדת?

כתיבת תגובה