אם הייתה תכנית הנוסע המתמיד לבארבי, ?Why המצוינים היו מתחילים לצבור שם כבר מיילג' רציני ביותר. בחמישי הבא, 6 בדצמבר, הם יופיעו בארץ בפעם השלישית (או רביעית? אני כבר מתקשה לעקוב), והכרטיסים בעיצומם. ידידת הבלוג מיכל ישראלי, שהגישה במשך שנים את "מחוץ לקופסא" המעולה ב-102fm, הכינה לקראת המאורע מיקסטייפ עשרת הגדולים של ?Why ואתם לא מבינים כמה מומלץ לכם לעשות פליי ולהצטרף אליה. מיד אחריה, בסוף הפוסט, מחכים לכם שני כרטיסים במתנה להופעה הזו.

אלייך, מיכל:

אפתח בקלישאה איומה, שכדרכן של קלישאות, לפעמים חייבת להיות נכונה – ?Why היא להקה שאתם או אוהבים או שונאים. ואולי דווקא הסקאלה מעט שונה במקרה שלה – או שאתם מאוד מאוד אוהבים אותה, או שהיא פשוט לא כל כך לטעמכם. יכול להיות שמי שמכיר כל אמן, ז'אנר ותת ז'אנר מוזיקלי בהיסטוריה של האנושות יוכל למצוא למי להשוות את ?Why, אבל למאזין המנוסה אך לא מומחה (ואני כוללת גם את עצמי בקבוצה הזאת) יהיה קשה לשים את האצבע על ההשפעות המוזיקליות של ההרכב, גם אם הוא יודע בדיוק מי הן.

קשה למצוא הגדרה קשיחה למה ש-?Why עושים – קצת היפ הופ, קצת אינדי, קצת פולק, אבל הכל ביחד מתחבר לכדי תמהיל שהוא לחלוטין מיוחד להם ונרקח בזהירות על ידי יוני וולף, אחד האנשים המורכבים בסצינת האינדי. וולף בסך הכל כותב על החיים שלו, אבל הוא עושה את זה עם כל כך הרבה מקוריות בדרך בה הוא מביע רגשות, כמו גם במשחקי המילים שלו. התוצאה היא בליל שלרוב קשה לחלץ ממנו משמעות אחת וברורה, אבל דווקא הפוליסמיות שלו היא מה שמאפשרת לכל אחד למצוא אליו חיבור מיוחד.

הנה עשרה רגעי שיא:

Crushed Bones
השיר הזה פותח את Elephant Eyelash, אלבום הבכורה של מה שאנחנו מכירים כ-?Why ההרכב, אחרי שני אלבומים שהקליט יוני וולף לבדו תחת אותו השם. לא משנה מה חשבתם על אלבומי הסולו, השיר הזה הוא זה שקבע את עמדתכם כלפי ההרכב החדש. אם אתם קוראים את הטקסט הזה, כנראה שכמוני, התאהבתם מיד בשניות הראשונות שלו ולא זנחתם את ההרכב מאז.

Jonathan's Hope
האלבום החדש של ?Why, שאיתו הם מגיעים לארץ, מסמן את החזרה לצד ההיפ הופי באישיות המוזיקלית שלהם, אחרי אלבום שקט יותר. קל מאוד לשמוח על החזרה למקורות, אבל קשה מאוד להודות שככל הנראה מדובר באלבום הכי חלש שלהם, בלי יותר מדי רגעים יוצאי דופן. אבל האלבום הכי חלש של ?Why הוא עדיין טוב יותר מרוב הדברים שיש שם בחוץ, והשיר שפותח אותו יושב על אחד הביטים הטובים ביותר שיצאו תחת ידי הלהקה.

Fatalist Palmastry
למרות שאלבום הבכורה של ?Why ככל הנראה ישאר לנצח האהוב עלי שלהם, אי אפשר שלא להבין את הבחירה הפופולרית יותר באלבום שבא אחריו – Alopecia. לבחור שיר אחד מצוין ומייצג מתוך האלבום זו משימה מאוד קלה, כי כמעט כל אחד מהם עומד בקריטריונים. הוא אולי לא מרגש ואישי כמו קודמו, אבל מוזיקלית הוא ללא ספק האלבום המצטיין.

Sod in the Seed
?Why יוצרים מוזיקה שמכוונת לראש, פוגעת בלב אבל מתעלמת מהרגליים. מדובר בשיר היחיד ברפרטואר שלהם שממש מתבקש לרקוד לצליליו, וזה חידוש די מרענן. כפי שניתן לראות בקליפ, גם הם עפים על זה.

Rubber Traits
עדיין השיר האהוב עלי של ?Why, כנראה בגלל שהוא מכיל את כל המרכיבים שהופכים אותם להרכב חד פעמי לחלוטין – סגנון הראפ/שירה של יוני וולף, הטון שלו, חיתוך הדיבור שלו, המילים שהן משעשעות ומשועשעות אבל בו זמנית מכילות כנות כואבת שמתגנבת אליכם בלי שתצפו לכך, והכל עטוף בעיבוד מעניין וקליפ מעולה.

By Torpedo or Crohn's
ההוכחה הטובה ביותר לכך שיוני וולף צודק כשהוא מגדיר עצמו כראפר, לא זמר.

These Hands / January Twenty Something
Eskimo Snow, האלבום השלישי של ?Why, פילג את המעריצים. התפנית הייתה ברורה – פחות היפ הופ, יותר רוך. אין ספק שהצד הרך של יוני וולף תמיד היה שם, בוודאי ב-Elephant Eyelash, אבל כאן הוא הוקצן. התרגשתם או התאכזבתם, אי אפשר להתווכח על כך שהאלבום היה עשיר מוזיקלית והפקתית לא פחות מקודמו האהוב כל כך, והקליפ שמלווה את צמד השירים שפותח את האלבום הוא אחד המוצלחים של ההרכב.

Gemini (Birthday Song)
המילה "להיט" בכלל לא רלוונטית לעולם המושגים המתארים את ?Why. אבל אם צריך להניח את האצבע על שיר אחד שהוא לכל הפחות קונצנזוס, מדובר בזה. מה הופך דווקא אותו לכזה? כנראה המילים שלו. גם אם לא הצלחתם להרכיב אותם לכדי תמונה שלמה וברורה (אתם לא אמורים, זה החלק מהקסם של ?Why), כל אדם שיש לו לב יוכל למצוא שם לפחות משפט אחד שיגרום לו להחסיר פעימה.

Into the Shadows of My Embrace
תמיד היה לי קשה להסביר במילים בדיוק למה זה השיר האהוב עלי ב-Eskimo Snow. זו כנראה רכבת ההרים שהלחן והטון שלו לקחו אותי עליה מהשמיעה הראשונה. הוא אמנם לא רך כמו שאר האלבום, אבל עדיין מצליח לייצג את הצד השונה מעט שיוני וולף חשף באלבום הזה.

Light Leaves
שיר הסגירה המושלם.

תודה, מיכל! מיכל בטוח תהיה בבארבי ב-6 בדצמבר. אם גם אתם רוצים להיות ועדיין אין לכם כרטיס (או שיש לכם, ואתם רוצים להפתיע חבר טוב ולגרור אותו איתכם) – אנחנו מחלקים 2 כרטיסים במתנה.

מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו איזה אמנים הופיעו בישראל וחייבים לחזור כל שנה-שנתיים כמו ?Why). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה ושמם יחכה ברשימה בכניסה למופע. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לשירן!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שני בערב!

ההצבעה נסגרה, והנה הזוכים! אבל כדאי מאוד לקרוא את כל המשתתפים, כאן למטה

הרגע הגיע. הגשתם קרוב למאה פוסטים, רובם נהדרים, חלקם מעולים ממש, שנכתבו ופורסמו השנה בעברית, באתרים ובלוגים עצמאיים בלבד. תענוג! ועכשיו, כמו שאומרת שלי, בוחרים.

מתוך 94 המועמדים שהצעתם, סיננתי (בעזרת קוראים חרוצים נוספים, תודה הלל ועמר) 10 שזכו להכי הרבה דחיפה והתלהבות מצדכם, וגם נראו לנו כטקסטים הטובים, המושקעים, החשובים, המקוריים, האיכותיים, המרגשים ומעוררי המחשבה מכולם.

אז במקום עונג שבת, הנה מוסף שבת אחר לגמרי, ששווה לגמרי את השעות שאתם משקיעים מדי שבת בקליקים על קליפים: 10 טקסטים עבריים משובחים, כל אחד מהם שווה את 5-20 הדקות שתשקיעו בקריאתו, כל אחד מהם טוב יותר מכל כתבת שער בעיתוני סוף השבוע המודפסים. בתור חובב כתיבה מגזינית ובלוגית מושבע, מדובר בקרנבל.

אז הנה הם לפניכם. קראו בהנאה, ואז תצביעו (בהמשך הפוסט) לזה שהכי אהבתם. בשבוע הבא נכריז על הזוכים ונשמח ונחגוג. כמובן, שאתם מוזמנים עד מאוד להפיץ את הפוסט הזה הלאה, כדי שלעוד חברים שלכם יהיה משהו טוב לקרוא בסוף השבוע.

מבחינתי, אגב, זהות הפוסט הזוכה הפכה להיות שולית. עצם העובדה שאפשר לכרוך את כל הפוסטים האלה ביחד ולהוציא את מוסף סוף השבוע הכי טוב שהודפס כאן השנה, והכל מטקסטים שפורסמו עצמאית, לא בשכר, מתוך רצון ואהבה והעובדה שיש למישהו מה לומר והוא לא צריך לעבור מנגנוני כוח שונים כדי לפרסם את זה – זה הניצחון האמיתי.

ועשרת הגדולים הם (לפי סדר אלפביתי של כותרת הפוסט):

אורז זהוב וילדים מתים: למה הפסקתי לתמוך בגרינפיס
מתוך הבלוג מדע אחר של רועי צזנה
רועי צזנה הפסיק לתמוך כלכלית בגרינפיס. בעזרת דוגמה של מקרה אחד מעניין, הוא מאיר את מנגנון ההתנגדות האוטומטי שמאפיין לא מעט אירגונים כאלה שרוצים לעשות טוב, אבל לפעמים עושים הרבה יותר רע, פשוט כי הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות ללא מטרות רווח. על הדרך, הפוסט הזה מאיר לנו תמה חוזרת בלא מעט מהפוסטים המועמדים כאן: חשיבותו העליונה של תחקיר, של מידע חופשי ונגיש וברור.

איך מאיר אריאל לימד אותי לאהוב את השפה העברית
מתוך הבלוג undistracted listening של דוד שפיר
כותב הממליץ האלמוני של הפוסט: "דוד שפיר, שעלה ארצה מרוסיה בתחילת שנות ה-90, מספר על ההתחברות שלו למאיר אריאל. הכותרת של הפוסט היא 'איך מאיר אריאל לימד אותי לאהוב את השפה העברית', אבל יש בו הרבה יותר מכך. בכנות חותכת ובלתי רגילה דוד שופך את הקרביים של ילדותו, את קשיי הקליטה, השפה וההתנשאות התרבותית (הכל-כך מאיפיינת את הרוסים כלפי השפה העברית). ואיך העברית של מאיר אריאל עזרה לו להתגבר על קשיים אלה".

הגז הישראלי ותולדות היבלעותו במלתעות ההון-שלטון-ביטחון
מתוך הבלוג לא למות טיפש, של עידן לנדו
איך הטעו חברות הגז את הציבור, ומי שיתף איתן פעולה לאורך כל הדרך, במטרה לגזול מהציבור הישראלי את רווחי הגז העצומים הצפויים מהגז שהתגלה בחופי ישראל? איך דאגה ממשלת ישראל להשתיק את הדיון הציבורי בנושא הגז הישראלי, ולהבטיח שהציבור יממן אבטחה וסבסוד לבעלי ההון שיהנו מרווחי הגז העצומים? "שיטת הסלאמי" של לנדו מראה, בעזרת תחקיר מקיף, בדיוק איך התקבלו ההחלטות, לאן הולך וילך הכסף, ובעיקר לאן הוא לא ילך. זה רחוק מלהיות רק "פוסט על כלכלה".

גיבורים נולדים במותם
מתוך הבלוג אישתון
מדי שנה מתפרסם לקראת יום הזיכרון מניין החללים שהתווספו השנה לספירה. בשנה החולפת נוספו 126 כאלה – נתון שמגויס מיד לשימוש רטורי ופוליטי אצל כל אחד מהצדדים, כדי להוכיח את דעתו הידועה מראש. אבל, רגע, אומר אישתון – מי האנשים האלה? האמנם נהרגו השנה 126 חיילים במערכות ישראל ופעולות טרור? מה אנחנו יודעים עליהם? בתחקיר עצמאי מרשים בהיקפו, הוא חושף את האמת הפשוטה, המפתיעה, העצובה ומאירת העיניים.

המממ
מתוך הבלוג תחשוב טעים, יהיה טעים של שאול אמסטרדמסקי
מה, "עוד" פוסט על שחיקת מעמד הביניים הישראלי? קראנו מיליון כאלה. נכון, אבל לא קראתם אחד שבכל כך מעט מילים, במקרה אישי קטן ושגרתי אחד ובכתיבה כל כך חדה ופשוטה, מתמצת את המיקום הלא אטרקטיבי הזה בין הפטיש לסדן שמאיים על כולנו, במעמד הביניים ומטה.

וכשהיא עצובה, אני לא מבינה איך אפשר
מתוך הבלוג ואן דר גראף אחותך של vandersister
דיכאון היא מחלה. זו האמת הפשוטה שכל אדם שסובל מדיכאון קליני נאלץ להילחם מדי יום כדי להחדיר בראשיהם של כל האנשים סביבו, שפוטרים אותו ב"קח את עצמך בידיים" או ב"שוב היא וההצגות שלה". במילים מעטות אבל מדויקות וחדות, vandersister מתארת איך זה נראה מבפנים, ביומיום של הדיכאון, בעליות ובירידות, איך מתמודדים עם האנשים סביבך, ואיך האנשים סביבך צריכים לדעת להתמודד.

יש זרע
מתוך הבלוג ביצים של טל שמואלי
לא מעט מהפוסטים כאן מתאפיינים בתחקיר ברמה עיתונאית איכותית, שנעשה דווקא בבלוג עצמאי. "יש זרע" מתאפיין דווקא באפס תחקיר (חווייה אישית בלבד), אבל בכתיבה ברמה מגזינית מצוינת שיכולה לעמוד בקלות בכל מגזין מודפס איכותי באמת, לו היו כאלה בארץ. בסיפור קטן מביקור אצל קרובי משפחה בטקסס, מעלה שמואלי על פני השטח בעדינות ובכישרון נושאים של גבריות, יחסי אבות ובנים, מסורת ושבירתה, ופערי תרבות.

למה אני שם לק?
מתוך הבלוג groopit של אלעד
מה קורה כשגבר מחליט לשים לק? איך מגיבים לזה החברים שלו, המשפחה שלו, הזרים ברחוב? מה זה אומר על הגבריות שלו, או על תפיסת הגבריות שלנו, או של האנשים סביבנו, וכמה התפיסה הזו מגבילה את מי שאנחנו רוצים להיות? בפוסט מצחיק, מקסים ולפעמים טיפה עצוב, שמצליח במעט מאוד מילים להעלות הרבה נושאים של חברה, מגדר, תפיסה עצמית, פערים בין-דוריים, אופנה וסטייל, נמצאות לא מעט מהתשובות.

פול גז בניוטרל
מתוך הבלוג תניח את המספריים ובוא נדבר על זה של שלום בוגוסלבסקי
פוסט מעורר מחשבה שאמור לעניין כל אדם שמחשיב עצמו לפעיל פוליטית או אפילו סתם למתעניין פוליטית. בוגוסלבסקי כותב על תגובות פוליטיות אוטומטיות מול חשיבה פוליטית אסטרטגית, ועל חישובי נזק ותועלת שחסרים כל כך בתגובות אוטומטיות כמו "בואו נצא להפגין על זה".

קשת
מתוך הבלוג טאבולה ראסה של עדי סברן
עדי סברן מתעדת ב"טאבולה ראסה" קעקועים מעניינים של אנשים מעניינים, בתמונות ובמילים, לרוב רק המילים שלהם. היא ככותבת לא נוכחת כמעט באף פוסט, והשיחה עם המקועקע נערכת כמונולוג. הטכניקה הזו, וגם האינטימיות שסברן כנראה יוצרת עם מרואיניה, מוציאה לאור סיפורים אישיים אינטימיים ומרגשים, כמו הסיפור הזה של קשת, בתו החורגת (סוג של) של השחקן ג'וליאנו מר. דרך הקעקוע מסופר הקשר שלה איתו, ודרכו מסופר סיפור הרבה יותר גדול, שנוגע לכל מי שחי פה.

זהו! קראתם? הרהרתם? עכשיו הגיע הזמן לבחור אחד, ורק אחד:

ההצבעה הסתיימה!!! תודה לכל המשתתפים!

ההצבעה תסתיים בשבוע הבא. קריאה נעימה, וסבב תשואות מרשים לבלוגרים המעולים שחקרו, חשבו, כתבו וערכו את הפוסטים המעולים ביותר של השנה. אנחנו רוצים עוד.

1. הלב שלי כואב. הימים האחרונים מועכים אותו בכל הכוח, בלי רחמים. יש הרבה צחוקים בטוויטר אבל כשמביטים נכוחה, שום דבר לא מצחיק. זה לא קל, אני לא צריך לספר לכם. כל מי שלא בורח בימים האחרונים מהמציאות נאלץ להתמודד עם כאב הלב הזה, עם ההליכה עם האף באדמה (גם אם לא כלפי חוץ). כל אחד מתמודד אחרת. יש כאלה שיוצאים להפגין. יש כאלה שרבים בפייסבוק. יש כאלה שמצלצלים בדאגה. יש כאלה שמריצים צחוקים. התלבטתי לא מעט אם להעלות השבוע עונג שבת, כי לא ידעתי מה עדיף. להעלות, ובכך לעזור למודאגים להסיח את דעתם מהמציאות לכמה שעות (שזה חשוב), או לא להעלות, ולהכריח את הבורחים להפסיק לברוח (שזה גם חשוב). ובאופן כללי, מצב הרוח שלי אינו של איזה כיף הנה מוזיקה בואו נעשה חיים, כך שההתלבטות היא רצינית. כפי שאתם רואים, החלטתי. אבל זה עונג מינורי מבחינתי. בלי הרבה בלגנים וכיף, רק כמה עדכונים נעימים שיעבירו את השעות המעיקות הבאות, למי שרוצה לנקות קצת את הראש ואת הלב. האלבום האדיר של סוזן סנדפר שמסתובב אצלי כמעט בלי הפסקה פינה את מקומו בימים האחרונים לחדש של ניל יאנג וקרייזי הורס, Psychedelic Pill, שהוא אלבום אדיר ומפואר ובעיניי הרבה יותר טוב מ-Americana, אסופת הקאברים הטובה למדי שיאנג ולהקת הליווי הנצחית שלו הוציאו מוקדם יותר השנה. זה אלבום אדיר גם כי הוא יאנג+הורס קלאסי, כלומר שירים על סמים ועל קנדה ועל נסיעות בכבישים, ג'אמים מלוכלכים וארוכים של רוק אמריקאי מהמעולים שבמעולים ומהחיים שבחיים; אבל גם כי הוא הדבר היחיד שמרגיע אותי בימים האחרונים, שפותח אצלי בלב איזה חלון של נחת ושל תקווה. הוא תחבושת על הלב. הוא נפתח בשיר של כמעט 28 דקות שאתם חייבים לשמוע, קוראים לו "Driftin' back" והוא כביר מכל כך הרבה סיבות. אבל את העונג הזה אני פותח דווקא ב-"Ramada Inn", שיר שנקרא על שם רשת מוטלים זולים בארה"ב שיצא לי לישון בהם בקיץ והם דווקא בסדר. זה פחות המילים של השיר שהביאו אותו לפתוח את העונג הכל כך רגיש ועדין הזה, אלא המרחקים הארוכים שנפערים בין השורות, מרחקים שמכילים קילומטרים של גיטרות על כביש מהיר. אם עוצמים עיניים, האוזניים הופכות מהר מאוד למכונית חבוטה שדוהרת בכבישי אמריקה הארוכים, הבס-תופים מסמנים את הפסים הלבנים שחולפים במהירות תחת הגלגלים, הגיטרה המתפתלת-לעד חותכת ונושקת את הלב לסירוגין. מה אכפת לי לפתוח את העונג בשיר של 17 דקות? אפשר לחשוב שאתם ממהרים לאיזה מקום. תנו פליי, ואולי גם המשקל על הלב שלכם יוקל מעט. אה, ואם זה רק פותח לכם את התיאבון ליאנג וקרייזי הורס, עפרי גופר שבדרך כלל מנגן אלקטרוניקה ישנה את עורו מחר (יום שבת), ויפגיז עם מרתון 5 שעות ניל יאנג ברדיו הקצה, מ-15:00 עד 20:00. אני לא יכול לחשוב על מתנה טובה יותר לסופשבוע שכזה. [טיוב, כי עד שהיה נטען כאן מפ3 של 17 דקות…]
2. ביורק משוגעת. אה, זה לא חדשות? סבבה, אז יש לה אלבום רימיקסים חדש ומרתק ל-Biophilia שהוציאה בשנה שעברה, אפשר לשמוע את כולו בזאונדקלאוט ולרקוד כמו נדל (או משהו משוגע אחר). בין הממקססים תמצאו את עומאר סולימאן המופרע, מת'יו הרברט, דת' גריפס, האדסון מוהוק ועוד). ולרגל העניין היא הוציאה גם קליפ מרהיב, צבעוני ומופלא ל-"Mutual core". [סטרים; טיוב]
3. אמן ההיפ-הופ Lushlife הוא יופי של ראפר ומפיק, אבל כנראה שרובנו לא היינו שומעים עליו אלמלא הקליפ המקסים שלו ל-"Magnolia". איזה מסע נפלא. אהבתם? עוד שירים שלו מחכים לכם בבנדקאמפ. [וימאו]



4. [תודה לבני הגאון] מזמן לא ראיתם את בריאן כוכב עליון של מונטי פייתון? מישהו דאג לכם, והעלה ליוטיוב את כל הסרט בתרגום לעברית. ביגוס דיקוס! [טיוב]
5. לפני כמה חודשים נפגשתי עם ברי סחרוף ושוחחנו ארוכות על מוזיקה. זה היה אמור לצאת באיזה כתב עת שבסוף לא יצא לאור, אז העליתי את כל השיחה ל"תת", הבלוג שמתחת לעונג. אנג'וי. [עברית]
6. אלפוני של ענבל קידר הוא בלוג תיקוני עברית מלבב, חכם ומענג לקריאה. לגוגל רידר ומיד. [עברית]
7. The infinite jukebox ינתח אוטומטית את השירים האהובים עליכם ויהפוך אותם לשירים אינסופיים. רק לחצו פליי. זה אדיר, ברצינות, אני שומע את "Billie Jean" כבר איזה חמישים דקות. [אנגלית]

קרא/י את המשך הפוסט

1. קסם מוזיקלי הוא עניין מתסכל. יש שירים שאפשר לפרק ולהבין בדיוק איפה מתגלגל בהם גלגל השיניים הספציפי שעשוי זהב. ליין באס מסוים, פראזה ספציפית בפזמון, שורה גאונית. אבל כבר כמה שבועות שאני נמס ומתמוגג מהאלבום The Silicone Veil של Susanne Sundfør, ולא מצליח להבין מה מקור כוחות הקסם שלה עליי. זה מתחדד במיוחד ב-"Rome", שיר שממש מהלך עליי קסם. בכל פעם שאני שומע אותו (בדרך כלל זה קורה באוזניות, בבוקר, בדרך לאוטובוס) אני מוצא את עצמי באיזור הדקה הרביעית שלו הולך עשרים סנטימטר מעל האדמה. השיר הזה ממש מניף אותך באוויר. אבל למה? מה יש כאן? האם אלה כלי המיתר? הקול האדיר שנפרש כמו שוט פנורמי ב"שר הטבעות", מצייר ממלכה שלמה בארבע שניות? ואולי, אולי זה כמו הקונצנזוס העדכני בחקר המוח, שטוען שהפעולות המורכבות שהופכות אותנו ליצורים מודעים (שזה ללא ספק קסם) לא קורים במקום אחד במוח, אלא בשיתוף פעולה שנפרש על רשת של המון מקומות, שפועלים ביחד. וכשהסינתי מצטרף לביט המהדהד אחרי דקה וחצי של צעדים מהוססים, והקול הגדול של סנדפר רוקד כמו בלרינה בשמלה ארוכת-גלימה על הנוף הסינמטי של הכינורות והסינתי – משהו קורה שהוא גדול מסך חלקיו. במדע קוראים לזה הפצעה. ובאמת, אצלי בין האוזניים זה מרגיש ככה כשהשיר הזה שוטף אותי כמו גל ענק. כל החלקים האלה פועלים ביחד, בהרמוניה יצירתית גדולה, ומשהו שלא היה קיים שם קודם פתאום מופיע, ברור לנגד עיניי. ומה זה אם לא קסם. [מפ3]



2. יקיר העונג אבי עדאקי מקליט אלבום שני, ומזמין את הקהל שלו להשתתף בהפקה בעזרת פרויקט Headstart שכמעט הגיע לקו הסיום שלו. נכון לרגע זה הוא אסף כ-20 אלף ש"ח מתוך 36,000 הש"ח שהוא צריך. אני חייב להודות שאני שמח מאוד, מאוד, מאוד. ראשית כי לעדאקי יהיה אלבום חדש, שנית כי כרגע לקחתי חלק במימושו, ושלישית כי יותר ויותר פרויקטים ישראליים (מוזיקאים ואחרים) מצליחים לממן את עצמם בעזרת הקהל. וזה נפלא, ומעודד, ומשמח, וזה העתיד והוא כאן. לכו תנו לאבי כמה שקלים שתרצו, אם אתם אוהבים את המוזיקה שלו. והנה ראיון מקסים איתו. [עברית]
3. יא מהממים, תודה. אתם באמת בלתי רגילים. תוך 48 שעות תרמנו ביחד 10,000 שקל למוקד החילוץ וההצלה של תנו לחיות לחיות. הגענו ליעד שלנו, שזה באמת מדהים. זה באמת מדהים. אבל היעד שלנו היה רק נקודת ציון חלקית בתוך היעד הכולל של המוקד, שצריך לגייס עוד הרבה כסף. אז אם לא תרמתם ומתחשק לכם, או שבא לכם להוסיף, אתם מוזמנים לגמרי. אף פעם לא מאוחר לעשות מעשה טוב. [עברית]
4. בשנה שעברה הם הוציאו רק שני אלבומים, אז באופן כללי מדובר בירידה חדה בהספק. ובכל זאת, Megafauna הוא אלבום שלישי תוך 12 חודשים של Tiny Fingers, אחת משלוש הלהקות הכי טובות בארץ בעיניי (לצד הבילויים ויאפים עם ג'יפים), וזו חתיכת סיבה לחגיגה. כמו Foreign Telegrams שהוקלט לייב בקול הקמפוס, גם האלבום החדש הוקלט כולו לייב. הוא רק נשמע כמו אלבום אולפן כי כרגיל אצל הפינגרז, הוא הוקלט אחרי יממות על גבי יממות של חזרות. חלק גדול מהחומרים שם חדשים לגמרי. כלהקה שלא מפסיקה להשתנות, זה הסאונד של טייני פינגרז בסוף 2012 (בלי דניאלה, הזמרת שעזבה), ומי יודע אם בעוד חצי שנה הם לא יישמעו אחרת לגמרי. איזו להקה ענקית, יא אללה. [בנדקאמפ]



5. הלינק המופרך והאדיר ביותר של השבוע, בלי ספק: עדי יהוה הפיצו וידאו בשפת סימנים לחירשים, שמעודד מאמינים צעירים להימנע מאוננות. כבר עכשיו זה מספיק מופרך ומצחיק כדי להיות להיט ויראלי. אבל זה לא הספיק. ברגע שהצמידו את הווידאו הבלתי יאמן ההוא לשיר של 50 סנט, זה באמת הפך לאחד הדברים הכי מצחיקים וסוריאליסטיים שהאינטרנט הצליח לנפק. זה לא רק התנועות, אלא גם ההבעות. וכן, לא תהיה לכם ברירה אלא להעיף את זה מיד לפייסבוק שלכם. [טיוב]


מי ידע שהוא היה עד כדי כך לבן?

6. צביעה מאוחרת ומוצלחת מאוד, של תמונות היסטוריות. אברהם לינקולן, טיק קוואנג דוק ואנה פראנק החזירו את הצבע ללחיים. [פיקסלים]
7. בן גיבארד מוציא אלבום סולו, ובקליף החדש "Teardrop windows", שביים לו טום שרפלינג, הוא מתמודד עם תדמית החנון הנורמלי שלו ומנסה להיות באד בוי. כמובן שזה מצליח לו מעל המצופה. [טיוב]
8. [תודה לחן] "That's what's up" הוא אחד השירים האהובים עליי מהשנה האחרונה, ועכשיו Edward Sharpe & The Magnetic Zeroes דאגו לצלם לו את הקליף החמוד של השנה, או לכל הפחות מתחרה חזק מאוד לתואר המבוקש הזה. [טיוב]
9. קליף מטריד ויפהפה ל-"Fitzpleasure" של ∆, או Alt-J. [טיוב]

קרא/י את המשך הפוסט

1. לא ידעתי מי זה צ'רלס בראדלי כשהגעתי לפסטיבל ATP בניו יורק שאצר גרג דולי. דולי, כידוע, הוא איש של Soul. לכן לא מפתיע שבין הרכבי הרוק והאינדי שהוא הביא לפסטיבל, הופיע גם זמר סול "אסלי". מזתומרת אסלי? מבוגר, שחור, מיוזע, שנותן הכל על הבמה. זמר סול כמו זמרי הסול שאנחנו הכי אוהבים: אוטיס רדינג, ג'יימס בראון. סול של פעם. מהרגע שהגעתי להופעה שלו לא הפסקתי לרקוד, וזו הייתה הופעה אדירה באמת. ההרכב הצעיר שניגן איתו שייך בחלקו לחבר'ה של Daptone, שידועים בעיקר מהחלק המרכזי שלהם ב-Version של מארק רונסון ובאלבום השני של איימי ויינהאוס. הם יודעים לעשות סול ופ'אנק כמו פעם. רק שהפעם לא הייתה זו זמרת צעירה שעמדה בחזית, אלא בחור עם עבר ארוך מאחוריו, ארוך ומחוספס. הוא התחיל כחקיין ג'יימס בראון (ועדיין שולט ברבים מהמובז), ובהמשך הדרך מצא את עצמו חסר בית ברחובות. ואז הוא התגלגל לגיטריסט אחד צעיר שעודד אותו לכתוב שירים על התקופות הקשות. והם התחילו לנגן ביחד, והאלבום של בראדלי זכה לשבחים, והנה הוא עומד מולי ומעיף לי את התחת. "Why is it so hard" היה השיר האהוב עליי בהופעה, ונשאר האהוב עליי גם באלבום. אין לי וידאו מההופעה הספציפית שראיתי, אבל הנה ביצוע לייב שבהחלט מעביר את האמוציות. בהופעה שלו שראינו בניו יורק הוא ירד בשיר האחרון לקהל, ועל גבי צלילי הלהקה האחרונים אמר תודה וחיבק כל צופה שרק היה מעוניין. זה לקח הרבה מאוד זמן, אבל הוא לא ויתר. ההופעה נגמרה, הנגנים ירדו והוא המשיך לחבק, דומע, מזיע, אסיר תודה שבאנו והקשבנו. [מפ3]



2. מה הפוסט הכי טוב שקראתם השנה בעברית? אני קראתי המונים, ואני בטוח שאת הטוב מכולם עדיין לא קראתי. כדי להזניק את החיפוש אחר הפוסט הטוב ביותר שפורסם השנה, החלטתי לנסות ולפתוח את פרס סימניית הזהב ממש כאן בעונג. מה זה אומר? זה אומר שאתם תציעו את הפוסטים שהכי נהניתם, התרגשתם והסתקרנתם לקרוא השנה, ובסוף נצביע ונבחר ונמחא כפיים. ועל הדרך, נזכה להיחשף להמון כתיבה עצמאית מעולה בעברית. [עונג]
3. אני חושב שקהילה של 5000 איש שאוהבת מוזיקה זה באמת מאוד נחמד. אבל קהילה של 5000 איש שמחליטה להציל ביחד חיים בלי מאמץ בכלל – זה כבר פאקינג מדהים. כל מי שאי פעם ראה כלב נטוש משוטט בשולי העיר ומפחד מבני אדם, או סוס שדוף וחבול באיזה שדה, יודע שתמיד מתעורר הרצון לעזור לחיות המסכנות שפשוט נזרקו – אבל אנחנו לא ממש יודעים איך. אנחנו לא יודעים לטפל בהן, לא יכולים לקחת הביתה סוס, ובכל מקרה אנחנו רק עוברים שם בדרך לאנשהו ותוך כמה דקות מתנערים מהסיפור ושוכחים. אבל החיות לא שוכחות, ואם לא מטפלים בהן – הן סובלות, חולות ומתות, לפעמים תוך כדי התעללות. אחד הגופים הרציניים שעושה משהו בעניין הוא מוקד החילוץ וההצלה של תנו לחיות לחיות. כשמו כן הוא – הם מקבלים טלפונים מאנשים כמוני וכמוכם על חיה שזקוקה לעזרה, ויוצאים להציל. לאשפז, לרפא. אלא מה? יותר ויותר חיות זקוקות לעזרת המוקד הזה, ופחות ופחות כסף מאפשר להם לעשות את זה, והם הגיעו למצב הנורא שהם פשוט נאלצים לסגור את המוקד. הקריאה שלהם באמת קורעת לב: "אנחנו לא עומדים בזה! הכלביות עמוסות, גדושות ומפוצצות עד אפס מקום, כל המרפאות החיצוניות והווטרינרים שאליהם אנחנו מפנים את המוני בעלי החיים שנאספים מהרחובות – אשפוזים שעולים כסף רב – מלאים ועמוסים. אין יותר מקום לאשפז בעלי חיים! בתוך כל זה, בכל יום אנחנו ממשיכים לקבל פניות וקריאות מכל הארץ לחלץ בעלי חיים במצוקה ולטפל בהם, האמבולנס מתרוצץ בכל הארץ, המתנדבים נותנים כל מה שהם יכולים – אבל זה עדיין לא מספיק". ואז אני קורא את זה, ומסתכל על הארנק שלי, ומסתכל על מספר האנשים שעשו לייק לעונג בפייסבוק וקוראים פה מדי שבוע, ואני אומר: אתם יודעים מה? בואו נעזור להם. אנחנו. אני ואתם. עכשיו, בשתי דקות. כי אנחנו הרי יכולים. אנחנו קהילה חזקה ואכפתית. ולכל אחד מאתנו יש 5 שקל בארנק שהוא יכול להרשות לעצמו לבזבז. אנחנו נפגשים פה כל סופשבוע ונהנים ביחד ממוזיקה וצחוקים וכיף, אז בואו נשתמש בכוח הקהילתי הזה שצברנו כדי לעשות שינוי קטן אבל ממש גדול בעולם. לעשות תיקון שבועי בכוחות עצמנו. מוקד ההצלה פתח קמפיין באתר give2gether, שמאפשר לכל מי שרוצה להפוך למגייס כספים עבורם. אני הצטרפתי, ושמתי 200 שקל. שימו כמה שבא לכם, שימו 4 שקל. יש פה עוד, נניח, בין 2000 ל-6000 איש אם אנחנו כוללים את הפייסבוק של העונג. נניח שכל אחד מכם יסכים לתת, אתם יודעים מה, 5 שקלים. 10 שקלים. ביחד תרמנו עכשיו יותר מ-15 אלף שקל. 15 אלף שקל! וכל מה שהייתם צריכים לעשות זה לתת 5 שקל, שזה חסר משמעות בארנק שלכם. אני אומר: בואו נעשה את זה. בואו נעזור למי שצריך עזרה. בואו נראה לכל הציניקנים שקהילה של קוראים באתר תרבות אסקפיסטי יכולים להירתם ופשוט להציל מקום שמציל חיים. אני מאמין בקהילה הזאת שלנו, ולכן הצבתי יעד של 10,000 שקל (כאמור, זה אומר שאם כל אחד מכם תורם איזה 5-10 שקל אנחנו עוברים את זה בלי בעיה). קדימה, תוכיחו שאני ממעיט בערככם 🙂 כאן מצטרפים ושמים כמה שקלים. ואחרי שתתנו כמה שתבחרו לתת – תפיצו את העמוד הזה לחברים שלכם, ותעזרו לנו לשבור את היעד הזה לרסיסים. [עברית. מקבלים PAYPAL!]



4. אנדרו בירד חדש ומוצלח-מוצלח! אני אוהב את בירד יותר ככל שהוא נקי פחות, ובאלבום הזה הוא הכי פחות נקי ומסודר ומוקפד. זה לגמרי לזכותו. האזינו לכל Hands of glory בזאונדקלאוט (ככה אומרים את זה בגרמנית, אני… מנחש). [זאונדקלאוט!]
5. "Mr. Frosty Man" הוא שיר כריסטמס חמוד של סופיאן סטיבנס, אבל יותר מזה הוא קליפ claymation רצחני ומצחיק ואיום. לעולם לא תסתכלו שוב אותו הדבר על סנטה קלאוס. [טיוב]



6. אז בדרום אפריקה יש בחור צעיר בן 22 שקוראים לו יאניק אילוגה, והוא קורא לעצמו Petite Noir. ובאמריקה יש מגזינים כמו פיצ'פורק ובאנגליה כמו הגרדיאן שכבר משליכים לעברו זרי פרחים. ובישראל יש איזה כותב בלוג ששמע על כל זה והלך לשמוע כמה שירים של הפטיט נואר הזה והלך לקנות כמה פרחים כדי להוסיף גם הוא לערימה. "Till we ghosts" שלו הוא החביב עליי, מין ילד בלתי חוקי של TV on the radio עם מין סאונד היפסטרי-אפריקאי כזה, אם זה נשמע הגיוני (וגם אם לא, זה עדיין מעולה). בזאונדקלאוט שלו תוכלו למצוא עוד שני שירים טובים לא פחות. בגרדיאן כתבו שהמוזיקה שלו נשמעת כאילו "ג'וי דיוויז'ן פוגשים את פול סיימון בגרייסלנד", ואני מוסיף "ויוצאים לרקוד עם דיוויד ברן". [טיוב, סטרים]
7. השבוע תיערכנה הבחירות בארה"ב, ובעוד זה לא ממש מנושאי העונג הבוערים (אם כי זה ממש מעניין), גם לכאן הן מגיעות בזכות שתי אושיות רציניות מאוד בעולם התרבות של כולנו: ג'וס וידון ומיסטר ברנז. שניהם הוציאו סרטוני "תמיכה ברומני". ולשם שינוי, ברנז הבלתי מנוצח הפך למנוצח. הסרטון של ברנז משעשע אך לא מבריק, בעוד ג'וס וידון מתגלה כשחקן קומי נהדר ומכין אותנו לסכנה האמיתית בבחירת אובמה. [טיוב]
8. יעל נצר צילמה סטריט ארט ברחבי תל אביב ואספה את התמונות לגלרייה יפהפיה. ראו גם: GraffiTLV (שכרגע עובר עבודות תחזוקה וצפוי לחזור בכל רגע). [פיקסלים על בטון]

קרא/י את המשך הפוסט