פופ, מזרחי, ופופ מזרחי
רז ישראלי פירסם בנרג' טור שעורר בי הרבה מאוד אי נוחות. ישראלי – ואני לא נטפל אליו אישית, כי הוא מייצג תופעה רחבה הרבה יותר של עיתונאים, פשוט את הטור שלו קראתי – מתייחס לטענות של דודו אהרון כי גלגלצ מפלה אותו ואת המוזיקה שלו לרעה. ישראלי טוען שזו זכותה של גלגלצ, ולמעשה זכותם של העיתונאים שמתעלמים מאהרון ומהז'אנר שלו באופן כללי. הוא גם מנמק את הזכות הזאת בכמה דרכים.
הנימוקים שלו, וכמה הנחות מובלעות שלפחות לעיניים שלי זינקו מהטקסט, גרמו לאי-נוחות הזו, על גבול הלא-נעים-לי-בבטן-אוי-מה-אכלתי-היום, שהביאה אותי להתיישב ולנתח טור שלם, דבר שלמיטב זכרוני לא עשיתי מעולם ואני מתפתה להבטיח שלא אעשה שוב. אני ממליץ לכם לקרוא קודם את הטור של ישראלי, הוא די קצר, ואל תסמכו רק על הציטוטים שאני מביא מתוכו.
ישראלי נאחז בשני נימוקים עיקריים לכך שזה לגמרי בסדר שתחנה (צבאית, שממומנת מהכיס של כל אזרח ישראלי, בלי קשר לטעמו המוזיקלי) או כלי תקשורת אחרים (שקובעים מדיניות, משפיעים כלכלית ותרבותית וחברתית) יתעלמו מהפופ המזרחי בכלל ומדודו אהרון בפרט.
הנימוקים שלו, בניסוח מקוצר שלי, הם:
1. הוא עושה מלא כסף גם בלעדינו.
2. זה לא אמנות זה.
הוא טועה בשניהם. תנו לי להסביר למה.
1. הוא עושה מלא כסף גם בלעדינו
במילותיו המדויקות של ישראלי (עשיתי קופי-פייסט, באמת, כולל ה"כמו" הלא תקני הזה):
הדבר המרגיז ביותר הוא, שדווקא דודו אהרון, צעיר בן 27 שהרוויח ב-2011 11.5 מיליון ש"ח, שהפופולריות שלו נכון לעכשיו מתחרה אך ורק בזו של אייל גולן בכמעט כל פרמטר אפשרי כולל מכירות אלבומים והשמעות ברדיו, צריך מכבש יחסי ציבור צמוד שיתלונן על חוסר הצדק המשווע שנגרם לו, ממש אפליה פושעת. הקידום של המחאה הזאת כל כך לא פרופורציונלי לעובדות בשטח, המרמור של אהרון ושות' כל כך לא רלוונטי להצלחתם בפועל, שנדמה כמו מר אהרון הצעיר רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה מבלי להותיר סיכוי לאמנים אחרים ללקק מעט מהקצפת.
קראתם? אוקיי, בואו נפתח את זה.
אז דודו אהרון הוא צעיר וזה עומד ביחס מפתיע לכמות הכסף שהוא עושה, וזה הופך את הטענה שלו, שחסר לו משהו, למרגיזה (( אני משתדל לא להיאחז במילים אלא בטיעון שלם, אבל שימו לב שהטענה של אהרון לא מעוררת תהייה או הרמת גבה, היא מעוררת כעס. כעס. ועוד כעס יוצא דופן בין כמה דברים (כי זה "המרגיז ביותר"). )).
למה? כי הוא גם ככה מרוויח המון כסף בלי שגלגלצ או רז ישראלי יתנו לו מקום, אז מה הוא בכלל מתלונן?
הנה הנחה מובלעת מספר 1: הרי כסף הוא המטרה היחידה של כוכבני הפופ האלה, לא?
אני לא מכיר את דודו אהרון (וגם לא את רז ישראלי) ולא יכול לדעת לבטח מהם השיקולים והמניעים שלו. אבל בתור ישראלי שאמנם לא מעורה בסצינת הפופ המזרחי (או הים תיכונית, תקראו לזה איך שתרצו) אבל כן שומע וקורא ומשוחח על מוזיקה ותרבות ישראלית מדי פעם, אני יכול די בקלות לחשוב על כמה מניעים אפשריים אחרים של אהרון, שהם לא הרצון לעוד כסף למרות ההון הנורא מרגיז שלו.
טענה אפשרית אחת היא שאהרון, אף על פי שהוא לא ממשיך דרכם המוזיקלי הישיר של זהר ארגוב, ג'ו עמר ובועז שרעבי (טענה של ישראלי שמגיעה בהמשך הטור שלו), הוא כן מודע למאבק החברתי-תרבותי שהם ליוו והיו סמלים שלו. הוא היה ילד מזרחי ויש לו הורים ודודים וסבים מזרחיים שחיו בתוך התרבות הישראלית יותר משבועיים. אהרון כנראה מודע לכך שבמשך דורות על גבי דורות ההתעלמות מהתרבות המזרחית לא נבעה מכך שכוכבים מזרחיים עשו ימבה כסף ולא היה צריך לקדם את מי שגם ככה עושה ימבה כסף. הוא בוודאי יודע שגם בישראל 2012 יש אפליה עדתית, יש הנחה רווחת בהרבה מאוד מקומות שתרבות מזרחית ו\או עממית היא נמוכה ((מעניין האם מקבילתו העיתונאית של רז ישראלי במדור האוכל של מעריב, למשל, לא יכתוב על עראק, על חומוסייה אגדית או על מסעדת דגים, כי זו תרבות לבנטינית ים-תיכונית. )). אולי הוא מסתכל למעלה ורואה את תקרת הזכוכית, זו שרז ישראלי מסמן בספריי צבעוני בעצם הטור שלו, וחושב לעצמו שיש לו (לאהרון, ששינה את שם המשפחה שלו מהַרוּן, ואני לא חושב שמישהו צריך הסבר למה) את מה שדרוש כדי לשבור אותה כדי שתהיה לו ולמה שהוא מייצג השפעה תרבותית רחבה יותר, לא רק כדי שחשבון הבנק שלו יהיה רחב יותר.
אולי. אני לא יודע, אבל זו לא אופציה מופרכת.
טענה אפשרית שנייה היא שאהרון הוא אמן (או בדרן, איך שתרצו) שמתפרנס מהמוזיקה שלו, ומאיזה סיבות שלא יהיו – כסף, קהל, הפצת מסר ותרבות – הוא רוצה להרחיב את הקהל שלו. אני לא שומע אף עיתונאי מתלונן על כך שסטארטאפיסט עושה אקזיט מטורף של 11.5 מיליון שקל בגיל 27 ואז ממשיך לחפש שווקים להתרחב אליהם, זה נתפס כהתנהגות לגיטימית לגמרי, ולא בלתי סביר שאהרון עבד הרבה יותר קשה והרבה יותר זמן כדי להרוויח את הכסף הזה. אהרון מזהה בתחנת המוזיקה הפופולרית ביותר הארץ שוק גדול מאוד שמסרב לתת לו להיכנס, וחושב שזה לא צודק. הוא חושב שזה לא צודק במיוחד לאור העובדה שהמוצר שאהרון מוכר (וזה לא משנה כרגע אם זה שירי פופ, אנציקלופדיות או בובות של הלו קיטי) הוא מוצר שיש לו דרישה גדולה מאוד בכמעט כל שכבות החברה. הוא רואה פה טעם לפגם.
בין אם אני מסכים עם אהרון או לא, אני רואה טעם לפגם בטענה של ישראלי שאם הזמר הזה גם ככה מרוויח הון תועפות (( ובואו לא נשכח לרגע שזה לגמרי לגיטימי, ושלא מדובר פה במרמה, הונאה או פשע, אלא פשוט בבדרן מאוד מצליח.)), אין שום סיבה לשדר אותו בגלגלצ או לסקר את האלבום החדש שלו. איכשהו, אני מתקשה לדמיין את ישראלי נזעק על כך שבגלגלצ כן מקדמים ובעיתונות כן מסקרים סינגלים חדשים של עידן רייכל או שלמה ארצי (כרגע בפלייליסט), שמרוויחים כל אחד כ-10 מיליון שקל בשנה רק בארץ (רייכל מצליח מאוד גם בחו"ל), וההכנסות של שניהם מתמלוגים על זכויות יוצרים, זכויות מכניות וזכויות ביצוע מגיעות לסכומי עתק שגם אהרון יקנא בהם.
2. זה לא אמנות זה
ביקורת היא פרסום (…) אנחנו – מבקרים, עורכים, קובעי פלייליסטים – אנשים, ואם קיים סיכוי לקדם אלבום ראוי ששואף ליותר מלעשות שמח לשתי דקות עד הלהיט הבא, הרי זה משובח.
נתחיל בלא להכליל. אני מכיר הרבה מאוד מבקרים, עורכים וקובעי פלייליסטים שישמחו לקדם אלבום ששואף לעשות אך ורק שמח עד הלהיט הבא. הם עובדים בתחנות הרדיו האיזוריות, הם כותבים במקומונים, מיעוטם אפילו בעיתונים ארציים (למשל חגי אוזן המוצלח, שמבקר נהדר מוזיקה מזרחית כולל פופ מזרחי).
ה"אנחנו" של ישראלי הוא שקוף בשבילו. "אנחנו" זה מה שהוא שייך לו, כלומר הפלג בתקשורת התרבות הישראלית שחושב כמוהו שרונה קינן אומרת משהו אמיתי וחשוב יותר על החיים של מי ששומע אותה מאשר מושיק עפיה או דודו אהרון ((זה לא ממש משנה מי מהם, כי הם אותו הדבר ואפשר להחליף בלי לשים לב, כפי שעולה מהשורה של ישראלי: "דודו אהרון לא צריך אותי וגם לא את גלגלצ (…) אם יפסיק לעבוד ליומיים יצוץ לו בכל מקרה איזה קובי פרץ או מושיק עפיה להחליפו". )). זה כל כך ברור לו מאליו שלא צריך אפילו לנמק את זה. הרי זה לא שיש לאהרון משהו להגיד, בשירים שלו,בפרסונה או בתרבות שהוא מייצג. הוא לא כמונו, שמתעניינים באמנות, הוא מתעניין רק ב… בידור.
מה שעיתונאים כמו ישראלי – שוב, כמשל, אני יכול להחליף את השם הזה בהרבה מאוד שמות של מבקרי וכתבי תרבות אחרים ועליהם אני מדבר פה – לא מוכנים בשום צורה לקבל, או אפילו לשקול, הוא את האפשרות שלשיר שמח ופשוט יכולה להיות חשיבות ומשקל רגשי, תרבותי, חברתי וכן, גם מחשבתי, אצל מי שאוהב אותו. לא לקבל את זה, זה להניח שאלפי האנשים שקופצים עם חיוך ענק על הפנים שלהם במופע של דודו אהרון הם קופים מטומטמים או עדר כבשים. יכול להיות שזה מה שגם אתם מניחים, ואם אתם מניחים את זה, תעצרו רגע לחשוב על האפשרות שיש מישהו שחושב בדיוק ככה עליכם בגלל התרבות שאתם אוהבים (או הישוב שממנו באתם, או מה שאתם לובשים, או הארץ שבה נולד סבא שלכם).
בום פם, מאדנס, ביונסה, כהן@מושון, הפט שופ בויז, קולדפליי.
אלה שישה מוזיקאים שעושים מוזיקה מלהיבה ומקפיצה ונטולת כל יומרות עומק, חוץ מהעומק שמוסיפים לה האנשים שכותבים עליה ומנתחים אותה ((וזו לגמרי זכותם, וזה אחלה, וככה יצירה תרבותית מתפתחת ומהדהדת ומתרחבת דרך הראשים והמחשבות של האנשים שקולטים אותה ומרחיבים אותה.)). אני די בטוח שלרוב העיתונאים שמתבטאים כנגד ההצלחה של הפופ המזרחי לא תהיה בעיה לכתוב עליהם ביקורת ולקדם אותם. אני בטוח שכל אחד שקורא את זה יצליח למצוא ברשימה הקצרה הזו לפחות אמן אחד שהוא אוהב שירים שלו. ועם זאת, אני לא חושב שמישהו יחשוב שזה סבבה לגמרי להדיר את כל הלהקות האלה מתחנת הפופ המואזנת ביותר בארץ, בטענה שהם עושים משהו שמח ופשוט שגם ככה מצליח כלכלית.
אבל זה לא תופס, כנראה, לדודו אהרון:
ומה יש לכתוב על הלהיט החדש של דודו אהרון? שהוא יותר שמח או פחות שמח? שהוא יותר קליט או פחות קליט? שהוא בלדה מרגשת עם פוטנציאל להיות להיט חתונות אולטימטיבי?
קודם כל, נהיה לי קצת מגעיל בפה מהפסקה הזו באופן כללי. זה לגמרי בסדר לא לאהוב את דודו אהרון, ולחשוב שהשירים שלו הם סתמיים. אבל הפסקה הזו נגועה בזלזול עמוק, ולפחות לטעמי, זלזול לא צריך להימצא בארסנל הכלים של כותב תרבות.
דבר שני, בואו נחשוב: מה יש לכתוב באמת על הלהיט החדש של דודו אהרון? עזבו לחשוב, הנה דוגמה. עומר סנש (גילוי נאות: חבר קרוב שלי, אבל אני לא בטוח שזה רלוונטי כאן) כתב לפני שנתיים טור על האלבום החדש של דודו אהרון. ספוילר: הוא חשב שזה דיסק מעפן. אבל הוא לא התעצל, והוא ניצל את ההזדמנות כדי לשאול את הזמרים המזרחיים שאלה נוקבת ומנומקת: איך אתם מגיעים מרקע תרבותי עשיר ומעניין למוצר פופ שטוח ומשעמם? והאם ההצלחה ההיסטרית של זמרים כמו אהרון מסמלת סוף סוף את האינטגרציה התרבותית לה ייחלנו? ויש לו אפילו פידבק (שלילי ברובו אבל כזה שמגיע מהקשבה אמיתית לשירים) להפקה ולשירה. הנה, זה משהו אחד מעניין, רלוונטי ולא מגעיל שאפשר לכתוב על הלהיט החדש של דודו אהרון, גם אם בעיניך זה חרא שיר.
ואז ישראלי מנמק:
העברית העילגת, תחושת פס הייצור הנלווית להאזנה ללהיטים הים תיכוניים, חוסר השאיפה המינימלית לנסות ולאתגר אפילו טיפה את האוזן והמסחריות הבוטה של הז'אנר, על כל אלה נשפכו מילים רבות שלא פגעו במילימטר בפופולריות הגואה של הסגנון התבניתי שהשתלט על כל חלקה טובה בטלוויזיה, ברדיו ובחנויות התקליטים.
ואתם יודעים מה? אני מסכים עם כל מילה. הכל נכון. באמת נשפכו המון מילים, והמילים האלו לא פגעו בפופולריות (כי הצלחה ביקורתית =\= הצלחה פופולרית). אני פשוט לא מסכים עם המשפט הבא:
על רקע ההצלחה העצומה שלו ורדידות החומר, ההתנגחות של דודו אהרון בגלגלצ היא לא פחות מקוממת.
הרשו לי להציע תגובה מנומקת למשפט הזה: אה, לא היא לא.
כי גם אם מסכימים שהעברית עילגת (העברית של עמיר לב או של אריק ברמן היא אף פעם לא עילגת?), שיש תחושת פס ייצור (כמעט בלתי נמנעת כשמדובר בפופ), שאין ניסיון לאתגר אפילו טיפה את האוזן (קרן פלס? אביב גפן? גלעד שגב? מטרופולין? יזהר אשדות? אני מעתיק פה מהפלייליסט של גלגלצ, התחנה שבה לא צריך לשדר שירים של דודו אהרון כי הם לא מאתגרים את האוזן) – גם אם מקבלים את כל הטענות האלו כטענות תקפות לכך שפופ מזרחי הוא נחות אמנותית יחסית לשאר הז'אנרים המצליחים בארץ… הטענה של דודו אהרון עדיין תקפה. כמות ההשמעות שלו ברדיו הארצי לא מייצגת את ההשפעה התרבותית שלו בפועל, והטענה שיש כאן טעם לפגם היא לגיטימית.
אבל לא רק שמבחינתו של ישראלי היא לא לגיטימית, היא מקוממת. שוב חזרנו לכעס הזה, לפלישה לשטח שלאהרון אין זכות להיכנס אליו. חשוב לי לציין: אני מסכים עם הטענה הבסיסית של ישראלי – זכותו של כל מבקר תרבות לכתוב על מה שהוא רוצה ולא לכתוב על מה שהוא לא רוצה. אבל: א. מחובתו של המבקר לקחת אחריות על הבחירה שלו, ואם היא כוללת הדרה של תחום מסוים, לשקול איך זה משפיע על התרבות והחברה שמסביב. ב. לא זו הייתה הקובלנה של אהרון.
ישראלי, שאני מרשה לעצמי לנחש שהוא לא שומע הרבה פופ מזרחי (גם אני לא), כותב בישירות משפט שחזר בווריאציות ובהתפתלויות רבות מספור בהמון דעות וכתבות על הנושא בשנים האחרונות ((משפט שיש סיכוי שגם אני, בכסילותי, פלטתי פעם, ואם זה אכן קרה אני מתחרט מאוד)). אצל ישראלי זה מנוסח ככה:
המונוכרומטיות של הזמר הים תיכוני החדש מבזה את הזמר המזרחי האותנטי.
חשוב לי להבהיר משהו פשוט: הפופ המזרחי ((סליחה, "הזמר הים תיכוני", חלילה מלהיכנס לזהות מזרחית פה…)) הוא לזמר המזרחי השורשי מה שביונסה היא לסול של ארית'ה פרנקלין, מה שארית'ה היא לגוספל, מה שהגוספל הוא לשירה שבטית אפריקאית. אתם מבינים את כוונתי? כל אחד הוא עיבוד פופולרי ותבניתי יותר של קודמו, שמתרחק משורשיו. וזה בסדר, למען השם, ככה פופ עובד. ככה הוא מתפתח.
ההתעקשות על אותנטיות תשאיר אותנו עם מוזיקה הולכת ומתנוונת, הולכת ונהיית צרה. אותנטיות זה רק מאפיין אפשרי אחד בהערכה של מוזיקה, אבל הוא הפך לדבר המרכזי אצלנו כי גדלנו על האתוס הצעיר למדי של הרוקנ'רול. למעשה, גם שם ברוב הפעמים הוא היה שטות מוחלטת. האם דיוויד בואי הוא "אותנטי", עם כל תחפושותיו? האם דילן הוא "אותנטי", עם כל הביוגרפיות המומצאות והדמויות שהוא לובש ופושט בכל שיר?
אבל אותנטיות נכנסת לכאן כי אנחנו לא באמת מדברים על הצלחה כלכלית, ואנחנו לא באמת מדברים על מאפיינים מוזיקליים, ואנחנו לא באמת מדברים על הזכות של עיתונאים להחליט על מה לכתוב.
אנחנו מדברים על מזרחיים, ועל תרבות מזרחית, ועל תרבות מזרחית פופולרית שנורא, נורא מצליחה. כל כך מצליחה, שהיא יורקת בפני כל העקרונות של פיהם חונכנו בתרבות המערבית, האשכנזית, האליטיסטית ((כן, גם אלה מאתנו ששם המשפחה שלהם הוא חג’ג’)) של המאה העשרים בישראל, לפיהם זה ברברי למחוא כפיים ולרקוד על השולחן לקצב פשטני ועממי כשאתה שמח (אבל, רגע… לא כשמדובר במוזיקה בלקנית, נכון? או בסבא שלי בשטייטל בהונגריה, נכון?), לפיהם אם אמן מזרחי מצליח הוא חייב לעשות את זה בדרך שאנחנו קבענו שהיא נכונה וראויה, עם טקסטים של עלי מוהר ולא של יוסי גיספן, עם לחנים של יוני בלוך ולא של "עממי", ובלי כל הסלסולים המעצבנים האלה והסינתי והכינורות (אבל לאיזבו מותר!).
התחושה שלי – ואולי אני טועה – היא שבכל פעם שעיתונאים נעמדים על הרגליים האחוריות כדי להגן על התרבות, הם עושים שלוש טעויות מכאיבות מאוד.
ראשית, אני אכן חושב שרבים מהם נבהלים מכך שתרבות עממית פולשת לשטח התקשורתי שמאז שהם זוכרים את עצמם נשלט על ידי אליטה מסוימת שניסתה בכל הכוח למנוע את כניסת העממיות. במקום לברך על הפתיחות ועל האינטגרציה (גם אם היא לא מושלמת, גם אם היא לא לטעמם), העיתונאים האלה מנסים למנוע אותה.
שנית, הם יוצאים מהנחה, אולי אפילו לא-מודעת, שיש דרך אחת מסוימת לספוג תרבות וליהנות ממנה, וזו הדרך שבה הם עושים את זה. דרך אחרת, שכוללת נגיד לשמוח ולרקוד ולמחוא כפיים ולצהלל, היא לא לגיטימית. זו לא תרבות.
שלישית, אני חושב שאפילו רוני סופרסטאר – הנציגה המובהקת של brainless pop לבן ואשכנזי – לא הייתה זוכה לכזו התנגדות מצד העיתונאים אם הייתה מצליחה בכאלה סדרי גודל. עד כמה שזה מצער אותי לומר את זה, אני אכן מאמין שבשורש ההתנגדות, במקום פנימי שרוב העיתונאים לא יודו בו אפילו בפני עצמם, עומדים פחד וזלזול איומים לתרבות המזרחית. איומים. ואתם יודעים מה? זו לא אשמתם. ככה חינכו אותם, אולי בבית, אולי בבית הספר, בוודאות בתקשורת הישראלית שבה הם עובדים. זו לא אשמתם, אבל זו אחריותם. זה מוטל עליהם להתנער מהתפיסה הזו, לעקור אותה מהשורש, ולתת מקום בתקשורת שבה הם עובדים גם לתרבות הזאת.
אני רוצה לצטט פה מישהו חכם ממני, שאמר משהו שלא קשור פה מאוד, אבל קשור פה מספיק:
Show me any guy who ever said he didn't want to be popular, and I'll show you a scared guy. I've studied the entire history of music. Most of the time, the best stuff is the popular stuff. It's much safer to say popularity sucks, because that allows you to forgive yourself if you suck. And I don't forgive myself. Do you?
וזה הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו, כשמתלוננים על בורות ההמונים.
זכותו של אהרון להתלונן, אין מחלוקת על זה. ועדיין, גלגלצ היא לא תחנת המוסיקה היחידה ברדיו, והשירים שלו ושל חבריו מהזאנר מושמעים באופן תדיר בדי הרבה תחנות אחרות. אז כן, אני עדיין חושב שגלגלצ צריכה לשמור על תמהיל מסויים (הרי כן יש שם פופ מזרחי – גולן, ישי לוי, בניון) שהביא אותה להיות כל כך פופולרית, והיא לא צריכה להגרר לכיוון המזרחי (כמו שקרה לערוץ 24) משום שיש כבר רוויה בשוק הזה.. אם יש משהו אישי נגד אהרון, צריך לבדוק את זה, ואם לא, צריך לכבד את ההחלטות של המנהלים שם.
BOOM.
מעולה מעולה מעולה.
גם בי התעוררה הרבה אי נוחות מקריאת הטור (מעבר לכתיבה הרדודה והפשטנית שלו…) ולא יכולת לסנח את מחשבותיי טוב יותר.
בסופו של דבר- לא באמת מעניין אותי אם ישמיעו את דודו אהרון בגלגלצ או לא, מאחר ואני מהאליטיסטים האלה שלא שומעים רדיו כמעט.
מה שכן, אני מסכימה עם הטענה הכללית של רז ישראלי, על כך שזה מגוחך כל הרעש הזה שעושים על כך שגלגלצ "מתעלמים" מנציגי הפופ המזרחי. שנים שמתעלמים במדיה המיינסטרימית ממגוון אמנים מז'אנרים אחרים ואף אחד לא הקים על זה כזו מהומה. פתאום כשזה נוגע במישהו שיש מאחוריו כזו סוללה של יחצנים, אז יש לו היכולת להתרעם על כך ושזה יגיע לכותרות.
המדיה לא תרצה את כולם, לא משנה כמה ננסה. יש מספיק תחנות רדיו אחרות שמשמיעות את דודו אהרון ללא הפסקה.
הודיה – אם נעשה עוול מתמשך במשך שנים, ורק אדם אחד יוצא נגדה (והוא ממש לא הראשון, או היחיד, במקרה הזה) אבל יש לו סוללה של יחצנים, האם טענתו אינה מוצדקת? ואכן, יש מספיק תחנות רדיו איזוריות מסחריות. אבל גלגלצ, כפי שהערתי בקטנה במהלך הטור, ממומנת מהכיס של כולנו, וה"כולנו" הזה בימינו כולל מאסה עצומה של מאזיני דודו אהרון. יש פה בעיה.
אני לא בקיאה עד הסוף בפרטי המקרה, אבל עד כמה שהבנתי- הטענה של אהרון היא על כך שהוא אהוב מאוד על קהל המאזינים של גלגלצ ועל אף זאת, בתחנה מתעלמים ממנו.
הוא לא לוחם צדק אשר מעוניין לשים קץ לעוולות, הוא בסך הכל דואג לעצמו (שזה גם בסדר, זכותו. אותי זה פשוט לא מרגש).
"כולנו" זו בעיה מעצם ההגדרה, כי כמו שכתבתי בתגובה הקודמת- אי אפשר לרצות את כולם.
יפה לך לכעוס. עד לפה מגיע העשן שיצא לך מהאוזניים כשכתבת את זה.
בפסקה האחרונה אתה כותב על פחד. אני רוצה להוסיף שהפחד בעיני הוא לא רק פחד מפני תרבות אחרת, אלא גם פחד של האדם מלגלות סממנים של מה שהיא מייצגת אצלו, בנפשו השמורה והאיכותית. תרבות, מוזיקה, חוויה שהעומק בה הוא שונה מהעומק האינטלקטואלי עלאק תרבותי שרז ישראלי מחפש. אולי יש פחד שמה שמתחיל במחיאת כף ספונטנית עוד יגמר בקו-לו-לו, חס ושלום…
בנוגע לעניין הכספי, הטענה הזאת לא תופסת בעיניי כי המחאה הזאת לא מגיעה מהעם אלא מהאמנים. ר"ל אם העם היה מוחה על העוול, גלגלצ לא הייתה התחנה בעלת הרייטינג הגבוה ביותר ואהרון וחבריו תופסים על העם טרמפ בשביל אינטרסים אישיים גרידא.
גיאחה, זה טור מצוין במיוחד. גם בי המאמר של ישראלי עורר תחושת אי-נוחות עצומה, וזאת למרות שכנראה שלא תמצא אותי מקשיבה מבחירה לדודו אהרון (וכנראה שגם לא לגלגלצ). ניסחת את זה היטב, תודה על זה.
ברגע שגלגצ יתחילו לשדר מזרחית כמו שהקהל "דורש" כל מי שלא שומע מזרחית כבר לא ירצה לשמוע את התחנה… תראה מה קרה בערוץ 24 למשל… זו טרגדיה לדעתי… היא הפכה להיות בדיחה…
גיא,
זה באמת יפה ומאוד "פוליטיקלי קורקט" להתייחס למאמר של ישראלי כאל משהו חשוך, מעט ארכאי, טובל בגזענות וכהנה וכהנה.
לטעמי הדיון צריך להיות מהו תפקידה של התקשורת, ובתוך כך התקשורת ההמונית? במידה ותפקידה לייצר מראה וייצוג לדעות הרוב, הרי שגלגלצ, כתחנה שממומנת על ידי הרוב אמורה לתת ייצוג הולם לכלל האמנים באוכלוסייה, ועל אחת כמה וכמה למר אהרון שהוא ללא ספק אחד הפופולאריים שבאמני ישראל בימינו.
נכון שיש משהו מתנשא בדעות של ישראלי, אבל השאלה האם יש בעיה בהתנשאות מסוימת? לא כל התנשאות וסנוביזם נובעים מגזענות.
על רגשות ותחושות קשה מאוד להתווכח, אולם עם עובדות אנחנו כן יכולים לנסות להתעמת:
עובדה #1
המילים של מרבית השירים בפופ הים תיכוני העכשווי הן נחותות.
עם העובדה הזו קשה להתווכח."מותק מה קורה" "רוצה אותך ואת אינך" וכו'.
זה נכון מאוד שגם להקות רבות אחרות וזמרים לאורך כל ההיסטוריה "חטאו" ואף נקטו בליריקה מוגבלת, שלא לומר עלובה, אבל מדובר בזרם כולל של מילים פשוט מעליבות למאזין.
עובדה 2 #
הלחנים גם הם לא בדיוק משהו חדשני / מאתגר.
רוב השירים קצרים, לא נעשה שימוש בכלים מיוחדים, אין קטעים אינסטרומנטליים ארוכים וכו'. בקיצור, אם כבר המילים בקאנטים, אין איזה לחן מפתיע (כמובן שיש יוצאי דופן מאוד מעטים) או מעניין.
עובדה 3 #
ערך מוסף.
קשה לזכור להיט ים תיכוני עכשווי יותר משנה גג. מישהו זוכר או משמיע עוד את "בלבלי אותו", את "ג'ונגל", את "קשה לי" של אבי פרץ? אני לא שמעתי אותם בזמן האחרון, ואני לא מאזין לגלגל"צ.
עובדה 4 #
רוב רובם של הזמרים המצליחים בימינו באים מהז'אנר הים תיכוני.
אז כן, זה נכון, אנחנו אוהבים לשנוא אנשים מצליחים. טייקונים וזמרים כאחד. ונכון – שלמה ארצי הוא גם מצליח, וגם רייכל. אבל שלמה ארצי יש אחד (לצערם הרב של שלום חנוך, אריק איינשטיין, יגאל בשן ועוד רבים וטובים) ואילו זמרים בסגנון הפופ הים תיכוני יש כחול אשר על שפת הים.
אחת הסיבות לאהבה של רבים לאינדי, היא לא הסיבה שזה "איכותי" באמת יותר מדברים אחרים, אלא מההרגשה שאתה חולק משהו טוב או מרגש עם מעט אנשים, ובכך החוויה שלך מועצמת.
עובדה 5 #
חשיפה – כמות התחנות הייעודיות ואלו שמקדישות שעות רבות לסוג מסוים של מוזיקה, הפופ הים תיכוני, היא אדירה. נכון, גלגל"צ היא אחת התחנות הפופולאריות ביותר, אבל זה לא אומר שהיא מחוייבת להשמיע תכנים פופולאריים בהכרח. ההיפך, האם דווקא העובדה שמאזינים לה לא מקנה לה את האפשרות להשמיע דברים שאינם פופולאריים בעליל (ולפי הטענה שלך, טוב שסגרו תכנית כמו "הקצה" כיוון שהיא השמיעה דברים שאינם פופולאריים ולפיכך אין להם מקום בתחנה הפופולארית ביותר).
לסיכום, לטעמי הטור שלך נופל במה שהכי מעצבן אותי בשנים האחרונות – נכון, היה פה לא מעט קיפוח, וגם אפלייה כלפי אוכלוסייה שלמה של יוצאי עדות המזרח. אבל, וכאן האבל החשוב – הקיפוח הזה נגמר. האוכלוסייה הזו שולטת במרבית מוקדי הכוח הכלכליים-שלטוניים-תרבותיים במדינה. לבקר סממנים מסוימים מהאופי של האוכלוסייה הזו הפך להיות טאבו. אסור להגיד כלום נגד כי הרי זה קיפוח ואפלייה. להיות אשכנזי הפך להיות קללה, כי הרי איפה ה-"חום" וה-"שמחה"?
ממש כבר אין לי סבלנות לשיח הקורבני הזה. לא מספיק שהתרבות נשלטת כיום על ידי אליטות אחרות לחלוטין, אז צריך גם לדרוך על ביצים כשמתכוונים לבקר מישהו / משהו שהוא סוג של גלגול של התרבות המזרחית.
לטעמי, עמיר בניון שהוא ממש לא כוס התה שלי מייצג בהחלט התפתחות מעניינת ומאתגרת לתרבות הזו (למרות דעותיו הקיצוניות שאני ממש לא מתחבר אליהן), ו"אדומי השפתות" של סחרוף הוא פי אלף פיתוח של תרבות מזרחית. אין לי בעיה עם הפופ הים תיכוני – אם אתם רוצים לשמוע את זה תמשיכו, תפאדלו, אבל באמת, דחיל רבאק – תפסיקו לבכות. אתם עושים את זה מספיק בשירים שלכם.
נ.ב – גילוי נאות. הכותב הוא אשכנזי חם ושמח, אוהב את זוהר ארגוב וישי לוי, שאינו שומע גלגל"צ מתוך פרנציפ.
מה שאתה אומר נגוע בפוסט מודרניזם. אומנות טובה היא בעיני המתבונן. הבעיה שאם הכל טוב והכל סובייקטיבי, אז הכל חרא באותה מידה.
עגנון, עוז, רם אורן, דפי זהב, נייר טואלט. בסיכומו של דבר הכל מילים ללא אמות מידה אומנתיות וצריך להופיע באותו מקום. בטח אם ממומן ציבורית.
יונתן –
טענתי לא הייתה שגלגלצ צריכים לשדר הכל, אלא שהנימוקים שבהם רז ישראלי מתנגד לטענה של דודו אהרון הם שגויים, ושהטענה של אהרון מוצדקת, או לכל הפחות לא פסולה.
לגבי הטענות שאתה מציג כעובדות: #1 היא דעה. #2 הטענה שלך נכונה לרוב הגדול של מוזיקת הפופ מלידתה ועד היום, כולל שירים רבים של הביטלס, ולחלק ניכר מהרוק, כולל אנשים כמו לאונרד כהן, בוב דילן, וכו'. #3 תקפה לכל פופ באשר הוא, לא רק מזרחי, והיא תקפה לאנשים שלא שומעים פופ מזרחי ביומיום. אנשים שאוהבים פופ מזרחי ושומעים אותו זוכרים להיטים מלפני עשור, בדיוק כמו שאתה זוכר שירים של הקרדיגנז. #4 "שלמה ארצי יש אחד ואילו זמרים בסגנון הפופ הים תיכוני יש כחול אשר על שפת הים"? נסה להפוך את זה רגע. אייל גולן יש אחד, ואילו זמרי רוק אשכנזים יש כחול אשר על שפת הים. מבין את הטעות? #5 כאמור, לא טענתי שגלגלצ צריכה לשדר רק פופ מזרחי או בעיקר פופ מזרחי, אלא גם פופ מזרחי. וטוב מאוד שבשנים האחרונות היא התחילה לעשות את זה.
עמיר בניון, דיקלה, ברי סחרוף הם בהחלט גם לטעמי ואני מעדיף לשמוע אותם על פני דודו אהרון. אבל טעמי אינו היחיד ואינו הקובע, ומה שהם עושים הוא התפתחות אחת מתוך כמה. אם אין לך בעיה עם הפופ הים תיכוני, כדבריך, למה אתה מתעקש להציג אותו כנחות, משעמם ורדוד?
אבל תן לי לתקן אותך בדבר החשוב ביותר: יש פה לא מעט קיפוח. לא "היה". אם אתה חושב שהקיפוח הזה נגמר, תעבור על כל רשימה אקראית של משרדי עורכי דין ותגיד לי כמה שמות מזרחיים אתה מזהה. נסה לבדוק כמה מרצים מזרחיים יש באוניברסיטאות ישראל, וכמה מהם מרצים בכירים.
ירון –
סביר להניח שאתה צודק, יש מן הפוסטמודרניזם בדבריי, ואין מה לעשות, בתוך חברתי הפוסטמודרנית אני חי. עם זאת, אני לא חושב שהקפיצה היא כל כך קצרה מ"אמנות טובה היא בעיני המתבונן" (דבר שהוא מובן מאליו בעיניי, אמנות בכלל היא בעיניי המתבונן, אין סובייקטיבי יותר מאמנות) ל"הכל אותו הדבר".
תשמע, אני לא אוהב את זה, אבל חוששני שזה המצב: יש אנשים שבשבילם רם אורן כותב הרבה יותר מעניין וטוב ומושך ומשפיע-על-חייהם מאשר עמוס עוז. אני לא חושב ככה, אבל אם מישהו קרא הן את עוז והן את אורן, והוא מעדיף את אורן – איך אפשר ברצינות להתווכח עם דעתו?
ומי שקבע קולקטיבית שש"י עגנון הוא גאון הם בני אדם שקראו אותו וחוו דעה סובייקטיבית. זה לא חוק טבע פיזיקלי, זו דעה מסוימת שמתבססת על ערכים מסוימים. זה נוגד גם את האינטואיציה שלי אבל קשה מאוד לטעון שיש באמנות דברים שהם אבסולוטית טובים יותר. יש דברים שאנחנו מעדיפים, מכל מיני סיבות. ואתה ואני שני אנשים שונים, עם העדפות שונות. ומי שאוהב את דודו אהרון הוא אדם עם העדפות שונות משלי. אז אולי לא אלך איתו להופעה, אבל לא אפסול את דעתו.
אני מתחיל להבין שעולה מהטור שלי שגלגלצ צריכים לשדר הכל ושהכל שווה, ולא זו הייתה כוונתי (אשמתי שלא ניסחתי את זה באופן ברור יותר, כנראה). ראה את תחילת התגובה הזו שלי, ליונתן.
יש הבדל גדול בין מה אני בוחר להכניס הביתה, לבין מה משדרת תחנת רדיו כמו גלגלצ. גלגלצ, מתוקף תפקידה המוגדר כמקדמת זהירות בדרכים, צריכה להגיע לקהל רחב ככל האפשר בקרב נהגי ישראל. אני לא ממציא את זה, זה הם אומרים. יש להם תפקיד תרבותי, ולהתעלם מאחד הזמרים המצליחים והאהובים בישראל, ובכן, זו די מעילה בתפקיד הזה.
נסה לבדוק כמה חברי כנסת יש, כמה עובדי מדינה יש וכמה שופטים.
הטענות על קיפוח הן טענות מצחיקות.
להזכירך, רבים מבני עדות המזרח הגיעו (עובדתית, לא דעה) ממדינות שאינן מפותחות (גם עובדתית) והשלד של העליות השנייה והשלישית היו, מה לעשות, ממדינות אשכנז.
אבל אנחנו נמשיך עם השיח הזה של הקיפוח עד שלא יישאר אשכנזי אחד שחס וחלילה יוכל להחליט שמשהו שמריח ממזרחי הוא פחות איכותי.
ודרך אגב – על טעם וריח אפשר וגם צריך להתווכח ויש דברים שהם איכותית ותרבותית טובים יותר מדברים אחרים. יש אידיאל של יופי גם בתחום האמנות ובטח שבתחום המוסיקה.
ולסיום –
לפופ הים תיכוני של היום, יש קשר קלוש למוסיקה מזרחית מכל סוג. הדבר הכמעט יחיד שהוא מייצג זה כסף.
קודם כל תגובות מעולות
אני חושב שבתכלס.. יש מגוון רחב של אומנות וכן יש אנשים שזה השירים שהם אוהבים
ואוהבים לראות ריאלטי .. ולקרוא רם אורן .. שאותי הדברים האלה לא מספקים.. ורדודים בעניי
אבל זה ממש בסדר וזה זכותם .. צריך לחנך אותם יותר טוב בגיל קטן
בכול מקרה גלגלצ היא תכנה שמשמיעה מיינסטרים .. ותחנה גם די מסריחה ויש שם לא מעט מלחמות של חברות להשפיע על הפלייליסט… וזה הסיפור פה.. בגלל זה מסריח ולא מעניין
אם היה מדובר על 88.. היה מעניין לדבר על זה.. וכל הקיפוח הזה ממש בולשיט זה כבר לא תופס היום לדעתי למזרחיים בכלל.. המציאות השתנה המון .. אם הוא היה זמר אתיופי .. שזה היה קורה לו היה מה לדבר על זה..
דודו טסה וריטה הוציעו אלבומים מעולים וזוכים ללא מעט השמעות
אמנם רז חטא בהתנשאות, משעשעת לטעמי, אך גם אתה חוטא בהתנשאות משלך. השורה התחתונה שמאחורי גלגלץ עומדים עורכים מוזיקלים שמנסים לשלב בין הטעם של הציבור לטעמם האישי. זהו תפקידו של העורך המוזיקלי. תאמין לי שהעורכים המוזקלים בגלגלץ מפספסים עוד הרבה פנינות פופ ישראלי ולאו דווקא מזרחיות.
דווקא היוצרים הלא מזרחיים שלא זוכים להישמע מעל גלי האתר הצבאיים הם המופלים לרעה. כי הם אלו שישארו במקרה הטוב במסגרת המאזינים המצומצמת של 88 או 106. בעוד שלדודו אהרון יש עוד מספיק פלטפורמות בהן הוא המלך. כשיצא האלבום הראשון של היהודים אף אחד לא השמיע אותו ותאמין לי שאף יהודון לא התלונן על קיפוח. הם כבשו את הקהל בזכות הופעות שהקהל אהב, בימים שגלגלץ היתה כמעט הפלטפורמה היחידה. דודו אהרון בדיוק כמותם לא מושמע נכון לעכשיו בגלגלץ אבל הוא מושמע במאתיים תחנות אחרות ונטחן בערוץ 24. זה טוב זה יפה וזה מספק/מספיק.
רז הוא אולי לא הכי קורקט בעולם אבל הריצה שלך להגן על כל הז'אנרים, יחד עם הכעס על רז יוצרים תחושה של התחסדות כי אחרת מזמן כבר היית משחרר לנו איזה מעדן של דודו אהרון.
יכול להיות שלדודו ולגלגלץ אין שפה משותפת, יכול להיות שעבר בינהם חתול כהה, לא שחור חס וחלילה, אבל אפליה? תספר את זה לטונמן גונס, קובאישי פורצלן או זאקא ואני יודע שאתה יכול להוסיף עוד רבים לרשימה.
נכון להיום מי שיכול לטעון לאפליה הם דווקא קוראי הטור שלך ושל רז. לנו אין ערוץ טלויזיה שמראה לנו את הקליפים שלנו. אנחנו אלה שצריכים להתאמץ כדי לזכות לשמוע את המוזיקה שאנחנו אוהבים.
אני חושב שהפעם האחרונה שלא הופלנו לרעה היתה בטקס פרסי המוזיקה של MTV 94
אולי גם 95.
עומר ניסח את זה בצורה יותר קולעת ממני 🙂
בי מתעוררת אי נוחות בגלל המאמר ובגלל הניתוח כאן.
בגדר טרחנות.
אבל ככה אני, תן לי להיות בפינה שלי עם המוזיקה שאני בוחר.
הערה, די עם האבחנה המתוחכמת של "הוא בדרן, הוא לא אומן."
כל בדרן הוא אמן, אבל לא כל אמן הוא בדרן, גם אם יש תחושה שאמן הוא יותר איכותי רק כי הוא אמן בלבד (וחלילה לא סוחר בכפיים)
בקיצור, טרחנות.
.
אני רוצה להעיר משהו על הלוגיקה השגויה בטענה שלך:
"יש פה לא מעט קיפוח. לא "היה". אם אתה חושב שהקיפוח הזה נגמר, תעבור על כל רשימה אקראית של משרדי עורכי דין ותגיד לי כמה שמות מזרחיים אתה מזהה. נסה לבדוק כמה מרצים מזרחיים יש באוניברסיטאות ישראל, וכמה מהם מרצים בכירים. "
טעות נפוצה שנובעת הן מכשל לוגי והן מעיוורון מסויים
.
הכשל הלוגי הוא, שזה שיש הבדל בין ייצוגם של האנשים מסויימים במקצועות מסויימים, לא מעיד דבר על קיפוח. קיפוח *יכול להיות* סיבה, אבל יכולות להיות גם סיבות אחרות.
את הקיפוח צריך לבדוק (ולהוכיח) בשלב ההזדמנות, ולא בשלב התוצאה.
ואת זה אני אומר בלי קשר אם יש קיפוח או אין – הטענה שלך פשוט לא מוכיחה שום דבר והיא דמגוגית נטו.
דוגמא: אין הרבה נהגות באגד. האם זה קיפוח נגד נשים או שפשוט נשים נמשכות פחות למקצוע הזה? כאחד שראיין מספר נשים שעובדות באגד כחלק ממחקר, אני יכול להגיד לך שאף אחת לא התלוננה על קיפוח – להיפך, מאוד שמחו לראות אותן שם.
דוגמא נוספת: יש הרבה יותר מורות ממורים. האם יש קיפוח נגד גברים במקצוע? אני בספק.
הלאה, הבעיה השנייה בטיעון הזה היא ההתנשאות [במקרה הרע, או חוסר דימיון במקרה הטוב] שכל האנשים צריכים להיות בעלי אותם שאיפות, אותם רצונות ואותם מקצועות. אם אין מזרחיים עו"ד אז ברור שזה קיפוח, כי כל כך אחד רוצה להיות עו"ד או מרצה.
ולפי הטענה שלך, עד שלא נראה את כל הקבוצות מיוצגות במידה שווה – לפי אחוז גוון העור שלהם באוכלוסיה – בכל המקצועות, תמיד נוכל לטעון לקיפוח.
ולסיום, משהו מאתגר.
אם אתה אומר: "טענתי לא הייתה שגלגלצ צריכים לשדר הכל". אז האם אתה יכול לעבור למשל על הפלייפליסט בנוכחי של גלגלץ, ולהגיד לנו את מי לדעתך התחנה לא צריכה לשדר עכשיו, ולמה.
עומר, דודו טסה וריטה אלו הדוגמאות שלך ?
איפה אתה מרגיש את המזרחיות של ריטה ? ספר לי, אני רוצה לדעת.
כמה שירים שלה הושמעו בהם שילבה גם פרסית ?
דודו טסה שר ים-תיכוני ? כמה סילסולים יש לו בשיר ממוצע ?
התרבות הלבנה מקבלת מזרחי רק כשהוא רוצה להידמות לה.
מזכיר לי את תסמין ה"ערבי החמוד" אצל רוב הישראלים.
ועוד משהו לא הגיוני בקשר לגלגץ.
אתה טוען 2 טענות:
1. צריכה להגיע לקהל רחב ככל האפשר בקרב נהגי ישראל (מטרה שאתה לוקח כפי שהם מגדירים אותה, אני מניח)
2. וגם: גלגלץ היא תחנה "שלנו" ממומנת "על ידינו" ולכן צריכה לייצג אותנו
ובכן, בקשר ל-1. נניח והמטרה של גלגלץ היא רייטינג. האם אתה יודע ששידור של אהרון הוא זה שיעלה או יוריד רייטינג? אי אפשר לדעת את זה. זה יכול לשפר, זה יכול להבריח את אלו שלא אוהבים אותו, זה יכול סתם להשאיר את התחנה באותו מקום.
אם המטרה של התחנה זה רייטינג, והיא עושה את זה די בהצלחה (בכל זאת התחנה הכי מושמעת בארץ, לא?) אז שתמשיך לעשות את מה שהיא עושה.
בקשר ל-2.
אתחיל ואומר שכמעט כל גוף שידור בארץ ממומן בצורה כזו או אחרת על ידי משלם המסים. החל מרשות השידור, ערוצי הטלויזיה (גם המסחריים), תחנות רדיו, הקולנוע הישראלי, האופרה, התאטראות, הפילהרמונית ומה לא.
אז לפי ההגיון שלך, כולם צריכים לייצג את כולם. כל חודש נעשה סקר מה כולם רוצים לראות בקולנוע, ונכתיב לקולנוע הישראלי איזה שחקנים לקחת ומה יהיה בתסריט. ואם אהרון הוא הזמר הכי פופולרי בארץ, אז לתחנה אין שום שיקול מוזיקלי מעבר לכך. כנ"ל אני מניח לגבי שאר 19 המקומות בטופ 20 הישראלי.
בנוסף, לפי אותו היגיון, אם נניח 10% מהאוכלוסיה שומעת ג'אז ומוזיקה קלאסית, אז גלגלץ צריכים להקדיש 2.4 שעות ביממה למוזיקה הזו. הרי אני משלם מסים בדיוק כמוך, ומאחר והפלייליסט שלי כרגע מורכב מאלינגטון, פארקר, מינגוס, היידן וצ'אמברס, אז ראוי שגלגץ ינגנו אותם גם.
מיותר לציין שעד כמה שהייתי רוצה, הטענה הזו לא מחזיקה מים, ואינה הגיונית. ביום שגלגלץ ישמיעו שעתיים וחצי ג'אז ומוזיקה קלאסית, ועוד שעה ערבית, ושעה מוזיקה ברוסית, ועוד שעה של מטאל – ובכן, שנינו יודעים מה יקרה.
שאלת תם
ים של מילים נשפך בכתבה סתמית ולאחריה ניתוח הכתבה ובהמשך ניתוח הניתוח.
רק דבר אחד עדין חסר לי כאן בוויכוח המלומד והוא:
האם יש פלוני אלמוני כל שהוא שטרח לשאול בגלגלץ אודות רשימת ההשמעה שלהם?
מה מדיניות ההשמעה שלהם? וכדומה.
כמדומני שלא.
על כן שאלו את השאלות הנידונות תחילה ולאחר מכן בנו תילי תהילים של הערות, תלונות וכל מה שבדמיונם. במיוחד אמורים הדברים לכל אותם אומנים ״מקופחים״.
ולמען הגילוי הנאות.
אין אני עובד של אף רשות שידור כל שהיא.
שנית אני ישראלי וככזה אין אני מזדהה על פי מדינת הולדתי או מדינת הולדת הורי.(אשכנזיי, מזרחי, ספרדי, גרוזיני, מרוקאי וכולי.)
ולהעדפתי המוסיקלית אין שירות לתגובתי.
אהבתי לקרוא את המאמר ומסכים עם חלק גדול ממנו.
קשה לי עם טענות הקיפוח המגדרי, בעיקר כי אני בהחלט מרגיש שיש גם קיפוח מגדרי עצום נגד אשכנזים. אני מקבל אותו כעובדה קיימת, משתדל לא להתבכיין, רק להציג אותו כקונטרה.
נתחיל מזה ש'מוזיקה מזרחית' היא לא באמת מזרחית. היא בכלל מועתקת\ מושפעת ברובה ממוזיקה בולגרית ואיטלקית, הרבה יותר מתימנית או עירקית. על דודו טסה אני יכול לומר שהוא מנגן מוזיקה מבית אבא, על דודו אהרון לא. אין שום תימניות במוזיקה שלו, ולכן קשה לומר שהוא מופלה בגלל העדה שלו. על אותו קו, לך תקבע מה זו מוזיקה אשכנזית (או 'מערבית'). אלה מכבסות מילים והגדרות שמשמשות לפוליטיקה. בעולם המוזיקלי המקומי אין להם ממשיות. כנסיית השכל ואהוד בנאי לא עושים מוזיקה פחות 'מזרחית' ממשה פרץ או אייל גולן.
ואם פותחים את זה למציאות הישראלית, בואו אספר על מקרה שהיה לי בבנק השבוע. בחור שעמד לפניי בתור ביקש שיוותרו לו על איזו עמלה, כי הוא גדל בבנק הזה או משהו בסגנון. בשלב מסויים הוא צעק לקצה השני של הבנק בחיוך: 'אולי תפסיקי להיות כזאת פולניה?'. זה כמובן נאמר בתום לב, אבל תקנו אותי אם אני טועה- קשה לדמיין סיטואציה שבה הוא היה מבקש ממנה להפסיק להיות עירקית, וששאר הנוכחים לא יתחילו להתגרד. אז אולי באוניברסיטה אין אותה כמות של מרצים מכל העדות, אבל ברחוב הדימוי האשכנזי הוא זה הנחות, כמעט סלנג לגיטימי, וזו הדוגמא הכי חלבית שמצאתי. שוב, זה נושא רחב מכדי לתמצת אותו בכמה שורות, ואני לא רומז לכך שאשכנזים יותר מסכנים ממזרחים או להיפך, אבל במדינה כל כך גזענית ומעורבבת הקיפוח רחב ונמצא בהכל. בואו נסכים שרוסים ואתיופים מקופחים יותר.
ובגדול, כשתימני או מרוקאי או עירקי מכנה את המוזיקה שהוא יוצר כ'מוזיקה מזרחית' הוא בעצמו משטיח את התרבות שלו. יש הבדלים עצומים בין זרמי המוזיקה היהודית של כל עדה. אז יסלח לי מר אהרון, המוזיקה שלו לא מזרחית. זה שיש לה נגיעות של חזנות זה נחמד, אבל זה כמו להגיד שסאבלימינל עושה מוזיקה קלאסית כי יש בה כינור.
ובקשר לכתיבת ביקורות: חוץ מבן שלו ובודדים (עינב שיף, משה קוטנר ואחרים)- אין ממש ביקורות אלבומים שלוקחים את העבודה ברצינות. המקצוע הפך להעתקת קומוניקטים, כך שברור למה ישראלי חושב שמדובר בסך הכל במלאכת קידום אלבומים. ואף מילה על השמות שהוא נתן בתור דוגמאות האיכות שלו, שגלגלצ מקדמת.
יונתן – שמרנות היא באמת עניין מצער מאד.
למשל:
1. "נסה לבדוק כמה חברי כנסת יש, כמה עובדי מדינה יש וכמה שופטים. הטענות על קיפוח הן טענות מצחיקות." ובכן, חברי כנסת נבחרים על-ידי הציבור, גם אם באמצעות תיווכו של מרכז המפלגה (גוף שכל אחד יכול לקחת בו חלק). "עובדי מדינה" זו הגדרה שלא מכילה דבר. האם אתה מתכוון לאחוז מזרחים סביר ושיוויוני המשמשים כראשי מחלקות במשרדי הממשלה, או לאחוז מזרחיות גבוה העובדות כפקידות עיריה (לא משהו שיש להתבייש בו, חלילה, אבל כן – משימה פחות מאתגרת מלהתברג גבוה).
ושופטים? אתה רציני? שמו של אדמונד לוי שגור בפי כל בדיוק כיוון שהוא דמות כמעט יחידאית, כמזרחי וימני, בנוף בית המשפט העליון.
2. לוגיקן – בהצרנה בסיסית, התגובה שלך לא אומרת דבר. הגם שלא ברור מדוע אתה מרשה לעצמך לקבוע בשביל הציבור המזרחי – גם אם באופן אלגנטי ומתחמק – במה הוא רוצה לעסוק ובמה לא. עוד קצת על מזרחים ולימודי משפטים: http://aguda.org.il/image/128.pdf
3. בחזרה ליונתן – גם כן, שיח ה"עובדות" הזה. עדות המזרח הגיעו "עובדתית" ממדינות שאינן מפותחות? זו עובדה, לא ערך? כי אני נגיד חושב שאשכנזים (כמו משפחת אבי), שהגיעו מעולם של נצרות דיכוטומית ופשטנית, הם הרבה פחות מפותחים ממזרחים המסוגלים להכיל מורכבות של מסורת, למשל – ולדבר יש משמעויות סוציולוגיות אדירות. בחברה שוויונית באמת, שאיננה מפלה לרעה – אלא מנסה לתקן – איזו משמעות אמורה להיות לעובדה כי סבו של פלוני עלה ממדינה "נחשלת" כעיראק ולא מאיזה שטעטל אולטרה-מודרני בלבוב? המיעוט שבנה כאן מדינה היה, מבחינת הון תרבותי, מיעוט גם בקרב הציבור האשכנזי.
4. מסכים איתך לגמרי בדבר אחד. החברה הישראלית הצעירה עוברת תהליך בו אשכנזיות היא משהו להתבייש בו, וזו תופעה שהגם שצריך לתת עליה את הדעת – הינה מיותרת ומעציבה. עם-זאת, כן, מדגדג לי לומר שזה תהליך תגובה בדיוק לסיום שלך. "על טעם וריח אפשר וגם צריך להתווכח ויש דברים שהם איכותית ותרבותית טובים יותר מדברים אחרים. יש אידיאל של יופי גם בתחום האמנות ובטח שבתחום המוסיקה." כאילו, סיריוסלי? מה אתה אומר כאן? שאם אמן עשה בשיר נתון שימוש בארבע סינקופות, חמישה אקורדי 13 ושבר משקל ל-11/8 פעמיים – אני צריך להתרשם מזה? זה "אובייקטיבית" נעלה יותר? קרוב יותר ליופי כשלעצמו? על סוציולוגיה של המדע שמעת?
אני בא מרקע תרבותי אשכנזי לחלוטין, ושומע בזמני הפנוי בעיקר רוק מתקדם ואלקטרוניקה.
אבל באמת – תנוחו.
יהונתן, בשום מקום לא קבעתי בשביל הציבור המזרחי. אני טוען בדיוק ההיפך, שאף אחד לא יקבע, ושאף אחד לא ישתמש באחוז המשפטנים יוצאי תימן כעדות למשהו.
כותב הרשומה מניח שאחוז המזרחים שרוצה ללמוד משפטים זהה לאחוז האשכנזים. ומכאן המסקנה שלו, שאם יש פחות מזרחיים משפטנים אז הרי ברור שיש אפליה – כלומר יש כאן שתי קפיצות לוגיות שגויות, אתה מצליח לראות את זה? אני באמת מוכן להסביר את שוב.
לי אין מושג מה קבוצות שונות רוצות, ואין לי שום בעיה להגיד את זה. איכשהו נראה לי שכל אחד כאן יודע בדיוק מה כל אחד אחר רוצה.
במלים אחרות: אין לך מושג מה אמרתי. תנוח.
בזמן שהכתבה של ישראלי הייתה מטופשת, וירתה לכוונים שהיו או מטופשים, או מפוספסים, חלקה השני של התגובה שלך שהצגתה פה הייתה לא פחות ממקוממת, משל היינו בשנת 1995, והטקסט נכתב על ידי סמי שלום שטרית ב-”העיר", או אחד מיוצאי ה-”קשרת המזרחית", הששים להגן על ה-”תרבות המזרחית" באשר היא וללא קשר לתוכן התרבות עליה הם מנסים לגונן.
מישהו אמר פה לפני שהטקסט שלך נגוע בפוסט-מודרניזם. “בתוך חברתי הפוסטמודרנית אני חי", ענית. והסברת ש-”אני לא חושב שהקפיצה היא כל כך קצרה מ'אמנות טובה היא בעיני המתבונן' … ל'הכל אותו הדבר'”. כאשר באותה נשימה ממש אתה מסביר שביונסה וארתה פרנקלין אחת הן. יתרה מזאת, העמדת את דודו אהרון באותה השורה עם הפט שופ בויז ומדנס כ-"…מוזיקאים שעושים מוזיקה מלהיבה ומקפיצה ונטולת כל יומרות עומק, חוץ מהעומק שמוסיפים לה האנשים שכותבים עליה ומנתחים אותה". ספק אם ניתן היה לבחור דוגמאות טובות מאלה להמחשת הבעייתיות שבטקסט שלך. הנה לפנינו שני הרכבים ש-(אם נתעלם מאותן דוגמאות שיש בהם עומק ויומרה, ולא חסרות כאלה גם עבור מדנס וגם עבור הפט שופ בויס)- מוכיחים לנו שמוצר פופ קליל שנועד לבידור ותו לא אינו שווה בהכרח מוצר פופ נחות שאינו ראוי לשידור או ליחס שאינו מזלזל.
אלא לפי הטקסט שלך, מוצר פופ הוא מוצר פופ הוא מוצר פופ, ולכולם מגיעה התייחסות שווה, שמעל הכל מרחפת איזו רוח של יחסיות תרבותית, או בשמה המעצבן יותר – פוליטקלי קורקטנס. במילים אחרות, אין ערכים אבסולוטיים שעל פיהם אפשר לשפוט מיצגים של תרבות כזו או תרבות אחרת, וזאת בשם היחסיות התרבותית. כמה משונה. אם כל דבר הוא יחסי, אז עבור כל דבר אפשר לומר ש-איננו מבינים את הקונטקסט התרבותי בתוכו הוא נוצר, ואם זה המצב, אז אין לי זכות לבקר אותו. זה לא עוצר במוזיקה מזרחית. זה נכון גם לאלבום הבא של בק, למשל, כי מה לי ולחיים בקליפורניה? גדלתי במערב ארצות הברית? זה גם לא עוצר במוזיקה. אנחנו לא יכולים לבקר כלום. לא טלוויזיה, לא קולנוע, לא ספרות, לא שפה. כל יצירה כזו מקבלת מייד את ההגנה של היחסיות התרבותית. אתה לא אוהב את זה? זה גרוע בעיניך? אתה חושב שזה נמוך? זה בגלל שאתה נגוע בגזענות ומפחד מאיזו חורבן של אליטה (שנות ה-90, כבר אמרנו?) והופ! הנה הטלוויזיה שלנו מציגה ראליטי כאילו אין מחר. אבל… אל לנו לשפוט. הראליטי של היום הוא ה- 'מבט שני' של אתמול שבעצמו גלגול של יומני הקולנוע של טרם קום המדינה.
אפשר להמשיך את זה, ההגיון הזה הוא כל כך מעוות, שאפשר לקחת את זה למחוזות מופרכים: מילת נשים? מדוע אתה שופט את זה? אתה חלק מהתרבות הזו? כך נהוג שם.
הדוגמא הזו היא קיצונית, כמובן, והמרחק בין דודו אהרון לאקט אלים שכזה הוא גדול עד כדי בלתי נראה, אבל ההגיון שעומד מאחורי טענות היחסיות התרבותית הוא אותו הגיון, הגיון שמגן על רדידות תרבותית בשם הפלורליזם לשמחתנו, עדיין, ההגיון הזה אינו תופס. ישנם ערכים אבסולוטיים, אוניברסליים, שלפיהם אנו עדיין שופטים מעשים ויצירות של אנשים אחרים, ללא קשר למוצאם התרבותי.
צריך להבדיל כאן בין שני סוגי ויכוחים. האחד הוא בין תרבות טובה ל-תרבות לא טובה. זה הויכוח שנושא היחסיות התרבותית יכול לקחת בו חלק, כמו גם הטעם האישי. השני הוא בין תרבות ראויה ותרבות לא ראויה. המוזיקה המזרחית אינה גרועה וראויה לזלזול מהגדרתה. עלו בדיון הזה מספיק דוגמאות ואין צורך לחזור עליהן, אך חלקים ניכרים מהמוזיקה המזרחית שנוצרת היום אינם עומדים באותם ערכים אבסולוטיים, אותו סטנדרט בסיסי של תרבות. ספציפית, הליריקה זוועה, רמת ההלחנה וההפקה עלובה, וכן, לרוב מדובר במוצר נחות, שאינו ראוי לשידור או לצריכה, בטח שלא בכלי תקשורת מרכזי. זו פשוט לא תרבות ראויה. זו לא בושה לומר וזה לא גזעני לומר את זה. העובדה שמדובר במשהו שנכנס תחת המעטה של "מוזיקה מזרחית" הוא מקרי. זה פשוט גרוע, והיחס לזה הוא בהתאם. יש לא מעט יצירות מוזיקליות שאינן מזרחיות שזוכות ליחס דומה ומאותן הסיבות – זה פשוט מחורבן.
העובדה שהמוזיקה מסוג זה פופולרית כל כך מלמדת אותנו יותר על מצבה של החברה שלנו מאשר מעוררת שאלות על הגזענות שאנו נגועים או לא נגועים בה. גם אפשר להבין מדוע המיינסטרים אינו מתעלם מיוצרים כמו קרן פלס או מטרופולין אך מתקשה קצת לעכל מוזיקה מזרחית מהסוג של דודו אהרון. היצירה של קרן פלס אולי משעממת, בנאלית, אינה מחדשת וכיוצא בזה. כל אלה טיעונים השייכים לויכוח הראשון, המתעסק ב-”טיב" המוצר התרבותי. למרבה הצער, רובה של המוזיקה המזרחית פשוט אינו ראוי להתייחסות מסוג זה, ואינה ראויה להגנה, גם לא במסגרת היחסיות התרבותית.
גיאחה,
אני מתעצל לכתוב תגובה מפורטת לדברים שלך ושל רז. יש מן האמת בשתי הדעות (מי אמר פוסטמודרניזם ולא קיבל?)
אני חושב שלרז ישראלי יש זכות לא להשמיע את דודו אהרון. לא בגלל שדודו אהרון עושה מוזיקה גרועה, או לא. מותר לרז ישראלי לא להשמיע אותו, פשוט כי רז ישראלי, אישית, לא אוהב את המוזיקה שלו. הוא עוד לא עבר את השלב (שאתה עברת בבירור) שבו אתה בטוח שאם אתה לא אוהב את זה, זה לא טוב. אבל מותר לו לא להשמיע אותו. כי מה שבאמת חשוב בעורך מוזיקלי הוא לא הטעם שלו, אלא בכך שהוא יעשה את העבודה שלו מתוך אהבה למוזיקה. יונתן קוטנר אמר את זה הרבה יותר טוב ממני בפוסט שאתה בעצמך לינקקת אליו רק לפני שבוע שבועיים, אני חושב. איכשהו, עוד לא השתחל עורך מוזיקלי עם פטיש עמוק למזרחית לגלגל"צ. אתה תקרא לזה קיפוח, אחרים, כנראה מאלה שהגיבו לפני, יגידו שעמדת עורך מוזיקלי של גלגל"צ הוא לא היעד המועדף של אנשים שאוהבים מזרחית.
לגבי הנימוק הראשון: לא נטען שלזמרים המזרחיים אין זכות להרוויח כסף או לכוון את המוסיקה שלהם לטובת רווח על חשבון האמנות (כמו שאמרת, זה מקובל במוסיקה הפופולרית). איש גם אינו מערער על העובדה שהיה ועדיין קיים קיפוח בתחומים רבים. הטענה נגד אהרון ושות' היא חוסר תום-לב: הם עושים שימוש ציני בשד העדתי לצורך יחסי ציבור. כך חשב גם מבקר המוסיקה המזרחית של ואינט:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4254704,00.html
לגבי הנימוק השני: שוב, לא נטען שהמוסיקה המזרחית גרועה יותר מז'אנרים אחרים, או שאין מוסיקה גרועה שאינה מזרחית. אבל זה קצת מזכיר את פרשת ה"זבל שלא ברא השטן" של יהורם גאון לפני זמן מה. חלק מהבעיה הוא הדיכוטומיה שנוצרה אצלנו: או שאתה אוהב כל מה שנעשה במוסיקה המזרחית, או שאתה גזען. רוב האנשים מחזיקים בעמדה קצת יותר מורכבת.
אין לי את הזמן (ולמען האמת גם את היכולת) לענות עכשיו לכל התגובות, אבל אענה בקצרה ככל האפשר לכמה מהן:
C4 – אני חושב שאתה חוטא בראייה דיכוטומית מדי של הדברים. בטענות שלי יש נגיעה פוסטמודרניסטית, זה לא אומר שהן פוסטמודרניסטיות לחלוטין. כמו כן, אם אני טוען שזה לגיטימי לאהוב ולקבל תרבות מסוימת שבעיניי או בעיניך היא זבל, זה לא שווה ערך מיד לרלטיביזם תרבותי כהגדרתו המילונית. זה פחות או יותר מסכם את שארית התשובה שלי לתגובה המפורטת שלך, בסופו של דבר, מינוס התוספת שהטענה שיש תרבות "לא ראויה" בכל הנוגע לאמנות (לא למילת נשים, לאמנות) היא טענה שאני פשוט לא מסוגל להסכים איתה.
הליברוב – אני מסכים איתך לגמרי בנוגע לדימוי האשכנזי, וזה בהחלט ראוי לפוסט בפני עצמו (אולי מתישהו).
לוגיקן ושני הי(ה)ונתנים – בואו נפסיק עם המנהג המכוער של ה"תנוח", זו גירסה אחרת ולא פחות מרגיזה ל"יאללה יאללה, סתום ת'פה יא מטומטם". או שתקשיבו לטענות זה של זה ותענו להן (כמו שעשיתם, בחלק מהמקרים) או שאל תגיבו. לסתום לאדם השני את הפה זה לא טוב לדיון, לא מועיל לטענות שלכם, ולא גורם לאחרים לקחת אתכם ברצינות.
צבי – אתה צודק ואני מקבל את ההערה בדבר הבדרן\אמן.
מקבל ומתנצל
אם לא היה סינון של עורכים בתחנות ש"ממומנות מהכיס של כולנו" בעבר, אף אחד מאיתנו לא היו מכיר היום אמנים כמו שם טוב לוי, שלמה יידוב, שלמה גרוניך וכיו"ב שממש לא היו פופולריים בזמנו ובקושי השיגו קהל להופעות שלהם. אבל המדיה הציבורית חשה בזמנו אחריות לא רק לבטא את הלך הרוח הציבורי אלא גם לחנך, לתת ביטוי לחומרים לא פופולריים וכאלה שמרחיבים את הדעת ומאתגרים את התודעה – ללא קשר לז'אנר כלשהו. (למען השם – שילבו בזמנו קטעים של פראנק זאפה בתכניות החינוכית ופינק פלויד בתחזית מזג האוויר במבט!). הטענה שלך שתחנה ציבורית – גם כזו שממומנת מכספנו – צריכה להשמיע רק את מה שאוהבים או ביחס ישיר לאימפקט התרבותי כאן – היא מסוכנת, מובילה לניוון ורדידות, היא מקור כל הצרות והסיבה לכך שהתרבות בארץ נדחקה לשוליים והפכה למילה גסה ושהפכנו ל"כוכב הקופים" – למדינה חסרת תרבות ואלימה שבושה לחיות בה ושהבורות והעילגות שולטים בה. כי אם הקו המנחה הוא לרצות את הציבור שכן, רובו עצל מחשבה, עייף ומטומטם – הרף כל הזמן רק יירד ויירד ואנחנו רואים את זה כל הזמן. יש מקום לכל סוג של יצירה ברדיו ציבורי – אבל כן חייבים שומר בשער, יד מכוונת, עריכה אינטליגנטית וסינון כדי למנוע מהבורות ומהעילגות להשתלט על כל חלקה טובה כי זו נטייתן הטבעית. החומרים האלה הם אופיום להמונים בדיוק כמו הכנסיה בימי הביניים שעודדה וטיפחה בורות כדי לשלוט וכדי להרוויח כוח וכסף. מישהו צריך לעצור את זה.
אלון ניסח היטב.
גלגל"צ היא מטרה טובה להתנגח בה, כמו האקדמיה, בית משפט עליון ו"האליטות" באשר הן. זהו המזון הפופולארי להמונים. וכמובן, כפי שנאמר כאן כבר, זו אותה גלגל"צ שסוגרת שעריה בפני אמנים ישראלים רבים ומעולים, לאו דווקא מזרחיים, אבל קול מחאתם של אלו חלוש ואשכנזי..
פוסמודרניזם ורב תרבותיות יכולים לקדש גם שובניזם, משיחיות, גזענות, כיבוש, שהרי מדובר ב- 'קול העם'. כך הפך כאן ערוץ הקרוי משום מה 'ערוץ המוזיקה' לקולו של העם.
ואגב, גיא, גלגל"צ סגורה הרמטית בפני מוזיקה האהובה על קרוב ל-20 אחוז מהציבור הישראלי, קרי זה הערבי. מעניין מה יש לדודו אהרון לומר על כך.
אלון – בשום מקום לא טענתי שגלגלצ "צריכה להשמיע רק את מה שאוהבים או ביחס ישיר לאימפקט התרבותי". לא ולא. טענתי שהיא צריכה להשמיע גם את זה, ואני רואה שאתה מסכים איתי ("יש מקום לכל סוג של יצירה ברדיו ציבורי"). זה הכל. אחר כך, אם יש יד מכוונת, חינוך ציבורי וכו' – נהדר ואני האחרון שאתלונן.
אני חוזר שוב, כי אני מבין שטענתי העיקרית כנראה לא הייתה ברורה בטור – אני לא טוען שדודו אהרון חד-משמעית צודק, אני לא טוען שצריך לעשות רק מה שהוא מבקש, אני גם לא טוען שגלגלצ חייבת לשדר אותו. אני טוען שהטענה שלו היא לגיטימית, ואני טוען את זה מול הטור של רז ישראלי שמנסה להציג אותה כלא לגיטימית, דרך נימוקים שבעיניי הם פסולים.
איל – כפי שהגבתי קודם, פוסטמודרניזם ורב-תרבותיות זה לא או הכל או כלום. לקדם רב-תרבותיות זה לא בהכרח להיות רלטיביסט תרבותי ותו לא, מה גם שרלטיביזם תרבותי בגרסתו הקיצונית היא השקפה בלתי אפשרית בחברת בני אדם, שמבטלת את עצמה די מהר.
אני בהחלט נאחז (גם) בטיעונים פוסטמודרניסטים, אבל להקשיב לאחר זה לא בהכרח אומר להסכים איתו.
חוצמזה, אתה מערבב מין שאינו במינו בעניין ערוץ המוזיקה. הסיבה שערוץ המוזיקה נהיה ערוץ מחורבן של פופ מזרחי לא קשורה לרב תרבותיות (הרי הערוץ עצמו הוא חד-תרבותי במובהק) אלא לקפיטליזם ציני, ולהגדרת הערוץ כערוץ מסחרי במדינה שמבחינת אחוזי צפייה לא יכולה להחזיק ערוץ כזה אלא אם כן הוא פונה לז'אנר שאהוב על הכי הרבה צופים פוטנציאליים בטווח הדמוגרפי שהמפרסמים חושקים בו (או בקצרה: שידורי קשת יישארו שידורי קשת). בכל הנוגע להחלטה מסחרית, למרבה הצער שידורי קשת עשו את ההחלטה הנכונה. עובדה: הם עושים מהערוץ הזה כסף. אבל בכל הנוגע לגיוון, איכות או עומק – ובכן, אני חוזר לטור הקודם שלי (על סחים והיפסטרים) ואומר: "אני באמת חושב ש'האח הגדול' הוא נקודת שפל של בהמיות ולא בידור בלתי מזיק או (תעשו לי טובה) התבוננות מעמיקה על טבע האדם, אבל אני מנסה להפסיק לפסול אוטומטית כל חבר שחושב שמדובר בבידור טוב. אני לא חייב להסכים איתו, אבל אעשה מאמצים להקשיב לו כי אולי יש משהו בדבריו שכדאי לי לשמוע".
[סליחה על האורך]
גיאחה היקר,
הוצאתי לי הרבה מילים מהפה. מדובר בנושא שאני נאבק לגביו כבר לא מעט זמן וגיליתי שהוא אחד מהטאבואים הכי חזקים בתרבות הישראלית כיום. הבנתי עם הזמן שהבוז העמוק של המיעוט ההגמוני בארץ (=עורכי מוזיקה, מבקרים, עורכים אמנותיים ועד סתם "חובבי מוזיקה" היפסטרים) כלפי כל סממן של תרבות מזרחית, כיום בא לידי ביטוי בעיקר במוזיקה. אני רואה את זה במבטים של אנשים כשאני מכניס מזרחית בתיקלוטים שלי, אני רואה את זה בתגובות שאני מקבל על זה שאני יוצא נגד כל הטיעונים הטפשיים והרדודים נגד המזרחית, ואני רואה את הזלזול בי עצמי בכל פעם שאנשים מגלים שאני מאוד אוהב את אייל גולן ודודו אהרון, זלזול שמתמצה במשפט "איך בנאדם שמבין במוזיקה כמוך שומע את הזבל הזה" ועוד המון ניואנסים.
המצב הוא כיום שיש דיסוננס בין להיות אדם שרואה את עצמו כבעל ערך תרבותי (למשל – סטודנט כמוני) ללשמוע מזרחית. *וזה לא רק המוזיקה* – זה גם ללכת עם הגורמט שקיבלת בבר מצווה, או עם השרשרת מגן דוד, או להיות אוהד בית"ר, או להיות שחום, או אחד ש"מתלבש כמו ערס" או להאמין באלוהים וחלילה – לצום ביום כיפור (אנשים בעיר הזאת כל שנה מחדש בהלם מהקטע הזה שלי). קשה אבל אני חייב לומר את זה מעל במה זו – המתייגים הם בעיקר חובבי אינדי, היפסטרים, אשכנזים, מרכז-תל אביבים שרואים את עצמם כניגוד של דמות הערס, המזרחי וזה שלא יעבור בסלקציה.
ועכשיו לטיעונים האוויליים של כותב המאמר –
לגבי המילים הרדודות של השירים – הייתי רוצה להוסיף ולחזק את דבריך, ורק להזכיר איזה שירים כן נכנסים לגלגלצ – כל מיני שירים אמריקאיים קיצ'ים שגם באמריקה כבר לא משמיעים. אני מדבר למשל על איזה שיר מעפן של Incubus ששמעתי לא מזמן שם. או הביטלס – האם אי פעם ניסיתם להבין על מה השיר she loves you? הייתי אומר שלפחות חצי מהשירים שמושמעים בגלגלצ הם שירים, שדודו אהרון נשמע לידם כמו פואטרי.
על הטעם המוזיקלי של גלגלצ- פרט לעובדה שמשדרים שם במקרה הטוב שיר מזרחי אחד בשעה (ולא בסופשבוע רגוע כמובן) – צריך להזכיר שהם מעולם לא ישדרו שיר בערבית (גם אם שר אותו דודו טסה או רביד כחלני!), או שיר אתיופי, או רוסי וכן הלאה. אך ורק שירים בעברית ואנגלית.
ועוד מילה על המילים של השירים – מי שאוהב שירה שילך לקרוא שירה. בינתיים אני רואה מלא משוררים מובטלים שאף אחד לא מתעניין בהם – מעניין שאנשים שלא פותחים ספר נהיים חובבי שירה כשזה מגיע למזרחית.
דבר שני, וכאן הטענה שלי היא מאוד כללית – אני מעריך ש- 99% ממי שסולד ובז למזרחית, כולל כותב המאמר, לא שומע מזרחית. האם הם טרחו לשמוע למשל את האלבום החדש והמדהים של אייל גולן? או את האלבום הקודם והלא פחות מדהים שלו? האם הם התעדכנו בפרוייקטים המדהימים של רביבו או הפקולטה למוזיקה מזרחית? כל התחייה של שנות ה- 70 שקיימת עכשיו? האם יש להם מושג על חלוקות פנים בתוך הז'אנר המזרחי? על ההבדל העצום למשל בין זהבה בן לשרית חדד, או בין אייל גולן לקובי פרץ? יש להם מושג על הטרנד הערבי שקיים כיום במזרחית? לא ולא! הם מכניסים הכל לסל אחד וזורקים לפח כנחות. ואז כותבים על זה עוד מאמרים.
אני באמת ובתמים אומר בפה מלא – ויעיד עלי גיאחה שאני מכיר שיר או שניים מכל מיני מקומות בעולם – המוזיקה המזרחית היא אחד מז'אנרי הפופ המוצלחים ביותר בעולם כיום. וזה בגלל כמה סיבות שאפרט בכמה מילים – בזכות סטנדרטים מאוד גבוהים של הפקה ונגינה, חדשנות בלתי פוסקת ובעיקר מגוון השפעות עצום (כל המזרח התיכון, הבלקן והשפעות שחורות למיניהן מארה"ב). את זה יודע כל מי ששומע ואוהב מזרחית. ויודע את זה מי שהיה בהופעה של אייל גולן או קובי פרץ בקיסריה. ממליץ לכל אחד שרוצה לראות הופעה ברמה של חו"ל בארץ ללכת.
וכמובן, אם חושבים על זה בפרספקטיבה יותר רחבה, הדבר שקרה כאן עם המזרחית הוא מדהים. בניגוד לממסד, בניגוד לכל הסיכויים ותוך כדי העברת תרבות לדורות הבאים בצורה מעוררת השראה. מאז ומעולם המבקרים כמו כותב המאמר היו נגד המוזיקה הזאת, והיא המשיכה וממשיכה. כיום כמעט כולם אוהבים אותה אבל עדיין הבוז קיים והוא מתודלק ע"י מיעוט זניח אך בעל השפעה.
דודו אהרון ואייל גולן הם ב-ה-ח-ל-ט ממשיכים של הזמרים המזרחים של פעם. אין לי ספק בכך, ושוב, זה דבר שכל ילד ששומע מזרחית יודע. המוזיקה התפתחה והיום היא שונה מפעם – כי שוב, מדובר בז'אנר חי ומשתנה וכזה שמנהל דו שיח עם הפופ העולמי והמזרח תיכוני, ולא כזה שקופא על שמריו כמו שאר המוזיקה בישראל שכיום נשמעת כמו חיקוי של חיקוי של חיקוי לטעמי. כדי להמחיש את הטענה הזאת, צריך לעשות מין מסע בזמן ולהשמיע שירים שיראו את ההתפתחות הזאת.
לגבי הכסף – עוד טיעון שאני נתקל בו המון. איך שאני מבין את זה – עד שההגמוניה מסכימה לקבל ולתת חותמת כשרות לזמרים מזרחיים – זה קורה או אחרי שהם מתים, או כשהם כבר לא ממש מצליחים בתוך העולם המזרחי. הגישה הזאת בעצם רוצה להשאיר את המזרחים בגטאות שבשכונות, שם יש לנו הצדקה לטפח את המוזיקה שלנו. אבל חלילה אסור להוציא את זה בגאווה ולא בכניעה, החוצה. ואנחנו המזרחים, רוצים להראות שאנחנו נחשבים, שהתרבות שלנו עשירה, שיש פאקינג במה להתגאות. לדודו אהרון לא חסר כסף והוא עדיין תחת דיכוי תרבותי, כי הבוז מהמיינסטרים התקשורתי הוא משהו שלא ניתן לכמת בכסף.
אני זוכר כשהייתי קטן – והאמת שזה נכון עד היום – כשהיה ברדיו שיר שאני אוהב הייתי מתלהב לאללה. למרות ששמעתי אותו לפני 5 דקות. השיר היה מקבל משמעות חדשה – שכל הארץ שומעת אותו עכשיו, שהרדיו האיכותי נותן לשיר שאני אוהב חותמת של איכות.
זה בדיוק מה שדודו אהרון רוצה – לא נפסיק לשמוע מוזיקה מזרחית, אנחנו רק רוצים שיכבדו את התרבות שלנו או לפחות שלא יבוזו לה. אני רוצה שילד ששומע מזרחית ידע שהוא יכול להמשיך לשמוע מזרחית, להמשיך "להתלבש כמו ערס", לשמור על השם משפחה שלו, ועדיין להצליח בחיים. לפני כמה זמן הרציתי לנוער על מזרחית ופתחתי את הדברים ב"אני אופיר, אני סטודנט למשפטים ואני אוהב מוזיקה מזרחית". אני רוצה שהמשפט הזה יפסיק להישמע מוזר.
אופיר היקר,
יצרת אצלי פיצול גדול – מצד אחד מאוד התרגשתי מכנות דבריך ומקריאתך הנוגעת ללב – פעם ראשונה שאני שומע אמירות אינטליגנטיות וכנות מאדם שאוהב ומגן על מוזיקה מזרחית פופוליסטית בסגנון פרץ, פרץ, פרץ, גולן אהרון ושות'. מצד שני – לא הסכמתי רוב טענותיך (חוץ מאילו על ההתנשאות התל אביבית הפלצנית כלפי העדפותיך המוזיקליות – שהיא ריקנית, סטיגמטית ודלת מחשבה בדיוק כמו מה שלכאורה הם מבקרים). אבל, לדעתי אין שום דרך להשוות בין למשל אהובה עוזרי, יאיר דלאל, בניון, רביד כחלני, דיקלה של האלבומים ולא של העת האחרונה (מונו מונו), אהוד בנאי ואפילו דודו טסה – לבין אייל גולן, הפרצים והאהרונים למיניהם. הם לא ממשיכי דרך ולא בטיח. אילו הפכים גמורים שבאים מאג'נדות שונות לחלוטין. בעוד הראשונים מגיעים מתוך איזה חיפוש פנימי, מחפשים חיבור לשורשים, למשהו עמוק ומרחיב אופקים ודעת – האחרונים מחפשים (אפילו לטענתך) את הפופי, הקליט, את מה שטרנדי היום, את ההפקות המושקעות כפי שציינת, את השואו אוף ואת מה שימכור הכי מהר והכי הרבה. אין בכל הדברים האלה כל רע – זוהי מהותו של פופ – אבל אין ביניהם לבין אמנות דבר. לתת לאחרונים במה שווה מצד התקשורת (כשלוקחים בחשבון שהם ממילא סוחפים אלפים ומתפרנסים נהדר גם בלעדיה) יהיה ללכת על הקל ביותר, על הבטוח והמובן מאליו ועל הדרך המהירה לניוון תרבותי ואנחנו כבר די בדרך לשם. הדבר האחראי יהיה למזג את כל התרבויות הקיימות באיזורנו המגוון אבל לקדם בתקשורת יותר את אילו שמביאים משהו אמיתי וכן בתוך הז'אנר וכך לקדם מחשבה יצירתית ומאתגרת, וכזו שעדיין נותנת ביטוי לרחשי הציבור. כי ההבדל היחיד בין גאונות לטמטום הוא שלטמטום אין גבול. ולרדידות אין גבול. ככל שתיתן לאנשים את "מה שהם רוצים" ואת "מה שעושה להם שמח, מה רע?" הם ישאפו למשהו פחות מעורר מחשבה ויותר רדוד. אז אל תשווה. ולא, אמנים מזרחיים פופוליסטים שמשתמשים בטקסטים עילגים בסרט נע מאת המאסטרו פון גיספאן ומטרתם המוצהרת היא הלהיט הבא ולא יצירה (אולי משה פרץ ושרית חדד טיפה'לה חריגים בזה – למרות הטקסטים הנוראיים יש שם איזה סוג של חיפוש מוזיקלי) – שיצליחו ויהיו בריאים הם בהחלט עלו כאן על משהו – לא ראויים לאותה חשיפה. ראוי כן שתהיה אפליה מתקנת מצד התקשורת ושתיתן ביטוי גדול יותר לזה שמביט פנימה, מחפש את האמת ועסוק יותר ביצירה, בדיוק טקסטואלי, בחדשנות מוזיקלית מאשר בספירת הדולרים והעלמות מס. זה כמו שלא תקרא ביקורת משבחת וקידום במדור מסעדות על פלאפליה סטנדרטית שהיא רק פרנסה עבור בעליה שאינו מקפיד במיוחד על חומרי הגלם – אלא ימליצו לך כל זה שמביא פלאפל מיוחד, מחומרים משובחים, עם אהבה, עם שורשים, עם חדשנות או עם טוויסט מעניין – למרות שהקהל הרחב ברב המקרים יתחבר מיידית יותר לפלאפל הסטנדרטי והמוכר לו (כי למה להשקיע מחשבה ויצירתיות – זה רק אוכל). ככה צריך להיות גם עם מוזיקה בתקשורת – מכל ז'אנר אגב.
אגב, הבלוג שלך נהדר וחשוב מאין כמוהו – ואני עצמי ממוצא מזרחי משני הצדדים.
זה נכון לחלוטין שלאותנטיות חשיבות מופרזת אצל הביקורת והקהל, אבל באותה מידה שאותנטיות היא מושג חמקמק, ובהרבה מקרים היא מוגזמת אם לא מומצאת, הטענה לאותנטיות של הזמר המזרחי הישראלי גם היא מזוייפת. לפחות ממתי שזוהר ארגוב ובני דורו החלו להשתמש בשירותיהם של מעבדים אשכנזיים, כמו ננסי בראנדס, מדובר הרי על שעטנז שהקרבה והזיקה המוזיקליות שלו לאירופה הרבה יותר גדולות מללבנט.
בתגובותיי אי-שם בתחילת הדיון הזה ניסיתי להימנע מכניסה לדיון הנוסף שהתפתח פה אחר כך, אבל לאור העובדה שכבר נכנסתם לזה-
בתור אשכנזייה שלאף אחד אין ספק בנוגע למוצאה (הלובן מסגיר), אני חווה לא מעט קיפוח, כפי שכבר תיארו כמה פה בתגובות מעל. מוצאי הפולני הפך כבר מזמן לכינוי גנאי, כולל שלל הסטיגמות שהולבשו עליו עם השנים ואנשים מנסים להלביש גם עליי. השיא היה כששותפתי לשעבר האשימה אותי בגזענות. רגע מכונן בחיי, ללא ספק.
ובהמשך לזה, אופיר-
אני מקבלת את אותן תגובות על העדפותיי המוזיקליות, שהן אנטי-מיינסטירמיות ברובן. כמעט תמיד זה חוזר ל"עוד פעם המוזרים האלה שלך?", "זה עושה דיכאון המוזיקה הזאת" ועוד שלל תגובות אינטלגנטיות הפוסלות את הטעם המוזיקלי שלי, כיוון שאינו עולה בקנה אחד עם מה שמקובל לשמוע וש"רוב העם אוהב".
אין דרך להימלט מזה.
לקצת פרספקטיבה היסטורית (ולא רק בשביל זה) אני ממליץ בחום על הפרק הראשון (http://www.myvideo.ge/?video_id=704581) מהסדרה המעולה Dancing in the street של ה-BBC (ובכלל כדאי לראות את הסדרה כולה. אין לי מושג מה זה שירות הוידאו הזה, אבל שם הצלחתי למצוא את הפרקים מלאים).
תודה רבה על טור משובח. ניסחת בצורה מדויקת וחכמה כל כך הרבה דברים שכל כך הרבה פעמים קשה לנסח אותם בגלל המורכבות והנזילות של התחום הזה של 'ביקורת-תרבות' (או בכלל של 'תרבות'). רק בקשה אחת: בניגוד לפיתוי, תמשיך לנתח טורים 🙂
מבלי להתייחס לעניין גלגל"צ, תחנה אשר לגביה קשה להגיד ש"איכות" או תנאי אסתטי אחר מהווים קריטריון כלשהו, אני חייב להגיד כי הדיכוטומיה הזו "מזרחית/רוקנ'רול" היא מאוסה למדי, שלא להגיד פטרנליסטית.
מעצם הגדרתה, הטרמניולוגיה "מוזיקה מזרחית" או "מוזיקה ים תיכונית" מתייחסת למעין ז'אנר שלא ברור מהי הגדרתו המוסיקלית. במידה רבה היא מזכירה את הטרמניולוגיה "גראנג'" אשר כרכה תחתיה להקות אשר הגיעו מסיאטל, בעוד שבין נירוונה לבין פרל ג'אם לא היה דבר במשותף.
לצורך העניין, דודו אהרון או קובי פרץ מייצרים חיקוי synth-pop לא מוצלח לשנות התשעים בשילוב עם לחנים יבשושיים והפקה גרועה. אין לי בעיה עם ליריקה ילדותית שאין לה חשיבות רבה למוסיקה. זה פשוט פופ גרוע שלא מתכתב עם מה שהתרחש בעולם בשלושים השנים האחרונות. יש לא מעט פופ אשכנזי למהדרין גרוע באותה המידה, עיין ערך פלס, מסיקה ושות',
אשר גם הוא מנסה לחקות את הזמרות-יוצרות נוסח פיונה אפל באופן רע מאוד.
לאייל גולן דווקא יש ארסנל שירים מוצלח למדי, ולכל הפחות הוא זמר טוב מאוד עם מנעד מוזיקלי רחב בהרבה מן האחרונים.
אני לא רואה עניין בלייצר איזו מסורת מוזיקלית אותנטית משום כיוון. יש עשרות יוצרים ישראליים אשר מייצרים חיבורים רב-תרבותיים מעניינים הרבה יותר מוסיקלית, ולאותנטיות אין חשיבות כזו רבה ביחס לכך. יהודה פוליקר עם המוזיקה היוונית, רביד כחלני עם המוזיקה התימנית, דודו טסה עם העיראקית, שלמה בר עם המרוקאית, יסמין לוי עם הלדינו ועוד ועוד. מבחינתי כל אופק מוזיקלי חדש הוא מרתק כל עוד עושים זו בצורה טובה, חדשנית, מרעננת ועתירה באהבה ליצירה.
אולי באמת הגיע הזמן להפסיק עם ההתמרמרויות ההדדיות הללו כל הזמן. קובי פרץ עושה מיליונים? יופי לו, שיהנה. הוא לא מרגיז אותי ולא מפריע לי, אך אם תשאלו אותי אם המוזיקה שלו טובה אסביר מוסיקלית מדוע היא לא מעניינת. גם הjonas brothers עושים מיליונים, וגם ג'סטין ביבר, וזה מעניין לי את קצה הזרת. אם רוצים להתמקד בקליקת גלגל"צ ובקליקות התרבות התל-אביביות הסגורות, אני הראשון לטעון שהביקורת הזו מוצדקת, אך אין לה שום קשר לאשכנזים-מזרחים, פשוט לאנשי כוח בתעשייה אשר יכלו לקדם את המוזיקה הרבה יותר לו היו עושים מאמצים.
מאמר מצויין. מכל הסיבות להתעצבן אבחר אחת: "המונוכרומטיות של הזמר הים תיכוני החדש מבזה את הזמר המזרחי האותנטי". משום מה אני מטיל ספק בזה שהכותב המלומד יושב בבית ומתענג על על יצירה של 30 דקות של עבד אל ווהאב. קשקוש בלשבוש. דרך אגב גם בזמנו אמרו הציניקנים אותו דבר על פריד אל אטרש.
מה שמעניין הוא שבתחילת המאמר אתה מכריז על עצמך כעל "ישראלי שאמנם לא מעורה בסצינת הפופ המזרחי" (כטוב בישראלים), אבל זה לא מפריע לך להבהיר, לאורך כל הטקסט, שוב ושוב ובלי כל הצדקה עניינית ורלוונטית לטיעונים שלך (הנכונים ברובם אבל מה זה שווה), על הסתייגותך ממנה, ואתה אפילו מואיל להסכים עם ישראלי (!) כשהדבר נוגע למהות המוזיקה של אהרון. אז טוב לדעת שאתה מסתייג מגזענות וממוזיקה מזרחית באותה מידה (או ממוסיקה ים תיכונית, העיקר שלא ניכשל בלשוננו). מעניין אם המבקר המהולל סנש היה מעלה את השאלה "הנוקבת והמנומקת", עלק, איך יכול להיות ש"מרקע תרבותי עשיר", כור מחצבתם של דרי הפליליסט הקבועים, יצאו שיריה של רוני סופרסטאר. ההתנשאות האמיתית היא אצל סנש ואצלך, וכאביר הלבן של המוזיקה השחורה – טול קורה. הכוונות שלך טובות, אבל די, למי יש סבלנות לכוונות טובות. זלזול בארסנל של מבקר תרבות הוא דווקא לא הבעיה. עיוורון כן וממש.
באחת התגובות כאן מתקומם מישהו (לירן כמדומני) על מתן דודו טסה כדוגמא למוזיקה מזרחית: "דודו טסה שר ים-תיכוני ? כמה סילסולים יש לו בשיר ממוצע ?". אבל בעצם המוזיקה של דודו אהרון היא בשורה התחתונה פופ. עם סלסולים, אבל פופ, לטוב ולרע. למה זה יותר מזרחי/ים תיכוני/אנא ערף מהאלבום העיראקי של דודו טסה?
מסכימה עם אור שחר בנקודה הזו.
עד היום לא הכרתי שירים של דודו אהרון כי באופן כללי אני לא מת על רוב הפופ המזרחי. לרגל הכתבה חיפשתי ביוטיוב שירים שלו וחשבתי שאני אמצא איזה משהו מזעזע במיוחד. לדעתי מדובר בשירי פופ מזרחי טובים – כמו הרבה שירי פופ הם לא עמוקים מי יודע מה אבל לוחצים יפה מאוד על הכפתורים שגורמים לך לרצות ולהתנועע במסיבה. זה לא נשמע כמו ההפקה של הקלאסיקות אבל יש לו קול טוב, המוואלים והמעברים יושבים יפה בלחן ואת המילים קל לזכור ולשיר כשרוקדים. כל הנ"ל משרת את התפקיד הקלאסי של שיר פופ – לבדר ולעשות שמח. דוגרי לא ממש אכפת לי אם זה "מתכתב עם מה שקרה בעולם בשנים האחרונות". אם אני כבר בעניין של מוסיקהמזרחית מרקידה אולי אישית אעדיף את אתי לוי נניח אבל השירים שלו ששמעתי בהחלט מתאימים לנקות את הראש בבילוי ואני בהחלט אשמח לשמוע אותם במסיבה.
יש לי היסטוריה מתועדת של ויכוחים עם טועני האפליה/דיכוי/קיפוח למיניהם אבל אני מוכרח להודות שבמקרה הזה האנינות שמופגנת כלפיו חשודה בעיני. אם אהרון היה עראקי שחי בדנמרק ומוכר מיליונים באירופה אני חושד שעוד היו מזמינים אותו לפסטיבלים
גל"צ וגלגלצ ועוד מספר מבקרי "תרבות" קפצו מעל הפופיק. ומה שבאמת מטריד אותם זו ההתערות התרבותית והחברתית שאיננה מהביצה שלהם. אני בטוחה שבחתונות שלהם ושל חבריהם מנגנים הרבה מזרחי כי זה פשטו כיף. אבל חס וחלילה לא להשמיע ברדיו הקובע את טעם המדינה. אז לא, אתם לא קובעים כלום. הכותב צודק, ודודו אהרון, עם כל הכאב והעלבון על אי השמעה בגל"צ, תתעלה ותתעלם. הקהל כבר אמר את שלו!
מילא שזה מה שהקהל הרחב שומע ואוהב. אבל למה לעודד את זה גם מהתקשורת? הבנאדם הספציפי הזה (אהרון) הוא אימבציל שאין כדוגמתו. ראיתי אותו מנסה להרכיב משפט בכמה הזדמנויות. האם זה מה שאתם רוצים שהתקשורת תקדם כרול מודל לנוער? כמשהו לשאוף אליו? אז נניח שהחומרים שלו עושים כיף (לי אישית ככל שהשיר יותר "שמח" זה מביא דיכאון מהאלימות והבהמיות שבזה) אבל נניח שאני במיעוט וזה כן עושה כיף. אבל גם סמים עושים כיף אז צריך לעודד אותם בתקשורת? זה חומרים לא פחות ממסוכנים, שמעודדים טמטום, אי חשיבה, עדריות, רף נמוך של מודעות וביקורת עצמית, שבסופו של דבר גורמת לאי יכולת להתבונן פנימה, לחוסר רגישות, לאלימות ולכל נושא הפרעות הקשב שאנחנו רואים היום בנוער. זה להיט ריקני והוא חולף ומרצד מול פנינו עד הלהיט הריקני הבא. מה נשאר בנפש שלך מזה? אתה תמיד תחפש את הריגוש/להיט הבא ולנצח תהיה מתוסכל. בדיוק כמו בסמים. אז תחשבו על זה לפני שאתם מצדדים באהרון ודומיו
ועכשיו תגידו לי שזה מה שאמרו גם על הביטלס בזמנו. וזה נכון. אבל תסכימו איתי שהרף ירד מאז. הביטלס עם כל הכבוד זה עדיין לא דודו אהרון. מדובר במוזיקאים אינטליגנטים שהביאו כמה וכמה יצירות מופת ולא הכל אצלם הה בעבור חופן דולרים. לכן הכותרת של הכתבה של ישראלי היא כל כך נכונה בעיני – "שומרי הסף". ואם מתבוננים עלל הטענות שלו לגופן ומתעלמים מהניסוח הפלצני, הגזעני והמתנשא שלו ומהיותו חלק מה"קליקה" של התקשורת ושל גלגלץ הנוראית, רואים שרוב הטענות שלו תקפות ונכונות. רק הנימוקים שלו היו נגועים בגזענות והתתנשאות אבל השורה התחתונה היא שצריך למנוע השתלטות טוטאלית של התרבות השטחית הזו (שבתוכה ייכנסו גם פרסומות, סרטים אלימים, ופופ רדוד לסוגיו) ושצריך לאפשר גם לדברים אחרים להופיע גם אם זה דורש אפלייה מתקנת מצד התקשורת.
לאופיר טובול –
לפעמים יש לי ביקורת חריפה על מה שאתה כותב אבל הפעם אני מסכים עם הרבה. תחנה כלל לאומית כמו גלג"צ צריכה להקדיש תוכניות שנותנות לציבור את מה שהוא אוהב לשמוע, ולא רק תוכניות שתכליתן לאתגר את סדר היום המוסיקלי של הציבור. זה כולל כמובן גם מוסיקה מזרחית שאין לי מספיק הבנה בתת הז'אנרים שלה כדי לדעת מי כן ממשיך דרך ומי לא.
חייב להיות זלזול בארסנל הכלים של מבקר תרבות.