עונג שבת: אולי, וירג'יניה
"אמריקה של דיוויד פוסטר וואלס היא ווייל אי. קאיוטי, כשהוא רודף אחרי הרוד-ראנר, ופתאום נגמר לו הצוק: כל עוד לא יסתכל למטה, הוא יישאר תלוי באוויר והכל יהיה בסדר, אבל לרוע מזלו של השועל, וואלאס הסתכל למטה, ונתן תוקף לחוקי כוח המשיכה שאמריקה התאמצה להדחיק" – טל מהבלוג "ביצים", עם אחד מתוך כמה משפטים שווי-ציטוט בפוסט שלו על וואלאס הענק
היי.
חזרתי. התגעגעתי, אז באתי.
היה כיף גדול באמריקה, אולי גדול מדי אפילו, מי ידע שאפשר לעשות כל כך הרבה כיף? זה חוקי? חששתי כל הזמן שיעצרו אותי על חריגה ממינון הכיף המותר. אבל היי, אחרי שדיכאון ה"אוף חזרתי לשגרה ולארץ" חלף, הסתבר שגם פה כיף מאוד. ואם לא בדיוק פה בזה הרגע, אז לפחות ב"פה" המסוים הזה שיש לך כשאתה מול הלפטופ ויודע לאיזה אתרים להיכנס. אז הנה די הרבה דברים כאלה, שיהפכו את ה"פה" הספציפי שלכם כרגע לממש כיף.
אה, ועוד משהו. תודה גדולה מאוד לכל מי שהמשיך ושלח לינקים בכל החודש האחרון. באופן טבעי, כמות כזו גדולה של לינקים (מעולים ככל שיהיו) לא יכולים להיכנס לעונג אחד, אז חלקם יופיעו בעונגים הבאים.
- מהרדיו האמריקאי ציפיתי בעיקר לזבל, תחנות טופ 40 שמשדרות רק ריהאנה וגאגא ומלא קאנטרי סופר-מופק וסופר-מעפן. והיי, די צדקתי בסך הכל. אבל לאורך הסקאלה מצאתי גם כמה דברים מעולים: תחנות מקומיות שמשמיעות בלוז וסול ישן, תחנות קולג' שמנגנות מוזיקה אלטרנטיבית מהעיר שלהן, ותחנות דיבורים נפלאות של תסכיתים ומנחים שמדברים ארוכות כי הם חושבים שאף אחד לא מקשיב. והיו שני שירים ששמעתי גם בתחנות של רוק אלטרנטיבי וגם בתחנות של טופ 40, ותפסו לי את האוזניים חזק מאוד. אחד מהם יפתח את העונג הזה. אלכס קלייר הוא אנגלי בן 27, שיצא פעם עם איימי ויינהאוס כשהוא היה אלמוני והיא הייתה בחיים. ואז הוא כתב אלבום בכורה של רוק-סול, ואיכשהו נוצר מצב מפתיע שבו הפיקו את האלבום לא אחרים מאשר מייג'ור לייזר (דיפלו וסוויץ'). אז זה הפך לתערובת קרוסאובר מעולה שנשמעת כאילו הבלאק קיז גילו את הדאבסטפ. "Too close" הוא שיר אדיר. בין היתר כי הוא לוקח מבנה ישן ומוכר (זה כמעט שיר בלוז) וטוען אותו במשהו חדש מאוד. כנראה שרק ככה הדאבסטפ יכול לפרוץ את חומות רדיו המיינסטרים בארה"ב, הרבה אחרי שהוא הפך לכמעט סטנדרט במסיבות. השיר הזה הופיע בפרסומת של מייקרוסופט שמשודרת בארה"ב ברצף כבר חצי שנה. כך אלכס קלייר היט דה ביג טיים. השיר דהר בבילבורד והביא לו תהילה, עד למקום השמיני במצעד הסינגלים, ואז קרה משהו בלתי צפוי – קלייר חזר בתשובה. חרדי והכל. לא מופיע בשבת, קופץ לירושלים בקיץ, כאלה. מתיסיהו? מי זה? [מפ3]
- אינדינגב 2012 הספיק להגיע ולחלוף, וגם אני חלפתי בו וכתמיד הייתה תחושה נהדרת של אוטופיה לזמן מה. אישית, זה היה האינדינגב שהכי פחות עפתי בו, בעיקר בגללי ולא בגללם. לא באתי בסטייט אוף מיינד הנכון, לא התמסרתי לחווייה עד הסוף, וככה גם הפסדתי לא מעט הופעות שמאוחר יותר הבנתי שהיו מדהימות (תתרן, למשל). לכן זה היה גם האינדינגב הראשון שלא יצאתי ממנו עם להקה מדהימה שלא הכרתי קודם. חבל, אבל ברור לי שזו רק החווייה האישית שלי. הפסטיבל עצמו היה מצוין, וההנאה הייתה גדולה כתמיד. עדיין הפסטיבל האהוב עליי בארץ. אה כן, והבילויים היו פאקינג מדהימים. יובל ברוסילובסקי כתב בוואלה על חוויותיו, בן שלו חזר עם התרשמויותיו, וכרגיל, אסף אנטמן חזר עם גלריית התמונות הכי יפה. איך היה לכם? [עברית]
- בזמן שלא הייתי פה, פספסתי את אחת ההופעות שהכי רציתי לראות השנה – לורה גיבסון באוזןבר. אני מקווה עבורכם שהייתם ושהיה נפלא. נותר לי רק לנגב את הדמעות ולקוות שאתפוס אותה בעתיד. אורי זר אביב ערך ראיון מעניין עם היוצרת הנפלאה הזו. [עברית]
- אחד הטקסטים המכוננים של חיי בשנים האחרונות זכה לראות אור רשמי ברשת, ובתרגום עברי מוצלח [של אסף גברון; מתוך האסופה הסופר-ממולצת "ילדה עם שיער מוזר"]. יותר מכל דבר אחר שתקראו השבוע, או השנה, או העשור – הטקסט הזה שווה שתפנו לו חצי שעה, ותקראו אותו במלואו, ותקשיבו לו באמת. "אלו הם מים", נאום של דיוויד פוסטר וואלאס, שמתמצת כמה מהרעיונות החזקים והמהותיים ביותר של מפעל הכתיבה העצום והמרהיב שלו. יש לי מרצה לפילוסופיה ששלחה את זה לחצי מהתלמידים שלה אחרי ששכנעתי אותה לקרוא את זה. קחו נשימה עמוקה, פקחו רגע את העיניים באמת, ותקראו. אחר כך תסכימו, או תתווכחו, זה לא משנה. אבל תקראו. [עברית]
- רונה קינן היא אחת היוצרות האהובות עליי בארץ, מהיחידות שאני מחזיק את כל הדיסקים שלהן על המדף ומצטט שורות לחברים. בשנים האחרונות היא הגיעה לשיא אמנותי, ואולי גם מסחרי ופופולרי, גדול מאוד ("שירים ליואל"), ואחר כך התחילה לירות לכיוונים שונים ומעניינים, שלא כולם צלחו. וזה נפלא, בעיניי. זה נהדר שיוצרת שהגיעה למקום שבו היא יכולה לעצור ולבסס את עצמה לנצח כמשהו מסוים, החליטה לא לקחת כלום כמובן מאליו, ולהתחיל כאילו מההתחלה. לנסות, להסתכן. ליצור בידיעה שיש לה מה לאבד. בן שלו התיישב לשוחח איתה על הדברים האלה בדיוק, על ההווה והעתיד שלה, על יצירה ויציאה מאיזור הנוחות. ראיון מצוין, מרתק, עם יוצרת שאם תעיז להמשיך ולהעיז, יכולה להיות עם הזמן מעין פי-ג'יי הארווי שלנו, שמדי אלבום-שניים מכוונת את רובה הצלפים היצירתי שלה לכיוון חדש, ופוגעת בול. [עברית]
- ניל יאנג הוציא מעין אוטוביוגרפיה, Waging heavy peace, שקרצה לי ממדף של כל חנות ספרים שנכנסתי אליה בחודש האחרון. אבל לא קניתי אותה, כי כבר קראתי את הכתבה המעולה של דיוויד קאר בניו יורק טיימז מגזין, שהיא כל כך טובה ומעניינת ומציגה את יאנג בצורה כל כך ישירה, שלא הרגשתי שאני צריך לקרוא עוד משהו ניליאנגי כרגע. [אנגלית]
- אני אוהב את טל כהן שלו, ועל פי הפעמים הספורות והנדירות שיצא לי לשמוע אותו שר בעברית, אני חושב ששפת האם שלו מוציאה ממנו משהו די גדול. מסתבר שעכשיו גם הוא נוטה לכיוון המחשבה הזה, ואחרי שני אלבומים באנגלית הוא מתכוון להוציא EP בעברית, ולא סתם בעברית אלא משירי משוררים בעברית! והוא זקוק לעזרתכם. אם אתם אוהבים את מר טכ"ש ורוצים לשמוע שירי משוררים בעברית בוקעים מגרונו, תוכלו לתרום למימון הפרויקט שלו, ולגרום לזה לקרות. [עברית]
- בן שלו בוחר את השירים העבריים הכי טובים שאולי פספסתם השנה. כרגיל, הבחירות שלו מצוינות. [עברית]
- ועוד בן שלו (אחרון להפעם) – יותר הרצאות וספרים על מוזיקה פופולרית מתחילים להופיע בשוק הישראלי (ובעיקר בתל אביב), שזו בעיניי התפתחות מבורכת. בן שלו מוצא את החיסרון, לטעמו, בהשתקעות שלנו בעבר של הפופ ולא בהווה שלו. [עברית]
- אבנר קשתן פצח בסדרת פוסטים מסקרנת על הדיסטופיות של דיוויד בואי. הוא פותח בשיר מצוין מהאלבום הראשון של בואי, שמציג תרחיש שבה חלום השלום והאהבה של ההיפים התפורר לדיסטופיה (יש שיאמרו: נבואה מדויקת). [עברית]
- מובמבר בפתח! מה זאת אומרת מה זה? זה לא טייפו. זה מובמבר, החודש שבו גברים גבריים מגדלים שפם, מחפשים ספונסר למאמצי גידול השפם שלהם, שבתורו תורם את כספי החסות למען העלאת מודעות לסרטן האשכים ומחלות גברים אחרות. כיף מטופש למען מטרה טובה. זה קורה בכל העולם, וידידי טל מהבלוג ביצים אחראי על חלק גדול מאירועי מובמבר ישראל, ואני בטוח שבפתח נובמבר (כלומר, מובמבר) תוכלו למצוא עדכונים בקטגוריה הייעודית אצלו בבלוג. אה כן, וכדי שלא תחשבו שסתם קשקשתי לכם עכשיו על שפם, [תודה לרותם] הנה רון סוואנסון (כלומר ניק אופרמן) עם עצות למגדל השפם. גידול נעים! [עברית; טיוב]
- [תודה לזהר] הצעת נישואין גיקית דרך סקוט פילגרים!!! OMG CUTE [אנגלית]
- האזנה לכל האלבום החדש Mumps Etc של Why. [סטרים]
- הפתיח של הסימפסונז, עם שחקנים אמיתיים. ווהו! [טיוב]
- ככל שעובר הזמן, הולך ומתבהר שמערכון החייזרים של אסי וגורי הוא לא פחות מיצירת מופת. איתמר מדגש קל השקיע והסביר את כל התרגילים הבלשניים והבדיחות הלשוניות שבו. נהדר. [עברית]
- ב"פריק" סוקרים 10 תפקידים משמעותיים של פיליפ סימור הופמן, שהתפקיד שלו ב"המאסטר" החדש של פול תומס אנדרסון (שהוא עצמו מאסטר) הוא פשוט מדהים (ועם זאת, מצליח להפסיד ברמת ההתפעלות לחואקין פיניקס). [עברית]
- אחרי סדרה של קליפים והרבה טיזינג, ואחרי שקטף את פרס "הוגו הכסף" לסרט הקצר בפסטיבל שיקגו, מגיע ליוטיוב הסרט הקצר Paul של האנימטור הישראלי המצוין אדם ביזנסקי. [טיוב]
- יוחאי וולף כותב על העיבוד המוזיקלי של מיקי גבריאלוב ליפתח המלוכלך, ועל הדרך מנסח כלל די חשוב לאלבומי ילדים מהסוג שנשאר איתנו כל החיים: הם לא מנסים להתיילד או להתחנף. [עברית]
- יש להקות שמוותרות על הבאס (הדורז, הווייט סטרייפס), ויש כאלו שמוותרות על הגיטרה (קין, למשל), ועדיין נשמעות כמו להקות רוק מלאות. אבל הנה להקה שוויתרה כמעט על הכל. הן ארבע זמרות ומתופף אחד, והן פשוט נפלאות בעיניי. קוראים להן Chic Gamine, והן קנדיות, וקשה לי להאמין שלא תתאהבו בהן כמוני אחרי שתצפו ותשמעו את "Closer" בעמוד הבית שלהן. עוד שירים מצוינים בסאונדקלאוד שלהן. [סטרים]
- כתבת וידאו נהדרת של NPR מהחזרות למופע של דיוויד ברן וסנט וינסנט. לעזאזל! לו ראיתי את הווידאו הזה לפני חודש, לא הייתי מוותר בכזו קלות על האופציה לראות את ההופעה הזו בארה"ב. [וידאו]
- זה מקסים בעיניי: בוויקיפדיה יש רשימה של צלילים בלתי מוסברים. למשל, ג'וליה. [אנגלית]
- ב-AV Club בוחרים את 50 הסרטים הטובים ביותר של שנות ה-90. הנה חלק ראשון, חלק שני, וחלק שלישי (10 הגדולים, וכמה מוצדק ומשמח לראות במקום ה-4 את Dazed and confused, שאני טוען כבר שנים שהוא אחד הסרטים הטובים של העשור). וספרות זולה? במקום השני. הא! [אנגלית]
- הספקתי מלא דברים שרציתי לעשות בארה"ב, אבל אחד הדברים שתכננתי לעשות ובסוף פספסתי היה SPX, כנס הקומיקס העצמאי במרילנד, שבנוסף למאות דוכנים של יוצרים עצמאיים אירח גם מפגש פסגה של ארבעה מהקומיקסאים האלטרנטיביים המשובחים בעולם: כריס ווייר, דניאל קלאוז והאחים הרננדז. הרולינג סטון קפץ לשיחה נדירה עם ארבעתם, והלב שלי נחמץ שפספסתי. [אנגלית]
- כבר הרבה זמן שאני והחבר'ה בבלייזר רוצים להצטרף לטוּר של להקת רוק בארץ. הבעיה היא שאין טורים כאלה. להקות רוק בארץ לא יוצאות לטורים, פשוט כי המקום הזה קטן מדי וזה לא משתלם. בסוף אוגוסט הצטרפתי לכל החתיכים אצלי, שיצאו לחרוש את הארץ מקריית שמונה ועד אילת במשך 5 ימים. חזרתי עם כתבה שמביאה חלקים מהחווייה, וגם כמה מחשבות ואולי אפילו מסקנות, בנוגע לכדאיות הכלכלית\אמנותית\תרבותית של יציאה לטור ושל היישום האפשרי של חלום הרוקנ'רול בארץ ישראל. [עברית]
- אנג'ל הייז, שאתם כמובן כבר מכירים אם אתם עוקבים אחרי העונג, מטפסת למעלה. [עברית, טיוב]
- לפני עשר שנים יצא אחד האלבומים האהובים עליי בעולם, ( ) של סיגור רוס. אלפרד כותב עליו באהבה ודואג גם לתת את כולו להאזנה (ואם עדיין לא שמעתם את האלבום המפעים הזה, אנא, לחצו פליי ולחצו אותו עכשיו). [עברית]
- [ויה קנדי] Hands of glory, כל האלבום החדש של אנדרו בירד, מחכה לכם להאזנה בגרדיאן. [סטרים]
- לירון משולם המכונה Flora הקליטה קאבר ל-"July flame", אחד השירים האהובים עליי של לורה וירס. הו! והנה גם שיר חדש לגמרי שלה מתוך האלבום המתקרב, "It's a lie". כה יפה. [טיוב]
- כבוד עצום לחבורת הסטודנטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שצילמו גירסה ירושלמית הורסת משלהם לקליפ השנה, "Gangnam Style". צחקתי כל הדרך. תישארו עד הסוף, יש הפתעה יפה. [טיוב]
- זמן לא רב אחרי יציאת אלבום הבכורה המדובר שלה, Hard Magic, מוציאה השבוע רותם אור את Re-magic, אלבום רימיקסים לשירי אלבום הבכורה. לרימיקסים אחראי Rejoicer הכביר מהקולקטיב האהוב Raw Tapes, ובוואלה תוכלו להאזין לכל הפרויקט כולו. רותם אור בהיפ-הופ! אדיר. ובכלל, נהדר לראות אמן שנותן בשמחה את החומרים שלו למישהו שיהפוך אותם למשהו שונה לגמרי. [סטרים]
- 25 תכניות הטלוויזיה המשפיעות ביותר בהיסטוריה, ולשם שינוי – לא "משפיעות על סדרות טלוויזיה אחרות", אלא על העולם האמיתי. מעניין. [אנגלית]
- יובל סער הלך להופעה של קלקסיקו והיה בטוח שהוא בהופעה של ארקייד פייר. איך לעזאזל זה קרה? [עברית]
- סטריאוגם הגיעו אל רדיוהד בסדרת מצעדי כל האלבומים של X מהגרוע ביותר לטוב ביותר. כמובן שזו הזדמנות לטענות פרובוקטיביות שיביאו מאות תגובות, ואני מניח שזו הסיבה העיקרית לכך ש-The king of limbs במקום האחרון ולא Pablo Honey. [אנגלית]
- דרך קרוקודיל, הבלוג החדש של אוהד רון (שאתם מכירים ככותב הפחות-פעיל של האייפוד רעב), הגעתי לגלריית התמונות המרהיבה מחוות השרתים של גוגל. בדיוק החודש פרסם Wired כתבה מהחוות האלה. [פיקסלים; אנגלית]
- מה שאתם לא עושים בסופשבוע הזה, דאגו שיהיו לכם שעתיים שבהן ירוץ ברקע (או במרכז, איך שתבחרו) אלבום ההופעות החדש של צ'רלס מינגוס, שניתן להאזנה מלאה ב-NPR. [סטרים]
- This land is mine, סרטון אנימציה משעשע, כלומר מאוד עצוב, שמתעדת למי הייתה שייכת ארץ ישראל לאורך השנים. המסקנה עגומה. [וימאו]
- וואו. הילד הנרי תומס, ששיחק את אליוט ב-ET, קיבל את התפקיד בצדק גמור. אחרי שתראו את האודישן המאולתר שלו, תבינו למה ספילברג אומר את מה שהוא אומר בשנייה האחרונה של הווידאו. [טיוב]
- מה שקרה הוא שתכננתי בכלל לסיים את העונג עם השיר הזה. ואז עברו הימים. והשבועות. ובא איזה שיר והתפוצץ לי לתוך החיים. לא אמרתי וואו. אמרתי שלוש פעמים וואו. בפעם הראשונה על השם האדיר של הזמרת הנורווגית הזאת, סוזן סונדפר עם האות הנורדית האדירה ההיא באמצע (Susanne Sundfør). בפעם השנייה על השיר המדהים הזה, "White foxes", שפועם בלב עם דרמה ועוצמה שמזכירים לי גם את אוסטרה וגם קצת את באט פור לאשז (שהאלבום החדש שלה מעולה). רצתי להוריד את האלבום האחרון שלה, The silicone veil, ותשמעו, הוא עשוי להיות החבר הכי טוב שלכם בחורף הקרוב. קול אדיר, הפקה מעניינת, שירים מצוינים ודרמה שלא פוסקת. והוואו השלישי הוא על הקליפ עוצר הנשימה. חברים, מדובר בהתאהבות. [מפ3; טיוב]
התמונה האהובה עליי של דיוויד פוסטר וואלאס
איכשהו, התמונות בפוסט הזה לא דורשות שום כיתוב, נכון?
רואים? שום כיתוב לא דרוש
ערימת שרתים באחת החוות של גוגל. ייתכן שכרגע עובר שם מייל לתיבה שלכם
שתהיה, וכמה כיף לחזור ולכתוב את זה, שבת שבוגי!
איזה כיף! ת'אמבס אפ רציני על הפוסט על פיליפ סימור הופמן.
רשמית *מאוהבת* ברשימת הצלילים הלא מזוהים
מובמבר שמובמבר, זה לגויים! אצלנו בארץ יש שפמטובר, והוא תכף מסתיים, וחבל. מי שרוצה יכול להצטרף בשנה הבאה. חפשו "שיר השפם" ביוטיוב. אחלה עונג!
אתה כותב מהעתיד?
או שזה רק אצלי, הפוסט מופיע מה27 לאוקטובר,
טוב שחזרת
כפי שציינת כאפשרות, מצאתי את עצעמי מתווכח עם הטקסט, המרתק כשלעצמח, של דיוויד וואלאס, אבל אי אפשר לנתק אותו מהתבוננות על נסיבות חייו ומותו.
אחלה לעונג 🙂 אבל הערה קטנה ל-19. לדורז יש באס כמו גדולים. בהקלטות היה להם נגן באס ובהופעות ריי מנזרק ניגן את התפקיד של הבאס על הקלידים.
טוב שחזרתי בן אדם. מתי תגיע לסקר את אינדיער בגרמניה? 😉
33- טוב, הקטע הזה עם רדיוהד, זה די ברור שמדובר בפרובוקציה לשמה. אחת שתגרום להשארת מיליון תגובות וכמו שאמרת, בדיוק בגלל זה דה קינג אוף נמצא במקום האחרון (שזה די מגוחך כי מדובר באלבום מצויין ואחרי שרואים אותם מבצעים אותו בהופעה, מבינים את זה הרבה יותר טוב, מה גם שהחיבור לאלבומים שלהם תמיד נע בצורה מעגלית,היום זה האלבום הכי טוב ומחר זה האלבום הכי טוב, זה אף פעם לא מתקבע באיזושהי רשימה).
הבעיה עם האלבום הזה היא שחסר בו אותו אלמנט חמקמק שתופס אותך בקרביים וזורק אותך מהרצפה לתקרה ובחזרה.
מצד שני, כפי שיודע כל מי שאוהב את הלהקה הזו, למוזיקה של רדיוהד ישנה נטייה להיות מאוד מרוחקת בהתחלה ואז בבת אחת כמה תוים מזדחלים לך מאחורי העורף ואיזשהו צליל מתגנב לך מתחת למרפק ותוך חצי דקה אתה מוטל על הרצפה, קשור עם הקול האלוהי של טום יורק והאלבום כולו מכניס לך אגרופים לתוך הבטן. וזהו. אתה מאוהב לנצח.
ראיתי החודש 2 הופעות שלהם בחו"ל. מעבר לחוויה הלא נורמלית שעברתי שם ( כשאני אומרת שזו היתה חויה רוחנית אנשים צוחקים עליי, אז אני לא אומרת, אבל שתדעו שזו היתה חויה רוחנית..-:) וחזרתי עם סט חדש של העדפות מוזיקליות, ככה שתמיד עוד יש תקווה/
אגב, מאז שקראתי את הסיפור של יובל סער לפני שבוע ומשהו אני לא מפסיקה לחשוב עליו. הזוי הזוי הזוי אבל ממש מרתק.
בקיצור, טוב שחזרת, אחלה עונג השבוע, נתראה בשמחות (:
White foxes – שיר מדהים עם זמרת מצוינת ומנגינה דרמטית וסוחפת. רק מה? אחרי כמה שמיעות הלכתי לבדוק את המילים לשיר ודי התאכזבתי. משפטים פשוטים, באנאליים או עמומים משהו. זה די הוריד לי מהשיר, אבל מי יודע – אולי בנורבגית זה נשמע טוב יותר?
איזה תענוג שחזר העונג! מענג במיוחד הפעם! מלא לשוניות פתוחות זו הדרך לפתוח את השבת:)
לא הכרתי את דיוויד פוסטר וואלאס אבל קריאה של הנאום שלו (ואז למדתי שהוא ירה לעצמו בראש) מראה בדיוק מדוע מדעי הרוח באוניברסיטאות המערב כל כך עלובות ואין להן שום זכות קיום. זה לא שלא צריך ללמוד מדעי הרוח – בוודאי שצריך – אבל מה שהפרופסורים, האינטלקטואלים וההוגים מלמדים את הסטודנטים זה כיצד *לא לחיות*, כיצד *לא לחשוב*.
וואלאס מציג בנאומו את כל הכיעור במחשבה הפילוסופית הזאת של מדעי הרוח. בערמומיות רבה הוא טוען שהאוניברסיטה מלמדת את תלמידיה "כיצד לחשוב". אבל מה המסר של וואלאס? הנחות היסוד, העולם הפנימי של הפרט – כולן מוטעות. הוא למעשה טוען שלאדם אין שכל, שלאדם אין תבונה ואינו יכול להיות רציונאלי כי עולמו הפנימי הוא רק עולמו הפנימי…
מבחינתו "ברירת המחדל" של האדם היא חטא. אז אם אנחנו רעים מיסודנו איזה סוג של חיים הוא מציע לנו? חיים מנותקים מהגוף, מנותקים מחומר, מנותקים מאהבה ומנותקים מהשכל. מה שהוא מציע לסטודנטים של מדעי הרוח זה דבר אחד בלבד – מוות.
זו הטרגדיה של מדעי הרוח.
כמובן הוא לא ממש מקורי. זה הכל ייבוא של קאנט, הגל, רוסו והשאר.
מה שכן, הפתיחה של הסימפסונז אדירה 🙂
תיקון טעות, קראתי עכשיו בויקי שהוא תלה את עצמו.
היי נתן. איך הבנת מדבריו של וואלאס שברירת המחדשל של האדם היא חטא, שאנחנו רעים מיסודנו – זה נשגב מבינתי. ובמיוחד נשגב מבינתי איך הסקת מדבריו שלאדם אין שכל ותבונה. לי נשמע כאילו "הטרגדיה של מדעי הרוח" היא דעה שהחזקת בה טרם הגעת לטקסט של וואלאס, וקראת אותו כמו שרצית. ובכל מקרה אני ממליץ לך לקרוא עוד דברים שלו.
בנוסף, וזה גם בתשובה לאיל – בהחלט אפשר ואפילו מומלץ לנתק את התאבדותו של וואלאס מכתביו והשקפותיו. את ההתאבדות שלו הוא ביצע כשהוא, אחרי עשורים של יציבות, לא מאוזן כימית, לחלוטין לא עצמו. זה לא כמו ההתאבדות של המינגוויי (שהיא דווקא לא משפיעה לאחור על כל יצירתו, כמו במקרה של וואלאס). פרידה מכוערת לא הופכת את כל מערכת היחסים שלפניה למכוערת.
שלום גיא!
אני מתנצל על הרטוריקה הבאמת אגרסיבית שלי בהודעה הקודמת. התרשמתי שאתה מאוד מחבב את וואלאס. אבל בכל זאת, אני עומד מאחורי התוכן של מה שכתבתי.
פשוט מעצבן אותי 'אנשי הרוח' האלה שמפמפמים לאנשים צעירים מלאי חיים, תשוקה ואידיאלים שאין דבר כזה חיים טובים, שאין אידיאלים ותשוקה היא רעה לאדם.
ולעצם העניין, אני אצטט מתוך הנאום שלו:
"הנה דוגמה אחת לתפיסה השגויה לחלוטין של דבר-מה שיש לי נטייה להיות בטוח בו באופן אוטומטי. כל דבר בחוויה המיידית הפרטית שלי תומך באמונתי העמוקה שאני מרכזו המוחלט של היקום, שאני האדם האמיתי ביותר, החי ביותר, והחשוב ביותר שקיים. לעתים רחוקות אנחנו חושבים על המרוכזוּת-העצמית הבסיסית והטבעית הזו, כי היא כל-כך דוחה מבחינה חברתית, אבל כך זה פחות או יותר אצל כולנו, עמוק בפנים. הכִּוונון הזה הוא ברירת המחדל שלנו, הוא מובנה בכרטיס הזיכרון שלנו מלידה. תחשבו על זה: אין חוויה שחוויתם שלא הייתם במרכזה המוחלט. העולם, כפי שאתם חווים אותו, נמצא שם לפניכם, או מאחוריכם, משמאלכם או מימינכם, על מסך הטלוויזיה שלכם, או במחשב, או איפה שלא יהיה. מחשבות ורגשות של אנשים אחרים מועברים אליכם איכשהו בתקשורת, אבל המחשבות והרגשות שלכם כל-כך מיידיים, דחופים, אמיתיים. אתם מבינים את הרעיון."
הברירת מחדל עליה הוא מדבר זה טבע האדם. הטבע הזה של אינטרסים, אגו ופשוט איך שאנחנו חיים וחושבים. במובן הזה הוא מאמץ לחלוטין את החטא הקדמון של הנצרות המוקדמת. אני לא רואה דרך אחרת להסתכל על זה…
המסקנה שלו היא להקריב את השכל, הרגשות וכו' כי אז נוכל לצאת מהמרוכזות-העצמית הזאת אותה הוא רואה כרוע מוסרי. בכל אופן, לא בטוח אם זה מקום לדיון מהסוג הזה. סתם הרגשתי צורך לכתוב את נקודת מבטי. שיהיה אחלה שבוע לכולם!
היי נתן. אחלה תגובה.
אם קראת את המאמר של וואלאס במלואו, אני מניח שאתה כבר מבין שהדברים שהוא מביא כאן הם נקודת מוצא *פגומה* בעיניו, שרובנו חולקים. והוא מדבר על איך לשנות את נקודת המוצא הזו כדי לחיות חיים משמעותיים יותר. אני באמת לא לגמרי מבין איפה הוא אומר מבחינתך שאין חיים טובים, שאין אידיאלים ושתשוקה היא רעה לאדם. יתר על כן, קריאה במכלול יותר רחב של יצירותיו יבהיר לך שתשוקה (או אידיאלים, שגם הם מעין תשוקה) היא משמעותית מאוד באמונות שלו.
אני לא חושב שאינטרסים, אגו ואיך שאנחנו חושבים הוא בהכרח טבע האדם. זה פשוט מאפיין של אדם מערבי בן זמננו. אני גם לא חושב שוואלאס חושב ככה. פוקו למשל יטען שזה עניין תרבותי היסטורי שאימצנו, ולא טבע קבוע ונתון ובלתי ניתן לשינוי. (הוא יטען הרבה יותר מזה והרבה יותר רחוק מזה, אבל זה פחות רלוונטי אולי כאן). במובנים האלה, של זניחת האגוצנטריות וראייה רחבה יותר של יחסי אגו-זולת, וואלאס (שאכן היה נוצרי מאמין) קרוב הרבה יותר לתורות בודהיסטיות דווקא.
הקרבת הרגשות שאתה מדבר עליה, שוב, היא זרה לי. אם יש משהו שוואלאס הטיף לו בעקשנות לאורך השנים, ואולי במאמר הזה בצורה ישירה יותר מבכל טקסט אחר שלו, הוא חמלה. מבט מקבל ומזדהה, מבט אמפתי ומלא רגש. והוא עושה את זה לא תוך כדי כיבוי השכל אלא דווקא בצורה שכלתנית, מתודית. הוא לא אומר "אל תחשבו, פשוט תרגישו" אלא "תחשבו איך זה…", תשקלו את האלטרנטיבות, קחו בחשבון את הלא-מובן-מאליו. זו חתיכת גישה שכלתנית, אבל כזו שנועדה להפעיל רגשות.
קראתי לראשונה את הנאום של פוסטר וואלאס במלואו (בעבר כבר קראתי חלקים ממנו).
לא הצלחתי להוציא לעצמי מהראש לאורך כל הקריאה את העובדה שבסוף הוא התאבד.
זה מזעזע. בכל זאת – תודה רבה על הלינק (ועל העונג בכלל), היה מעניין לקרוא את זה.
אה, וכשכתבת ש"ספרות זולה" במקום השני של סרטי הניינטיז, הייתי בטוח ש"כלבי אשמורת" במקום הראשון – אבל לא! איזה ביזיון (לא באמת, זכותם לחשוב אחרת ממני וכאלה – למדתי מפוסטר וואלאס).
22
Dazed And Confused הוא לחלוטין סרט שלא מספיק אנשים ראו.
זה נכון גם לגבי מספר 6 ברשימה שלהם – Out Of Sight.
אבל מה שבאמת מפתיע, איך לאנשים עדיין יש כח לעשות רשימות על גבי רשימות כל פעם מחדש. וכל זה עוד בסוף חודש אוקטובר, שניה לפני רשימות סוף השנה הבלתי נגמרות.
פשוט כיף שחזרת. התגעגעתי.
הצלילים הבלתי מזוהים העיף לי את התחת!
שומע את זה בריפיט ומחפש רמזים לישויות בלתי מוכרות
אני חושב שהשיר גנגהם סטייל מתחיל להיות מוערך יתר על המידה.
הוא לא שונה משיר מיינסטרימי שגם ככה אין לו תוכן, הוא כיום מהווה יום כיף אך מה לגבי עוד שנה? האם מישהו יזכור אותו בכלל? (ע"ע טיק טאק של קישה).
נחכה ונראה, אני לא צופה לו יותר מחודש עד שאנשים כבר יתחילו להגיד שנמאס להם.
אחד העונגים הטובים ever.
היה שווה להתגעגע!
יש לך מזל שלא קנית את הספר של ניל יאנג כי הוא גרוע בצורה חסרת תקדים.
הוא כתוב כמו יומן נעורים של ילדה מתבגרת עם כתיבה רעועה וסיפורים לא מעניינים.
ניל יאנג הוא אחד הגיבורים שלי, ותחושת האכזבה היתה כל כך גדולה שהייתי חייב לדעת אם אני היחיד שמרגיש כך. מצאתי את הסרטון הזה שממצה די במדויק את התחושות שלי (אפילו כשהסרטון עצמו מעצבן)
http://www.youtube.com/watch?v=nuSCE2VmJac
למזלי הרב לא קניתי את הספר והשאלתי אותו מספריית קינדל (בזבוז של 2 דולרים!!!)
טוב שחזרת. חסרת.
ברוך שובך! התגעגענו!
'אבודות והוזות' זה סרט לא רע אבל מכאן ועד להכתירו כאחד הגדולים של הניינטיז? לא מסכים.
מה אתה חושב על מאבקי הטוויטר בין וואלאס לברט איסטון אליס?
*מקווה שנתקלתי בזה במקום אחר ולא אצלך, אחרת פאדיחה.. 🙂
סיריוסלי, "החבר'ה הטובים"? הסרט הכי טוב של הניינטיז?? אוברייטד להחריד, אסופה די מביכה של קלישאות מאפיונרים ודמויות שטוחות כמו טאפט. ביג נו נו.