חברי הטוב עידו כהן, שבשנה שעברה סיכם לנו את קליפי השנה, הולך להרבה מאוד הופעות. כמעט לכל ההופעות הטובות שמגיעות לארץ מחו"ל. אני לא ממש הספקתי ללכת להופעות חו"ל השנה (ובכיתי הרבה), אז ביקשתי ממנו לתת את הסיכום האישי שלו. אתם מוזמנים להתווכח איתו בתגובות. אליך, עידו:

סיכומי השנה 2012
סימניית הזהב 2012
שירי העונג של 2012
10 ההופעות הכי טובות של 2012
בשני בערב: אלבומי השנה של קוראי עונג שבת, 2012

הפעם האחרונה שכתבתי על הנושא הייתה לפני שנתיים, אז בשנת 2010 ראינו איך הופעות בישראל הולכות ומתמעטות עקב השינויים הפוליטיים בארץ שליוו ועדיין מלווים אותנו. מאז עברו הרבה מים בירקון, המצב הפוליטי נהיה רע יותר, השדרות ברוטשילד התמלאו באוהלים שנעלמו גם הם, הקוטג' עלה, הקוטג' ירד ואז שוב עלה. וכאילו כלום לא השתנה. עם זאת, 2012 הייתה השנה בה האמנים הבינלאומיים החליטו לחזור לארץ.

בשנה האחרונה הגיעו לארץ עשרות הופעות, ולא רק החשודים הרגילים (Why? בפעם השלישית, מארק לאנגן בפעם החמישית, ג'תרו טאל בפעם המיליון) אלא רשימה מגוונת מאוד. הקלאברים קיבלו את דיפלו, את אביצ'י, קיבלנו סט צפוף ומהביל של ג'יימס בלייק ואפילו ה-Rapture קפצו לזיזי, המטאליסטים קיבלו את מייק פורטנוי, את אופת' ואת Lamb Of God, אפילו למיינסטרימים היה שפע של הופעות השנה, עם הרד הוט צ'ילי פפרז, LMFAO, גאנז אנד רוזס ומדונה שמילאה את אצטדיון רמת גן. בתוך ים ההופעות האלה, בחירה של הופעה אחת שתהיה הופעת השנה זה קשה.

כל התצלומים: טל אטרקצי [אלא אם כן מצוין אחרת]

10. Rufus Wainwright
זה הרגיש כמו הזמנה לחתונה. בכניסה לחוות רונית ראינו שיירות של מכוניות חונות בזו אחר זו וממנה יוצאים זוגות-זוגות, כי להופעה כזו חייבים לבוא בזוג. מימין חיכה בופה ומשמאל הייתה ערימה של אנשים שיושבים על כר הדשא ומחכים להיכנס לספסלי האבן ולהופעה של ויינרייט. זה היה ערב של בונדינג בין רופוס חתן השמחה ובין הקהל. ניכר שהוא מרגיש מאוד בנוח עם הקהל הישראלי, שופע אנקדוטות וסיפורים. ההפקה של מארק רונסון על אלבומו האחרון הפכה את הופעות הבלוז/פולק שלו ליותר פופיות, וגם רופוס עצמו נפתח יותר, דיבר בפתיחות על מערכת היחסים שלו וייחל לעצמו גם נישואים חד מיניים חוקיים בארצנו. בהדרן, בו ביקש מהקהל להתקרב לירכתי הבמה עת ניגן על הפסנתר, היה הרגע בו הבנו שלא הגענו להופעה, הגענו למסיבת יום הולדת. ומסיבות יום הולדת זה כיף.

9. Of Montreal
בדרך כלל, להופעות יש חוקים. שעה עיכוב, שיר פתיחה מפוצץ, שניים לקידום האלבום החדש שאף אחד לא מכיר, חצי משפט בעברית בשביל הצחוקים, ואז שעה של ערבוביית שירים בטמפו שעולה ויורד. להקה על במה, סאונד מחופף ותאורה. זה לא היה המקרה עם אוף מונטריאול.
הגענו להופעה שהיא קרקס, ניאונים באוויר, הקרנות וידאו אינטנסיביות, גלימות מנומרות, רקדניות עם ראשי חזיר ובלונים, הרבה בלונים. לצערי, ההרגשה הייתה שהגלאמורמה נועדה לטשטש ולשכוח את הפן המוזיקלי של הלהקה, שלי הרגיש מאוד חסר.

8. Brian Johnstown Massacre
ככל שמועד ההופעה בארץ התקרב הבאזז סביב BJM תפס יותר צורה. אנשים רצו לבוא ולראות אם ניוקומב ישתגע ויפוצץ מישהו בקהל במכות, או יפוצץ הופעה וילך לטנף עלינו לכל העולם. למזלנו זה לא קרה, והלהקה נתנה סט חי, בועט על קוצים מהרגע הראשון ועד הסוף. בניגוד לאוף מונטריאול מקודם, אנטון ניוקומב מגיע עם מערכת חוקים מאוד נוקשה בהופעות שלו. הוא בא, הוא מנגן, הוא כועס, והוא מנגן עוד קצת. ואל תנסו להגיד לו לא לעשן בבארבי.

7. Morrissey
מוריסי הוא קצת כמו הדודים העשירים שלך שגרים בחו"ל. כשאתה ילד אתה בעיקר זוכר איזה כיף היה לקפוץ לבקר אותם בחו"ל ולדעת שיש מישהו שם שחושב עליך ומפנק אותך במתנות מעולות. ואז אתה מתבגר ומה שנשאר לך זה זיכרונות שלהם מפעם, והיום הם בעיקר מטרחנים אותך בסיפורים ובשיגעונות שלהם. ככה זה הרגיש בגני התערוכה כשמוז בא להופיע. הקהל קיבל את הלהיטים שמקפיצים פעימה בלב, מתובלים בשירים שמוריסי הוא כנראה היחיד שאוהב אותם. אבל הוא לא שר בשבילנו, הוא שר בשביל עצמו. לנו נותר רק לחבק אותו ולהציע לו מפתח לעיר בתמורה.

(לא תמונה של טל. תודה גוגל!)

6. Red Hot Chili Peppers
זה לא סוד שרוב מפיקי ההופעות בארץ מכוונים לקהלים שיכולים להכניס להם הכי הרבה כסף. אחד מהמגזרים האלה הוא ילדי שנות ה-90'. הדור האחרון שגדל על MTV (אתם יודעים, כשה-M עוד סימלה משהו בערוץ הזה). ילדי שנות ה-90' גורמים לקייס צ'ויס לבוא לפה שוב ושוב, הם אלו שנתנו לאלאניס מוריסט את היכל נוקיה סולד אאוט והם אלו שבאו לפארק הירקון לראות את הפלפלים.
לפי ההופעה, היה אפשר להבין שמרבית הקהל הכיר את הלהקה בעיקר מהאלבומים האחרונים, מה שאיפשר למעריצים הכבדים להתבלט בין הקהל בשירים כמו "Me & My Friends" או "The Power Of Equality"' כאשר הם היו היחידים שקפצו מעל השאר. נכון, המלעיזים העירו על חסרונו של ג'ון פרושיאנטה, או על האלבום האחרון והפושר. אבל אני, אני קפצתי כמו ילד מתלהב בן 17 והרגשתי כאילו השנה כיתה יא' מעולם לא נגמרה.

5. The Afghan Wigs
גרג דולי אוהב אותנו. אין שום ספק בזה. הוא אוהב אותנו והוא אוהב לבוא להופיע בארץ ולא משנה לו באיזה קונסטלציה זה יקרה. אבל מעל כל האפשרויות שיש לדולי לבוא לפה, היחידה שעוד לא הגיעה הייתה הלהקה האם. גרג דולי אוהב אותנו, כל כך אוהב אותנו שברגע שהאפגן וויגז הודיעו על איחוד כבר אפשר היה להמר על ביקור בתל אביב, ולחזות מראש את האנרגיות המטורפות שבעבעו בבארבי באותו ערב. גרג דולי אוהב אותנו. הוא כל כך אוהב אותנו שהוא יורד לקהל ונותן להם לשיר, ועל הדרך מפריד מכות, ועל הדרך שר נהדר ועל הדרך הוא אוהב אותנו. אין שום ספק בזה.

תצלום: יובל אראל

4. The Walkmen
לראות להקה שמגיעה לארץ בשיא תהילתה זה נדיר, אפשר לספור הופעות כאלה על יד אחת. בשנה בה רוב האמנים שהגיעו לארץ בפעם השניה, השלישית או המיליון (אנחנו מסתכלים עליך' איאן אנדרסון)' לקבל הופעה של להקה כמו הווקמן הייתה דבר נפלא. חמושים בחליפות ובמיטב של המיטב מעשור של פעילות נתנו חברי הלהקה הופעה מאלפת. תגובת הקהל כשהמקצב הראשון של "The Rat" התחיל להתנגן כמעט הפילה את הנברשת המפורסמת של הבארבי. ועל זה נאמר דרשני.

לא מצאתי תמונה טובה בגוגל, טוב?

3. Chris Cornell
חושך, פשוט חושך בכביש ללא תאורה בדרך לבנימינה. פנייה אחת לא נכונה יכולה לשלוח אותך לטיול של שעה עד שתמצא פניית פרסה, או במקרה הפחות אופטימי – במורד צוק. האם שווה לקחת סיכון כזה בשביל הופעה באמפי של בנימינה? בהחלט כן.
ערימת החבר'ה שהתקבצה לה בין כותלי המבצר נראתה כמו פגישת מחזור של חברים מהתיכון, גם כי טווח הגילאים בקהל לא היה מתחת ל-24 ולא מעל 30, אבל גם בעיקר כי כולם ידעו בדיוק לאיזה הופעה הם באים. כריס קורנל, נינוח מתמיד, סיפק שעתיים מעולות שנחרטו היטב בזיכרון, וזה כשלמעט גיטרה ופטיפון אין עוד שום דבר על הבמה. כי אנשים כמו כריס קורנל לא צריכים אפקטים ותאורה, מספיקים לו שירים כמו Can't Change Me או Like A Stone והקהל פשוט נמס. השיא, איך לא, הגיע כשכריס (ופחות או יותר כל הקהל) שרו את "Hunger Strike" האלמותי. רק בשביל ה-4 דקות האלו היה שווה לצאת מהעיר. תוסיפו פנימה גם איזה "היום יומולדת" ישראלי לכבוד האורח שעל הבמה וקיבלתם ערב מושלם.

2. Stephen Malkmus And The Jicks
ועכשיו וידוי. להופעה של סטיבן מלקמוס הגעתי כשאני מכיר רק שיר אחד שלו (השיר הזה). לא שמעתי את פייבמנט בצעירותי ולא היכרתי את פועלו של מלקמוס עד לבואו לארץ והגעתי להופעה במצב של טאבולה ראסה, לשמחתי, הטאבולה לא נשארה ריקה להרבה זמן.
בניגוד להרבה אמנים אחרים, סטיבן מלקמוס לא בא לעשות עבודה, הוא בא לעשות כיף. הופעות בשבילו זה להיות מוזר, זה להיות מצחיק, אחד שזורם עם בדיחות לקהל. מלקמוס לא מתחנף, הוא לא ישבור שיניים עם מילים בעברית, אבל הוא יקדיש שיר לעמרי כספי. מעל הכל הוא עושה בעיקר מה שבא לו. אם הקהל רוצה שירים של פייבמנט, מלקמוס יעשה דווקא וינגן את השירים הכי לא מוכרים של פייבמנט. ואז, בשביל הגחמה, הוא גם יוסיף לעשות קאבר ל-The Who ול-Men At Work ברצף.
בפעמים אחרות בהן הלכתי להופעות של אומנים שאני לא מכיר (זה סוג של תחביב מומלץ, באמת) הקפדתי לבחון את הקהל שמסביבי, לראות איך הם מגיבים לשירים שאני לא מכיר, כדי שאני אדע ממה להתלהב, מה לשמור לאח"כ וממה להתעלם. פה זה לא קרה, פשוט משום שכל ההופעה עמדתי עם חיוך מרוח מלחי אל לחי, כי כל כך נהניתי. החיוך זה נשאר גם ביום למחרת.

1. Fool's Gold
רגע, Fool's Gold הם לא החימום של רד הוט צ'ילי פפרס? כן, הם בהחלט היו הופעת החימום לפלפלים (עלו אחרי ריף כהן) והופיעו מול 50,000 אנשים שלא היה להם מושג מי הם ובטח שלא היה אכפת להם מהלהקה שבאה להופיע לפני המופע המרכזי. שם, על הדשא, הרגשתי קצת מבואס בשבילם שהם מופיעים מול קהל שלחלוטין לא מתעניין בהם. למזלי, יום למחרת דברים נראו קצת אחרת.
יום לפני ההופעה בפארק הירקון, הודיעו החברים ב-Fool's Gold שהם מוסיפים הופעה נוספת, קטנה, באוזןבר. שילוב של מחיר זול ולו"ז פנוי הובילו אותי לרכוש כרטיסים להופעה של להקה שאני בכלל לא מכיר (תחביב מומלץ כבר אמרנו?) ושעוד לא שמעתי אפילו פעם אחת.
כשהגענו לאוזןבר גילינו שהמקום ריק, שומם. היינו כעשרה אנשים שפשוט ישבו על הבר וחיכו למועד האיחור הקבוע לפני שההופעה באמת מתחילה. בשעה הזאת הספיקו להגיע בערך עוד 20 אנשים. חששתי קצת. בכל זאת, הופעה שרק 30 אנשים טרחו לבוא אליה, לא חשוד?
ואז התחילה ההופעה
מדהים אותי שלהקה שמורכבת מאנשים כל כך שונים אחד מהשני, מנגנת הרמוניה כל כך נפלאה ביחד. קולקטיב אנרגטי שנשמע כאילו פול סיימון התחיל לעשות חפלות עם זוהר ארגוב. גיטרות סלסלו בזמן שלוק טופ שר וזיגזג בין אנגלית ועברית. ב-"Tel-Aviv" הם כבר התחילו להפעיל את הקהל, שעובדת היותנו מעטים הפכה אותנו בעל כורחנו לחברים פעילים בלהקה. שלושה חברים שלי טיפסו לבמה והתחילו לשיר עם הלהקה, שבתורה ירדה מהבמה אל הקהל ועשתה שירה בציבור. הגענו להופעה אנשים זרים ולא היכרנו אחד את השני. אבל באותו ערב בו התקבצו קהל של מוזיקאים, סטודנטים, היפסטרים, עובדי קול הקמפוס וגם ג'וש קלינגהופר מ-RHCP (עם גבס ברגל), ושרנו ורקדנו ביחד והפכנו את ההופעה הזו לרגע אחד מתוק שישאר פרטי ואישי שלנו לנצח.
כשיהיו לי ילדים, אני אספר להם על כל מיני הופעות חשובות שראיתי בחיי. אני אספר להם על האיחוד של בלר בהייד פארק, ועל ההופעה של מקארתני בפארק הירקון, אני אספר להם על רדיוהד בקיסריה ועל אחרות… אבל אני גם אספר להם על הלילה בו 30 אנשים הפכו אוטומטית למעריצים הכי גדולים של להקה קטנה-גדולה. וזאת הייתה ההופעה הכי טובה שראיתי השנה.

2012 כבר נגמרה, ועכשיו ניתן לצפות ל-2013 בתקווה שתעמוד ברף הגבוה. זה יכול לקרות עם לולהפלוזה, זה בטח יקרה עם התקלוט של מארק רונסון בפורים וההופעה של דפש מוד בקיץ, אבל מה יהיה ביניהם? נחכה ונראה.

365 ימים, 52 שבועות, 41 שירים. איזה מסע מופלא. באוזניים שלי עברו כמה מאות או אלפי שירים חדשים, ואני בטוח שבשלכם אפילו יותר. איזה שירים יישארו איתי מהשנה הזו, ילכו איתי הלאה? כרגיל, קשה לדעת. אבל אני יודע איזה שירים אני רוצה לקחת איתי עכשיו לשנים הבאות, ו-41 מהשירים האלה, הטובים ביותר, אלה שהכי ריגשו אותי או הזיזו אותי או גרמו ללסת שלי להישמט או לעיניים שלי להתרחב, נאספו כאן. כבכל שנה, הבחירות הן אישיות לחלוטין. כתמיד, ההמלצה היא להוריד, לשים על Shuffle ולנגן עד שמשהו תופס לכם את האוזן ואתם אומרים "היי! אני רוצה עוד מהדבר הזה". התקווה היא שבמקרה כזה תלכו ותחפשו את האלבום. ברוב הגדול של המקרים כאן, הוא שווה את המאמץ שלכם. בחלק קטנטן, השיר המעולה שכאן הוא היוצא מן הכלל שמעיד וגו'.

הורידו את כל השירים כאן בלחיצה קלה על הלבבה, וקראו את כל ההסברים למטה:

צריכים עזרה לפתוח קובץ zip? הורידו את 7zip החינמית שפותחת הכל
קרא/י את המשך הפוסט

היי, חברים. מפאת עומס עבודה-לימודים-חיים כבד בסופ"ש הזה, אין לי את הזמן להשקיע ולהרים עונג גדוש כרגיל. אז במקום לא להעלות בכלל, אני מעלה הפעם round up של סיכומי שנה מעניינים שיעסיקו אתכם בקלות במשך יומיים, כמו גם את הדיון הכי מעניין שהתקיים השבוע ברשת בנושאי מוזיקה (תמצאו אותו תחת "המוזיקה החדשה").
ניפגש בשבוע הבא עם ערימה של דברים חדשים (ואולי גם עם שירי השנה שלי).

נשים שצריכות לבדוק מייל: אסתר ו-PJ זכו כל אחת במארז החדש של שלום גד, "המצב". תתחדשו!

1. נשארו לכם רק עוד 4 ימים להצביע לאלבומי השנה שלכם כאן בעונג שבת. זה הזמן להפסיק להתלבט ולהתחיל בראש לתת. [חרוז גרוע]





2. דברים נפלאים ואדירים קורים ב"הקצה" בדצמבר, עם סיכומי שנה מושקעים ואדירים כמו שרק הם יודעים לעשות, לקראת סיכום השנה הגדול של המאזינים ב-30.12. תחת Shows תוכלו למצוא את כל סיכומי השנה 2012 ומדובר בהאזנה מענגת להפליא. קוואמי סיכום היפ-הופ, גאראז' פאנק, מטאל לסוגיו ואינדי רוק. שרוני סיכם "Hipsta-beats", תפוד את הטכנו וההאוס, נדב את כל איזורי הגרוב-ג'אז-פסיכדלי, ואגוזי את הסול למיניו. גם אם כל שבוע הם משמיעים את הטוב שבספקטרום, הפעם הם ממצים את הטוב שבטוב. אין נפילות, רק השירים הכי גדולים של השנה. מדובר, רבותיי, באגדה. וכמובן, אם עדיין לא הצבעתם לסיכום השנה שלהם, אוצו. [סטרים, עברית]


האם העטיפה הזו נמצאת ברשימת העטיפות היפות ביותר או המכוערות ביותר?

3. המצעד המדובר ביותר של השוליים הגיע: פיצ'פורק מסכמים שנה, וכהרגלם הם מגזימים ועושים את זה בגדול. יש להם את העטיפות הכי מכוערות, והכי יפות (שתי רשימות שאפשר להחליף ביניהן בלי ממש להרגיש הבדל, פאקינג היפסטרים), יש להם את הקליפים של השנה, ואת שתי הרשימות העיקריות והמשפיעות ביותר: מאה שירי השנה של 2012, ו-50 אלבומי השנה. מקום ראשון: קנדריק לאמאר! [אנגלית]
4. [תודה לעמרי] All music guide, עדיין האינציקלופדיה הסמכותית ביותר למוזיקה פופולרית ברשת, מפרסמים בשלבים את אלבומי השנה שלהם. [אנגלית]
5. אופיר טובול מסכם את 2012 בקפה גיברלטר עם 10 דברים שנמצאים בשולי או הרחק מהזרם המערבי המרכזי. [עברית]
6. [תודה לשיר] כבכל שנה, The AV Club מסכם את מגמות השנה בשמות של להקות. מצחיק. אהבתי במיוחד את Skate for Satan. [אנגלית]
7. סיכום שאני מחכה לו מדי שנה ואף פעם לא מכזיב הוא סיכום אלבומי השנה הרחב של תומר קופר מהבלוג הרמוניה דרומית. קופר הוא סאקר של אמריקנה, בלוז, קאנטרי, פולק ומוזיקה מדרום ארה"ב באופן כללי, עם פיקסציה ספציפית לבלאק קרואוז. אבל הטעם שלו רחב יותר מזה, ויש לו כישרון לזהות ולהביא אלבומים אדירים שפספסתי לגמרי, ולהאיר באור אחר אלבומים שזלזלתי בהם. [עברית]
8. גבי טרטקובסקי בוחר מדי שנה, וגם השנה, את ההוצאות המחודשות של השנה. לא מדובר סתם בלהוציא שוב את אותו האלבום, אלא באריזות מחודשות, בבונוסים, בהפתעות. פוסט חובה לחופרים אחר אוצרות בעבר. [אנגלית]


קליפ כביר, או גימיק מבאס? אריקה מתרחצת

9. רדיו פרימיום להמונים בוחר את הקליפים הכי טובים שיצאו השנה לרשת. בחירות נפלאות. [עברית]
10. [ויה ויה] ב"הכל שקרים" בוחרים את האייטמים החדשותיים הכי מופלאים של 2012 בארץ ובעולם. בין היתר: צמחים מתקשרים ביניהם כמו בעלי חיים, אמן ישראלי שקיפל שטרות למטוסי נייר מסתכן בדין פלילי, דם הציף את מערכת הביוב של עיר בפולין, שוטרים ישראליים עצרו ילד בן 13 ממג'דל שמס כי כתב בפייסבוק שהכניסה לאתר החרמון צריכה להיות חינמית (כן! דמוקרטיה נאורה זה כיף!). שמחה ודכאון בו"ז. [עברית]
11. [ויה ויה] באטלנטיק, כפרה על ראשם האיכותי, בוחרים את קטעי הווידאו הכי טובים של 2012, ממש לא רק קליפים מוזיקליים אלא כל סוג של. יש שם וידאו ארט מהמם, אנימציה מפגרת וקטעים תיעודיים עותקי נשימה. קליק! [אנגלית אנד סטאף]
12. ולסיום, 5 סרטים תיעודיים על מוזיקה שתוכלו לראות בחינם ברשת, וכן לבלות את הסופ"ש הגשום הזה מול המסך למרות שאין עונג שבת אמיתי. אנג'וי! [עברית]



13. רם אוריון פירסם טור דעה מעניין בוואלה על כל הסיפור של Crowdfunding, מימון על ידי הקהל. אוריון יוצא כנגד המודל הזה כפיתרון לטווח ארוך, וקורא לשינוי שיטת היח"צ היקרה שמכבידה גם על אמנים עצמאיים דלי תקציב. בין היתר הוא כותב:
    

    בעייתיות נוספת היא פגיעה במרקם של יחסי אמן קהל. הרעיון הבסיסי של הדינמיקה הזאת הוא שאתה שם את עצמך ואת היצירה שלך על במה, דיסק או קליפ תוך הקרבה מנטלית, פיזית ופיננסית, ומקבל בהתאם את ההערכה, האהבה, התשלום והתהילה על התוצאה האומנותית שאתה מספק – או שלא.

    ובכך, אם תשאלו אותי, קצת מתעקש להחזיר אותנו למודל רומנטי שאולי טוב שהתחלנו לזנוח.
    עד כאן טוב ויפה ומעניין וראוי לקריאה, מחשבה ותגובה. ומי שאכן קרא, חשב והגיב בפומבי הוא יהוא ירון, שבדיוק מריץ פרויקט הדסטארט משל עצמו למימון הפוסט-פרודקשן של האלבום שלו בעזרת הקהל. התגובה של יהוא ירון פותחת את הטור של אוריון ממונולוג לדיאלוג, ומציעה נימוקים נוספים לדבקות דווקא במודל קראודפאנדינג דווקא עכשיו.
    זה דיאלוג מרתק, חשוב, רלוונטי במיוחד לתקופה בה כל אמן מתחבט איך להתפרנס, איך לעשות אמנות ובעזרת מי – ובמובן מטא מסוים הוא גם מאוד משמח, כמו שהגיבו אצל ירון – כמה נעים לראות שני אמנים חכמים מתווכחים בנימוס ובצורה מנומקת ואדיבה. שווה בהחלט לקרוא גם את התגובות המתגלגלות אצל ירון. [עברית]

14. ברדיו הקצה הברוך והטוב התחילו לשדר פרסומות – בעדינות, בזהירות, רק אחת בתחילת השידור החי. מה דעתכם? האם זו התפתחות מבורכת ומשמחת שתעזור למיזם העצמאי הזה להחזיק את עצמו כלכלית? או שמא מדובר בפלישה ארורה של הקפיטליזם המרושע אל מעוז העצמאות והאינדי האחרון, בסלינג אאוט? אני אישית מחזיק בדעה הראשונה, ושמח על השינוי. אבל מה דעתכם? ספרו לי בתגובות. [שם למטה]

מתנצל על הקצרצרות, שתהיה שבת שבוגי, איזה מרק אתם מכינים?

שלום גד. האיש שאמר שהוא "חוקר כמה שיר פופ יכול להיות יפה בלי להיות טיפשי" נמצא בשלוש השנים האחרונות במירוץ עם עצמו לשבור שוב ושוב את השיא הזה, של שיר פופ יפה בצורה קיצונית בלי להיות טיפשי.

כבר שלוש שנים שגד מוציא מדי חצי שנה, כמו שעון, אלבום לבנדקאמפ. הסיבות לכך מגוונות, והוא מדבר עליהן בראיון שהתפרסם השבוע. אבל הסיבות הן עניין שולי. העניין המרכזי הוא שהיוצר האדיר הזה, יוצר יצירתי וסקרן וחקרן ומלא תשוקה וכישרון, נותן לנו כל חצי שנה בחינם אלבום עם שירים כאלה גדולים, שאמנים אחרים יזיעו עליהם שבע שנים. כל חצי שנה. כבר שלוש שנים.

שלושת האלבומים האחרונים שלו הלכו והתלכדו לכדי טרילוגיה מפוארת, טרילוגיה של מקום. "תל אביב תל אביב", "ירושלים" ועכשיו "תלמי אליהו". תחנות בחייו של זמר שהשירים שלו אינם אוטוביוגרפיים, אבל הם תמיד אוטוביוגרפיה של המקום שבו אנחנו חיים.

זה דבר נדיר בארץ, טרילוגיה של אלבומים. חוץ מ"שירי חג ומועד ונופל וגלוי עיניים ירוקות" של מאיר אריאל (שלדעתי אינו טרילוגיה אלא בשמות השזורים), טרילוגיית "תחת עץ האדומים" של מלאכת וטרילוגיית "1:1", לא עולים לי בראש הרבה טרילוגיות כאלו. עניין מורכב, טרילוגיה. שלוש יצירות שכל אחת עומדת בפני עצמה, אבל החיבור שלהן יוצר משהו גדול מסך חלקיו. מתאים לאמן שעושה מוזיקה בלי שום תקווה להרוויח ממכירתה ליצור טרילוגיית אלבומים בתקופה שבה כולם מקוננים על מות האלבום כיצירה קונספטואלית. מוזר שאמן שהבנדקאמפ שיחרר אותו מחליט להדפיס את הטרילוגיה הזו, תחת הכותרת "המצב", כדיסקים פיזיים לגמרי. מוזר עוד יותר שהמארז הזה נמכר במחיר של דיסק אחד בלבד. אבל הכי מוזר שהוא זינק ישר למקום הראשון במצעד המכירות של מוזיקה נטו.

למה הדבר האחרון הוא "מוזר"? כי במשך שנים שלום גד היה נחלתם של מעטים, של יודעי ח"ן, קהילה קטנה של מיסיונרים שהולכים איתו בדרך הארוכה. ואולי מוזר היא לא המילה הנכונה. אולי צריך לומר, "מעורר תקווה". כי המיסיונרים האלה הצליחו. הם הגדילו בעיקשות ובאיטיות את המעגל. שלום גד הוא לא הדג נחש, ולעולם לא יהיה. וזה בסדר. יש לו את הקהל שלו, והקהל הזה אוהב אותו, אוהב אותו אהבה עמוקה ולא הפכפכה, לא כזו שתיעלם עם אלבום גרוע (גד לא הוציא אחד כזה כדי שנבדוק). אוהב מספיק כדי לרוץ ולקנות. מספיק כדי להשאיר במוזיקה נטו תגובה כזו:

"ממה השיר "גברים שאוהבים יותר מדי" של שלום גד עשוי? אם אפשר היה לומר שיש סוס במצב צבירה נוזל ולא מצב צבירה חיה, נוזל סוס עם הכוח האצור האדיר, העוצמה, האיפוק, האלגנטיות, המלכותיות, האצילות, תבונת הטבע ויפי החיים של סוס, מהנוזל הזה הכינו את השיר הזה, שהורג אותי. כלומר לא ממש הורג אבל מאדה ומאדה ומאדה לי את הנשמה עד שהיא נהיית מצב גז כמו איזה ענן מרחף והיא כבר לא בחזה יותר אלא איפשהוא מעל ובשביל זה אני אוהבת את שלום גד ומאחלת לו הרבה טוב"

מה זה אם לא אהבת אמת?

את שלושת אלבומי "המצב", ועוד כמה אחרים, אתם יכולים לשמוע בבנדקאמפ של שלום גד. אם אתם רוצים לקחת הביתה אחד מהמארזים המשולשים היפים האלה, המשיכו לקרוא. ואם אתם רוצים לפגוש את האנשים שגרמו לכל זה לקרות, לשיר איתם בקולי קולות ולהתרגש נורא, אל תפספסו את גד בהופעה.

מה צריך לעשות כדי לזכות בדיסק?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו על טרילוגיה שאתם אוהבים במיוחד (דיסקים, סרטים, ספרים, ווטאבר)). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לאסף!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי בערב!

ומה עם לבוא לקראת אלו שלא מכירים, לגרות קהל חדש?
“אני חושב זו פיקציה. זה כמו להגיד לבחורה אם תשימי מחשוף, תשיגי חתן. אני מדבר מתוך ניסיון ולא רק מאמונה. כולם חושבים שאם הם ילכו לפי “חוקי השוק” הם יקבלו יותר. זה הפך להיות רעש רקע לא מורגש. מהניסיון שלי הדרך היחידה לגרום למישהו שלא אהב אותך, לאוהב אותך – פשוט להיות טוב. אין פטנטים אחרים. אם אתה משתעמם אתה לא יכול להיות טוב”. – שלום גד עונה לעניין לשאלה טובה

1. לפני איזה שבועיים ישבתי על הרצפה בבית קפה בצפון תל אביב והקשבתי להרצאה של המאסטר אייל גולדמן על המאסטר מייקל ג'קסון. לקח לי איזה עשור להשלים עם כמה שאני אוהב את מייקל ג'קסון. כשהייתי בערך בן 9 יצא Dangerous, והפכתי למעריץ. הקלטתי בווידאו את הגירסה המלאה לקליפ של "Black or white" (מהערוץ הראשון, אלא מאיפה), עם הפנתר השחור בסוף והכל, וצפיתי בו אולי מיליון פעם. בשלב מסוים קניתי את קלטת הווידאו הרשמית (!), וסביב יציאת האלבום הקרינו בטלוויזיה כל מיני קליפים ישנים שלו ואני שכבתי על השטיח מול הטלוויזיה עם ניצוצות בעיניים. שנתיים אחר כך, כשהתפרסם שג'קסון מגיע להופעות בישראל, הייתי בטירוף. וגם בהופעה הייתי. אפילו כתבתי עליו עבודה לבית הספר, עם תיאור חווייתי מההופעה שהיה, בעצם, ביקורת המוזיקה הראשונה שלי (היא הייתה אוהדת). ואז הגיעו שנות החושך. ההתבגרות שלי ואיתה אתוס הרוקנ'רול שדחה כל דבר חלקלק ופופי, הרדיפה אחרי ה"אותנטיות", אתם יודעים על מה אני מדבר. רבים מאתנו עדיין לא השתחררו מהאתוס הזה. מייקל, מצדו, לא ממש תרם לחיבתי המתדלדלת אליו. כל הסיפור עם הילדים, והשירים החדשים שהלכו והתמעטו, ואלה שיצאו הלכו ונחלשו. לא היה באופק עוד בילי ג'ין, עוד מהפכה, רק עוד רדיפה אחרי הנצח, אחרי הפיטר פן, אחרי המצעדים. התבגרתי בתקופה שבה הדבר הכי פחות קול שהיה אפשר לעשות הוא לאהוב את מייקל ג'קסון. אבל גם מהתקופה הזו התבגרתי ויצאתי. ובשנים האחרונות ההערכה חזרה, בעיקר לתור הזהב שלו בסוף הסבנטיז ותחילת האייטיז. כשהוא מת, הייתי עצוב באמת. כבר חזרתי לאהוב אותו, כבר הבנתי את גודל הכישרון, הייחוד, ההשפעה, החשיבות של המוזיקה שלו, הריקוד שלו, הסטייל שלו והדמות שלו בתרבות המערבית. אתם יכולים לקרוא על כל זה במאות ואלפי הכתבות שפורסמו עם מותו מ-2009. וההרצאה של גולדמן, בסדרת "החוג לתולדות המוזיקה", החזירה לי את התיאבון. הנחתי ידיי על אוסף ג'קסון מעולה מכל התקופות ואני חורש אותו בהנאה עצומה. ומכל להיטי הזהב, מכל השירים המושלמים, דווקא "Rock with you" תקוע לי בראש כבר שבוע, ואני אומר "דווקא" כי לכל הדעות יש לג'קסון שירים טובים ממנו פי כמה. אני שורק אותו באוטובוס, מפזם אותו כשאני הולך ברחוב ומגניב איזה צעד ריקוד קטן כשאף אחד לא רואה. הבאונסיות של השיר הזה נפלאה, והוא רק קצה הקרחון. [מפ3]



2. קצת התעכבנו, אבל… זה מתחיל!!! ההצבעה (הנוחה מתמיד!) לאלבומי השנה של קוראי עונג שבת היא כאן, היא עכשיו, והיא קוראת לכם לקחת שתי דקות ולהצביע כדי שלא נפספס את האלבומים הכי טובים ששמעתם השנה. השנה זה באמת קל מתמיד, עם טופס מיוחד שבנו החברים היקרים מפז אלון ולירון (תודה, גאונים!!!). לא צריך לשלוח מייל, לא צריך להסתבך. רק לבחור ולשלוח. כמובן שאעריך מאוד אם תוסיפו כמה מילים על הבחירות שלכם, מילים שיצוטטו (בחלקן) בפוסט מצעד אלבומי השנה שיפורסם ב-31 בחודש. יאללה! [עונג]
3. קלקסיקו, שנתנו כנראה את ההופעה הכי טובה שהייתה כאן ב-2009, חוזרים להופעה בישראל!!! סמנו את ה-28 בפברואר, בבארבי בתל אביב, שמרו 179 שקל לכרטיס, ואל תעיזו לפספס את זה. המסיבה הכי שמחה לדרום לגוואדלחרה. [עברית]
4. ראווי שנקר מת בגיל 92. הייתה לי תקופה שהייתי שומע מלא Ragas שלו ומתמוסס כליל. הוא אמנם מת די בשיבה טובה בסך הכל, וזה מן הסתם בלתי נמנע, אבל עדיין עצוב. ההשפעה שלו על המוזיקה המערבית והמזרחית, והמוזיקה הנפלאה שלו בכלל, הם משהו שאסור לקחת כמובנים מאליהם. [אנגלית]



5. מסע הבחירות של מאיר אריאל, הסרט התיעודי המכונן, שלא לומר קאלט, נמצא במלואו ביוטיוב. [טיוב]
6. אביר המיקסטייפים מורפלקסיס רקח מיקסטייפ מלא אור, במיוחד לחנוכה. על הדרך, הוא מעלה (באוב) גם מיקסטייפ חנוכה שערך לעונג לפני שש שנים. [עברית, מפ3]
7. סופיאן סטיבנס ב-א-מ-ת חוגג את כריסטמס השנה, לא עובר שבוע שהוא לא מוציא משהו – קופסה של עשרות שירים, קליפ נוסף בסדרה, פרסומת מדומה, קאבר מפתיע, ועכשיו… מיקסטייפ היפ-הופ! יאפ. מה ששמעתם. קטעי היפ-הופ מעורבבים היטב עם קטעי סופיאן. כצפוי מטעמו המשובח של סופיאן, מדובר בממתק. תמצאו שם בין היתר את Das Racist, Kitty Pride, Busdriver ואחרים. סנטה איז באסטינג אה מוב. [סטרים]

קרא/י את המשך הפוסט