נולדתי וגדלתי בקיבוץ דן, בקצה של אצבע הגליל. לפני שנתיים התחלתי להפיק את פרויקט 9:9, שמתמקד בכל פעם בעיר פריפריה אחרת, ועשינו אירועים שהתמקדו בערים כמו עכו, ערד, נצרת, אילת. אבל בכל ערב כזה, כשהתמסרתי כולי למחקר ועיסוק בעיר מסוימת, ניקרה לי באחורי המחשבות העיר שמבחינתי הייתה העיר הראשונה והעיקרית שלי, העיר ששנאתי ואהבתי כמעט באותה המידה.
קריית שמונה, או קַ"ש כפי שהיא מכונה בפי כל האנשים שיש להם אינטראקציה קבועה איתה, הייתה בעצם עיר המחוז שלי. לשם נסענו כדי לראות סרט או לאכול פלאפל. את כל שאר הדברים, כמובן, היינו עושים בקיבוץ החובק-כל. מאוחר יותר, עם ההפרטה של הקיבוצים, הגענו לשם יותר ויותר. לשתות קפה, לחפש עבודה, לקנות סיגריות, לתקן את האוטו. היו תקופות שהייתי בק"ש כל יום בשבוע, ראשון עד חמישי. היה לי בית קפה קבוע (אלון), חנות דיסקים קבועה (זגורי) ושווארמה קבועה (ציון, אלא מי). הייתי בקשר יומיומי עם העיר הזאת, אבל לא היה לי שום קשר עם התושבים שלה.
גדלתי, כאמור, בקיבוץ – חברה שלא נוטה לצאת מגדרותיה ולהתערבב. בית הספר היסודי וגם החטיבה והתיכון שלי הורכבו כמעט רק מילדי קיבוצים. החריגים הגיעו מראש פינה או מטולה, מושבות, ואף פעם לא מקריית שמונה, העיר. זו הייתה הפרדה שקופה בשבילנו, שלא טרחנו לחשוב עליה או על מקורותיה לרגע. כמו שאמר לי השבוע מישהו, אף אחד לא הצביע על אנשים מקריית שמונה ואמר לנו שאיכסה. אבל איכשהו, כל ילדי הקיבוצים באיזור ידעו שהם לא רוצים להיות ק"שניקים. ואם אמרו לך "מה אתה, מקריית שמונה?" היה ברור שזו לא מחמאה, אף על פי שאף אחד מאתנו לא הכיר אישית נער בגילו מקריית שמונה, ולא הבין מה זה אומר באמת.
למה לא הכרתי אישית אף אחד מקריית שמונה?
יש הרבה מאוד הורים להפרדה הזו. התנשאות, בדלנות, אפליה, מדיניות תכנון ממשלתית. אבל בסופו של דבר אנחנו בני אדם קטנים, דומים, שהחברה מונעת מהם להיפגש. על פניו, היינו צריכים להיות חברים. גרנו באותו האיזור, בין הקיבוצים והעיר היו יחסי מסחר ושירותים ובירוקרטיה. עליהם וגם עלינו ירו קטיושות (אבל עליהם יותר), אצלם וגם אצלנו היו מזרחיים (אבל אצלם יותר), הם וגם אנחנו עבדנו במפעלים של הקיבוץ.
בערך בגיל 17, ודי במקרה, הגעתי למרכז "הפוך על הפוך" של על"מ, עמותה לנוער במצבי מצוקה וסיכון. המרכז היה בקריית שמונה, וניהלה אותו אישה מקריית שמונה. יחד עם עוד אולי עשרה נערים ונערות מהאיזור, חלקם מק"ש, הפכתי למתנדב נוער. הגעתי לשם פעם-פעמיים בשבוע, ודיברתי עם אנשים. ככה ניהלתי בפעם הראשונה שיחות עם ק"שניקים שהיו איתי בצוות. בהתחלה זה היה מרוחק, כמעט עוין. אני הייתי הקיבוצניק-אויב, והם היו העירוניים-אויבים. אבל אחרי כמה שבועות, כשהמגננות והפוזות – וכל מה שהבאנו מהבית – התחיל להתקלף, התחלנו לדבר באמת. ולהכיר באמת.
והפכנו לחברים. היו את אביטל ואת יערה ואת ששון ואת סטס ועוד חבר'ה שאני בטח לא זוכר כי עברו מאז איזה 13 שנה. חלק מהם ביקרו אצלי בקיבוץ וישנו אצלי. אצל חלקם ביקרתי בבית בקריית שמונה. תפסנו טרמפים ביחד. וכל זה תוך כדי שאני בן 17 ואולי היחיד מהשכבה שלי בקיבוץ שמסתובב עם ק"שניקים ומחשיב אותם חברים. בנוסף להתגברות על מכשולי הסטריאוטיפים ביני לבין חבריי החדשים, הייתי צריך להתמודד גם עם הסטריאוטיפים של החברים הקיימים שלי, שלא ממש ידעו איך לאכול את זה שאני מסתובב עם רוסים או אנשים שבדרך כלל היינו קוראים להם ערסים ופרחות. לא היו כאלה בבית ספר שלנו.
המשכתי לעבוד ב"הפוך" גם אחרי התיכון. כעובד "בוגר" שם (לא הייתי בוגר מהנערים שם ביותר משנה-שנתיים) זכיתי לפגוש אפילו יותר נערים מק"ש, ולעבור פעם אחר פעם (בכל פעם התהליך התקצר) את אותו המחזור: עוינות, חששות, זהירות, ואז, מתישהו, משהו היה נפתח. איזה בקע בחומה העבה של ההתנגדות והסטריאוטיפים. ובכל פעם נדהמתי לראות דרכו אותו הדבר: מתחת לחזות ה"ערסית", ה"פרחית", ה"רוסית" או ה"פריקית" היו תמיד נערים מתוקים, רגישים, חכמים. עם אותם פחדים ואותם חלומות כמו לי. והם נדהמו בכל פעם לראות שמאחורי הקיבוצניק המתנשא שהוא וכל החברים שלו רק שונאים אותם ודופקים אותם, יש בנאדם רגיל שישמח להקשיב להם, ואולי לדבר איתם קצת על הפחדים האלה ועל החלומות האלה.
החווייה הזו שינתה אותי באופן מהותי, והיא שינתה גם את כל היחס שלי לאנשים בכלל ולקריית שמונה בפרט. כמי שעבד שם כל יום, פגש נערים ולפעמים גם את ההורים שלהם והעביר שם את רוב שעות היום שלו, התחלתי להבין כמה העיר הזו יפה. לא ויזואלית – זו עדיין עיר מכוערת בכל הנוגע לרחובות ראשיים – אלא חברתית. יש בה את כל הבעיות של עיר פריפריה, בעיות שעדיין מכבידות עליה עד היום (ועל רובן נדבר ביום חמישי הקרוב). אבל יש בה גם משהו מאוד מזמין ונעים. זו עדיין עיר קטנה, ורוב האנשים שם עדיין מכירים זה את זה. ויש חיוך כשנפגשים ברחוב. ויש רוחב לב. ויש, במידה רבה, בטח יותר מבמקומות אחרים שגרתי או שהיתי בהם, ערבות הדדית. או במילה פחות גדולה: אכפתיות. קהילתיות. חברות. כל הדברים האלה שישראלים מדברים עליהם בגעגועים, כאילו הם פסו מן העולם ולא יחזרו שוב. הם עדיין שם, אם רק מסתכלים מעבר לסטיגמות.
ויש פער גדול מאוד – מכאיב, אפילו – בין היופי והחום והנועם הזה, שכל מי שחי בקריית שמונה רואה אותו, לאיך שקריית שמונה נתפסת. גם על ידי האנשים שסביבה בקיבוצים ובמושבים, וגם לא מעט באיך שהיא נתפסת על ידי התושבים שלה עצמם.
אז.
האירוע בוטל!!! ביום חמישי הזה אערוך את הערב האחרון בסדרת 9:9, והוא יוקדש – סוף סוף – לקריית שמונה. בלא מעט מובנים – העיר שלי.
יהיו שם 9 אנשים מהעיר ומחוץ לה, שידברו עליה*. והכניסה בחינם לגמרי. ואם זה מעניין אתכם אפילו קצת, קחו דקה וחצי ותעשו טלפון כדי שנדע שאתם באים: 03-5130001.
כל שאר הפרטים, פה:

*על למה האליפות ההיסטורית של עירוני קריית שמונה הוא פוקס ולא מגמה. על שתי יוזמות חברתיות מדהימות ומרגשות נורא בעיניי שמתרחשות שם ורק שם. על למה קריית שמונה (ספציפית, וגם כדוגמה לכל עיר פריפריה בארץ) לא מצליחה להתרומם, ומי אשם בזה. איך זה לחיות במקום שבו קטיושה יכולה פשוט לרסק לך את הבית. ועל עוד דברים.