מה זה קריוקי פוליטי?
אתמול בערב עלה אדם לדוכן הנאומים בירושלים ונשא נאום חריף וקשה נגד מדיניות ישראל. הקהל בקושי נתן לו לדבר, צעק לו בוז וקילל אותו במרץ. ובניגוד לשאר הנאומים האלה שנישאים בירושלים, כשהנאום הסתיים כולם מחאו כפיים בהתלהבות, הנואם חייך והודה למאזיניו על שנתנו לו להיות חנין זועבי לשש דקות, וחזר לשולחן שלו להזמין עוד חצי גולדסטאר. זה היה בפאב התקליט, בערב השני של האירוע הדי מטורף קריוקי פוליטי.
הרעיון פשוט, כל כך פשוט שקצת קשה להאמין שלא עשינו את זה קודם. דוכן נאומים, מקרן, והמילים רצות על המסך לפי הקצב. בדיוק כמו קריוקי, אבל עם החלפה אחת פשוטה: במקום שירים, נאומים. ברשימת הנאומים אפשר למצוא כוכבים כמו דוד בן גוריון, מנחם בגין, אובמה וביבי, אבל גם הפתעות כמו הרב אמנון יצחק, חסן נסראללה, ניצן הורוביץ ושרה פיילין.
כשהגעתי לערב הראשון הייתי סקפטי. נאומים זה פורמט מרתק בעיניי, מפגש עם פוטנציאל אדיר של אדם אחד מול המון, סיטואציה יוצאת דופן שבה מילים והדרך שבה אומרים אותן יכולות לשנות בהיקף גדול מציאות, מגמה, דעה. אבל יושבי הפאב הם לא נואמים, הם לא כוכבים רטוריים, הם לא שחקנים. בקריוקי כולם מזייפים, ולפעמים זה מצחיק אבל לפעמים זה מעצבן. פה, חשבתי לעצמי, זה יהיה מעצבן כל הזמן.
אבל אחרי שלושה-ארבעה נאומים, גיליתי כמה אני שמח לטעות. אחרי כמה בירות כולם נכנסו לעניין, התחרו על הנאומים הטובים (כולם רצו לעשות את ברכת ביבי ליום העצמאות), והתחילו להשתולל: להוסיף הערות ביניים עוקצניות בנאום של שאול מופז, לשיר את המילים, להניף ידיים ברגעי שיא, להלהיב או להקניט את הקהל. גם הקהל נכנס לעניין, קרא קריאות ביניים, מחא כפיים בהתלהבות בפאוזות הנכונות (והלא נכונות), הצטרף במשפטים מפורסמים.
הרחוב הפך לבית הנבחרים. הדמוקרטיה נפתחה לכולם. גם אני יכול להיות בגין או דפני ליף, גם את יכולה להיות ג'ורג' בוש או אנגלה מרקל. נערה בת 17 הייתה אתמול אנסטסיה מיכאלי, ותייר אמריקאי נאם באו"ם נאום של ביבי. ולמה לא, בעצם? למה שרק הם ייהנו? למה שלא ניתן את הפרשנות שלנו למילים שלהם? למה שלא נשחק בנדמה לי?
כן, הערב השמח, מלא החיים והרעש והכיף הזה עורר גם מחשבות שנשארו איתי אל תוך הלילה. מחשבות כמו מי באמת מעמיד פנים, מי שעושה את עצמו ביבי, או ביבי עצמו שאומר את המילים האלה? מי עולה על הבמה רק כדי ליהנות מתשואות הקהל, הבחור בגופייה עם הבירה או ניצן הורוביץ?
יש לי חלום. ובחלום שלי לא צריך להתלכלך בפוליטיקה הישראלית המעוותת, להתחנף לעסקנים ולמכור את עקרונותיך כדי לעמוד ולנאום נאום חדור אידיאלים מול קהל נלהב. ולא צריך לשחק את המשחק, להלהיב את ההמונים, להעמיד פנים שאתה מישהו אחר, כדי להשפיע באמת.
מהמשחק הזה של הקריוקי הפוליטי, שייערך בפעם האחרונה (!) הערב, ב-21:00, בגן הסוס בירושלים (חינם), יוצאות מחשבות ושאיפות לב שיכולות להוביל להרבה, הרבה יותר. אתמול בערב, כשמישהי עלתה ונשאה את הנאום של דפני ליף מעצרת המיליון בכיכר המדינה, נזכרתי כמה אנחנו צריכים בדיוק את זה: אנשים שהם לא פוליטיקאים משופשפים ושחוקים, אנשים שבאמת מאמינים במה שהם אומרים, חדורי אידיאלים, אמונה, שרוצים לשנות. את האנשים האלה אני רוצה לשמוע.
קריוקי פוליטי, פעם אחרונה, גן הסוס בירושלים, היום, 21:00, בחינם, כחלק מפסטיבל מתחת להר.
גאוני.
נשמע טוב!!
למה פעם אחרונה? או שזה שם של איזה פאב ירושלמי כלשהוא?
הפעם האחרונה הייתה אמש, כי הקריוקי הפוליטי הוא חלק מפסטיבל "מתחת להר" שייסגר מחר במוצ"ש. הלוואי שהוא היה ממשיך…
איזה רעיון! מישהו צילם את זה? הייתי שמחה לראות את זה