16 באפריל 2008

ספירת העונג: סוף (פילוסופי)

איך כותבים סוף לסדרת פוסטים שעוסקים כולם רק בהתחלות? הפוך.
כלומר, לא ממש כותבים. לא ממש סוף, בכל מקרה.

כי בעוד כל הפוסטים עסקו בשירי התחלה, הדרך לכל אחד מהם התחילה בסוף, בהליכה זהירה אחורה, יד רודפת יד לאורך חוט אחד מסוים של זיכרון, עד הנקודה המסוימת שבה אלבום אחד מני רבים נקשר בחיים שלנו, בקצה שלו, בשיר הפתיחה. אומרים שאי אפשר לאחוז מקל בשני קצותיו אבל הנה – כל פוסט ב"ספירת העונג: מההתחלה" היה כזה. הוא היה סוף והתחלה באותו הזמן, כל כותב חזר לתחילת הזיכרון והאלבום וכתב עליו הרבה אחרי שסוף האלבום הגיע, הרבה אחרי שההתחלה הפכה מנקודה אקראית בזמן להתחלה של סיפור אהבה מוזיקלי. וכמו שכותבים רבים יודעים, פעמים רבות כשאתה כותב על אלבום או שיר, מנקז ומנסח את התחושות והמחשבות שנולדות וניתזות ממנו, אחרי שהקטע מתפרסם נותרת תחושה עמומה של אובדן זעיר, כאילו לא תוכל באמת להקשיב שוב לשיר הזה או לאלבום הזה באותה התשוקה, עכשיו כשהסערה הפנימית שהוא עורר בך סדורה כל כך יפה על הנייר או הצג. ואם זה לא סוף של יצירה מוזיקלית, אני לא יודע מה כן.

אני עצמי לא כתבתי על אף שיר פתיחה. אני עדיין מצטער על זה ואולי יום אחד זה עדיין יבוא, אבל כמו שרבים ממשתתפי הפרויקט יודעים, כשאוהבים כל כך הרבה מוזיקה זה כמעט בלתי אפשרי לבחור. הבחירה הטבעית והמיידית שלי הייתה "Everything in its right place", מתוך Kid A של רדיוהד. יש מעט מאוד אלבומים שאני יכול להגיד עליהם, עם כל משקלו של הביטוי הזה, שהם "שינו את חיי". Kid A לא שינה את חיי. אין שום אספקט ממשי או רוחני בחיי שקיים או נעלם מאז רק בגלל האלבום ההוא.

אבל הוא כן שינה לעד את הדרך שבה אני שומע ותופס מוזיקה, ואני מניח שהתוצאה המשנית של זה היא כמעט כל מה שאני עושה היום: עונג שבת, ביקורת אלבומים בוויינט, ההתעסקות הכמעט מטרידה בכל כך הרבה מוזיקה בבת אחת, עיסוק שפעמים רבות (כמו השבוע) כמעט מכריע ומשתק אותי. והכל התחיל, בעקיפין מאוד, באלבום אחד.

ואני זוכר בבירור את אותו יום. חיכיתי וחיכיתי שהדיסק יצא. לא היה שום נאפסטר אפילו, ומוכר הדיסקים החביב עליי בקריית שמונה (עיר המחוז שלי באותה התקופה) התקשר אליי בבוקר: "הגיע!". במשך שבועות נדנדתי לו, מסכן חביב, ולאור כמות הדיסקים שהייתי קונה שם מדי שבוע זכיתי במעמד של לקוח מועדף, כזה שמקבל טלפונים במיוחד כשמגיע האלבום החדש של רדיוהד. נסעתי. קניתי. הסתובבתי בקניון הסמוך, עישנתי סיגריה ופתחתי את הניילון (אני זוכר במדויק איפה ישבתי), מגלה במהרה את החוברת הנוספת שהתחבאה תחת מגש הפלסטיק, קורא אותה מקצה עד קצה בלי להבין. המערכת חיכתה בחדר בקיבוץ, פיה פעור, רעבה. הכנסתי את הדיסק וברגע הראשון לא הבנתי מה, לעזאזל, קורה פה. הוכיתי הלם ואלם. במשך שבועיים הדיסק הזה הסתובב בלי סוף במערכת שלי, כשאני מאזין לו ומתהלך מקיר אל קיר במצב דמוי חלום, לא לגמרי מבין מה אני שומע, לא ממש יודע מה אני חושב על זה, רק יודע שהגוף שלי מתחיל להגיב אחרת כשאני שומע את זה.

אחרי שבועיים, פתאום, האסימון נפל בקול מצלצל והעיניים נפקחו מהחלום. האלבום זחל לי בינתיים מתחת לעור והפך לחלק ממני ועכשיו לא הייתה דרך חזרה. ההבנה שזה אלבום מדהים באמת (ושהוא שונה מכל מה שהכרתי ושבשביל לדבר איתו הייתי צריך ללמוד שפה חדשה במשך שבועיים) – כאן בדרך כלל אומרים "נפלה עליי כמו מאה טון", אבל ההבנה הזו העיפה אותי לשמיים. אם עד אז רדיוהד הייתה הלהקה הכי טובה במצעד של Q באנגליה, מאותו רגע רדיוהד הייתה הלהקה הכי טובה שקיימת בעולם, תואר שמעטים מצליחים לערער עליו בצורה רצינית, בעיניי, עד היום (למרות שזה תלוי מאוד באיזה יום בשבוע שואלים אותי).

אבל אז, כלומר עכשיו, לאחרונה, כשחשבתי על זה, קפץ לי לראש שיר אחר, ועוד אחד, ואחר נוסף, ומה עם ההוא? איך אפשר שלא לכתוב על ההוא! מה עם "Speed trials" (אליוט סמית') ומה עם כבודו האבוד של "שתי מדורות" (אביתר בנאי), ואולי הגיע באמת הזמן שאתוודה על אהבתי העזה אל "תבלינים" (דיקלה)? ובסוף, מרוב התעסקות בעריכת קטעים של אנשים אחרים על שירים אחרים (רובם ניתנים עדיין להורדה כאן), רדיוהד נפלו בין המקשים. אבל אולי זה נועד לקרות. אולי עכשיו, באמת, השיר מגשים את נבואתו והכל בא על מקומו הנכון.

במילים פשוטות הרבה יותר, ספירת העונג: מההתחלה נגמרת, והיא הייתה בעיניי הצלחה כבירה. עשרות שירים נהדרים קיבלו משמעות נוספת בשל החשיבות שהם תופסים בחייהם של אחרים, וכולנו העשרנו והתעשרנו במשך תשעה שבועות, 44 קטעים (על 41 שירים, כי היו 3 כפולים) מ-44 כותבים, והתנצלותי הכנה עם כל אלה שהקטעים שלהם לא נכנסו בסוף (שיקולים של עריכה, זמינות השיר ואחרים). מלבד בועז כהן, שהבטיח לכתוב על "Out on the weekend" של ניל יאנג ולא כתב ואני לא סולח לו עדיין (סתם, בועז, בפעם הבאה).

ומה עם ספירת העונג הבאה? – מישהו כבר שאל באחת התגובות האחרונות לעונג.
היא תגיע בזמנה. חשוב לי לשמור על רווח גדול מאוד ביניהן, כדי שיישארו כאירוע מיוחד בעונג ולא כעניין שבשגרה. בספירת העונג הראשונה שאלתי אתכם איזה אמן הייתם רוצים לראות בארץ במיוחד, וחלק מהמשאלות התגשמו בינתיים (או יתגשמו בקרוב?). בשנייה נשאלתם מהו שיר הפתיחה החביב עליכם, והתוצאה לפניכם. מה יהיה בספירת העונג השלישית? בשביל זה, ידידיי, מחכה לכם כאן חלון התגובות מתחת לפוסט. שפכו את רעיונותיכם כמים.

בינתיים, ועד העונג הבא (שיהיה, אני מבטיח, הרבה פחות מהורהר מהקטע הזה), הנה שיר הפתיחה שלי, אחרי הכל ולמרות הכל (שהוא, בעצם, גם שיר סיום).

Radiohead – Everything in its right place
מתוך Kid A, משנת 2000

והנה רשימת הקטעים המלאה של ספירת העונג
(אם רוצים לקשר אליה, אנא השתמשו בלינק הזה)

שבוע 1
Elliott Smith – Sweet Adeline [דנה] David Bowie – Five Years [חבר של ביבר] Billie Holiday – I’m a fool to want you [אשס] היהודים – מחפש תשובה [ינון] The twilight singers – The twilight kid [אורן ראב]

שבוע 2
Patti Smith – Gloria [אורן] Fionn Regan – Be good or be gone [מיכל] ברי סחרוף – כמה יוסי [אילן יוסים] Joanna Newsom – Bridges and Balloones [Joe] Spoon – The beast and the dragon adored [נמרוד]

שבוע 3
The Smiths – The queen is dead (פעם ראשונה) [קסטה] The Smiths – The queen is dead (פעם שנייה) [לירון] Coldplay – Don't Panic [אלמוג] Omri Levy & Shany Kedar – No pun intended [דוד שפיר] Pixies – Debaser [נועה ליברייטור]

שבוע 4
Depeche Mode – I feel you [פרנק זעתר] Flue – Esmafarja [y99] Sigur Ros – Svefn-G-Englar [תמיר פיינגולד] אביתר בנאי – יש לי סיכוי (פעם ראשונה) [מרקוביץ'] אביתר בנאי – יש לי סיכוי (פעם שנייה) [שגיא ב] Counting Crows – Round Here [אסף]

שבוע 5
John Frusciante – Going inside [אופקיטו] Robin Guthrie & Harold Budd – Neil’s Theme [עדי סברן] The Cure – Plainsong [עמי ברנד] בלובנד – ערים וזיכרון 2 [דולי] Public Enemy – Lost at birth [נדב]

שבוע 6
Portishead – Mysterons [עמרי חג'ג'] Butthole Surfers – Sweat loaf [Nakamir] Stone Roses – I wanna be adored [קסיוס] dEUS – Suds & soda [פלונטר] Art bears – On suicide [רועי ירקוני]

שבוע 7
Animal Collective – Leaf house [Cry No Litra] Funkadelic – Maggot brain [אורי שחורי] Beck – The golden age [נוי רוטברט] Counting Crows – Round here [טייק 2, תם שי]

שבוע 8
Midlake – Roscoe [מרגוליס] Lou Reed – Berlin [אורן וילקינס] Cloud Cult – Chain reaction [קנדי] The Decemberists – Leslie Anne Levine [איילון צפון] הכבש הששה עשר – איך שיר נולד? [radtima]

שבוע 9 ואחרון
Led Zeppelin – Whola lotta love [יובל] Sixteen Horsepower – Clogger [גארפילד] The smiths – Reel around the fountain [דרור קוחלסקי] Hole – Turpentine [שני]

23 תגובות על “ספירת העונג: סוף (פילוסופי)”

  1. מאת איימי:

    היה תענוג, תודה :)

  2. אתה יודע, קצת מצחיק להגיד שאני מסכים איתך לחלוטין, בנוגע לכל מה שאמרת על KID A, כי אני בסה"כ בן 16 ומשהו.
    אבל (!) רדיוהד היו מי ששינו את הדרך שאני מסתכל על מוזיקה היום. פתחו לי את הראש, איווררו לי את האוזניים. הם הלהקה שגרמה לי להיות צמא למוזיקה אחרת ממה שכל החברים שלי שמעו ומה שהאחים שלי לימדו אותי לאהוב (שלא גרוע בכלל, אבל למרות זאת :).
    מעולם לא התלהבתי מOKC כמו שכולם רצו שאני אתלהב. זאת אומרת, הוא היה מוצלח- לא היה לי ספק בכך, אבל הוא משך אותי יותר רק בדיאבד. חברה טובה שלי התעקשה שהם מדהימים, אז כבר אמרתי לעצמי שאני אקשיב לכל האלבומים, ומהשמיעה ש14 של KID A, אחרי שכבר באמת התחלתי להינות ממה שאני שומע, הבנתי על מה היא מדברת. עד עכשיו, כשאני שומע אותו אני מגלה בו כל מני דברים. :]

  3. מאת קרן שלום:

    תודה רבה. נהנתי
    חג שמח

  4. מאת ליירה בלאקווה:

    היה מעולה תודה לכל הכותבים.

  5. מאת קסטה:

    סיגריה? קיבוץ? מי אתה גיא חג'ג'?

  6. גם אני רצתי לקנות את KID A ביום שהוא יצא (אפילו הקשבתי לספיישל בגלגל"צ בלילה לפני) וההלם מהסגנון החדש שרדיוהד פנו אליו די עירער אותי.
    אני זוכר שלמדתי את עוצמתו האמיתית של האלבום הזה כששכבתי על הרצפה והאזנתי לאלבום באוזניות מההתחלה ועד הסוף (האמת שעשיתי מעיין מרתון: דה בנדס, אוקיי קומפיוטר, קיד איי) ואז פשוט הבנתי שרדיוהד אולי נכנסו לפאזה אחרת, אבל לעזאזל הם עדיין עושים אותה הכי טוב שאפשר!

    לא הייתי פה בספירת העונג הקודמת, אבל זו בהחלט הייתה מבורכת.
    הכרתי הרבה אלבומים בזכות הספירה הזו, ואני מודה לכל הכותבים שחשפו אותי לסיפורים שלהם.

  7. מאת יפתח:

    עדיין לא קראתי את כל הפוסט, אבל לעזאזל, תשנה את הכותרת, היא מבהילה! כבר הייתי בטוח שאתה עומד להכריז על סופו של עונג שבת או משהו S:

  8. מאת Number 45:

    אוקיי, רעיונות לספירת העונג הבאה:

    -שירי סיום (צפוי מדי)
    -שירי נושא
    -קטעים אינסטרומנטליים
    -B-sides
    -שירים שלא יצאו כסינגלים ולא ברור למה
    -שירים שכן יצאו כסינגלים ולא ברור למה
    -ספירת העונג ללא נושא מסויים

    ובתור זה ששאל מתי ספירת העונג הבאה, כמובן לא תהיה לי ברירה אלא להשתתף בה בעצמי. אבל ליתר ביטחון, אני אתחיל לעבוד על התירוצים כבר מעכשיו.

  9. מאת גיאחה:

    יפתח – אתה יכול להיות רגוע. העונג אמנם אינו אינסופי, אבל כשיבוא יומו כולכם תקבלו התרעה מראש ונוכל להיפרד ממנו יפה. אבל זה בטח לא יקרה בזמן הקרוב, גם לא בזמן הפחות קרוב.

  10. מאת אופק:

    אתה יכול לעשות אמנים מתים או אמני ג'אנקי או שירי סיום לעונג הבא…

  11. מאת דרור:

    היה פגזי מרענן ומלמד
    כל המפגש עם שירי הפתיחה
    והמלל והאהבה האין סופית למוזיקה
    רעיון נוסף הוא "סיפרת עונג" של תקליטים ישראלים קטנים כאלה שלא שינו את העולם, הרוקנרול אבל משום מה אנחנו חוזרים אליהם כל פעם מחדש
    בגלל שהם קטנים כאלה, ובגלל שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים…

  12. מאת יעל:

    תודה, הכרתי דרך הספירה כמה אמנים חדשים

    שירי סיום בהחלט יהיה מגניב

  13. מאת יעל:

    תודה, הכרתי דרך הספירה כמה אמנים חדשים

    שירי סיום בהחלט יהיה מגניב

  14. קצת מטריד אותי שכתוב לך בצד שנטחן לך במערכת האלבום השלישי של פורטיסהד,
    כשזה אומר בעצם שמה שנטחן לך במערכת הוא הגירסא שדלפה לאינטרנט…. =\

  15. מאת גיאחה:

    למה זה מטריד אותך, עומר?

  16. לא יודע, אני שונא לתמוך בהדלפות. גם מעבר לזה שזה נראה לי דבר מעצבן לעשות לאמנים. וכמובן שזה מורט עצבים להתאפק ולא לשמוע אחרי כל הזמן הזה :), אבל זה קצת הורס את כל הכיף שבללכת לחנות ולשים את הידיים על הקופסא. לא?

  17. מאת גיאחה:

    לטעמי זו פשוט צרכנות נבונה. במחירי הדיסקים של היום, אני לא מתכוון לקנות חתולים בשק.

    ולהרחבת הדיון

  18. מחירי הדיסקים של היום כבר ממזמן לא כל כך גבוהים אם עושים את זה במקומות כמו התו השמיני, דיסק קלאב, דיסק סנטר או מוזיקה נטו. ובכלל, אתה באמת מאמין שמדיסק שלישי של פורטיסהד יצא לך חתול בשק? :)

  19. מאת גיאחה:

    א. גם המחירים הנוחים יחסית של מוזיקה נטו לא משתווים למחירים של דיסק בלייבל המקורי שלו בחו"ל. רק השבוע הזמנתי את Boxer של הנשיונל ב-8 דולר. 8 דולר!!! זה יוצא פחות מ-30 שקל, לכל הרוחות. גם עם דמי המשלוח זה יצא 20 שקל פחות מבמוזיקה נטו.

    ב. שמעת את החדש של פורטיסהד? אם כן, אתה יודע שזה בהחלט חתול בשק, ואפילו חתול די מלוכלך (למרות שעדיין לא גיבשתי דעה סופית, אבל זה בהחלט לא מתקרב לשיאי שני האלבומים הראשונים שלהם).

  20. א. זה גם מאוד תלוי בלייבל ובלהקה. לא בכל מקום תמצא דיסק ב8 דולר. אבל בכל אופן ברור שזו עובדה שדיסקים מחו"ל הכי זול לקנות בחו"ל. אבל, שעם כל הזמן שיקח עד שהדיסק יהיה בידיים שלי, אני לא בטוח שה20 שקל האלה כל כך משמעותיים. מה גם, שכבר ראיתי מספיק דיסקים מיובאים במחירים מפתיעים לחלוטין בתו. זה שאלה של לחכות למבצע המתאים, והמבצעים דווקא מגיעים בקצב. (השני של פורטיסהד למשל עלה לי רק 35 שקל. 35 שקל!)

    ב. שמעתי רק את הסינגל ששוחרר לא ממזמן- machine gun, והוא בכלל לא רע! למען האמת, אחרי מלא שמיעות אני אפילו קצת התאהבתי בו והוא פיתח אצלי ציפיות לא קטנות. מפחיד אותי קצת מה שאמרת, אחרי כל זה…

  21. מאת עומר:

    תודה לך יא גיאחה, על שעות של עונג.

    ובואנ'ה, השיר הזה מטורף!

  22. מאת ינון:

    לא צריך לשיר את התקווה כשמשהו כזה נגמר?

    אין לי רעיון לספירת עונג חדשה, מכיוון שזו הראשונה שאני קורא (ומשתתף בה) זה מרגיש לי כמו אירוע חד-פעמי… אולי אני אחטט בארכיונים בשביל לקבל רעיון.

    לגבי פורטיסהד – מחר, אחרי שאני אחזור מההופעה שלהם בבריקסטון אקדמי (יששש!!!) אני אגבש דעה יותר ברורה… בינתיים קשה לומר שזה אלבום ענק, אבל מדבר אלי הרבה יותר מכל מה ששמעתי לאחרונה (חוץ מאולי דה בוקסר שהוא באמת מדהים. אם תרצה לעשות ספירת העונג על שירים שהתאימו בול לרגע מסוים בחיים – היי, זה אולי מעורפל אבל פייק אמפייר ייכנס בטוח :))

    והכי מרגש – לקרוא מישהו בן 16 כותב על רדיוהד, באותו יום שבו נזכרתי ביום שגיליתי אותם – בן 15, עם OKC, וזה כן שינה לי את החיים…

  23. מאת עומר:

    עכשיו אני נזכר- תמיד רציתי לעשות רשימה של השירים הטובים שאף אחד לא מכיר.
    יכול להיות מוצלח :)

כתיבת תגובה