18 בנובמבר 2016
עונג שבת: ימים לא ספורים
- בואו נעזוב רגע את הנוסטלגיה. נוסטלגיה, כמו גאווה מקומית, מטשטשת את הראייה, או במקרה הזה את השמיעה, בבואנו לעכל ולחוות דעה על משהו שחדש לאוזנינו. כן, A tribe called quest הוא אחד מהרכבי ההיפ הופ המוכשרים ביותר והמשפיעים ביותר שהיו בעולם הזה, הרכב שבתחילת שנות התשעים הביא להיפ הופ סאונד כיוונים חדשים לגמרי שעדיין מהדהדים בשלל ענפים שצמחו מהעץ הקטן שלהם, הם הכניסו להיפ הופ המצ׳ואיסטי והמטריאליסטי והלוחמני רוחות חדשות לגמרי של פתיחות ועדינות ורוחניות ורכות ומופשטות. הם הגדירו סאונד. הם שינו את ההיפ הופ. הם הוציאו אלבומי מופת. הם הפכו לאגדה. ואם סוחבים את כל זה על הגב כשבאים לפתוח את האוזניים לאלבום החדש, אלבום הקאמבק, אלבום הפרידה, של A tribe called quest, אין סיכוי לשמוע אותו. כל מה שנשמע הוא הדים של העבר, השוואות, רעשים שכמו כל עבר של כל להקה נכנסים לתוך האלבום החדש כמו שכל דבר שעשית ולמדת והושפעת ממנו נכנס לכל מה שאתה עושה, אבל כששומעים משהו דרך אוזניות הנוסטלגיה (״הלהקה ההיא מהניינטיז חוזרת״), קשה מאוד לשמוע אותו כמו שהוא: אלבום חדש לגמרי מעכשיו של הרכב שכתב והקליט אותו עכשיו ומתייחס למה שקורה עכשיו (טוב, טכנית Phife dawg מת בתחילת השנה, והקטעים שלו הוקלטו בעודו בחיים). כשלא נאחזים בהילה מהעבר, כשלא משווים לפעם, כשלא חונקים בציפיות או מגיעים מראש עם העמדה הנוסטלגית האיומה של ״זה לא כמו פעם״ – אפשר לשמוע די בקלות ששיר כמו "We the people" הוא פשוט בנזונה של שיר היפ הופ, שיר על התפרקות שכולו ברייקים, שיר על הכוחות שמנסים לעצור את הקידמה וכל הזמן נעצר בעצמו במקום, שיר על הדרה שמנסה לכלול את כולם. שיר עם פזמון קליט וקליל עם מילים קשות. שיר שמזכיר את הכישרון האדיר של קיו־טיפ ועלי שאהיד מוחמד כמפיקים רק למי שבטעות נתקע בניינטיז ושכח את זה. אני מעולם לא הייתי מעריץ ענק של טרייב, גם אם אני אוהב הרבה שירים שלהם ולגמרי מעריך את החדשנות שהביאו ואת ההשפעה שלהם. איכשהו, לא נתפסתי עליהם בריפיט כמו על הרכבי היפ הופ אחרים. דווקא את קריירת הסולו של קיו־טיפ אהבתי יותר. אבל השיר הזה הוא פצצת הפצצות, וכל האלבום החדש שלהם הוא ניצחון גדול, במיוחד אם לא מסתכלים עליו דרך עדשת הנוסטלגיה אלא פשוט שומעים אותו כאלבום היפ הופ חדש. [מפ3]
- Thundercat מגיע לארץ!!! פנומן הבס שחלקנו מכירים מהעבודה המסיבית שלו עם פליינג לוטוס ועם קנדריק לאמאר, ועושה גם בתזונה של מוזיקה בעצמו, יגיע להופעה אחת בבארבי ב־16 במרץ. כרטיסים ב-164 ש״ח בלבד. [עברית]
- Leon Vynehall, שהוא אולי לא שם ידוע כמו הרבה מההופעות שמגיעות הנה אבל הוא בהחלט אחד משלושת יוצרי ההאוס האהובים עליי, יגיע לתקלט בברקפסט בתל אביב ביום שישי הקרוב, 25 בנובמבר. הו אני הולך לרקוד כל הלילה, אפילו שאחנק מסיגריות. [פייסבוק]
- עוד ייבוא מפתיע ומגניב: The Bug שמכונה גם King Midas Sound, מגיע לשני ערבים בלבונטין 7 בתל אביב, 24 ו־25 בנובמבר. כרטיסים ב־80 ש״ח. [עברית, איווענט]
- אם אתם מעוניינים בעותק מהגיליון החדש של אתה נמצא כאן, מגזין המסעות העצמאי שיובל סער ואני עורכים ומוציאים לאור – אז בטח תשמחו לדעת ש: 1. אתם ממש מוזמנים פשוט ללכת ולהזמין אותו עכשיו לפני שתשכחו, זה זול וחתיכי. 2. התמונה כאן משמאל היא השער של חוברת אקסטרה שתצורף לכל עותק של הגיליון החדש, מעין מוסף! עיצבה אותו במיוחד טל סופיה הנהדרת והוא מכיל רק טקסטים מתורגמים שבחרנו בקפידה ממגזיני העולם, ביקשנו ממש ממש יפה וקיבלנו אישור מכותביהם, ותרגמנו לעברית צחה. במקום האיורים שמצורפים לטקסטים במגזין הרגיל, כאן הכתבות מלוות בתצלומים, שבחרה טל סופיה בעיניה החדות. יש שם גם כתבה אחת ארוכה מאוד שאני חולם לפרסם אותה אצלנו מהרגע שקראתי אותה מוקדם יותר השנה, הכתבה של טום ביסל, עיתונאי יהודי אמריקאי, צעיר ליברלי, שמגלה שמנחה רדיו ימני שמרני מוציא טיול מאורגן של נוצרים אוונגליסטים לבנים ושמרנים לארץ ישראל, כדי להפגין תמיכה ללא סייג במדינת ישראל. אז הוא מחליט שהוא חייב להצטרף למסע הזה, וזו כתבה אדירה, גם באיך שהיא כתובה, וגם במבט שהיא מציעה לנו על המציאות שלנו דרך עיניים של מישהו אחר. ויש שם עוד 3 כתבות קצרות יותר אבל מעולות לא פחות, ואני ממש נרגש מהעניין הזה. אז אם הזמנתם כבר עותק, דעו לכם שתקבלו גם מוסף. ואם טרם הזמנתם, אז אני מקווה שעכשיו יש לכם סיבה אחת נוספת להזמין. נשארו רק עוד 12 יום עד סוף המכירה, אז אל תדחו למחר וגו׳. [עברית]
- כתבה מעניינת משולי סערת הבחירות בארה״ב: באזפיד יצא לחקור את ריבוי ידיעות החדשות המזויפות שנפוצו סביב הבחירות ובעיקר סביב טראמפ, וגילה שיותר ממאה אתרי חדשות פיקטיביים הגיעו מעיר אחת בבלקן. כשכל מה שרוצים הוא קליקים, פורנו פוליטי עובד טוב לא פחות מפורנו אחר. [אנגלית]
- היה לי העונג להתראיין לאחד הבלוגים האהובים עליי, קורא בספרים, ולשוחח גם על דברים כמו החזרה של הניינטיז והספרים שהכי אהבתי לקרוא לאחרונה וגם אתה נמצא כאן. [עברית]
- אחד הבלוגים המוזיקליים האהובים עליי בעברית הוא הלא קריטי, הבלוג של שי ליברובסקי (א.ק.א דיגיטל_מי). ולהוכחה, הוא כתב את אחד הטקסטים היחידים שהיה לי מעניין לקרוא בנוגע לאלבום האחרון של קנייה ווסט, ואחת הסיבות שהטקסט הזה מעניין בעיניי היא שליברובסקי הוא גם מאזין פופ קשוב וגם יוצר שמפרק שירים, והדרך שבה הוא מסתכל על האלבום של ווסט חידשה לי כמה דברים בראש וסידרה לי כמה רעיונות בראש. [עברית]
- שי ליברובסקי אחראי גם למיקסטייפ סיכום השנה המרגיע ביותר בעולם, שמורכב מקטעים חדשים של בון איוור, רדיוהד, פרנק אושן, ג׳יימס בלייק ועוד דברים משככים שיצאו השנה. צ׳יל דה פאק אאוט. [סטרים]
- הכירו את העולם החדש: מפת העולם שכל שם שמופיע בה הוא רפרנס מוזיקלי. חמוד. [אנגלית]
- Totemo עולה על המוקד בקליפ חדש וגיצי ל-"Prime". רועי ניצן ביים. [טיוב]
- אני לא זוכר אף שידור רדיו שנשמע כמו שידור הפרידה והתודה השוברת והמפוארת של אורי זר אביב מלאונרד כהן. זו תכנית של איש אוהב ומלא פינות אפלות ומוארות, שנשבר לגמרי מול אובדן של חבר קרוב שהוא מעולם לא פגש ומוכן לספר לנו הכל. זו תכנית שאני מנחש שאורי הרגיש אחריה או עירום לגמרי או מזוכך או גם וגם. אני יודע שאני בכיתי כמו ילד, ושאף פעם לא שמעתי תכנית כל כך אישית כמו זו. אזהרה: זה חשוף, ונטול גינונים, ושופע יופי ותקווה ואזהרות לנפש. [סטרים]
- כבר שנים שברי סחרוף ואהוד בנאי מפזרים בראיונות רמזים ושברי סיפורים על פרויקט לדינו משותף שלהם, ועכשיו הוא סוף סוף מגיע – בעברית! הסינגל הראשון, ״פתחי לי את דלתך״ כבר בחוץ, בעיבוד נהדר ומשותף של אסף תלמודי, סחרוף ובנאי, שמזכיר מאוד את מה שעשה תלמודי עם הלהקה של שי צברי; ובבנדקאמפ אפשר להזמין מראש את כל האלבום (אך לא לשמוע אותו עדיין). [בנדקאמפ]
- כאן, תאגיד השידור הישראלי (בהקמה), פתח סוג של רדיו אינטרנט פשוט. חבל שלא כתוב מי עורך אותו. [סטרים]
- [תודה ליניב] Simple minds מספרים איך הם יצרו את הלהיט העדיין ענק ״Don't You (Forget About Me)״, שכולנו זוכרים מהסוף של ״מועדון ארוחת הבוקר״. [אנגלית]
- Metallica חוזרים לחיינו ברעש גדול!!! עם האלבום החדש Hardwired… to self destruct, שאת כל כולו אפשר לשמוע עכשיו אונליין כרצף של קליפים שמרכיבים אלבום וידאו שלם. תנו בראש. [טיוב]
- בוב דילן לא יגיע לטקס קבלת פרס נובל. עם זאת, מבהירה האקדמיה השבדית, הפרס עדיין שלו. [אנגלית]
- מה הם בונים שם??? ניל יאנג ו-D.R.A.M הקליטו ביחד באולפני שנגרי-לה של ריק רובין, והביאו גם את הסושיאל אקספרימנט ואת ניק מרפי, לשעבר צ׳ט פייקר. זה הולך להיות מסקרן. [טיוב]
- שנייה אחרי שחיממו את האמ-אמא של הכמיקל בראדרז, Soulwax שיחררו השבוע את השיר הרשמי הראשון שלהם כ-Soulwax מזה 11 שנה, “TRANSIENT PROGRAM FOR DRUMS AND MACHINERY”. [סטרים]
- אני מניח שאם שמעתם את האלבום החדש של Bon Iver, גם לכם יש הרבה להגיד עליו. זה לא אלבום שחולף ליד האוזן, לא אלבום שמרשה לך להישאר פסיבי או נינוח. יש לא מעט אלבומים – גם יפים מאוד – שהחווייה של להאזין להם מסתכמת באווירה מסוימת או ברצף רגשי שאני עובר, או בעולם ספציפי שהם בונים כמו ספר כתוב היטב. כל אלה לא מציבים בהכרח אתגר, וזה בסדר – אמנות לא חייבת תמיד להציב אתגרים. לאמנות יש מטרות שונות, אין אחת דפניטיבית. החדש של בון איוור מעורר אי נחת. הוא לא נותן לגוף ולרוח להרפות, להשתחרר. גם ברגעים העדינים והשקטים יותר שלו, המלודיים יותר, כמו "29 #Strafford APTS", הוא בכוונה לא רפוי, לא שלם, הוא סדוק ומלא התפצלויות ודעיכות והפרעות קטנות. זה לא רק הרחשים והאבסטרקטיות שנכנסו אליו – גם האלבום האחרון של ג׳יימס בלייק מלא בהם, וגם זה של רדיוהד, והם מרגישים שלמים, מעוגלים, אני יכול לטבוע באלבום של רדיוהד ולשכוח את עצמי, להיאבד במקום אחר. בון איוור מסרב להרשות את זה. במובן מסוים זה דומה לשיטה הספרותית שנקראת Metafiction, ודואגת להזכיר לקורא כל הזמן (בעזרת הפרעות, קיטועים, קריינות מודעת לעצמה ורפרנסים למקומות אחרים) שהוא קורא ספר ולא חיים אמיתיים, שהוא מנסה לטבוע ולהיאבד בתוך יצירה מלאכותית מעשה ידי אדם. שניהם – המטאפיקשן וגם האלבום של בון איוור – מנסים וברגעים הכי טובים שלהם גם מצליחים להזכיר לנו שזו אשליה, שמה שאנחנו רואים הוא לא קסם אלא טריק משוכלל, ושלא טמונה בכך אכזבה על הגילוי שמה שחשבנו שהוא כישוף הוא לא כישוף, אלא ראייה מפוכחת יותר, ראייה נקייה יותר, של מה שאמנות מאפשרת לאדם לעשות. במקרה של קוסם, זה לגרום לך להרגיש שקרה משהו בלתי אפשרי. במקרה של בון איוור, זה לגרום לך לראות את העולם דרך העיניים שלו: עולם מתפורר, מבלבל, מתווך־תמיד, מפולטר דרך אינסוף שומרי סף ומכשירים, עולם של סימנים שאי אפשר לפענח (לא סתם כל שמות השירים מכילים מספרים וסימנים משונים). אבל גם להזכיר לך שאתה לא באמת יכול לראות את העולם דרך העיניים שלו. כל הרעשים וההפרעות והמבנים המפורקים של השירים נועדו להזכיר לנו המאזינים שזה מתווך, שיש בינינו המון מכונות ומכשירים, שהתפיסה הרומנטית של אמן ששופך את רגשותיו ישר ללב שלנו דרך האוזניים היא רק אשליה. ושהאמת הגדולה, היפה יותר, החיים האמיתיים, הם בהכרה שלאמנות יש אפילו יותר כוח כשהיא מפסיקה להעמיד פנים שהיא נקייה ולא מתווכת. אגב, הנה טקסט מעולה וחכם על האלבום הזה. [מפ3]
נהנים? קנו לי גלידה!
הפוסט הזה, כמו כל פוסט שבועי של העונג, דרש שעות על גבי שעות של איסוף, בחירה, האזנה, כתיבה, מחיקה וכל מה שכרוך בזה. העונג תמיד יישאר חינמי, אבל אם אתם נהנים ממנו באופן קבוע, אולי תרצו לתמוך בו בטיפ קבוע של כמה שקלים, שיהפוך אתכם לתומכים אמיתיים בקיומו של העונג בסכום של עודף בפלאפל. תודה!
שתהיה שבת שבוגי!
קצר ולעניין!
הלינק לשיר הסיום לא פעיל.
עורכי תחנות הרדיו של התאגיד הם אביעד רוזנבוים ונעמה הדסי, לשעבר אנשי גלגלצ. ציפור קטנה לחשה לי.
מעולה כתמיד, אבל לא יכול הייתי שלא להבחין- יש ב-18 רפרנס לקטע הספוקן וורד הנהדר של טום וויטס What's He Building?~