"כשרואים אותו בפעם הראשונה קשה שלא לשאול 'מה לעזאזל אני עושה כאן?', אבל יש מעט מאוד הופעות שבהן השאלה הזאת היא פילוסופית" – שי ליברובסקי על רייסקינדר

1. תשמעו, Music robot זה כנראה האתר החדש החביב עליי. הרעיון פשוט: הוא אוסף בצורה נוחה שירים חדשים של אמנים חדשים, מתוך מערך קבוע של בלוגים שעוסקים בחשיפת מוזיקה חדשה. אמנם יש לו חיסרון עיקרי אחד (הוא לא מריץ את השירים ברצף! אחרי השיר הראשון צריך ללחוץ על השיר השני, וכן הלאה, וחבל כי זו הייתה יכולה להיות תחנת הרדיו החביבה עליי), אבל מנגד, בכל פעם ופעם שנכנסתי אליו עף לי הראש מאיזה שיר. שם גיליתי את אנג'ל הייז לפני כמה שבועות, ושם התלהבתי השבוע מ-Churches, הרכב חדש מגלזגו שהסולנית שלו, לורן מייברי, צפויה לכוכבות קלה לכל הפחות. בבלוגוספירה כבר עפים עליהם ובצדק רב, וכל זה בגלל שיר חזק מאוד אחד, "Lies", שיר פופ אלקטרוני בומבסטי משובח. האם הם יצליחו לפדות בשירים הבאים את ההמחאה שהגישו לנו בשיר הזה? לא בטוח, והלחץ עכשיו הוא עליהם. אני מקווה שכן, אבל מבחינתי, גם אם השיר הזה יהיה כל מה שהם יוציאו, אני כבר שלהם. איזה שיר ענק, בואו נלחץ שוב פליי. [מפ3]



2. Teder.fm חוזרים לשדר ביום ראשון הקרוב! כל יום הם יעבירו את שידורי הקצה לייב ב-15:00, ומיד אחר כך השידור יעבור לאולפן החדש של תדר, ברוטשילד 7, בתל אביב! האזינו לייב, יהיה משוגע. [עברית]
3. אני אשדר בתדר מדי יום ראשון ב-17:00 עד 19:00. התכניות יהיו מגוונות: הרבה מוזיקה אבל גם מפגשים, אירוחים והפתעות אחרות. אבל לתכנית הראשונה שלי, שתהיה בעצם התכנית הרשמית הראשונה של תדר לעונת 2012, אני צריך אתכם! אני אשדר, אבל אתם תערכו את המוזיקה לתכנית. איך? פשוט מאוד: שלחו לי שיר! התקבלו מלא שירים, תודה! [העונג כולו שלי]



4. כל כך אוהבינג את "Laura", השיר והקליפ החדשים של Bat for lashes. טוב, אחרי לורה וירס, לורה מרלינג ולורה גיבסון, זה קצת לא חוכמה. מסתבר שיש לי קיבעון לורה. לא רע בכלל. גם העטיפה מהממת. [טיוב]
5. בגלריה עורכים ספיישל 50 שנה לרולינג סטונס. יובל סער כותב על ג'ון פשה, הבחור שעיצב את לוגו הלשון המפורסם, בן שלו על הרגע שבו הלהקה הפכה לגדולה באמת, עמוס הראל על השורשים השחורים של הלהקה, בועז כהן על סוד אריכות הימים של הלהקה, ועוד. חגיגה אמיתית, כפי שחגיגה צריכה להיות. [עברית]



6. [תודה לנתלי] למייקל שייבון יש ספר חדש, Telegraph Avenue, והוא נותן סמפלר חינמי מתוכו לקריאה, שכולל טקסט וגם מוזיקה. אפשר לקרוא אונליין או להוריד לקורא הנייד החביב עליכם. [אנגלית]
7. [תודה לחן] הלייבל Saddle Creek מציע לכם סמפלר להורדה, עם שירים של ברייט אייז, מריה טיילור, Cursive ועוד אמנים שכדאי להכיר. [מפ3, סטרים, שלם כמה שתרצה]

קרא/י את המשך הפוסט

ביום ראשון הזה, 29 ביולי, ייפתח תדר במשכנו החדש ברוטשילד 7 (רוטשילד פינת הרצל. הכניסה מאחד העם, מאחורי המכון הצרפתי). צפויה לנו עונה חמה במיוחד במקום החדש, ובוואלה מדווחים כי "מודי בר און יגיש תוכנית לילית. מנחים נוספים שיגיעו לשדר באולפן/בר הם תמיר מוסקט, עוזי נבון, פינצי (מלהקת מונטיפיורי), ריף כהן, אייל תלמודי, ניב ארזי, די ג'יי יוגו, רדיוטריפ, דיג'י מש ומאור כהן, קאי ואורי כינורות, ספי רמירז, הקטיק, אייל תלמודי ועוד רבים וטובים".

בין שאר האחרים, גם אני אשדר שם, כל יום ראשון מ-17:00 עד 19:00. ויום ראשון הקרוב, כאמור, יהיה יום השידורים הראשון ולכן גם החגיגי. קוואמי יפתח את השידורים עם מהדורה של "הקצה" שתועבר לייב גם ברדיו הקצה וגם בתדר (כל תכניות "הקצה" יועברו בשתי התחנות במשך הקיץ), ואחריו אני אעלה ואשדר… מה?

א-הא. כאן אתם נכנסים.

בעונה הקרובה של תדר אני הולך לנסות כמה דברים חדשים, לבדוק את הגבולות ואת היצירתיות ואת סבלנותם של אנשי תדר. אחד הרעיונות שאני גורר כבר שנתיים הוא להביא איתי לתדר את הקוראים של העונג. והנה, מצאתי דרך.

ביום ראשון הזה, בתכנית הראשונה, אתם תהיו העורכים המוזיקליים. אשדר רק שירים שאתם תבחרו!

אז איך משתתפים?
1. בוחרים שיר. תחשבו שקיבלתם עכשיו תכנית רדיו משלכם ואתם צריכים לבחור את שיר הפתיחה – מה תבחרו?
2. שולחים למייל >teder@haoneg.com את קובץ המפ3 (לא קישור ליוטיוב!). השתדלו לשלוח עד שבת בבוקר, כדי שאספיק לעבור גם על השיר שלכם לקראת התכנית. נא לא לשלוח יותר שירים! תודה לכל השולחים!
3. מוסיפים כמה מילים: השם שלכם (כי כולם יקבלו קרדיט בשידור), וקצת על השיר. למה בחרתם דווקא את השיר הזה? תכתבו מה שבא לכם, החל מ"כי זה אחלה שיר" וכלה בסיפור אישי שקשור לשיר, או כל דבר אחר שתרצו שאגיד על הבחירה שלכם. אפשר גם להקדיש, אבל אל תתקמצנו במילים.
4. מאזינים לתכנית באתר של תדר ביום ראשון, 29 ביולי, 17:00 עד 19:00.

אל תפספסו.

כאן אפשר לשמוע את התכניות שלי מעונת 2011 של תדר, כולל אירוחים של ברי סחרוף, נעם רותם, רונה קינן, שמעון אדף, תמיר מוסקט ויהוא ירון.

בשנים האחרונות, אחרי שנים רבות של אנטגוניזם בלי הסבר ממשי, מצאתי את עצמי הולך ומתאהב בירושלים. רוב החברים שלי טפחו לי בהבנה פטרונית על הכתף, בבחינת "הגיע הזמן באמת, חביבי", ורק קומץ עקשנים המשיך להתעקש שאין מה לחפש שם (הם זכו ממני לאותה טפיחה פטרונית של "אל תדאג, יום אחד גם אתה תבין"). מאז שניצתה בי ההתאהבות, חיפשתי הזדמנות לבלות כמה ימים רצופים בשיטוט בירושלים, ופסטיבל מתחת להר, שייפתח ביום שני הקרוב (30.7) ויימשך עד מוצ"ש (4.8) יספק לי עכשיו את ההזדמנות לה חיכיתי.

מה זה הפסטיבל הזה, בעצם? כי בקריאה ראשונה הכותרת שלו ("פסטיבל לאמנות ציבורית חדשה") הרתיעה אותי. אני מודה, יש מעט דברים יותר מקושקשים בעיניי מטקסטים שמודבקים ליד יצירות אמנות במוזיאון או גלריה ומדברים על דברים כמו קו דיסהרמוני שמייצג את השיחה בין האובייקט לייצוגי המרחב בזירה הישראלית – דברים כאלה הם סינית בשבילי, ואני תמיד מרגיש שזו שפה פנימית שנכתבה על ידי אנשי אמנות עבור אנשי אמנות. כשאני נתקל בדברים כאלה אני תמיד מרגיש שמשאירים אותי בחוץ. ואני לא רוצה להיות בחוץ.

אבל אז התיישבתי לקרוא על האירועים ב"מתחת להר" ושוחחתי קצת עם עומר קריגר, שאוצר את הפסטיבל, והתברר לי שמה שמפריע לי בכל הפעמים שאני נכנס למוזיאון הוא בדיוק הקיר הזה שהפסטיבל הזה מנסה לשבור. ב"מתחת להר" טוענים שאמנות יכולה וצריכה לצאת מהקירות הסגורים ומהשיחות הסגורות של "סצינת האמנות", ולהישפך בזרם צבעוני של שמחת חיים אל הרחוב, ולהתערבב בו. לא להיות אמנות שמנותקת מהחיים היומיומיים ומתקיימת במעגל סגור, אלא אמנות שהיא חלק בלתי נפרד מהרחוב והשוק והפאב שאנחנו מסתובבים בהם, שנגישה לכל מי שרוצה לא רק לצפות בה אלא גם להשתתף בה.

וזה קוסם לי. להתקרב. תחשבו על הרגע הזה שאתם נעצרים ומחייכים מול להקה שמנגנת בשדרות רוטשילד או במדרחוב בירושלים. גם אם הלהקה לא טובה, כשרואים פתאום ארבעה מוזיקאים עושים ברחוב הפתוח את מה שאנחנו רגילים לצרוך רק בסיטואציה מאוד מוקפדת (כרטיס, תאורה, באר, קירות) ומתערבבים ביומיום שלנו – אין ברירה אלא להיעצר ולחייך לרגע. מבחינתי, אני מחייך כי אני לא צריך לצאת מהעולם של הרחוב ולהיכנס לעולם של מועדון או של אתר מוזיקה כדי לחוות אמנות. אמנות היא בכל מקום.

בקיץ בשנה שעברה הפוליטיקה יצאה ממסדרונות הכנסת הרשמיים אל הרחוב. אנשים ישבו בכפכפים סביב שולחנות וספסלים ברחוב וניהלו שיחות מעמיקות על מה שקורה בחיים שלנו ובחברה שלנו. אנשים יצאו החוצה כדי לשנות, לנער את העיתונים עד שהפוליטיקה תישפך מהם אל הרחוב ותהיה שלנו. שלנו. בעיניי, "פסטיבל לאמנות ציבורית חדשה", כשמתרגמים את הכותרת שלו לעברית פשוטה, עושה אותו הדבר לאמנות. באירועים מסקרנים כמו "קריוקי פוליטי" (שבו אנשים מהקהל עולים לנאום נאומים גדולים מהעבר) או "Scripted smalltalk", כל האורחים הופכים להיות משתתפים באירוע, והאמנות הופכת להיות שלי, שלכם, שלנו. פרויקט "אמנית העיר" הכניס שתי אמניות לעיריית ירושלים כדי ליצור אמנות מתוך מה שהן רואות במחלקות היבשות ובאנשים שמקבלים החלטות. וכל הפסטיבל יסתיים בהפגנה ברחובות העיר, הפגנה אמנותית אבל גם פוליטית, שתצעק שהציבור זה אנחנו, ושהדבר הזה שאני שונא שקוראים לו "המרחב הציבורי" (הרחוב, השדרות, המדרכות, החניות) הוא שלנו.
ואם זה לא לשפוך את האמנות החוצה מהגלריות ולהחזיר אותה לכולנו – אמנים ולא אמנים – אז אני לא יודע מה כן.

ואני אוהב שפותחים שערים. שמשחררים. ויותר מכל אני אוהב להיכנס לסיטואציה תרבותית מסקרנת שאין לי מושג איך היא הולכת להיגמר, ולשחרר בעצמי. לחוות, להתפעל, להתפלא.

ואז בטוויסט שאפילו לא חלמתי עליו, האנשים של "מתחת להר" הזמינו אותי להצטרף לכל הפסטיבל, לשוטט במשך שישה ימים בירושלים בין אירוע לאירוע, ולתעד. את התיעוד שלי תוכלו לקרוא בטוויטר שלי (ובהאשטג #מתחתלהר, שאתם מוזמנים להשתמש בו), בפייסבוק של העונג וכמובן בבלוג של עונת התרבות של ירושלים, החל מעכשיו (כמובן שהקצב יתגבר ביום שני, כשייפתח הפסטיבל).

אני לוקח את ההזמנה שלהם אליי ומעביר אותה גם אליכם: בואו. קפצו לירושלים או צאו מהבית אם אתם כבר בירושלים, תעברו על רשימת האירועים הזולים-עד-חינמיים ובואו להשתתף, לחוות, להתנסות בשיחרור האמנות מהכובד של "עולם האמנות" (וזה לא אומר שהיא תהיה אמנות פחות רצינית, אלא רק יותר פתוחה).

הנה כמה אירועים ספציפיים שסימנתי לעצמי כמומלצים:
קריוקי פוליטי – במקום שירים, נאומים גדולים מההיסטוריה. הקהל יריע לכם, הכדור הצהוב יקפוץ מעל מילות הנאום לפי הקצב, ואתם תהפכו לפוליטיקאים לרגע. כן, מותר לאלתר.
סדנת מוזיקה להפגנות עם מאיה דוניץ – הכנת יצירה מוזיקלית לקבוצה גדולה, לביצוע בהפגנת רחוב
כתיבה משותפת עם אבנר עמית – איך אפשר לכתוב שיר בקבוצה? איך יוצרים אמנות שלא שייכת לאדם אחד?
בסטת אבטיחים – בקיץ 1968 פתחו כמה פנתרים שחורים באסטה משותפת להם ולפלסטינים ממזרח ירושלים. כל ערב היו שם חפלות, שיחות ומפגשים. קוקו דרעי וראובן אברג'יל יפתחו את הבסטה שוב, ויהיו שם מפגשים, סיפורים ומופעים ומלא אבטיחים.
כתבת חדשות יומית – כל יום ב-18:50 יעביר אמן אחר כתבת חדשות שיצר וערך, ב"לונדון וקירשנבאום".
ועוד דברים מפתיעים ויצירתיים שמפוררים את הקיר הזה שבין אקטואליה לאמנות, פרטי לציבורי, פלצנות לכיף גדול.

כל התמונות בפוסט השבוע (חוץ משיר הפתיחה והסיום) הן מתערוכת הסיום "מוסיקוגרפיה, קומפוזיציות ליומן מוזיקלי" של שיר בגר, בוגרת בית הספר לעיצוב בסמינר הקיבוצים. התערוכה שלה מתבססת על יומן אישי של מכורה למוזיקה (don't I know it!) שהולכת להופעות, מתווכחת על מוזיקה ומחפשת תמיד את הדבר המלהיב הבא. תערוכת הבוגרים פתוחה עד ה-26 בחודש, קפצו. תודה, שיר!

1. נדמה שהשם מוריס אל מדיוני פשוט תמיד היה שם, מרחף איפשהו באוויר. עובדה: כבר בפעם הראשונה ששמעתי אותו הוא נשמע לי מוכר. לאור העובדה שמדובר במוזיקאי בן 84, התחושה שהוא תמיד היה פה היא פשוט נתון פיזיקלי עובדתי עבור כולנו (אם קורא כרגע בעונג מישהו מבוגר יותר מ-84, אני רוצה לתת לך חיבוק ברגע זה). ועם זאת, אני הגעתי אליו באיחור, מה זה איחור, פיגור רציני. ראיתי ושמעתי אותו בפעם הראשונה באחד מערבי "גלוקאלי" של הבלוג השכן קפה גיברלטר, אולי אפילו הערב הראשון בסדרה. הוא הגיע עם יד אחת שבורה והתארח בהופעה של מישהו אחר, ובכל זאת גנב בלי שום בושה את ההצגה כולה. לאחרונה שמו עלה שוב בשיחה עם חבר, ונזכרתי שבאמת אהבתי מאוד את מה ששמעתי, אז יצאתי לחפש מוזיקה שלו. לא היה קל למצוא, אבל תמיד אפשר לסמוך על הציפור הכחולה. Cafe Oran שלו מ-1996 נפתח במעין מחרוזת בין שני שירים, "Bienvenue/Abiadi", שאני שומע כל ערב כבר שבועיים, עם הקיץ הים תיכוני הלוהט הזה, שהופך את הערבים עם החלון הפתוח למעדן חושני של ממש. אל מדיוני מנגן בפסנתר מוזיקה שאומרים לי (אני לא מבין כמעט כלום בתחומים האלה) שהיא נקראת ראי, מוזיקה אלג'יראית שמערבבת השפעות צרפתיות, ספרדיות, ערביות ואפריקאיות. אצל אל מדיוני יש אלמנטים חזקים להפליא של ג'ז (וג'ז צועני), ואת הערבוב הבלתי נמנע של מוזיקה ותרבות צרפתית וצפון אפריקאית. Oran שבכותרת הדיסק היא עיר באלג'יר שבה נולד הראי, ואל מדיוני פתח לי צוהר בלב אל מוזיקה שמכניסה לתוכו הרבה מאוד שמחת חיים וגם קצת עצב, שימהל את העניין כדי שיהיה מעניין. אל מדיוני, אגב, חי בארץ. הוא מופיע כל הזמן בחו"ל, גם בגילו המתקדם, אבל ב-22 באוגוסט יתן הופעה בצוותא בתל אביב. אני אהיה שם. [מפ3]



2. Jesus and the Mary Chain יופיעו בבארבי בתל אביב, ב-18 וב-19 באוקטובר! [עברית]
3. חדשות לא מפתיעות: המופע של הקרדיגנז בישראל בוטל, בשל מכירת כרטיסים דלה. [עברית]



4. אז רז ישראלי פרסם בנרג' טור על מחאתו של דודו אהרון כנגד גלגלצ, בטענה שלא משמיעים אותו שם ולא בצדק. קראתי את הטור והרגשתי אי-נוחות רבה מהטענות והנימוקים שבו, אז פרסמתי כאן בעונג טור תשובה, והתפתח בו גם דיון מעניין. הדיון גלש גם לבלוג "אפס אחד" שהציע זווית אחרת, רפלקסיבית ורחבה יותר לדיון בין ישראלי לביני. [עברית]
5. אני לא מסתיר את התלהבותי האולי-מוגזמת מאלון עדר, שבעיניי הוא אחד הדברים הכי טובים שקורים עכשיו במוזיקה הישראלית. יש בו יכולות הלחנה חריגות (תחשבו בכיוון הרכטרי), חוש טבעי לגרוב ולהוּקים פופיים ממכרים, ואיזה נונשלאנט מוצלח שמשווה אופי זרוק לכל הסיפור. בן שלו קלע בול כשכתב משהו כמו "מוזיקאי מחונן שעושה מוזיקה זרוקה". השבוע הוא שלף מהכובע עוד ארנבון, בדמות EP קטן וחינמי שמנוגן כולו על קסיו. אפשר להסתכל על זה בתור הצד הבהיר לאי-פי הקסיו האפלולי של מורפלקסיס (ואפשר לא). [בנדקאמפ]



6. אנג'ל הייז, שבשבוע שעבר פתחה את העונג עם "New York" שלה, נותנת להורדה חינמית את כל המיקסטייפ החדש שלה, או האלבום החדש שלה, איך שתרצו לקרוא לזה. [מפ3]

קרא/י את המשך הפוסט

רז ישראלי פירסם בנרג' טור שעורר בי הרבה מאוד אי נוחות. ישראלי – ואני לא נטפל אליו אישית, כי הוא מייצג תופעה רחבה הרבה יותר של עיתונאים, פשוט את הטור שלו קראתי – מתייחס לטענות של דודו אהרון כי גלגלצ מפלה אותו ואת המוזיקה שלו לרעה. ישראלי טוען שזו זכותה של גלגלצ, ולמעשה זכותם של העיתונאים שמתעלמים מאהרון ומהז'אנר שלו באופן כללי. הוא גם מנמק את הזכות הזאת בכמה דרכים.

הנימוקים שלו, וכמה הנחות מובלעות שלפחות לעיניים שלי זינקו מהטקסט, גרמו לאי-נוחות הזו, על גבול הלא-נעים-לי-בבטן-אוי-מה-אכלתי-היום, שהביאה אותי להתיישב ולנתח טור שלם, דבר שלמיטב זכרוני לא עשיתי מעולם ואני מתפתה להבטיח שלא אעשה שוב. אני ממליץ לכם לקרוא קודם את הטור של ישראלי, הוא די קצר, ואל תסמכו רק על הציטוטים שאני מביא מתוכו.

ישראלי נאחז בשני נימוקים עיקריים לכך שזה לגמרי בסדר שתחנה (צבאית, שממומנת מהכיס של כל אזרח ישראלי, בלי קשר לטעמו המוזיקלי) או כלי תקשורת אחרים (שקובעים מדיניות, משפיעים כלכלית ותרבותית וחברתית) יתעלמו מהפופ המזרחי בכלל ומדודו אהרון בפרט.

הנימוקים שלו, בניסוח מקוצר שלי, הם:
1. הוא עושה מלא כסף גם בלעדינו.
2. זה לא אמנות זה.

הוא טועה בשניהם. תנו לי להסביר למה.
קרא/י את המשך הפוסט