אנשים שצריכים לבדוק מייל:
רונן טל וגרוס, זכיתם בכרטיסים; אייל לוי ויובל, זכיתם בדיסק האחרון של מלקמוס – תתחדשו!
נועה ורונה, זכיתם בכרטיסים להופעה של דה ווקמן – תתחדשו!

1. [תודה לטל] עקבתי אחרי הסינגלים והקליפים שהקדימו את האלבום, ואז כשהוא יצא הייתי עסוק בדברים אחרים ולגמרי שכחתי שהגיע אלבום חדש לנורה ג'ונס. אני מת על נורה ג'ונס, אף על פי שמאז אלבום הבכורה היפהפה שלה מלפני כמעט עשור, היא לא הצליחה לשבות את לבי באף אלבום. ואז יצא עוד אלבום, ושכחתי ממנו עד שחברתי הטובה טל סימסה לי אאוט אוף דה בלו שהיא מתה על האלבום. אז ברור שרצתי להוריד. האלבום החדש, Little broken hearts, שונה לגמרי ממה שציפיתם מג'ונס. מבחינת השירה והגישה הוא נשמע הרבה פחות כמו הג'אז-סול-פולק הרך שפירסם אותה ושעליו רכבה מאז, ויותר כמו אלבום טוב של פייסט או של ג'ני לואיס. וכמובן, מה שמעיף את האלבום הזה לראש הפלייליסט שלי בשבוע האחרון הוא המפיק-אמן שמאחוריו, מר דיינג'ר מאוס מיודענו. אחרי שהזרים דם חדש ב-Modern Guilt של בק ובשני אלבומים של הבלאק קיז (בין היתר), הוא נתן לג'ונס בדיוק את מה שנדמה שאבד לה: אישיות, פוקוס. האלבום החדש מציג אישיות מוזיקלית מגובשת הרבה יותר, שירים מעולים (המאוס היה שותף גם בבנייתם), מוזיקה והפקה נפלאה, ומאוס הצליח להוציא מג'ונס דברים שהיו בה, וצצו בפרויקטים אחרים שלה, וכאן מקבלים את מרכז הבמה. "Say goodbye" הוא אחד האהובים עליי, אבל כרגיל אצל דיינג'רמאוס, זה אלבום שעובד מדהים כאלבום שלם, לא סתם כשיר פה או שם. [מפ3. איזה איור חמוד, נכון? הוא מפוסטר להופעה שלה]



2. פסטיבל הקומיקס והאנימציה מתקיים בסופ"ש הזה בתל אביב, ואף על פי שהפסטיבל עצמו לא מספיק מעניין בעיניי (אבל הדוכנים נהדרים, רוצו לדפדף ולקנות!), זה תירוץ מצוין לערוך עונג שכולו קומיקס ואנימציה, שזה בדיוק מה שיקרה כאן היום בעונג מקוצר יחסית. בשבוע הבא – עונג שבת רגיל ומוזיקלי בהחלט. [זהו]
3. לולהפלוזה בישראל?!?!?! כן, זה מה שפלאג ו-NMC מתכננים לנו באוגוסט 2013. אתם לא שומעים אותי יוצא מגדרי פשוט כי זה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי. נחיה ונראה, ובינתיים נחזיק אצבעות. [עברית]



4. [תודה לחן] ששלחה לי השבוע את קומיקס הרשת הגיקי המצוין Scenes from a multiverse, שלא מפחד לתקוף גם תחומים פוליטיים ועושה את זה מצחיק וחכם. [אנגלית]


חתולים, אילסוטרציה. מתוך דברים שקרו באמת, של עדי קלגסברון

5. מסתבר שהשבוע נחגג יום החתול (הם נותנים יום להכל, מה?), ובפסטיבל אנימיקס ניצלו את העניין לתחרות סרטוני אנימציה ישראליים על חתולים. אף על פי שאני לא מחובבי החתוליים, מדובר במקבץ משובב לב של אנימציה יצירתית ומצחיקה. [עברית, סטרים]
6. הקליפ החדש "Outta my system", של My morning jacket, הוא קליפ אנימציה מוזר ונפלא, עם הופעת אורח (מאוירת) של זאק גליפיאנאקיס. [טיוב]
7. סוף סוף! יצא לאור בעברית "משהו כייפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם", כתבת מגזין אגדית שכתב אליל המדור דיוויד פוסטר וואלאס למגזין הארפר ב-1996. הוא נשלח (המסכן) לשיט תענוגות בן שבוע לקריביים, וחזר עם 120 עמודים (בעברית; במגזין המקורי זה היה כ-24 עמודי מגזין) על "סוגיות כמו פרסום ושיווק, הזדקנות, הגירה, היררכיות חברתיות ויחסי ניצול, רווח והפסד, תהיות קיומיות". ואלאס הוא בהחלט אחד הנפילים, ממש שם למעלה עם הגדולים מכולם. אה, ואיך זה קשור בכלל לקומיקס ואנימציה? את העטיפה בעברית עיצב האנימטור הישראלי ניר מטרסו. [עברית]
8. אומג! זוכרים את פסלי הראשים הענקיים באי הפסחא שיעל מאפילו עז כתבה עליהם? אז – או מיי פאקינג גאד – מסתבר שמתחתיהם יש גופים שלמים. [אנגלית]
9. הריאליסט של אסף חנוכה נשאר הסטריפ השבועי האהוב עליי, והוא לא מאבד גובה. [עברית\אנגלית]
10. אז הלכתי לחפש איזה קומיקס של ג'ורדן קריין ומצאתי את האתר שלו What things do, שכולל לא רק קומיקסים יפהפיים ונפלאים של קריין עצמו, אלא גם אוסף הולך וגדל של קומיקסים של יוצרים אחרים. שעות על גבי שעות של הנאה, ויופי של עיצוב לאתר. [אנגלית]
11. לפני כמה שבועות הגעתי במקרה אל Three word phrase והפעמים היחידות שהפסקתי לצחוק מאז היו כשבכיתי קצת מהקומיקס. [אנגלית]
12. יש לא מעט קומיקס רשת ישראלי בשנים האחרונות, חלקו יותר מוצא חן בעיניי וחלקו פחות, אבל אחרי תקופה ארוכה כחסיד נלהב של הו לא המצוינים, לבי שייך בשנה האחרונה לעידו הירשברג עם בום פאף פאו אקשן. שניהם רוצים למות, אבל הירשברג יותר משכנע, מצויר בסגנון שהרבה יותר קרוב ללבי, ובעוד "הו לא" פועלים בשביל הפאנץ', אצל הירשברג הרבה פעמים אין פאנץ', או שהפאנץ' ממש עצוב, או שמהר מאוד מבינים שפאנצ'ים זה לחלשים. הקומיקס שלו הוא הרבה פעמים חסר רחמים (במיוחד כלפי עצמו, שזה מוזר כי הוא מרחם על עצמו רוב הקומיקס), והוא מצליח לקרוע אותי מצחוק, להעציב אותי עמוקות, להרשים אותי כמעט בכל סטריפ וגם לרגש אותי לא פעם. אתמול קניתי בפסטיבל הקומיקס את שלוש החוברות שלו וזו הייתה רכישת השנה, מבחינתי. רוצו לקרוא אותו, לדעתי זה הקומיקס העברי הכי טוב שקיים כרגע. [עברית]


חתיכה מהאיור המלא והנפלא של אביב אור

13. המאיירת הישראלית הנפלאה אביב אור זכתה בפרס הראשון בתחרות של פיקסאר ושל המכללה הישראלית לאנימציה, על איור שמשלב (לפי כללי התחרות) דמויות של פיקסאר, אגדה וארץ זרה. היא בחרה לצייר דמויות מצעצוע של סיפור כאלאדין, יסמין והג'יני ומאצ'ו פיצ'ו. נהדר! [עברית]
14. וזה מזכיר לי את גלריית נסיכות דיסני כזומביות. מתוק. [פיקסלים]
15. בעונג שמוקדש לקומיקס חייבים להמליץ (שוב) על עלילון, בלוג ישראלי על קומיקס אמריקאי (ברובו). [עברית]
16. אם אני כבר בהמלצות חוזרות: גרפילד מינוס גרפילד הוא בלוג סוריאליזם חובה. [אנגלית]
17. הקליפ החדש של טום וייטס, "Hell broke luce", הוא בהחלט קליפ האנימציה של השבוע. [טיוב]
18. [ויה ויה] זה סוג מאוד דימני של קומיקס: בחרו עיר, ותראו סטרים מיידי של תמונות אינסטגרם שעולות לרשת מהעיר הזו ברגע זה ממש. מהפנט? ממכר? מסחרר? הכל נכון. [פיקסלים]



19. אני חוזר פה על דברים שאמרתי בתכנית שלי בתדר ביום ראשון (הנה היא להאזנה) ועל דברים שכתבתי ב"איים בזרם" של השבוע: בהתחלה היו The XX, ששינו את התמונה. בין היתר, בלעדיהם לא היינו מקבלים את אלבום הבכורה המדהים של ג'יימס בלייק, אלבום השנה שלי ל-2011. הם שנתנו לו את האומץ ללכת עמוק יותר אל המינימליזם. והוא הביא לתוך המינימליזם את הדברים שלו: השפעות של סאונד ודינמיקה מהדאבסטפ, הפסנתר העגמומי, המטופל, השירה הרגשנית על הרקע המוקפד והממוחשב. והנה מגיע, אולי, הצעד הבא בשרשרת. האמן הבריטי הצעיר Halls, אם לשפוט לפי "White chalk" שלו, הוא תלמיד חרוץ הן של ה-XX והן של מאסטר בלייק, וגם הוא מעמיק את התלם הזה ומוסיף משהו משלו. מדובר באחד השירים הכי יפים ששמעתי בשבועות האחרונים, ואני ממש סקרן לגלות אם מדובר בשיר אחד ממוזל, או בהתחלה של דרך מעניינת מאוד עבור Halls. אני אעקוב. [מפ3]

שתהיה שבת שבוגי! קוראים באדיקות קומיקס רשת מדהים שאני חייב להכיר? בשביל זה יש את התגובות.

שני חלומות לא קטנים בכלל שלי עומדים להתגשם תוך שבועיים: הופעה של The Walkmen (ב-14.8) והופעה של סטיבן מלקמוס (ב-22.8). פאק!!! איזה אושר. בכרטיסים למלקמוס תוכלו לזכות ממש פה, בפוסט ליד.

הווקמן התפרצו לחיים שלנו בתחילת העשור הקודם, באחד הגלים המשניים אחרי המפץ של הסטרוקס ואינטרפול והיה-יה-יה'ז. הם באו מניו יורק, ובשני האלבומים הראשונים בנו ליינים של בס וגיטרה ששאבו מאותם המקורות מהם שאבו שאר הלהקות הנ"ל, ולרגע היה נדמה שהם יהבהבו וייעלמו, כמו Yeasayer למשל, בשולי הזוהר הגדול של כוכבי השביט המסנוורים באמת.

אבל לא. במקום זאת הווקמן עשו מסלול דומה לזה של הנשיונל: הם סטו הצידה וחצבו דרך משל עצמם. לאורך שישה אלבומים (ואלבום קאברים אחד) הם הולכים וכובשים ברגליים ובעבודה קשה מסלול מוזיקלי שהוא רק שלהם. כבר עשר שנים, כמו מכונה, הם מוציאים מדי שנתיים אלבום חדש, והם לא איכזבו אפילו פעם אחת. עזבו ברמת האלבומים, אני לא חושב שאפילו שמעתי שיר אחד של הווקמן שרציתי להעביר באמצע. זה לא רק הקול של המילטון לייטהאוזר, ולא רק בחירת הכלים והסאונד הנפלאים, אלא בעיקר כתיבת השירים החזקה, מלאת התנופה. בשירים שלהם תמיד קורה משהו, הם אף פעם לא עומדים במקום, אף פעם לא נגמרים איפה שהתחילו מבחינה רגשית או מוזיקלית. וזה הרבה מאוד.

וכאמור, זה רק מרכיב אחד. לא פלא שרוב הציונים לאלבומים שלהם בפיצ'פורק נוסקים מעל 8.5. מדובר באמת באחת הלהקות הגדולות של העשור, מבחינתי.

בסוף הפוסט תוכלו לזכות בכרטיסים למופע מוחץ הלבבות הזה. עד לשם, תוכלו לשמוע מיקסטייפ דה ווקמן שהכנתי, והתבססתי לא מעט על הפלייליסט של קורא העונג איל (תודה, איל!!!). אחד השינויים הכי גדולים שערכתי בפלייליסט של איל הוא שהטיתי אותו בהטייה חזקה ובלתי הוגנת כלפי You & Me, האלבום שמבחינתי הוא המאסטרפיס שלהם. במופע הקרוב הם בוודאי ינגנו לא מעט שירים מ-Heaven, האלבום החדש והמצוין (לקח לי זמן, אבל אני כבר ממש אוהב אותו), אבל אני יודע שהצמרמורות יגיעו בכל פעם שיתחיל שיר מ-You & Me, שליווה אותי תקופה כל כך ארוכה, ומבחינתי הוא נקודת השיא של הסאונד המיוחד של הווקמן.

כך או אחרת, הנה 15 שירים מעולים ממש של להקה שאני, אישית, אוהב אפילו יותר מאת הדודים שלהם, אינטרפול:

מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו מה הקלטת שהכי אהבתם לשמוע בווקמן שלכם (או בדיסקמן) [אני יודע שזה טיפשי, אבל מעניין אותי]). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה ושמם יחכה ברשימה בכניסה למופע. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לכרמית ואיל!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי בערב!

שני חלומות לא קטנים בכלל שלי עומדים להתגשם תוך שבועיים: הופעה של The Walkmen (ב-14.8) והופעה של סטיבן מלקמוס (ב-22.8). פאק!!! איזה אושר. בכרטיסים לווקמן תוכלו לזכות ממש פה, בפוסט ליד.

ואם כל זה לא מספיק, אז האנשים הטובים שמביאים את שני המופעים האלה (פלאג מביאים את הווקמן, נרנג'ה את מלקמוס) אוהבים אתכם פה בעונג, ורק רוצים לפנק אתכם. בפוסט הזה תוכלו לזכות בכרטיסים למופע של סטיבן מלקמוס, או בפרס ניחומים (עותק מהאלבום האחרון והמעולה שלו, Mirror Traffic).

כל התחרות והפרסים בסוף הפוסט. עד לשם, תעשו פה פליי, ופנקו את עצמכם בשעה של שירי מלקמוס מובחרים, כפי שנבחרו על ידי שוקי פרי, שגם פירט על בחירותיו ממש כאן, מתחת לטיוב (תלחצו, זה פלייליסט, לא שיר יחיד):

שוקי פרי, מהלייבל אנובה ומההרכב Underwater Fireman, רקח לנו מיקסטייפ מלקמוס\פייבמנט למתחילים ומתקדמים כאחד. אליך, שוקי:

לקראת אמצע שנות התשעים, נחשפתי לגל אמנים אשר רובם השקיעו פחות באמצעי הקלטה ושיעורי גיטרה, ויותר בתוכן עצמו: Pavement, Guided by Voices, Granddaddy, Flaming Lips, Built to Spill – מהלהקות הבולטות של האינדי האמריקאי, אשר חיפשו להתרחק מהגראנג' הממוסחר של תחילת שנות התשעים.

את Pavement, כמו להקות רבות אחרות שאני מעריץ, הכיר לי חברי הטוב אורן להב (חלקכם מכירים אותו בשם Jay Walk Snail). כל מי שמעונין בהיסטוריה של הלהקה מוזמן לגגל, זהו אינו פוסט כרונולוגי פר-סה. לכבוד הגעתו של אליל הגיטרה סטיבן מלקמוס לבארבי ב 22.8 (Naranja you did it again!) הכנתי מיקסטייפ אוטוביוגרפי, עם נקודות המפתח בקריירה הנהדרת של סטפן מלקמוס (להלן S.M) וכיצד אני חוויתי אותן במהלך השנים.

1. Pavement – We Dance
(Wowee Zowee, 1995)

השנה היא 1996, אני וחברים בטיול לפני צבא לפסטיבל רדינג באנגליה. Pavement לא היו שם, אבל הלהקה כבר השאירה את חותמה על האינדי האמריקאי, עד כדי כך שלפתע, מעבר לאוקינוס להקות כמו Blur החלו לאמץ את הסגנון המרושל והליריקה הביזארית של Pavement. האלבום Wowee Zowee (לא רק לחובבי פראנק זאפה) תמיד יהיה מבחינתי ה-White album של מלקמוס וחבריו. נשאר רק לקנא בעמי שלו (סולן המונוטוניקס הנהדרים, שהשמועות אומרות שאולי נראה אותם בקרוב שוב) שבמהלך ההופעה של Pavement בפרימוורה הצטרף לחברי הלהקה על הבמה והדגים את יכולות הריקוד שלו (עמי שלו ל"רוקדים עם כוכבים"?)
שירים מומלצים מהאלבום: כולם.

2. Pavement – Silence Kit
(Crooked Rain, Crooked Rain, 1994)

שנה אחורה. Pavement מתחילים להתפרסם ואפילו מצליחים להשחיל חצי להיט ל-MTV. אפשר לשים לב למאפיין העיקרי של הלהקה באותה תקופה – נגינה מרושלת, מחוספסת בקצוות אשר מנסה להתעלות ממבנה השירים הקלאסי של בית/פזמון/בית.
שירים מומלצים מהאלבום: Cut your Hair, Gold Soundz, Heaven is A Truck

3. Pavement – Shady Lane
(Brighten The Corners, 1997)

1997, S.M מוציא לעולם אלבום קצת יותר בוגר. ספייק ג'ונז ביים את הקליפ. האלבום נועד לפרוץ את הלהקה מעבר לגבולות האינדי, אך Pavement מעולם לא נועדו למיינסטרים. השיר הזה מכיל את אחת השורות הכי אהובות עלי: "You've been chosen as an extra in the movie adaption of the sequel to your life".
שירים מומלצים מהאלבום: stereo, old to begin, starlings of the slipstream

4. Silver Jews – Random Rules
(American Water, 1998)

שיתוף הפעולה בין שני חברי ילדות, S.M ודיוויד ברמן, הוליד את הלהקה "היהודים הכסופים" (שהיו בישראל בלי מלקמוס, ולצערי היום הם לא פועלים). כאן המילים אמנם לא של מלקמוס, אך הגיטרה הכה מזוהה מרחפת מעל כל אלבום ש-S.M עשה עם היהודים.
שירים מומלצים מהאלבום: Smith and Jones Forever, Send in the Clouds, Honk If You're lonely

5. Pavement – Platform Blues
(Terror twilight, 1999)

שירת הברבור של הלהקה, אשר יצרה את האלבום הכי נגיש שלה בעזרת המפיק נייג'ל גודריץ'. רבים ממעריצי הלהקה התאכזבו מההפקה הנוצצת של גודריץ'. שיזדיינו, זה אחלה אלבום. בתקופה הזו אני הייתי בצבא, והטופ 3 שלי היו Pavement, The Flaming Lips ו-Grandaddy. הבטחתי לעצמי שכשאשתחרר, אטוס לעולם הגדול ואראה את הלהקות שאני כה אוהב. למזלי, קיימתי לעצמי את הבטחתי, ועד היום הספקתי לראות את כולן (ואולי אפילו אצליח לראות שוב את Grandaddy אשר התאחדו לאחרונה).
שירים מומלצים מהאלבום: Spit on A Stranger, You Are a Light, Major Leagues, The Hexx

6.Stephen Malkmus – Discretion Grove

השנה היא 2001. אני אחרי צבא מחפש את עצמי בלונדון וחולק דירה עם שאר חברי Jay Walk Snail. קריירה לא עשינו בלונדון, אבל הופעות ראינו. וכש-S.M הגיע ללונדון זכיתי בפעם הראשונה לראות את אלילי במועדון קטן, מבצע רק שירים חדשים ואף לא שיר אחד של Pavement (כפי שהוא ינהג בכל הופעותיו כמעט עד לאיחוד המרגש). באותו זמן תהיתי מדוע בחור שעד עכשיו בחר לרשום רק את ראשי התיבות של שמו באלבומי הלהקה בוחר לפצוח בקריירת סולו עם שמו המלא. אני חושב שגם S.M הבין זאת ובאלבומו השני כבר נתן קרדיט ללהקה המלווה שלו – הג'יקס.

7. Stephen Malkmus – Jenny & the Ess-Dog
(Stephen Malkmus, 2001)

בשלב הזה ההבדלים בין להקת האם לקריירת הסולו של S.M לא היו בולטים במיוחד, אך זה צפוי להשתנות באלבומו השני.

8. Stephen Malkmus & the Jicks – 1% of One
(Pig Lib, 2003)

2003 מסמלת עבורי את השנה שבה S.M מצליח להשתחרר מכבלי Pavement, ואפשר להבין מדוע. S.M מנצל את היכולות המוזיקליות של הלהקה החדשה שלו, ומצליח לממש את חזונו הפרוגי/ג'אמי. אני כבר עמוק בלימודים בטכניון אבל עדיין נהנה לג'מג'אם עם אלבומים של מלקמוס. השמועות אומרות שמלקמוס מבצע את השיר/ג'אם האפי הזה בהדרן (בעזרת המלקמוס!).
שירים מומלצים מהאלבום: Do not feed the oyster, water and a seat, animal midnight

9. Stephen Malkmus – Pencil Rot
(Face the Truth, 2005)

S.M חוזר ללא הגי'קס (באופן רשמי) וממשיך את חזונו, באלבום מוצלח אך מראה סימני התעייפות קלים. (סחה על הסינתים!). אני לומד באוניבסיטת תל אביב, גר בפלורנטין, מתחיל לנגן עם זמרת בשם ענת דמון, אנחנו טסים למידם, צץ רעיון לפתוח חברת תקליטים. יושב הרבה בסאצ'מו, נדי בילו מתקלט ומפתיע אותי עם שיר חדש של המאסטר. תודה נדי!

10. Stephen Malkmus & the Jicks – Dragonfly Pie
(Real Emotional Trash, 2008)

באלבום הרביעי, והכי פחות מוצלח לטעמי, מלקמוס ממשיך באותו קו של אלבומו הקודם. אני כבר מסתובב בעולם עם רוקפור ומשיק אולפן אחרי הקמה של שנה.
שירים מומלצים מהאלבום: Baltimore, Real Emotional Trash

11. Pavement – in the mouth of a desert
(slanted & enhanced, 1991)

אני בטוח שרבים ממעריצי הלהקה די כועסים בשלב הזה שעוד לא הזכרתי את האלבום הראשון ופורץ הדרך של הלהקה, אבל היי! זוכרים? זה פוסט שסדרו אוטוביוגרפי… ואכן, איכשהו במשך שנים הצלחתי לפספס את הגאוניות של האלבום הראשון. בדצמבר 2009 החלו שמועות על איחוד של Pavement. כאשר התפרסם שההדליינרים של פסטיבל פרימוורה 2010 הם Pavement, Pixies & Wilco, מיד קניתי כרטיס והתחלתי לספור את הדקות עד לרגע שבו אוכל לקפצץ בשורה ראשונה לצלילי השירים שאני כה אוהב. (נסו לראות אותי בוידאו). כאשר הלהקה החלה לבצע כמה משיריה הישנים, נפל לי האסימון וכשחזרתי לארץ לא יכלתי להפסיק להאזין לאלבום הראשון.
שירים מומלצים מהאלבום: Conduit for sale, Here, Summer Babe, Two States

12. Stephen Malkmus & the Jicks – Tigers
(Mirror Traffic, 2011)

איזה כיף שבק התחיל להפיק! מלקמוס חוזר בגדול עם ויניל כפול ונפלא. למי שמתכנן להגיע להופעה ב-22.8 לבארבי אני ממליץ לחרוש על האלבום האחרון, שכן רוב הסטליסט יהיה מורכב מאלבום זה. ושוב תודה ל-Naranja שהביאו לנו את מלקמוס בתקופת שיא, ולעונג שאירח אותי בפוסט מרגש זה.

13. Stephen Malkmus & the Jicks – Senator
(Mirror Traffic, 2011)

14. Stephen Malkmus & the Jicks – no one is (As I Are Be)
(Mirror Traffic, 2011)

15. Stephen Malkmus & the Jicks – Spazz
(Mirror Traffic, 2011)

נתראה בהופעה!

מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו מה השורה האהובה עליכם של מלקמוס). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה ושמם יחכה ברשימה בכניסה למופע. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לערן ושוקי!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי בערב!

"לא בחרתי בזה כמשימה עיתונאית. לא תיעדתי את עצמי שלב אחר שלב בעודי מתנזרת ממוזיקה ונעשית אדם עצוב יותר ויותר ככל שעברו הימים. בדיעבד נראה לי שאחד המניעים שלי לבחור בשקט הזה היה בדיוק מה שגורם לי כן לשמוע מוזיקה בדרך כלל: הרצון להרגיש. לחוות. להתחבר" – מיכל ניסתה להתנזר ממוזיקה

1. השבוע כתבתי ל"בלייזר" טור על היפ-הופ, ומצאתי את עצמי חוזר לכל מיני אלבומים קלאסיים שלא שמעתי מזמן, או מעולם. כמו בכל בלאסט מהפאסט, אחרי כמה ימים של צלילה למעמקי הקלאסיקות, חזרתי להווה אבל שניים-שלושה אלבומים גדולים דבקו בי. חלק דבקו בי כי בזמנו אהבתי אותם מאוד ומזמן לא שמעתי אותם, והחזרה אליהם הזכירה לי בדיוק למה אהבתי אותם. חלק דבקו בי כי בזמן אמת (או בתקופה הקודמת בה שמעתי אותם) לא באמת הייתי במקום המתאים כדי לקלוט את גדולתם. הקשבתי באוזניים אחרות. אחד מהם היה Black on both sides, אלבום הבכורה של הראפר הסימפטי ביותר בעולם, Mos Def. בזמנו חיפשתי היפ-הופ אחר לגמרי, קשה יותר, מקפיץ יותר. האינטלקט, התחכום, הכנות והצניעות של מוס דף לא עניינו אותי אז. היום הם נכנסו לי ישר ללב. זה גם אחד מהאלבומים המצוינים הנדירים האלה שבהם הסינגל הגדול והמצליח הוא באמת אחד השירים הכי גדולים באלבום ולא סתם הנגיש ביותר. "Ms. Fat Booty" היה ונשאר אחד משירי ההיפ-הופ האהובים עליי ביותר אי פעם. [מפ3. הנה המקור של הסימפול]



2. זה רשמי: הבילויים חוזרים! האלבום השלישי בדרך, ובאוקטובר יהיו גם הופעות. כל העדכונים בפייסבוק שלהם. [עברית]



3. ביום ראשון שעבר היה לי העונג להגיש בתדר תכנית שכולה שירים שאתם בחרתם. אם לא הספקתם לשמוע, הנה הקלטה של התכנית, והנה רשימת השירים לצד שמות הבוחרים. גם ביום ראשון הזה, 17:00 עד 19:00, עונג שבת ביום ראשון, לייב בתדר. [מפ3, עברית]
4. בתרבות שהולכת ומעדיפה קניית מוצר חדש על פני תיקון הישן, יותר ויותר פסנתרים מגיעים לזבל, לפחות בארצות הברית. הניו יורק טיימס מסקר את התופעה המעציבה, ומצרף גלרייה של הרס יפהפה. [אנגלית]
5. "The trouble with candyhands", שיר חדש ומפתיע (כלי נשיפה!) ל-Deerhoof. [סטרים]
6. KIll rock stars משחררים גירסה חלופית של "Alameda", אחד משירים הגדולים של אליוט סמית' זצ"ל, לרגל יום הולדתו שיצוין ב-6 באוגוסט. [בנדקאמפ]

קרא/י את המשך הפוסט

אתמול בערב עלה אדם לדוכן הנאומים בירושלים ונשא נאום חריף וקשה נגד מדיניות ישראל. הקהל בקושי נתן לו לדבר, צעק לו בוז וקילל אותו במרץ. ובניגוד לשאר הנאומים האלה שנישאים בירושלים, כשהנאום הסתיים כולם מחאו כפיים בהתלהבות, הנואם חייך והודה למאזיניו על שנתנו לו להיות חנין זועבי לשש דקות, וחזר לשולחן שלו להזמין עוד חצי גולדסטאר. זה היה בפאב התקליט, בערב השני של האירוע הדי מטורף קריוקי פוליטי.

הרעיון פשוט, כל כך פשוט שקצת קשה להאמין שלא עשינו את זה קודם. דוכן נאומים, מקרן, והמילים רצות על המסך לפי הקצב. בדיוק כמו קריוקי, אבל עם החלפה אחת פשוטה: במקום שירים, נאומים. ברשימת הנאומים אפשר למצוא כוכבים כמו דוד בן גוריון, מנחם בגין, אובמה וביבי, אבל גם הפתעות כמו הרב אמנון יצחק, חסן נסראללה, ניצן הורוביץ ושרה פיילין.

כשהגעתי לערב הראשון הייתי סקפטי. נאומים זה פורמט מרתק בעיניי, מפגש עם פוטנציאל אדיר של אדם אחד מול המון, סיטואציה יוצאת דופן שבה מילים והדרך שבה אומרים אותן יכולות לשנות בהיקף גדול מציאות, מגמה, דעה. אבל יושבי הפאב הם לא נואמים, הם לא כוכבים רטוריים, הם לא שחקנים. בקריוקי כולם מזייפים, ולפעמים זה מצחיק אבל לפעמים זה מעצבן. פה, חשבתי לעצמי, זה יהיה מעצבן כל הזמן.

אבל אחרי שלושה-ארבעה נאומים, גיליתי כמה אני שמח לטעות. אחרי כמה בירות כולם נכנסו לעניין, התחרו על הנאומים הטובים (כולם רצו לעשות את ברכת ביבי ליום העצמאות), והתחילו להשתולל: להוסיף הערות ביניים עוקצניות בנאום של שאול מופז, לשיר את המילים, להניף ידיים ברגעי שיא, להלהיב או להקניט את הקהל. גם הקהל נכנס לעניין, קרא קריאות ביניים, מחא כפיים בהתלהבות בפאוזות הנכונות (והלא נכונות), הצטרף במשפטים מפורסמים.

הרחוב הפך לבית הנבחרים. הדמוקרטיה נפתחה לכולם. גם אני יכול להיות בגין או דפני ליף, גם את יכולה להיות ג'ורג' בוש או אנגלה מרקל. נערה בת 17 הייתה אתמול אנסטסיה מיכאלי, ותייר אמריקאי נאם באו"ם נאום של ביבי. ולמה לא, בעצם? למה שרק הם ייהנו? למה שלא ניתן את הפרשנות שלנו למילים שלהם? למה שלא נשחק בנדמה לי?

כן, הערב השמח, מלא החיים והרעש והכיף הזה עורר גם מחשבות שנשארו איתי אל תוך הלילה. מחשבות כמו מי באמת מעמיד פנים, מי שעושה את עצמו ביבי, או ביבי עצמו שאומר את המילים האלה? מי עולה על הבמה רק כדי ליהנות מתשואות הקהל, הבחור בגופייה עם הבירה או ניצן הורוביץ?

יש לי חלום. ובחלום שלי לא צריך להתלכלך בפוליטיקה הישראלית המעוותת, להתחנף לעסקנים ולמכור את עקרונותיך כדי לעמוד ולנאום נאום חדור אידיאלים מול קהל נלהב. ולא צריך לשחק את המשחק, להלהיב את ההמונים, להעמיד פנים שאתה מישהו אחר, כדי להשפיע באמת.

מהמשחק הזה של הקריוקי הפוליטי, שייערך בפעם האחרונה (!) הערב, ב-21:00, בגן הסוס בירושלים (חינם), יוצאות מחשבות ושאיפות לב שיכולות להוביל להרבה, הרבה יותר. אתמול בערב, כשמישהי עלתה ונשאה את הנאום של דפני ליף מעצרת המיליון בכיכר המדינה, נזכרתי כמה אנחנו צריכים בדיוק את זה: אנשים שהם לא פוליטיקאים משופשפים ושחוקים, אנשים שבאמת מאמינים במה שהם אומרים, חדורי אידיאלים, אמונה, שרוצים לשנות. את האנשים האלה אני רוצה לשמוע.

קריוקי פוליטי, פעם אחרונה, גן הסוס בירושלים, היום, 21:00, בחינם, כחלק מפסטיבל מתחת להר.