31 בדצמבר 2012

אלבומי השנה של עונג שבת 2012

2012welcome
2012-albums-bgזהו. ה-31 בדצמבר כבר כאן, 2012 מקפלת סופית את מזרון היוגה שלה ועוזבת את הבניין מותשת וחבוטה. כמה שעות לפני שהכל נגמר, גם אנחנו מסכמים, מביטים לאחור פעם אחרונה לפני שהספינה של 2013 עוזבת את הרציף, ואז חוזרים להביט קדימה, אל עבר האופק המתקרב תמיד, מצפים וסקרנים לדעת איזו מוזיקה מפתיעה, חדשנית, מסקרנת ומעוררת מכינים לנו המוזיקאים של השנה הקרובה.

אני מודה, ל-2012 נכנסתי עייף. 2011 הייתה עמוסה בכל טוב, ולא חשבתי ששנה חדשה יכולה להתעלות על השירים שלה. במידה רבה התבדיתי. ל-2012 היו לא מעט אסים בשרוול, והיא לא הפסיקה לשלוף אותם לכל אורכה, עד שבסוף דצמבר אני מגיע אקסטרה נלהב ל-2013, בזכות 2012 שפשוט מתפוצצת מאלבומים נהדרים.

האם השנה הזו הייתה טובה יותר מקודמותיה? עשירה יותר או פחות באלבומים פורצי דרך, מדהימים, בלה בלה בלה? זה לא באמת משנה, בעיניי. ההחלטה לתחום את איזור השיפוט וההצבעה שלנו ל-12 חודשים היא סתם שרירותית, ומבחינתי פחות משנה איזה אלבום תופס את המקום הראשון ואיזה את התשיעי. מה שמשנה הוא לעצור לרגע את הדהרה, להסתכל אחורה וכמו שאומרים באנגלית, count our blessings. ויש לא מעט ברכות מוזיקליות ב-12 החודשים שמאחורינו. הנה 30 הגדולות ביותר שבהן, לפי בחירתכם.

שלוש הערות קטנות, ומתחילים.

הערה מספרית
6 שנים המצעד הזה כבר רץ מדי דצמבר.
203 קוראים טרחו להשקיע ולהצביע השנה – כבוד ותודה!
305 אלבומים זכו השנה להצבעות.
126 אלבומים מתוכם זכו לנקודה אחת בלבד, ומצאו את מקומם בפוסט האלבומים המיותמים של 2012.
אלבום 1 בלבד זכה ליותר הצבעות מכוכבות מאשר הצבעות רגילות, וזה האלבום שצועד כאן במקום ה-11. Extra love.
4 אמנים במצעד הזה הם בני 60 ומעלה. אחד מהם חצה את ה-70, והוא צועד במקום 25.
2 אמנים בלבד במצעד הזה מגיעים מארצות שאינן דוברות אנגלית.
6,451 מילים יש בפוסט הזה.
24 שעות לקח לי להכין את המצעד הזה.
459 שעות לקחו לי להכין אותו בשנים הקודמות (מספר מומצא). את התודה על החיסכון העצום בשעות חיי אדם אני חייב ללירון ואלון, שבנו השנה את טופס ההצבעה האוטומטי שעשה את החיים שלי (ושלכם?) כל כך הרבה יותר קלים. אני חייב לכם שבועיים מהחיים שלי, חברים, תעשו איתם מה שתרצו.

הערה צרכנית
בכל השנים עד כה התעקשתי והדבקתי ליד כל אלבום לינק לרכישתו בעותק פיזי. השנה הפסקתי.
למה? גם כי התקשיתי למצוא אתרים זולים (כמו Djangos או CD Connection בעבר) לרכישת דיסקים ב-40 ש"ח כולל משלוח, וגם כי רובנו, בואו נודה באמת, לא קונים יותר דיסקים. אם היה אתר נוח ופתוח לישראלים שבו כולם היו יכולים לרכוש דיגיטלית את כל האלבומים פה, הייתי מקשר אליו. בינתיים, בואו נגיד שאני סומך על התושייה שלכם. אם אהבתם את האלבום – תמצאו דרך לרכוש אותו, דיגיטלית או פיזית, איך שנוח לכם. אבל קנו. זה חשוב.

הערה לבבית
האייקון מסמן ששיר מהאלבום הזה מופיע ברשימת שירי השנה, שכדאי לכם להוריד! לחצו עליו.

אז

שאר סיכומי 2012 בעונג שבת:
סימניית הזהב 2012
שירי העונג של 2012
10 ההופעות הכי טובות של 2012
האלבומים המיותמים של 2012

אלבומי השנה הקודמים של עונג שבת:
2011: אלבומי השנה של קוראי עונג שבת 2011
2010: אלבומי השנה של קוראי עונג שבת 2010
2009: אלבומי השנה של קוראי עונג שבת 2009
2008: אלבומי השנה של קוראי העונג שבת 2008
2007: אלבומי השנה של קוראי העונג שבת 2007

2012header

נווטו בהנאה!
מקומות 30-21 | 20-11 | 10-1

29-LoveThisGiantCover
30 David Byrne & St. Vincent – Love This Giant
מישהו כתב על האלבום הזה שעוד לפני שהוא יצא, הוא החזיר לחיינו את ההתרגשות הזו, שהפכה לנדירה, לקראת אלבום חדש שעומד לצאת. אני לא בטוח שאצל קוראי העונג ההתרגשות הזו אי פעם נעלמה לגמרי, אבל אני גם מבין למה התכוון הכותב. מהרגע ששמעתי שברן וסנט וינסנט עומדים לעשות משהו ביחד, התחלתי להתרגש. איזה זיווג פתאומי, מסקרן, מפרה ומעורר. האם הם הצליחו לעמוד בכל הציפיות האלו? לא לאורך כל האלבום. אבל מיזוג כזה של כישרונות-ענק (ומי שלא מכיר בגדולתו של ברן, או בגדולתה הפחות קונצנזיאלית אך לא פחות משמעותית של אנני קלארק – שיעמוד בפינה ויקשיב לאלבום של טוקינג הדס) חייב להניב כמה שירים מבריקים באמת. היי, זה בדיוק מה שקרה.
אופיר: "השניים האלה הצליחו השנה לזקק פאן טהור לצורה של אלבום. מסוג האלבומים שרק רצית לשמוע שיר אחד מתוכם עוד פעם ומצאת את עצמך שומע שוב את כל האלבום".
להאזנה: "Who"

28-Dirty_Projectors_-_Swing
29 Dirty Projectors – Swing Lo Magellan
מה זאת אומרת 29? התבלבלתם, נכון? התכוונתם מקום 2 ובטעות התפלק לכם גם 9 איכשהו. כי אחרת אני לא באמת מבין איך אלבום כזה אדיר, עם כמות כל כך גבוהה של שירים מפוצצי-אוזניים ומטמטמי-מוחות, יכול לשבת כל כך נמוך פה. אה, יש עולם גם מחוץ לראש שלי? טוב זה חדש לי, סליחה. אני מכבד את דעתכם, אבל גם מפציר בכל מי שפספס או סתם זלזל לתת עוד שני צ'אנסים לאלבום המופלא הזה, אלבום של זוויות חדות ומוחות חדים, אלבום שלא מפסיק להפתיע, לסחוף, להרעיד. הרמוניות קוליות, מקצבים אפריקאיים, מין נאו-פרוגרסיב-כלשהו שקשה להגדיר. לכו תגדירו אהבה. האלבום הזה, יחד עם האלבום שבמקום ה-5 שלכם, הוא אלבום השנה שלי.
להאזנה: "Gun has no trigger"

27-Bill-Fay
28 Bill Fay – Life is People
"פסקול הגשם המושלם של החורף הזה", כתב אלי כהן, וקלע בול לממטרים הפזורים של השבועות האחרונים, אבל גם לערבי הקיץ החמים, ולאיכות המתעתעת הזאת של הסתיו, שחלק ניכר ממנו ביליתי בכבישי ארצות הברית כשהאלבום הזה מתנגן, אם לא במערכת אז בראש. מישהי כתבה בטוויטר שהאלבום הזה מלא בשירים שנשמעים כאילו הם השיר האחרון באלבום, וזו איכות שלרוב שמורה לשיר אחד בלבד באלבום. ביל פיי הצליח להביא אותה לכל השירים. רוית נזעמת: "לא יכול להיות שלא שמעתי על האיש הזה מעולם. פשוט לא ייתכן שכל היופי הזה לא הגיע אלי. אלבום יוצא דופן, אני די בטוחה שהיום כבר לא עושים הרבה כאלה". היי, רוית, האלבום הזה יצא ב-2012 – אז מסתבר שעושים! :) אבל גם את קלעת. לא שמעת על ביל פיי מעולם כי הוא כמעט ולא היה קיים. הוא הוציא שני אלבומי פולק באנגליה ב-1971, הם לא הצליחו, והוא החליט לוותר. נטש את המוזיקה, הלך לחיות את חייו כאנגלי מן השורה. אבל בשנים האחרונות האלבומים שלו צפו ויצאו מחדש והתחיל להתעורר עניין. והנה – אלבום חדש, אחרי 40 שנה (!). איזה מזל שזכינו בו ובשירים שלו. מתנה אמיתית, מוזיקה אל-זמנית שעוצרת את הזמן.
להאזנה: "The healing day"

26-VcePM
27 Why? – Mumps, etc.
השנה הם הגיעו לבארבי בפעם החמישים, ואומרים שהיה שמח אבל לי כבר לא היה כוח. הרגשתי שמיציתי את השטיקים של האחים וולף. כשהאלבום יצא נתתי לו רבע האזנה והלכתי לעשות משהו אחר. לאחרונה כתב מישהו שהוא חשב כמוני, אבל הלך להופעה שלהם בארץ ונדלק כל כך חזק שהוא טוחן מאז את האלבום החדש (שקנה ביציאה מהמופע). זה נטע בי תקווה רצינית. הרי יוני וולף גאון. ו-Why היא להקה אדירה, להקה שהוציאה אלבומי פלא כמו Alopecia. ו-וולף לא באמת צועד במקום. צריך רק להגיע אליהם עם קצת סבלנות, כי עומס המילים הזה והשכבות המבלבלות של אירוניה וכנות יכולים להיות מעיקים. אבל אם מגיעים לאלבום הזה וללהקה הזו במצב הנכון, מדובר באורגזמה לקורטקס.
להאזנה: "Jonathan's hope"

25-Cloud-Nothings-Attack-On
26 Cloud Nothings – Attack on Memory
אני מודה, פספסתי את האלבום הזה לגמרי, לא שמעתי ממנו כמעט אף שיר. אני גם מודה – השנה הזו הייתה חלשה מאוד עבורי בכל הנוגע לרוק גיטרות. לא כי לא יצאו דברים נהדרים (כמו ג'פאנדרוידס ואחרים), אלא כי הלב שלי לא ממש היה שם השנה, בין המיתרים לפדאל הדיסטורשן. אבל אני מודה בעוד משהו: גרמתם לי ללכת לשמוע אותו, והוא נהדר. עומר שבחר בו אפילו טרח לכתוב עליו קצת: "אלבום קצר וקולע, שמזכיר מאוד את האימו והגראנג' של שנות ה-90, אך עדיין שומר על איכות מודרנית. הסולן לא מפחד לדפוק צרחה מדי פעם וללחוץ חזק על רגש המאזינים. יש בו הרבה שירים שיכולים להיות "להיטים", ואפילו שיר או שניים שהם די גאוניים (תשמעו את "Wasted Days" ותראו אם תוכלו להישאר אדישים)". האמת? עומר עשה לי חשק, ותודה על כך.
להאזנה: "Wasted days"

24-Bob_Dylan-Tempestcolor
25 Bob Dylan – Tempest
בוב דילן? במצעד של העונג?! מה זה פה, 1962? הרי כולם יודעים שדילן כבר איבד את זה ולעולם לא יכתוב עוד "Subterranean homesick blues". נכון?!
לא נכון. זה לא אלבום ענק של דילן, אבל הגלגול האחרון של דילן כבלוזיסט חלוד הוא הגלגול האהוב עליי שלו, וגם אם הוא מתעקש מדי פעם להוציא שירים מגוחכים בני שמונים דקות על הטיטאניק שלא עושים טוב לאף אחד חוץ מאשר לעיקרון הדווקאי שלו עצמו, הוא עדיין מטובי אבותינו. כיף לראות שגם אתם אוהבים אותו עדיין, והאלבום הזה נהדר – גם אם מעט פחות מקודמו.
להאזנה: "Duquesne whistle"

23-bat-for-lashes
24 Bat For Lashes – The Haunted Man
מתוך שיר הסיום פה: קאהן עומדת פה עירומה, אבל היא מישירה מבט למצלמה ולא נבוכה. אבל מה היא כן? ההבעה שלה לא חד משמעית. האם זה מבט של פגיעוּת או של תוכחה? האם העיניים שלה אומרות "תעזרו לי, אני עוד רגע נופלת" או "שלא תעיזו להתעסק איתי"? היא נושאת גבר עירום על כתפיה כמו טרף, או לחילופין כמו אהוב פצוע שיש לסחוב למקום מבטחים, או לקחת נגד רצונו אל מחוץ לגן העדן של האינטימיות והעירום. גם באלבום הזה היא מישירה מבט כל כך אינטימי ופתוח שהוא לפעמים מעורר מבוכה, אבל עומדת זקופה, מתגאה במה שיש לה ובמה שהיא יכולה לעשות. והיא רוצה ללכת צעד אחד רחוק יותר ממה שכבר יש לה. היא רוצה לשאת אותך על כתפיה אל מחוץ לזירה הנוחה שאתה כבר מכיר, אל מחוץ לגן העדן האבוד.
זה אחד האלבומים שהכי אהבתי השנה, בקלות בטופ 5 שלי, ומצאתי בו את הדבר המרגיז היחיד: הוא מטיל עליי אלם. בכל פעם שאני מנסה לתאר למישהו למה האלבום הזה בוחש לי בבטן כל כך חזק, אני פשוט לא מוצא את המילים. אולי אתם תמצאו.
"אלבום מופלא שכולו צלילה לתוך עולם של פנטזיה, רדוף רוחות ושדים", כתב איתי.
להאזנה: "Laura"

22-chromatics
23 Chromatics – Kill for Love
היה לי מה לכתוב על האלבום הזה, שנמצא פה הרבה בזכות Drive, אבל אתם כתבתם כל כך יפה, שאני מפנה לכם את הבמה בשמחה:
"הוא לימד אותי, לאט לאט אך בעיקשות, לאהוב אותו", ריגש עופר.
ועומר הרחיב וכתב: "מבין כל כך הרבה אמנים שאני אוהב ואכזבו אותי השנה, דווקא Chromatics, להקת נישה שלא הכרתי, כבשה אותי. אז נכון, מדובר באלבום ארוך שלא כל שיריו אחידים ברמתם, אבל אווירה מכושפת ומכשפת כמו שלו לא מצאתי בשום אלבום אחר השנה. מרגע שמתחילים להאזין לשיר הראשון, לא רוצים להפסיק עד שמגיעים לסוף (וגם אז שומעים הכל מהתחלה). הדיסקו הדכאוני הזה, שמורכב מביטים אפלים, פריטות גיטרה איטיות, שירה מעובדת ומילים אובדניות, מצייר פסקול לסרט מתח דמיוני משנות ה-80 שסוחף את הלב ואת המוח ביחד. לא פלא שחריקות הרקע שמלוות את השירים (כאלה ששומעים כששמים תקליט ישן, או צופים בסרט עתיק) מרגישות כל כך טבעיות".
להאזנה: "Kill for love"

21-reginaspektor
22 Regina Spektor – What We Saw From The Cheap Seats
רג'ינה ספקטור נהדרת. גם השנה היא הייתה נהדרת. אין לי באמת מה להגיד על האלבום החדש שלה, ומסתבר שגם לכם אין! חבל. מי שמסתקרן למה האלבום הזה הגיע למקום ה-22 במצעד אלבומי השנה, יצטרך לוותר על המילים ולהישען על המוזיקה. מי שאהב את האלבום הזה ויודע בדיוק למה כולנו צריכים לאהוב אותו, מתבקש לקפוץ לאגף התגובות ולהשאיר את דעתו כדי שנדע מה אנחנו מפסידים. הנה שיר לדוגמא, ואנחנו מדלגים הלאה אל…
להאזנה: "All the rowboats"

21-Michael-Kiwanuka-Albumco
21 Michael Kiwanuka – Home Again
מייקל קיוואנוקה הוא לא מכאן. הוא ממקום אחר, שבו הזמן עמד מלכת, והקסם של 1972 הצליח איכשהו להשתמר בענבר כמו בפארק היורה. אחרת אין לי דרך להסביר את האלבום הפלאי הזה, שעופר מ"סיפור, כיסוי" תמצת היטב במשפט: "כמה חום, כמה נשמה, כמה עומק, כמה אהבה". זו לא סתם מחווה צלילית לאלבומים ההם, לטווח שבין ניק דרייק לביל ווית'רס. זה גם הקול שלו, שהוא אמיתי וצנוע ויפהפה וחם. אלה גם השירים שהוא כותב, שהם בו-זמנית מוכרים, אהובים וחדשים לגמרי. וזה האלבום הזה, שהוא מהמעטים השנה שאפשר באמת לקרוא להם אלבום, שכואב לפרק לעשרה שירים בודדים. כששמעתי בפעם הראשונה את "Home again" ברדיו, עצרתי את האוטו והקשבתי עד שהוא נגמר. זה משהו שכבר לא קורה, אבל היה קורה לאנשים הרבה מאוד ב-1972. האלבום הזה הוא לא רק כמוסת זמן מהעבר, הוא כמוסה שנפתחת בכל פעם שמקשיבים לה, ומציפה את המאזין ואת החיים שלו בריח אחר. זה קצת כמו לקרוא גלויה מצהיבה מפעם. זה מעורר שילוב של פליאה, געגועים, תקווה ודוק עצבות. ואיזו תגלית נפלאה היא לגלות שעדיין עושים כאלה אלבומים.
להאזנה: "Bones"

2012twenty

19-spiritualized
20 Spiritualized – Sweet Heart, Sweet Light
מדהים איזה פער יש בין כמות האהבה שנשלחת אל ג'ייסון פירס AKA ספיריצ'ואלייזד בכל פעם שהוא מוציא אלבום, לבין הפופולריות הנמוכה שלו בסך הכל (תסתכלו על מספרי הצפיות בקליפים שלו מהאלבום החדש, מול אמנים אחרים כאן ברשימה). המון, המון אהבה. מעט, מעט מאזינים. זה אומר שעם כל הרמוניות הפופ הנצחיות שלו הוא פונה בסופו של יום למעט מאוד אנשים, אבל כל מאזין שלו אוהב אותו ממש, ממש חזק. זה מובן, בעצם, המוזיקה של ספיריצ'ואלייזד היא מוזיקה דתית לדת אנושית ויומיומית קטנה מאוד, דת של חילונים שמאמינים בניסים, ניסים שמגיעים בתחתית החבית, כשאתה שבור וכואב. אלה מעט מאוד אנשים, אבל מדי כמה שנים פירס מספק להם נס חדש.
"אהההההה……. וואו! יצירה ששוברת את הלב ומשאירה אותך עם חיוך (מין פרדוקס מענג שכזה)", כתבה רוית, ועמיחי טען ש"מספיק להאזין לקטע בן 8 הדקות שסוגר את האלבום בשביל להבין במה מדובר. גאונות צרופה!".
להאזנה: "Hey Jane"

18-The-Shins-Port-of-Morrow
19 The Shins – Port of Morrow
אתם אוהבים את השינז. כלומר, את ג'יימס מרסר, כי את כל שאר הלהקה הוא פחות או יותר זרק במדרגות ואסף נגנים אחרים במקומם. את האלבום הקודם של השינז בחרתם ב-2007 למקום ה-3, ואת אלבום החצי-סולו שלו עם דיינג'רמאוס, Broken Bells, בחרתם למקום ה-8 ב-2010. אתם אוהבים את ג'יימס מרסר, וכל עוד הוא ימשיך להוציא אלבומים נהדרים הוא ימשיך לככב בסיכומים שלנו. אני אישית יכול לעכל אותו רק במנות קטנות, שיר מושלם אחד בכל פעם, ולא באלבומים שלמים. אז אני לא יודע אם האלבום החדש של השינז כזה טוב כמו שאתם אומרים (כלומר, לפי הדירוג שלכם – הוא מצוין אבל פחות מקודמיו). אני כן יודע ש-"Simple song" הוא שיר נפלא עם אחד הקליפים הכי טובים של השנה. אדם התלהב הרבה יותר ואמר: "כי זאת 2012, כי תמנונים ענקיים זה החתולים החדש, כי האלבום הזה שינה לי את החיים".
להאזנה: "Simple song"

17-lana-del-rey
18 Lana Del Rey – Born To Die
יער כתבה יוצא מן הכלל: "זה לא אלבום, זו מכונת זמן. שנות ה-60, החלום האמריקאי, מרטיני יבש ומסיבות בריכה. לנה דל ריי כמו זרקה עלינו פצצה בלי משים, 'קבלו אותי או לא', ובדרך השליכה את הציניות מהחלון. אם זו לא אותנטיות, אני לא יודעת אותנטיות מהי". גם אני לא יודע.
השבוע גיליתי פתאום שהחברה שלי אוהבת את לנה דל ריי. לא ידעתי איך להגיב. לא חשבתי הרבה על דל ריי השנה, למרות כל ה-fuss שהיה סביבה (אותנטיות או לא, רטרו או לא, אמנית או חקיינית ומה ההבדל), ופתאום כשהסתבר לי שזוגתי בעניין של דל ריי, עצרתי ושאלתי את עצמי: מה בעצם אני חושב על דל ריי? והגעתי למסקנה הקצת אנטי-קליימקסית שאין לי ממש דעה לגביה. השירה שלה היא אחד הדברים הכי משעממים ומעיקים ששמעתי השנה, וההפקה שמאחוריה היא אחד הדברים המעניינים והמרעננים ששמעתי השנה, בטח במצעדי הפופ. אז איכשהו זה מתאזן לאדישות כלשהי מצדי. אבל לא אצלכם, שבחרתם בו בהמוניכם, למרות שבחלקים נרחבים של האינדי הוא נחשב למוקצה, כמו שאפשר לראות בהערה של מעיין לבחירה שלה באלבום הזה, "מודה שהפופולאריות שלה גרמה לי להתעלם ממנה לתקופה קלה, אבל בסופו של דבר גם אני נכבשתי – מגיע לה להיכנס לטופ-טן". אז אולי לא טופ-טן, אבל גם 18 זה ממש יופי.
להאזנה: "Born to die"

16-Mumford-Sons-Babel-cover
17 Mumford & Sons – Babel
אוקיי, פה אני חייב לעצור רגע. הטעם האישי שלי והטעם הרחב של קוראי העונג מתנגשים לעתים קרובות, וזה כיף גדול בעיניי כי יש על מה להתווכח. אבל אתם צריכים להסביר לי את העניין הזה של מאמפורד ובניהם. כן, המוזיקה הזאת יפה, אבל אתם לא מרגישים לפעמים שמדובר בקולדפליי של הפולק? כלומר, להקה עם ניצוץ יצירתיות ראשוני מוצלח שהפכה למפלצת איצטדיונים ומשחררת שירים נוסחתיים ויעילים, שהדינמיקה שלהם תוכננה למקסימום תגובה רגשית מיידית ממקסימום אנשים אבל אין בשירים שלהם קמצוץ מקוריות, יצירתיות או חידוש? לא יודע. בכל פעם שאני נתקל בשיר שלהם, אני נותר עם אותה התחושה, כמו התחושה שיש אחרי שצופים בקומדיה רומנטית חדשה עם שני שחקנים שלוהקו רק כי הם נורא יפים. תחושה של "זה היה הדבר הכי משעמם שראיתי בחיים, אבל זה היה אסתטי והכינורות ריגשו ברגעים הנכונים". אבל אולי פשוט לא הקשבתי להם מספיק, או במצב הרוח המתאים, או משהו. מי יודע. "עם כמה שירים שלא יוצאים מהראש, למי אכפת אם זה קיטשי מדי או נוצרי מדי? נראה אתכם גורמים לי לשיר ברחוב ואז תדברו", הצחיק אותי יואב תירוש המלך.
להאזנה: "I will wait"

15-Kendrick-Lamar
16 Kendrick Lamar – good kid, m.A.A.d city
כתבתי בשירי השנה כך: "אם מסתכלים במצעדי סוף השנה במגזינים ובלוגים אונליין, קנדריק לאמאר הוא ביאתו השלישית של ישו (השנייה הייתה קנייה ווסט). עד כמה שאני מנסה להישאר אדיש להייפ, יש בזה משהו". ואכן, ככל שהשנה הלכה וסיכמה את עצמה לדעת, קנדריק לאמאר הפך לאחד המהוללים והנאדרים שבה. האם הוא ימשיך הלאה באותה תנופה כמו פרנק אושן, נניח? לא בטוח. האם האלבום שלו, אדיר ככל שיהיה, יצליח גם להשפיע על הז'אנרים שבתוכם הוא פועל? לא בטוח. אחד ההישגים הגדולים של לאמאר הוא ההצלחה שלו בבניית אלבום, הישג ממש לא זניח בז'אנר שבו כמעט אף אלבום לא מצליח להחזיק אותך לכל אורכו. לאמאר כותב ראפ ומבצע היפ-הופ, אבל בבניית השירים והרכבתם לכדי אלבום שלם הוא תלמיד של הרוק. ואני חושב שזה חלק מהאפיל שלו לכל כך הרבה מאזינים. כלומר, זה וההיפ-הופ המעולה שהוא עושה. אני יודע שזה לא קטע מייצג, אבל זה נראה לי בזבוז לשים כל שיר אחר חוץ מ-"Backseat freestyle" הערסי והמדהים. אבל יש באלבום הזה הרבה יותר, רוצו לשמוע.
להאזנה: "Backseat freestyle"

14-the-walkmen-heaven-cover
15 The Walkmen – Heaven
רונן שפירא כתב: "העובדה שראיתי השנה אותם במרחק הליכה מהבית, והיכולת לחזור הישר מההופעה לביתי בלי לדבר עם אף אחד ולתת לה לשקוע, גרמה לי לשמוע את האלבום הזה בריפיט אינסופי. אני חושב שאחרי שנה עמוסה במוזיקה יש מעט מאוד אלבומים ששבעתי מהם ו"גן עדן" הוא בהחלט בראש הרשימה". בעיניי זה מסכם יפה מאוד את החווייה שלנו עם האלבום הזה. אלמלא ההופעה (המדהימה!) בבארבי, זה היה "עוד אלבום" מוצלח של להקה מעולה. אבל האלבום הזה אינו שלם בלי החווייה החיה שלו, וההופעה כמו פותחת עוד ערוץ קומנטרי נסתר בדיסק. עודד בחר בהם לא רק בזכות ההופעה המצוינת בבארבי, אלא בזכות משהו אחר: "ווקמן תמיד הייתה להקה טובה, מעין אינטרפול למתקדמים. בכל אלבום שלהם ידעת בדיוק מה שאתה הולך לקבל, תיפוף מרוחק ומדויק, גיטרות מנסרות ופרונט מן ייחודי. רק שלאלבום הזה, לכל התמהיל המצוין הזה, הם הוסיפו גם נגישות, ולא על חשבון איכות". ואולי גם זה חלק מהעניין.
להאזנה: "We can't be beat"

30-black-keys-el-camino2
14 The Black Keys – El Camino
"הם סתם חקיינים, גנבים עלובים, ואם היינו רוצים לשמוע את לד זפלין היינו הולכים לשמוע את לד זפלין!!!" – ככה פחות או יותר אפשר לסכם את כל החברים שלי שלא סובלים את הבלאק קיז, שהם רבים להבהיל. ואני אומר: אה כן, כי לד זפלין לא היו גנבים. טוב, זו לא ממש השוואה הוגנת. זפלין היו גנבים גדולים אבל גם הוסיפו לכל גרם גניבה איזה קילו גאונות. האם אפשר להגיד אותו הדבר על הקיז? לא בטוח. אבל אני אומר: למי אכפת? כל מוזיקאי יושב על כתפי ענקים, ואולי אצל הקיז הכתפיים האלה בולטות יותר מאצל אחרים. אבל תקשיבו לשיר כמו "Lonely boy" או "Gold on the ceiling" ותגידו לי שלא מדובר בכיף אדיררררר. תגידו. קדימה, תגידו לי את זה טו מיי פייס בזמן שהשירים האלה מתנגנים. רואים? ידעתי שלא תצליחו.
והנה הערה מפתיעה: האלבום הזה הוא האלבום היחיד שצעד בשני מצעדים שנתיים. בשנה שעברה הוא תפס את המקום ה-25, והשנה במקום ה-14, בזכות חוקי ההצבעה בעונג – אלבומים שיצאו בחודשיים האחרונים של השנה תקפים לשנה שאחריה, והאלבום הזה יצא בדצמבר 2011.
"אלבום שכל צליל נמצא במקום. לכלוך בדיוק במידה. כמו שאני אוהב", כתב אלעד, ורוית הוסיפה: "אחד מהאלבומים ששמעתי הכי הרבה השנה – לואו פיי מופק להפליא*, כשהבסיס הוא פשוט שירים מעולים".
*זה לא אוקסימורון? :)
להאזנה: "Gold on the ceiling"

13-sigurrosnew
13 Sigur Ros – Valtari
אני משוגע על סיגור רוס, הם אחד מפלאי עולם מבחינתי. אבל מה אני אשם? הם באו לי עקום השנה. בשנה שהתאפיינה מבחינתי בעשייה בלתי פוסקת, התרוצצות, רעש (חיובי) בראש והרבה אדרנלין, לשבת לשמוע שעה של האפוס האיטי החדש של סיגור רוס פשוט לא התיישב לי בלו"ז. ערן ניסח היטב את התחושה שלי: "מצד אחד, זה התקליט של סיגור רוס שאני הכי פחות מתחבר אליו. מצד שני, שמעתי אותו פחות מאת האחרים, וכל התקליטים שלהם דורשים הסתגלות. ומכיוון שמדובר בלהקה הכי טובה בעולם, יש לי סבלנות. אני יודע שבסוף זה ישתלם". אני בטוח שמדובר באלבום מופלא, ובהאזנות החטופות שלי אליו היה ברור לי שאני צריך לחזור אליו. הבחירה שלכם בו למקום ה-13 רק מחזקת את ההבנה שאני צריך לפנות לו כמה ימים.
להאזנה: "Fjögur píanó"

12-GRIMES-VISIONS
12 Grimes – Visions
מאור הצחיק אותי מאוד כשכתב: "היפסטרי העולם – התאחדו. לעדי אולמנסקי יש חתיכת מודל לחיקוי". גריימס, שהיא קלייר בושר הקנדית בת ה-24, זכתה השנה להרבה שבחים. המון שבחים. אפשר אפילו לומר – יותר מדי שבחים. כן, השירים שלה מעניינים, צבעוניים, והם בעיקר מאוד מאוד 2012. כלומר, שירים שיתיישנו מהר מאוד. אבל השבחים יישארו. ושבחים מופרזים הם מתכון מצוין להטלת מום אנוּש בהתפתחות יצירתית של אמן כל כך צעיר. זו הקללה של מוזיקה כל כך עכשווית, כל כך של הרגע. הרגע חולף, ואז מה נשאר? ימים יגידו. אולי ב-Grimes באמת יש יותר מאלבום אחד מגניב. הלוואי. כרגע אני ספקן בעניין. אם כבר סינתפופ, אני מעדיף את Austra שכיכבה פה בשנה שעברה. אתם חשבתם אחרת, והענקתם לה את מקום 12 המכובד עד נערץ. אבל לא טרחתם לנמק מדוע. זה הזמן לנמק, ואולי להוכיח שאני טועה – בתגובות.
להאזנה: "Genesis"

11-Susanne-Sundfor
11 Susanne Sundfør – The Silicone Veil
יואו, כמה שאני מבסוט. כמעט בכל שנה יש איזה אלבום נידח יחסית שאני מרגיש שהיה לי חלק זערורי בדחיפתו כאן בעונג, אלבום שבקושי מופיע בסיכומים אחרים אבל זוכה בעונג לאהבה גדולה. בעבר אלה היו לורה וירס או הראשון של האנטלרז, והשנה זו סוזן סנדפר הנורבגית, שהוציאה אלבום מכשף לחלוטין, שלפחות אותי תפס לא מוכן. בנורבגיה, מסתבר, מעריצים אותה כבר שנים. טוב, מזמן ידענו שאיכות החיים שם טובה יותר משלנו. עם תשעה קבין של דרמה ויופי, יכולת אדירה לנסיקה מוזיקלית ותחושה קולנועית וחלומית שהופכת את האלבום הזה לפסקול לסרט שהייתי ממש רוצה לראות – סאנדפר סחפה את סוף 2012 שלי בסערת שלג מסחררת. פשוט לא הפסקתי לשמוע את האלבום הזה, שהפך לאחד האהובים עליי בכל השנה.
אופיר כתב: "בלי העונג, אם הייתי פוגש את הבחורה הזאת ברחוב נורוובגי מושלג הייתי מן הסתם ממשיך בדרכי. אם זה היה קורה היום, כנראה שהייתי עוצר ומשתחווה. פנינה עוצמתית ומרהיבה". מעיין מוסיפה ש"האלבום הזה הוא קסם מטורף, הוא בשל ונדיר", ודוד רק מצהיר "שלמות!".
להאזנה: "White foxes"

2012ten

10-SharonVanEtten_Tramp
10 Sharon Van Etten – Tramp
עכשיו אני באמת מבסוט עליכם. את ה-ע-ש–י-ר-י-ה הראשונה שלנו פותח אלבום שלו היו מבקשים ממני לנחש, הייתי מנבא לו מקום אי שם בשולי השלושים. שרון ון אטן הנפלאה, שצועדת בעקשנות בדרך שלה כבר כמה שנים ואוספת על הדרך עוד ועוד מאזינים מאוהבים, הוציאה השנה את האלבום הטוב ביותר שלה. כמה יפה לראות אמן מבשיל, ואיזה כיף כשכולם מסכימים על כך – האלבום הזה מככב בסיכומי שנה בכל העולם, וזה משמח בטירוף.
יובל מתוודה: "האחת שלי. אני באמת מאוהב ביופי שלה, ובמוזיקה האמיתית והכנה שהיא עושה". ניר מצהיר "בגלל שסוף סוף מצטרפת זמרת רוק ראויה לפי ג'יי, בגלל "Give out", בגלל המראה הגותי ולתפארת מדינת ישראל", אמן.
להאזנה: "Serpents"

09-psychedelic-pill
09 Neil Young & Crazy Horse – Psychedelic Pill
כבר אמרתי שאני מבסוט מכם רצח השנה? שיזדיינו הטרנדים. שילכו לעזאזל הבלוגים שמחפשים כל הזמן את הצליל החדש הבא. יש דברים שלא יכולים לשקר, מוזיקאים שאי אפשר להתעלם מהם, שהאיכות והעומק והתשוקה שלהם שוברים את כל הרלטיביזם הפוסטמודרני הזה שבו הכל שווה בערכו. צר לי. ניל יאנג שווה יותר. ואם אתם לא בטוחים בזה, תקשיבו אפילו פעם אחת לאלבום הזה, ותהיו בטוחים יותר מאי פעם. אם יאנג היה נעלם לכמה שנים ואז מוציא את האלבום הא-ד-י-ר הזה, זה היה קאמבק השנה אם לא העשור. אבל יאנג לא מפסיק לרגע לעבוד, להקליט, לכתוב, להופיע, והאלבום הזה הוא רק "עוד" חוליה בשרשרת מפוארת. הרגע הנפלא הזה ב-1:17 בשיר הפתיחה (שמקושר כאן), כשהלהקה החיה הבועטת והחבוטה מצטרפת לסולו האקוסטי של יאנג, הוא רגע מעיף שהודף את כל האלבום הזה קדימה ומבהיר שהסוס של יאנג עדין דוהר ודוהר.
אייל כתב: "לכל אחד יש מדדים שונים כדי להכריע האם דיסק הוא טוב. אחד המדדים שלי הוא כמה זמן הדיסק נשאר באוטו (בתוך הנגן, לא זרוק בתא כפפות לצד הווסט הצהוב הזוהר). הדיסק הזה נמצא אצלי כבר חודש ועדיין לא יצא. זה כנראה הדיסק הכי לא נמאס שיצא מעולם".
מירון כתב: "עם כל הכבוד לבוב דילן, לברוס ספרינגסטין ולכל צעירי האינדי, ההיפ-הופ והראפ, ניל מוכיח ששם משפחתו הוא חלק מאידיאולוגיה. באלבום הזה ניל יאנג נשמע צעיר מאי פעם, הרמה לא נופלת מ-Everybody knows this is nowhere מ-1969. ללא ספק האלבום הטוב והמרגש של השנה. אם היינו שפויים ולא ניזונים מכל מני בלוגים וטרנדים חולפים, הוא גם היה נבחר להיות אלבום השנה".
ועמיחי סיכם: "אין הרבה מה לומר על ניל יאנג. זה שאיש כזה בגיל כזה מוציא בשנה אחת שני אלבומים – לכשעצמה מדובר בעובדה לא טריוויאלית. אפשר להתווכח על הרמה והאיכות (לא בהכרח אחידה), אבל – מבחינתי ולעניות דעתי הלא קובעת – מספיק שהאיש מייצר 2/3 מלודיות ניל יאנגיות חדשות, שאי אפשר לטעות בהן, ואפילו כשמדובר בקטעים בני יותר מ-15 דקות הוא עדיין מצליח לרתק, ואם יש שם גם שיר אחד על הפסנתר – אני כבר לקוח שבוי. יאנג הוא התגלמות האלוהות הרוק'נ'רולית עלי אדמות. לא דילן ולא אף אחד משתווה לו. מהסיבה הזו בלבד יש לנו דייט בברלין ביוני 2013". היי, עמיחי, אפשר להיות גלגל חמישי?
להאזנה: "Drifting back"

08-Beach-house
08 Beach House – Bloom
ב-2010 הוציאו ביץ' האוס את Teen dream וכבשו את המקום ה-7, כך שנראה שהאיזור הזה במצעד שמור להם כמו לרכב מנכ"ל. אז, כתבתי פה "אישית, אני עדיין מסתגל לאלבום הזה. חיבבתי כל דבר ששמעתי מביץ' האוס לאורך השנים, אבל איכשהו אף פעם לא נפלתי שדוד, עיניי מזדגגות ולבי נמס. זה נעים, זה יפה, אבל לפחות לאוזניו של בלוגר מתבאס זה, זה פשוט לא עושה לי הרבה". איכשהו, זה נכון מילה במילה גם לאלבום הזה. עניין של טעם ומצב רוח. כמו במקרה גריימס, גם כאן אף אחד מהאנשים הרבים שבחרו באלבום הזה (ואף נתנו לו כוכביות לרוב) לא נימק מה כל כך מהמם ויפה בו. אנא הסבירו לי – בתגובות.
להאזנה: "Myth"

07-tame-impala
07 Tame Impala – Lonerism
כל שנה זה קורה לי. לא משנה כמה אני מתעדכן ולכמה אלבומים אני מספיק להקשיב במהלך השנה, תמיד אני מפספס משהו אדיר שלכולם ברור שהוא מדהים ורק אני לא שמעתי ממנו כלום. אני שומע את השם טיים אימפלה כבר כמה זמן, מכל מיני אנשים שמבינים הרבה יותר ממני במוזיקה, אבל איכשהו לא הספקתי להגיע אליהם. ואז מישהו הדביק איפשהו לינק ל-"Feels like we only go backwards" ואני לא בטוח כרגע איפה המוח שלי כי השיר הזה העיף אותו כל כך רחוק. אם הוא היה מגיע בזמן הוא היה נכנס בקלות לשירי העונג של 2012. אז האלבום כבר מחכה לי בתיקייה לרגע שבו אסיים עם עריכת המצעד המשוגע הזה ואחזור לשמוע מוזיקה כמו אדם נורמלי. בינתיים, אתן לאנשים שכבר מכירים ואוהבים את האלבום הזה לספר לכם למה הוא טוב. אורן ו. ירמיה היטיב לנסח זאת ממני: טיים אימפלה הם "ילד האהבה המושלם של מוזיקת האינדי העכשווית עם מוזיקת הפסיכדליה משנות השישים". עמית כתב ש"שורשיו נטועים עמוק באדמה, אבל צמרתו גבוהה גבוהה, והם לוקחים את המאזין לשיוט בחלל, בסְפר המוזיקלי של 2012". וגלז: "כעת אין לי ספק – Tame Impala היא אחת הלהקות הטובות שיצא לי לשמוע בשנים האחרונות". וואו.
להאזנה: "Feels like we only go backwards"

06-Blunderbuss-cover-image
06 Jack White – Blunderbuss
כאילו שווייט היה צריך לפרק את הווייט סטרייפס כדי לצאת לקריירת סולו! אלבום סולו רשמי ראשון לווייט, והוא זכה להצלחה היסטרית כצפוי, וכנראה גם כראוי. אבל האם הוא all that? לא לגמרי. וייט הוא עדיין גאון רוקנ'רול, ואני מקווה שאין על כך עוררין של ממש. אבל בעיניי האלבום הזה לא אחיד, ובטח לא משתווה לאלבומים הגדולים באמת של הווייט סטרייפס. הוא עומד באותו קו, אם לא קצת מעל, האלבומים האחרונים שלהם כלהקה. כאסופת שירים, הוא נהדר. כאלבום, פחות. מה ההבדל? מי בכלל מסתכל על אלבומים בעידן של שירים בודדים? יאללה יאללה, אני אומר. מי שחושב שקונספט האלבום מת, שישמע את האלבום הבא ברשימה ואז ידבר איתי. "פלא שעד עכשיו כל מה שהאיש עשה הם רק שיתופי פעולה?!", כתב עמיחי, "מי לא רוצה לעבוד עם כזה גאון". ואלי כתב, "פצצת רוק חסרת רחמים. אלבום סוחף ומעיף". ניר הממלכתי קבע כי "בגלל הקול, בגלל הפתיחה, בגלל הגיטרות בפרידום אט 21 ולתפארת מדינת ישראל". תם הטקס.
להאזנה: "I'm shakin'"

05-frank_ocean
05 Frank Ocean – Channel Orange
בשבועיים האחרונים כתבתי ודיברתי על פרנק אושן יותר משכתבתי ודיברתי על כל אמן אחר השנה. פשוט כי הייתי צריך לסכם את השנה בבלייזר וב-Ynet ובשניהם כתבתי עליו בהרחבה ותוכלו לקרוא את המילים שלי שם כשיתפרסמו. בין היתר כתבתי על הקרוסאובר המדהים הזה. על אמן שהצליח להנחית אלבום (בכורה!) במקום ה-2 בבילבורד ולקבל 9.5 בפיצ'פורק – כלומר להיות מחובק על ידי כולם בו זמנית, גם נערי המצעדים שזוללים את תחנות הטופ 40 בארה"ב, וגם סנובי המוזיקה ששמעו הכל. הם וגם הם הבינו שבאלבום של פרנק אושן יש התכה של דברים ישנים וחדשים ואישיות חזקה מאוד לכדי אלבום יוצא דופן של אמן יוצא דופן. והוא הצליח לעשות באלבום אחד משהו די מדהים בעיניי: לספק את הנוסטלגיים שמתגעגעים לסול של פעם, מלא בנשמה ואישיות ותשוקה; וגם את המאזינים החדשים שרוצים שהמוזיקה תפתיע, תאתגר ותחדש להם. רק על זה מגיע לו לזכות באלבום השנה. אבל מה לעשות שיצאו עוד כמה אלבומים השנה?
העובדה שב"יציאתו מהארון" הוא חובק גם על ידי עולם ההיפ-הופ, עד לאחרונה מעוז המצ'ואיזם וההומופוביה החמור ביותר במוזיקה האמריקאית, אומרת הרבה מאוד גם על השינוי של עולם ההיפ-הופ וגם על תפקידו של אושן כפיון מרכזי במהפכה הזו. וגם על כוחה של גברת האינטרנט בהנעת תהליכים תרבותיים וחברתיים. אושן הפך לגיבור חברתי-תרבותי בזכות פוסט אחד, צנוע. עכשיו הוא גיבור של ערכים מסוימים ושל תקוות גדולות.
יותר מכל שאר האמנים שהנצו בשנה האחרונה, אושן של 2012 הוא המבטיח ביותר להישאר פה עוד שנים ארוכות של אלבומים כבדי משקל, משמעותיים, מהנים ומצליחים. איזה אידיוט אני שפספסתי אותו בניו יורק.
גלז מסכים\ה: "אלבום שהצליח לרגש, לחרמן, להצחיק ובעיקר לשמח אותי . מה צריך יותר? היוצר הכי מרתק שיצא לנו להכיר בשנה החולפת". ואמיר מוסיף: "אלבום שגדול בכמה מידות על כל השאר בשבילי. המקום הראשון הבלתי מעורער. אלבום מרגש ויפהפה בכל הרמות, שליווה כל כך הרבה רגעים יפים ויפים פחות שלי ושל עוד הרבה מאוד אנשים, וכל זה בחצי שנה שעברה מאז הושמע לראשונה! הטוב ביותר של העשור עד כה". וואו. עופר מצהיר כי "את מה שג'יימס בלייק עשה ב- 2011, פרנק אושן עושה ב- 2012. הצליל של השנה, כאן ועכשיו."
והמומחה שלנו לענייני היפ-הופ ומוזיקה שחומה, Taktik, קובע: "זה אלבום בכורה שלא רק מבשר על מוזיקאי טרי וחדשני, אלא על סגנון שלם בהשקתו. הסול המוקפד והייצרי של אושן שפוגש את החוצפה של ההיפ הופ והלב של הבלוז מתנשא מעל כל פריט רכילות שצץ על אושן בשנה האחרונה. יכול להיות שיציאתו המתוקשרת והמהפכנית של אושן מהארון תוכננה לזמן יציאת האלבום, אבל הצורה המרומזת שבה הודיע (מכתב שכתב לאהוב ישן) והאיכות נטולת הבולשיט שבאלבום מוכיחים שהמוזיקה מתעלה על הכול. זה אלבום שמזניק את אושן לעמדה שממנה נוצרים אגדות כמייקל ג'קסון או קרטיס מייפילד, להבדיל. חוץ מזה, עם שיר טוב כ-"Pyramids" מגיע לאושן גם פרס על אלבום השנה הבאה". Amen brother.
להאזנה: "Pyramids"

04-thexxalbumcover
04 The XX – Coexist
לא מזמן שמעתי חיקוי משועשע של ה-XX, והוא גרם לי להבין כמה דברים. ראשית, שהסאונד של ה-XX, עם כמה שהוא יפה ונוגע לי ישר בעצב החשוף של הרגש, הוא קל מאוד לחיקוי, כלומר למעשה מאוד תבניתי. שנית, הבנתי גם שה-XX עשו משהו מוזר מאוד השנה, משהו בלתי אפשרי כמו פליק-פלאק לאחור שבסופו אתה נשאר מושהה באוויר. הם הוציאו אלבום שנשמע בדיוק כמו האלבום הראשון. ממש אותו סאונד, אותן תבניות, אותם מהלכים – אבל איכשהו, הוא שונה מספיק כדי להיות אלבום חדש ושלם בפני עצמו ולא "ה-XX, חלק 2". איך? איך?! זה מחרפן אותי כבר כל השנה. איך מצליחים להוציא משהו זהה לגמרי אבל שונה לגמרי? האם זה שובר לי את הטענה שהם תבניתיים, או מחזק את הטענה שג'יימי XX הוא גאון ולא מדובר בפוקס?
אם יש לכם תשובה, אנא שתפו אותי בה בתגובות. בינתיים, ברגע שהלילה יורד אני צריך לעשות שוב Play על האלבום היפהפה הזה. אם כבר אלבומים מחרמנים, אפרופו פרנק אושן, יש לנו כאן ערב סקסי במיוחד עם הרצף הזה.
ואיזה כיף לקרוא את ההערה שצירפה עידית לבחירה שלה: "פתח לי צוהר לעולם של מוסיקה אלקטרונית שאני אשכרה אוהבת". ברוכה הבאה! את ג'יימס בלייק כבר שמעת?
ערן: "האמת, היתה לי הרגשה שבתקליט השני הם קצת יקצינו את הסאונד שלהם. במקום זה, הם דווקא הלכו על סאונד מינורי יותר. אבל הם עדיין צעירים להפליא, ויש להם עדיין סאונד יוצא דופן. לא מהמם כמו התקליט הראשון, אבל בהחלט תקליט טוב".
להאזנה: "Angels"

03-alt-j
03 ∆ – An Awesome Wave
אלבום הבכורה של השנה? אלמלא פרנק אושן, ייתכן שהייתי מוכן לחשוב על זה. לא נעים להודות, אבל ∆ לא עושים לי כלום. אולי זה כי הזמר שלהם שר קצת כמו אדם סנדלר או אסף אבידן. אולי כי בשביל שבירות קצב מגניבות יש לי את Dirty projectors. אולי כי בשביל גיטרות נימוחות ודוקרות יש לי את ה-XX. אולי כי אני שומע בהם דברים של TV on the radio, רדיוהד, גריזלי בר, מאסיב אטאק ועוד רבים – אבל איכשהו, סך ההשפעות לא מותך כאן לכדי סינרגיה, לכדי משהו חדש מעבר לערימה של השפעות גזורות ומודבקות בכישרון רב. מצד שני, ברור לי שזה בעיקר אני. עובדה – אלבום הבכורה הזה זכה בפרס המרקורי היוקרתי והמבוקש, ואתם בחרתם בו למקום השלישי – השלישי!!! – באלבומי השנה. אהבה רבה מורעפת עליו מכל עבר, ובמקרה כזה ברור לי שהקצר בתקשורת ביני לבין הלהקה נמצא אצלי ולא אצל הלהקה.
יער כתבה: "נדמה שהחבר'ה מאלט-ג'יי קמו יום אחד והחליטו לבצע ניסוי. ועוד איזה ניסוי. לא ניסוי צנוע, אלא משהו בסדר הגודל של מאיץ החלקיקים. קצת מוזיקה אפריקאית, כלי הקשה, גיטרה חשמלית שיורה כמו חץ לנשמה וקול של סולן שנשמע כמו מערכת סטריאו מקולקלת. לא עוד שברי צלילים – שברי זכוכית. לא מוזיקה אפריקאית, אלא שירי עם ששרים מסביב למדורה. כישוף. ארבע-מאות שירים מוכנסים לשלוש דקות, משדרים על תדר בלתי ניתן לניתוח".
ועמית: "ממפורד אנד סאנז על ספידים? יכול להיות, אבל הם גם הרבה יותר מזה. יכולות קוליות מרשימות והרמוניות סוחפות לצד מקצבים מהפנטים, באלבום בכורה שהוא בבחינת תצוגת תכלית, ואלוהים, איזה ארסנל יש להם". והודיה כתבה: "עזבו אתכם מהשוואות (הזויות) לרדיוהד, החבר'ה האלה לא סומכים על אף אחד חוץ מעל חוש מוזיקלי מפותח ומיוחד. מזמן לא נתקלתי באלבום בכורה של הרכב שמציג מצד אחד כזה גיוון מוזיקלי ומצד שני, כה אחיד ברמתו ובעל השקפה ואמירה מוזיקלית אמיתית. תענוג אמיתי של אלבום, ללא רגע מיותר.
להאזנה: "Fitzpleasure"

02-Fiona-Apple-The-Idler-Wh
02 Fiona Apple – The Idler Wheel Is Wiser Than The Driver Of The Screw, And Whipping Cords Will Serve You More Than Ropes Will Ever Do
יש רק אלבום אחד שקיבל יותר נקודות מפיונה אפל, אבל בקריטריון אחד היא ניצחה גם אותו: אף אלבום לא הוציא מכם כל כך הרבה אמוציות. זה האלבום שכתבתם עליו הכי הרבה, ולכן אני יכול להביא רק חלק מהדברים ולא את כולם. זה מבהיר מה יש לפיונה יותר מלאחרים, גם באלבום שבעיניי הוא לא הכי חזק שלה – היא יורה ישר בלב. דרכים עקיפות, היסוסים? זה לחלשים. ישר ללב ואמיתי וכואב, רק ככה פיונה מוכנה לכתוב שירים. האמת? אני אסיר תודה על זה.
לא היה לי קל עם האלבום הזה של פיונה, עם המינימליזם הדוקר שלו, עם הרזון הזה שמתבטא גם בגוף של פיונה וגם בעיבודים שלה. אלון כתב: "הפסנתר מגמגם, המקצבים לא שגרתיים, המלודיות לא מלודיות, וההפקה מינימלית ולא אופיינית. אבל תקשיבו פעם שניה והפסנתר נהיה קסום. תקשיבו פעם שלישית והמלודיות לא יעזבו אתכם לשאר היום. תקשיבו פעם רביעית ותבינו כמה כובשת המינמליות הזאת".
עופר שדמי כתב "בדרך שלה ובקצב שלה, אבל צריך להוקיר תודה על כל פיסת אבקת קסמים שפיונה נזכרת לנסוך מעלינו אחת לכמה שנים". ועופר ה', שהוא עופר אחר, כתב ש"האלבום הזה פשוט נחת עלינו כקלאסיקה מוגמרת. הוא כנראה היה גם האלבום הכי משמעותי של השנה אם הוא היה יוצא לפני שנה או לפני עשר שנים". אני מסכים לגמרי.
מיכל הרגישה את זה חזק: "אודה ואתוודה – אני כמעט ולא שומעת מוזיקה שאיננה בשפת הקודש. שיקולים של זמן, חיבור פוטנציאלי ומקום בלב. אבל יש אלבום אחד שהתנגן אצלי בשבועות האחרונים שוב ושוב. מעבר להיותו מהמם עד כדי פעירת פה, הוא גם מזכיר לי איך מוזיקה יכולה לפעמים לחבר בין אנשים ולפתוח את הלב לכיוונים שלא ידעת שהוא מכיר בכלל". ואורן ו. ירמיה, שמבחינתו מדובר בדיסק השנה, כתב נהדר: "עשרה שירים שמצליחים לעבור, לפעמים ממש באותו שיר, בין רוק שראוי להיות רוק אצטדיונים ורוק שראוי להשמע רק בחדר שינה, לבד, בחושך". זה אולי הדינמיקה של פיונה אפל in a nutshell.
אה כן, ועומר סיכם את הדבר החשוב ביותר: "תודה לאל שיש השלמה אוטומטית ולא הייתי צריך לכתוב את כל השם של האלבום בעצמי…" :)
להאזנה: "Every single night"

אז

מה היה לנו?

albums2007-2011

גבירותיי ורבותיי, במקום הראשון…

taylorswift

סתם. נראה לכם?

01-shields
01 Grizzly Bear – Shields
בעצם, למה אני מופתע כל כך?
אני מופתע כי זו הפעם הראשונה שלהקה מסוימת קוטפת את תואר אלבום השנה של קוראי עונג שבת בפעם השנייה (הגריזלים לקחו גם ב-2009).
אבל אני מופתע בעיקר כי גריזלי בר, עם כל הכישרון האדיר שלהם, לא נתפסו אצלי אף פעם כקונצנזוס פה בקהילת חובבי האינדי הישראלית. לא תראו עשרות ומאות מעריצים מתאספים כדי לטוס להופעות של גריזלי בר באירופה כמו עם רדיוהד, מיוז או פרל ג'ם. לא תשמעו אותם נטחנים בתחנות האלטרנטיביות כמו הקצה או קול הקמפוס, לפחות לא יותר מדברים אחרים שיצאו השנה וזכו לטחינה מסיבית (זה כמו טחינה גולמית, רק יותר סמיך). הם גם לא הצליחו לעשות את הקרוס אובר לקהל גדול יותר כמו שעשו בשנים האחרונות הבלאק קיז או פרנק אושן. גריזלי בר הם לא גיבורים של אף אחד, לא כמו רדיוהד, פורטיסהד, ארקייד פייר ובון איבר שלקחו פה בשנים הקודמות.
ובכל זאת, הנה הם כאן, שוב, במקום היוקרתי והנחשק, שהם תופסים גם אצל הקצה, ההורים הרוחניים של האתר הזה שאתם קוראים בו עכשיו (מן הסתם, יש חפיפה לא קטנה בין הקהל של הקצה ושל העונג).
ב-2009, עם גריפתו של Veckatimest את אלבום השנה, כתבתי משהו שאני חושב שהוא רלוונטי ותקף גם היום, שלוש שנים מאוחר יותר: "[האלבום הזה] משלב באופן מושלם בין הדרך בה אמנים כמו אנימל קולקטיב ודירטי פרוג'קטורז מצעידים את המוזיקה הפופולרית אל תוך העתיד, לבין אלמנטים בסיסיים של פופ ורוק מהעבר, שגורמים לנו להרגיש שזה אולי ניסיוני, אבל אנחנו יכולים לשיר את זה ולשרוק את זה ולרקוד את זה ולקבל את זה בצורה חלקה וטבעית. זה סוס טרויאני. הוא כל כך יפה, קליט והרמוני על פני השטח, וכל כך חתרני, מורכב וחדשני בפנים. זה אלבום שמחנך דור שלם לקראת המוזיקה הפלאית, הפרועה, המורכבת ושוברת הגבולות שצפויה לנו בעשור המסתורי הבא".
במובן מסוים, זה עדיין נכון. גריזלי בר, כמו פרנק אושן במידה מסוימת, עדיין מפעילים את אותה שיטת הסוס הטרויאני. שירים מלודיים והרמוניים מאוד, קליטים מאוד גם בהאזנה ראשונה, שמגלים עוד ועוד שכבות, תפניות מפתיעות והברקות בלתי צפויות ככל שמאזינים להם יותר. אבל אני חושב ששלוש שנים אחרי Veckatimest, המאזינים שבחרו את Shields (אלבום פחות הרפתקני ונועז מקודמו) לאלבום השנה כבר לא מופתעים, כי הם יודעים למה לצפות. האלבום הזה לא תפס אף אחד בהפתעה. ידענו שהוא יקרון מיופי מהמם והוא אכן קורן מיופי מהמם, עולם כמנהגו נוהג. אולי זו הסיבה שאני מופתע עם בחירתו של Shields לאלבום השנה. כי ציפיתי להיות מופתע, ציפיתי שבמקום הראשון יצעד משהו חדש וחדשני ומחדש, ולא הייתי מופתע – וזו לכשעצמה שבירת ציפיות.
להגיד לכם שזה האלבום הכי יפה שיצא השנה בעיניי? את זה אני לא יכול להגיד. אבל אני לא קובע את המקומות במצעד הזה, ולאלבומים שהכי אהבתי הצבעתי כאן פעם אחת, כמו כל מצביע אחר (היו אלה דמיאן ג'וראדו, פרנק אושן, סוזאן סנדפר, באט פור לאשז, דירטי פרוג'קטורז, ניל יאנג, מייקל קיוואנוקה, פליינג לוטוס, והאי-פי של דניאל רוסן). אבל כשמתחיל שוב "Yet again", או "Gun-shy" או "Sleeping ute" או "Half gate" או כל אחד מחצי התריסר השירים המושלמים ונוטפי-היופי באלבום הזה, אני מתחיל לחשוב שאולי אני כן צריך לשקול שוב את עמדתי. היי, בשביל מה יש את מצעד אלבומי השנה אם לא כדי לחזור לאלבומים שפספסת?
הודיה כתבה ש"לגריזלי בר יש מספיק עוצמה וכישרון בשביל שלוש להקות לפחות, והכל נוכח באלבום המעולה הזה", ויוב כתב: "אף פעם לא הצלחתי להבין איך יש אלבומים שבחמש השמיעות הראשונות לא משאירים עליך שום חותם, ובשמיעה שישית אתה נשאב לתוכם. גם בסופה של 2012 אני לא אצליח להבין, אבל אדע שבשמיעה העשירית והעשרים זה אלבום מצוין, קצת פחות טוב מהקודם שלהם, וקצת יותר טוב מאי פי הסולו שיצא לדניאל רוזן השנה".

להאזנה: "אלבום השנה שלנו במלואו"

2012enjoy
גם אני, וגם ב-2012 השקעתי באהבה ובשמחה כמה מאות שעות בכתיבת העונג, ובסיכומי השנה הענפים. אני לא מבקש בתמורה טפיחה על הגב או תרומה לקרן הקולג' של ילדיי העתידיים, אבל אשמח מאוד אם תואילו לתרום כמה שקלים להוצאות האיחסון של משפחת העונג, שמסתכמות בכמה מאות שקלים טובים בשנה. הכסף נכנס ישירות לחברת Dreamhost (שמחזיקה את האתר), כך שאתם יכולים להיות בטוחים שלא אלך לקנות בו גלידה (למרות שהייתי שמח לקנות בו גלידה. מה טוב יותר מגלידה?). כל סנט יתקבל בברכה. תודה!!!
הערה: לאחרונה הציבו בדרימהוסט את הרף על מינימום 10$. זו לא החלטה שלי, סורי. הייתי שמח לקבל גם 3$, אבל אלה חוקי המשחק כרגע. אשמח אם תסכימו לתרום בכל זאת.

שתהיה 2013 שבוגי, ושנה מוזיקלית אדירה!!!

31 תגובות על “אלבומי השנה של עונג שבת 2012”

  1. מאת אסף:

    הרסת אותי עם טיילור סוויפט :)

  2. מאת עודד:

    איפה
    liars? vaccines? japandroids? swans? menomena?

    כל שנה אני מכניס פחות ופחות אלבומים לרשימה הזאת :\
    לפחות ווקמן נכנס עם תיאור קצר שלי

  3. מאת נמרוד:

    הייתי משוכנע שזה האלבום שיזכה. הקהל של האתר נע בין אנשים שמקשיבים לאלבומים בודדים, לעשרות ולמאות אלבומים בשנה. ולכן האלבומים במקומות הראשונים יהיו כנראה אלו שהכי הרבה אנשים הקשיבו להם. לא שיש לי בעיה עם Shields, אפילו הכנסתי אותו לעשיריה שלי (אם כי קצת התחרטתי על קצת אחר כך), אבל נראה לי שאם יותר אנשים היו מקשיבים ל-Tame Impala למשל, הוא היה עולה יותר גבוה.

    אגב – נראה לי שהשינז (שיצא בתחילת השנה) והבלאק קיז (שיצא בכלל בסוף השנה הקודמת) "שילמו מחיר" על הזיכרון הקצר של כולנו.

  4. מאת נמרוד:

    עודד – הליארז? אחד מאלבומי השנה שלי, אבל אלבום די מעצבן למי שאין לו כוח אליהם. האלבום של הסוואנז הוא בכלל כאב ראש נוראי למי שאין לו חתיכת כוח סבל. נראה לי שהגיע הזמן שתתחיל לכוון ללהיכנס לרשימת האלבומים המיותמים :)

    מה שכן, מנומנה זוכה להתעלמות נוראית בשני האלבומים האחרונים, שלא פחות טובים מ-Friends and Foe אבל זוכים לאפס הייפ.

  5. מאת אביעד:

    אוף נורא קיוויתי ש melody's echo chamber יכנס לרשימה, פעם ראשונה שקצת עצוב לי שאלבום לא מקבל יותר הערכה.. למי שלא מכיר אחראי על ההפקה באלבום אותו אחד מtame impala, ואני לא נכנס למי יותר\פחות טוב, אני רק יודע שבפועל האזנתי לאלבום הזה אפילו יותר מlonerism הכה מהולל. (מהולל בצדק, אבל עדיין)

    ואני יודע שמטאל זה לא כוס התה של הרוב הפה, אבל מעניין אותי אם יש עוד מישהו שהצביע לyellow and green של בארונס. בקלות בטופ3 שלי השנה.

    אבל בסך הכל, יצאה אחלה רשימה. רץ לשמוע את כל מה שלא שמעתי עדיין :)

  6. מאת שמחה:

    אחלה רשימה אבל מה עם מנומנה , אחד משירי השנה ללא ספק

  7. מאת אסף:

    תודה רבה בהחלט סיכום שנה ראוי שהצליח גם להפתיע במידה המתאימה כדי לגדול עוד קצת , אי אפשר לסיים את השנה הזו בלי לפרגן קצת על הבלוג הנפלא הזה. בכל שבוע אני מוצא עצמי ממתין לפוסט החדש בציפייה ולא קרתה פעם אחת שהתאכזבתי.
    תודה ושתהיה אחלה שנה!

  8. מאת טל:

    אחלה מצעד, כיף גדול. איכשהו השנה לא הספקתי הרבה אז אני הולך להוריד לפחות חצי מצעד.

    פרנק אושן הוציא אלבום בכורה (מצוין גם כן) בשנה שעברה.

  9. מאת תום:

    לא מצליחה להבין את ההתלהבות מפרנק אושן.
    קודם כל, הקול שלו נטול ייחוד. אני לא מצליחה למצוא בו שום דבר שיגרום לי לזכור אותו, או לזהות אותו. שנית, ואולי יותר חשוב, ההגשה שלו משעממת את השיעמום. בחיי, מזמן לא שמעתי מישהו שר בכזו אדישות מופגנת. המוסיקה סקסית, נכון, אבל קשה לי להבין את התיאורים המשתפכים עד כמה הוא מרגש ומלא נשמה. לאזניים שלי הביצועים שלו נטולי נשמה. הכל מנוכר וטכני. עבר שני שליש אלבום עד שהרגשתי שמשהו יוצא לו מהבטן (ב Bad Religion).
    עד כאן, ניחא. טעם.
    אבל "אלבום העשור"? "טרי וחדשני"? הצחקתם אותי. בבסיס זה ניאו סול, ועשו את זה לפניו, ועוד איך. ולדעתי יותר טוב. בשליפה, כל אחד מהטרילוגיה של ג'יל סקוט טוב יותר, גם הראשון והאחרון של מקסוול טובים יותר. את הסול המוטאונ-י יכולתם לשמוע בשנתיים האחרונות אצל רפאל צדיק, והעיבודים והתוספות האלקטרוניות לדעתי מושפעים במידת לא מבוטלת מקניה ווסט.

    בקיצור, לדעתי ההייפ סביבו מוגזם ויתפוגג עד שנה הבאה.

  10. מאת גיאחה:

    האם מחשיבים מיקסטייפ כאלבום בכורה?

  11. מאת ערן:

    גיאחה, סתם רעיון לפעם הבאה (או אפילו הנוכחית) – למה שלא תפרסם איפשהו את רשימת ההצבעות המלאה, כל 305 האלבומים ומספר המצביעים? היה יכול להיות נחמד גם אם הרשימה היתה כוללת את ההערות המילוליות (לא צריך את שמות המצביעים), אבל זה פחות חשוב. זה לא צריך להיות עמוד מעוצב, אפשר גם אקסל או משהו כזה. סתם כדי שיהיה אפשר להתרשם מהמספרים המלאים.

    בכל מקרה, ברכות על המצעד והבלוג. עכשיו אני צריך לשבור את הראש איך למצוא זמן להקשיב לכל המוזיקה הזאת. מזל שיש חופשת סקי עוד מעט!

  12. מאת איל:

    אהבתי את – "גדולתה הלא פחות משמעותית של אנני קלארק".
    למי שבא לקרוא על The Forest Awakes מתוך Love This Giant , מוזמן בקישור.

  13. מאת שחר:

    געגועים לרוק טוב ופשוט. כזה שלא דורש מלל מעייף, סינתיסייזר שאני צריך לאנוס את עצמי לאהוב, 'ההתקדמות' שאני לא מבין לאלקטרוני, היפתחות לסוגי מוזיקה שתמיד לא אהבתי, חיבור לפופ, לעתיד, לרמקולים שהחתול תופף עליהם והחלטת להקליט כי זה ניו-וויב, לסול, להומופוביה, לקלסטרופיה, לאגרופוביה, למוזיקופוביה, להיפסטרפוביה,

    ועדיין שלא יהיה משעמם ושיחזור על עצמו. על זה עולים בשנייה הראשונה :)

    כן, אני יודע, black keys וזה. אחלה.

  14. מאת David:

    תמיד כיף לקרוא.
    קצת עצוב לראות את כל הדברים הטובים שלא הגעתי אליהם השנה, וכנראה גם לא אגיע…

  15. מאת מיכאל גינזבורג:

    גם אני כתבתי על Cloud Nothings פספסת?
    :)

  16. מאת יערה:

    אחרי האוטומציה של ההשלמה האוטומטית, נשאר רק להוסיף שנה הבאהפיצ׳ר של״אנשים שהמליצו על האלבום הזה אהבו גם את…״

  17. מאת איתן:

    Lost In The Trees – A Church That Fits Our Needs

    פיספסתם את אחד האלבומים הענקיים ביותר של 2012, וחבל.
    רוצו לשמוע את אחד האלבומים המרגשים, מפעימים, מוזיקליים, אמיתיים של 2012.

  18. מאת עודד:

    אפרופו ביל פיי, ומי שהתוודע אליו רק השנה עם אלבומו החדש.
    מי שאהב את האלבום החדש פשוט חייב לעצמו להקשיב לאלבום הבכורה של ביל פיי (הנקרא על שמו) מ 1970. העובדה שהאלבום הזה נשאר סוד ליודעי דבר בלבד במהלך כל כך הרבה שנים רק מוסיף לקסם שלו, כמו אוצר אבוד שלפתע התגלה.
    שמעתי על הבחור לפני כמה שנים בזכות בועז כהן מ 88 ומאוד שמחתי לגלות שהוא חזר לפעילות וקיבל את הקרדיט שהו כה מגיע לו על ההבלחה החד פעמית הזאת אי אז לפני 40 שנה.

  19. מאת פליט ניינטיז:

    עצוב לי לראות איזה ייצוג קטן יש לרוק-אינדי. רוק-בלוז כמו ג'ק וייט ובלאק קיז נכנסו, והם בסדר גמור, אבל זה שלא מספיק אנשים התחברו לג'פנדרואידס – מצער מאוד. זה אלבום שבגיל מסויים – מציל לך את החיים, ובכל גיל אחר – מזכיר את הימים בהם מוזיקה הצילה לך את החיים…
    רק CLOUD NOTHINGS בפנים, שומרי הגחלת של פדאל הדיסטורשן…

  20. מאת דודי:

    אלט ג'יי טובים מהאחרים (הרבה אובר רייטד), ברמות שמיאמי טובים מעירוני ראשון, בכדורסל.

    מי עוד אחלה מהבחירות פה, המעט הטובים:
    קנדריק למאר (פי אלפים עדיף על אושן הרדום), לאנה דל ריי התוססת ומעולה, באט פור לאשס,
    קלאווד נוט'ינגס. בסך הכל רק חמישה מעולים מתוך 30 בחירות. טעמים ברוק ובכל מקום הולכים וניהיים יותר ויותר מופשעים מדעת עיתונות (המחמאות לביץ' האוס\ פרנק אושן).

    ועכשיו כמה נחמדים\ראויים- כרומטיקס, רג'ינה ספקטור, ספיריטואליזד, שרון ואן אייטן, גריימס.

    גריזלי בר, בית' האוס, WHY וגם אולי פיונה… כאלה שיש בהם משהו אבל כמה שלא ניסתי….
    לא התמכרתי ולו לשיר אחד מהם בחדשים (בקודמים שלהם- יותר קסם)

    פה… מה פאקין כ-ן …..
    http://rateyourmusic.com/list/DavidIs/finest_records_2012

  21. מאת דודי:

    ויצאו גם ב 2012 כ 10 אלבומים ישראלים שלמים (מהרוב פה !) וגדולים באמת, ואלו הם :
    http://rateyourmusic.com/list/DavidIs/best_israeli_music_in_2012

    בקצרה- עמיר בניון, שני פלג ודודו טסה בטופ,
    ויש עוד.. ראו בלינקים (לחיצה על שמי , לביקורות גם)
    http://rateyourmusic.com/collection/DavidIs/reviews,ss.ed.dd
    http://rateyourmusic.com/collection/DavidIs/reviews,ss.dd
    קישור אחרון (דעותי הכי חדשות) … אלק רדפרן החזיר כבוד לFולק אמריקאי משובח…

  22. מאת דניאל:

    כל הכבוד על ההשקעה ועל המצעד המהנה, כל שנה וגם השנה. :)

    הפעם לא הספקתי להצביע, אבל Coexist של ה-XX הוא בהחלט אלבום השנה שלי, והיו לו נעליים ענקיות למלא, היות ואלבום הבכורה שלהם נוגע בשלמות מבחינתי.
    ולשאלתך, או תהייתך – כן. ג'יימי XX הוא פאקינג גאון, והוא עוד יגיע רחוק, עם הלהקה ובלעדיה.
    מבחינתי הוא אחד משלושת המפיקים הכי תותחים היום בעולם הפופ, לצד מארק רונסון ודיפלו, רק שהוא צעיר מהם בכמה וכמה שנים ולכן עדיין מוגדר כ"הבטחה".

  23. מאת דניאל:

    ושכחתי להוסיף – אמנם זה כבר נהיה קלישאה להגיד שיש יותר מדי הייפ סביב אמן מסוים (נראה לי שאחרי מקרה לנה דל ריי, שאותה דווקא אהבתי, נהיה מעייף להגיד "הייפ"), אבל רבאק – יש יותר מדי הייפ סביב פראנק אושן. לפחות על סמך אלבום הבכורה בלבד.

    זהו. אמרתי את זה.

  24. מאת Green:

    מעולה!
    אבל איך צ'ילי גונזאלס נשאר בחוץ איך?! (;
    המשך שנה מצוינת

  25. מאת עידו:

    איפה daniel rossen איפה????
    EP קטן שעשה לי את השנה יותר מכל.

    ובאמת שאני לא מבין את ההתלהבות מSpiritualized. זמר עם קול לא כל כך מיוחד ששר את אותו הדבר בכל שיריו – שירי רוק בסיסיים ומשעממים. ( ובכל זאת, דעה אישית)

  26. מאת משושה:

    תודה על החממה שעובדת כל השנה ואוצרת תמימות נדירה
    אני עדיין מתאושש מהאכזבה שבלוק פארטי לא צלחו את המצעד
    אולי הקול שלי עדיין לא הגיע מפנמה

  27. מאת אלון:

    תום, אני איתך בענין אושן
    חוץ מזה – כיף כרגיל. מצעד מושקע ומעשיר. תודה

  28. מאת חן:

    מעריך מאד את העבודה שלך, כשיש שלושה ילדים עם מעט מאד זמן פנוי הבלוג שלך משאיר אותי מעודכן.

    תודה בנאדם

  29. מאת אנגלופיל:

    גיאחה, אתה גדול. סחטת ממני צחוק אמיתי ולא אינטרנטי עם טיילור סוויפט. האלבום של פיונה אפל אכן מעולה כמו שאומרים עליו אבל לא כזה קשה להאזנה כמו שעושים ממנו, לא יותר מהאחרים שלה וממש לא בקטע רע. נמנעתי מלהגיב על לאנה דל ריי בעונג כל 2012 כי אני באמת לא מבין מה רוצים ממנה ומה זה לעזאזל "שאלת האותנטיות של לאנה דל ריי" (כל עוד היא כותבת את שיריה בעצמה והם נשמעים כל-כך טוב זה ממש לא משנה לי מה הייחוס המשפחתי שלה). Born To Die The Paradise Edition ממש הפתיע אותי לטובה, כי הפעלתי את הציפיותומט על פול ווליום ביום ששמעתי אותו והוא גרם לי להנאה ולעונג בל יתוארו. כמובן שיש בו גם מלא רגעים מביכים של "תראו כמה אני סקסית ושווה רק כי אני מניו יורק ויש לי כישרון מופלא לניימדרופינג" אבל מבחינת הפקה והלחנה ושימוש באפקטים ממש הייתי חייב לרוץ לספר לגיאחה שזה אחד מאלבומי 2012 שלי. אלבום שלא נכנס וחבל – Not Your Kind Of People של גארבג', כל מי שוויתר עליהם מתישהו בעשור הקודם פיספס ובענק.

  30. מאת קוראים לי איציק:

    גיאחה יקירי! לגבי מנפורד ובניו… הייתי שם דווקא את השיר שלהם Lover of the light" ובכלל ממליץ לך לראות את הקליפ היפהפה שלהם, לטעמי, בכיכובו של אחד השחקנים שאני יותר אוהב אידריס אלבה
    https://www.youtube.com/watch?v=nMJUbZrNnA8

    ונ.ב.
    לא מאמין שמיוז לא כאן.

כתיבת תגובה