אני לא בדיוק מאלה שחושבים שגאדג'טים מקרבים אותנו לדרגת אלים עלי אדמות – יש לא מעט כותבים ברשת שזו התחושה שעולה מכתביהם – אבל אני חייב להודות שאחד הדברים הכי טובים שקרו לי השנה כקורא (או קראו לי השנה כקורה) הוא שרכשתי iPad mini.

לא רק כי עבור סטודנט מדובר בהקלה עצומה (לא צריך להדפיס יותר! אי אפשר לשכוח את המאמר בבית!), אלא כי פתאום כל כך נוח וקל לשכב על הספה ולקרוא פוסט של 2,500 מילה בבלוג או כתבת ענק במגזין מחו"ל (או סתם ב"אלכסון") בלי לשבת רכון על המחשב.

גם השנה, הרוב הגדול של טקסטים מעניינים שקראתי בעברית לא הודפסו בידיעות או מעריב, וגם לא פורסמו ב-nrg או אתר הארץ. הם פורסמו באתרים עצמאיים, בבלוגים אישיים, במגזינים קטנים שהקימו שלושה אנשים שמשוגעים לתחום מסוים או שדחוף להם מאוד לקדם דיון על נושא בוער. סימניית הזהב נולדה כדי להבליט את הטקסטים הכי טובים שפורסמו השנה בעברית בצורה עצמאית.

קצת על הסימנייה
הסיבוב הראשון של סימניית הזהב היה בשנה שעברה, ואז המלצתם על כמאה פוסטים שמתוכם בחרתי (בעזרת כמה קוראים שסייעו לי) שורטליסט של 10 הפוסטים הכי טובים של 2012. בדיעבד אני מבין שהשלב האחרון – בחירה פופולרית של פוסט 1 מתוך העשרה – היה מיותר. לא צריך באמת להכתיר אחד מתוך עשרה, וקיבלתי המון תגובות שאמרו "לא אכפת לי מי ניצח, תודה על העשירייה – קראתי המון דברים טובים".

אז מה עושים?
מציעים מועמדים! נסו להיזכר בפוסט שגרם לכם לחשוב, או להתרגש, או להזדעזע, או לצחוק, פוסט שהיה יוצא דופן, פוסט שרצתם לשתף, פוסט שחשבתם "דמט, למה אני לא כותב(ת) ככה?!" או "יותר אנשים צריכים לקרוא את זה!" – את הפוסט הזה אני רוצה שתציעו. וכן, אפשר להציע יותר מאחד.

אני ועוד כמה קוראים חרוצים נעבור על כל ההצעות שלכם, ואולי נוסיף כמה משלנו. ובעוד כשבועיים אפרסם פה שורטליסט וכולנו נקרא ונחגוג את הטקסטים העצמאיים הכי טובים של השנה.

מה עוד אפשר לעשות?
להפיץ את התחרות הזו בפייסבוק, בטוויטר, בבלוג שלכם, להזמין חברים להמליץ על פוסטים שקראו, לעודד את הקוראים בבלוג שלכם להמליץ על פוסטים שלכם, וכמובן לשכנע אנשים שהם חייבים לקרוא פוסט שאהבתם – כי זה כל הכיף פה, להפיץ תוכן מעולה.

יאללה:

ההצבעה הסתיימה – תודה!

ב-19 בנובמבר יופיע בבארבי ג'ון גרנט. מי? זה גם מה שאני שאלתי כשקראתי את הידיעה על בואו. אבל כשקיבלתי את המיקסטייפ הקטן שערכה שירן מוסטובוי הנהדרת (תודה, שירן!) ומופיע ממש כאן בהמשך הפוסט, הבנתי שאני בעצם יודע מי זה.

אלבום הבכורה שלו, Queen of Denmark, זכה לשבחים מקיר לקיר כשיצא ב-2010, ואפילו זכה לכמה הצבעות במצעד אלבומי השנה של העונג. (להקת הליווי שלו באלבום? Midlake! ובאלבום השני, שיצא השנה? Gus gus! לא בוחל, גרנט הזה). וכמו שמציינת שירן כאן בהמשך, הוא אחד האלבומים היחידים בשנים האחרונות שזכו לתואר "Instant classic" במגזין MOJO. לשם השוואה, שני אלבומים אחרים שזכו לכבוד היו אלבום הבכורה של Fleet foxes, והאפוס המשולש של ג'ואנה ניוסם. הוא עקב את ניוסם, אגב, ולקח את תואר אלבום השנה.

עכשיו הוא מגיע לארץ, וזה בדיוק הזמן להביא סיבוב מהיר על השירים שבחרה שירן ולבדוק אם העומקים הרגשיים של גרנט מדברים אליכם. אם כן – יהיה כל כך חבל לגלות את זה בדיעבד, אחרי ההופעה. וכדי להקל עליכם את ההתלבטות, אנחנו גם מחלקים שני כרטיסים להופעה הזאת ממש כאן בתגובות – ראו בסוף הפוסט.

אבל בינתיים – אלייך, שירן:

ב-2010 גיליתי בהתלהבות ששמורה למגלי ארצות את ג'ון גרנט. הייתי בטוחה שהנחתי את ידי על אוצר שמור שלא ידוע לרבים אם בכלל עד שהבנתי שגם במגזין הנחשב מוג'ו חשבו אותו דבר ואף הכתירו אותו לאמן השנה שלהם, לצד הבטחות שנבחרו וקיימו בשנים קודם לכן כמו ג'ואנה ניוסום ופליט פוקסס. שלוש שנים מאוחר יותר, עם אלבום סולו שני שנושק יותר לאקטרוניקה (בו משתתפת שינייד אוקונר) מאשר לאלטון ג'ון, הוא מגיע להופעה בישראל ואין מאושרת ממני.

לא הכרתי בכלל את להקת The Czars, בה שימש כסולן ופעלה למעלה מעשור, ולמען האמת גם לא הרגשתי צורך כזה. מה שקיבלתי באותה שנה היה שווה קריירה מדשדשת שלמה של להקה עלומה. האלבום Queen of Denmark עבור ג'ון היה תא וידויים (מין לא מוגן, התמכרות לסמים ואלכוהול והשלמה עם אהבתו לגברים) ועבורי בית מקדש חדש. מקום ללכת אליו פעם ביום ולחוש בקדושתה של המוזיקה. אולי זה בזכות שילוב אלמנטים ממוזיקה קלאסית בעיבודים שהפכו את האלבום למופתי אבל מה שבטוח, הוא יצא כזה הרבה בזכות להקת מידלייק האהובה, ששיתפה עמו פעולה שם.

ג'ון גרנט הוא משורר חדש, נאו-משורר. איש שהכתיבה האבסטרקטית, הסרקסטית והאסוציאטיבית שלו, נטולת העכבות, היומיומית והישירה יוצרת שפה ייחודית משלו, שפה שמבקשת לחקור ולהעמיק בה. שפה על חיים שיכולה להיכתב רק על ידי מישהו שחולה במחלה סופנית (ג'ון התוודה לראשונה במהלך אחת מהופעותיו בשנה שעברה כי הוא נשא HIV).

ב-19 בנובמבר הוא מגיע לבארבי ואני די בטוחה שמי שמעריך איכות ולא יהיה שם ייתחרט על זה. גם אם אתם לא מכירים את גרנט אבל סקרנים לדעת ממה מורכבת סקאלת הרגשות האנושית, הנה ההזדמנות שלכם.

במיקסטייפ הזה תוכלו למצוא את הטופ טן שלי, יש גם כמה קליפים שווים מאוד בדרך. [להאזנה: לחצו על שמות השירים]

I wanna go to Marz
שיר שכיכב בסרט הקאלט הגאה Weekend ואחד השירים היותר מעוננים ולא ברורים של גרנט. הבתים מורכבים משמות ממתקים, מאכלים, מקומות ואנשים שמזוהים עם אמריקה והפזמון על הרצון להגיע לטריטוריה חדשה, נטולת קלישאות ארציות. רוק ומוטיבים ממוזיקה קלאסית מתאחדים לכדי שיר עוצר נשימה.

It's Easier
שיר לאהבה שנגמרה/החמיצה וייתכן שאף לא הייתה משם מעולם. איך אפשר לאהוב מישהו שלא מאמינים בו/שלא מאמין בנו. בלדה מלווה בקלידים מענגים וקולו החם והמתוק של גרנט.

Outer Space
כוחו של חיוך שיכול לפתוח את שערי גן עדן, שיר שלחלוטין מעלה אחד כזה על הפרצוף. למשל המשפט: "I have a friend who's an astronomer and he says he cannot help me cause he doesn't have a clue".

GMF
השיר הטוב ביותר באלבומו אחרון ומושמע ללא הפסקה בתחנות הרדיו בארה"ב.
שיר שמזכיר לנו שניתן להגדיל ב65% את מדד האושר בחיינו אם רק נזכור לצחוק יותר.

Sigourney Weaver
גאון, שיר שמתאר את רגשותיו של גרנט דרך סיגורני וויבר בתקופת הנוסע השמיני. מאסטרפיס.

Pale Green Ghosts
טבילת האש של גרנט בעולם האלקטרוני, בעזרתו של המפיק האיסלנדי Gus Gus.

Queen Of Denmark
שיר הנושא והראשון שלו ששמעתי בריפיט, כעס מתפרץ ואתו גם כל השקט שלפני הסערה.

I Hate this town
אי אפשר לצאת מהבית בלי להיתקל ברחוב במישהו שמכירים, סיבה מספיק טובה לשנוא עיר שלמה.

Glacier
אחד השירים שמדברים ישירות על המחלה ועל האופן שבו היא נתפסת על ידי החברה שלנו. גרנט מטיף להתגברות על הכאב והפחד ממה שיגידו ולחיות הכי טוב שאפשר גם כשעולמך חרב.

Where Dreams go to die
שיר רקוויאם לגופה שמתחיל כמו שיר אהבה. כמו ברבים משיריו השורה התחתונה היא קרפה דיאם – נצלו היטב כל יום ביומו.

מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו איזה אלבום הפך אצלכם לקלאסיקה מיידית ברגע ששמעתם אותו). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לערן ולשירן!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי בערב!

1. נובמבר כבר כאן, ואף על פי שזה לא ממש אומר לכם שום דבר, לי זה אומר משהו בכל הנוגע לשירי פתיחה וסיום בעונג. בעוד איזה שלושה שבועות אפתח כאן את האפשרות להצביע לאלבומי השנה של 2013, שנה שהייתה ועודנה לא פחות מענקית בכל הנוגע לאלבומים. מספיק לנסות ולערוך רשימה של אלבומים שיצאו השנה כדי להבין איזה עושר אדיר הומטר עלינו ב-2013, שנה שבה קיבלנו אלבומים מ – הנה רשימה ממש ממש חלקית, של דברים שקופצים לי לראש במחשבה ראשונה – קנייה ווסט, ארקייד פייר, דאפט פאנק, ג'יי-זי, ג'יימס בלייק, ניין אינץ' ניילז, ניק קייב, אטומז פור פיס, דבנדרה בנהארט, ביל קלהאן, בורדז אוף קנדה (!), מיי בלאדי ולנטיין (!), הנשיונל, קווינז אוף דה סטון אייג', דיסקלוז'ר, דירהאנטר, דיוויד בואי (!), ארקטיק מאנקיז, ג'ייק באג, ומפייר וויקנד, יות' לאגון, דה נייף, מאזי סטאר (!), הסטרוקס, אמינם, MGMT, פרל ג'ם…
   אני יכול להמשיך ככה עוד הרבה. השנה הזו הייתה, ועודנה, פסיכית. כל השנה, התפקיד שלי היה להביא לכם ולדבר איתכם על אלבומים מעולים וחדשים שיצאו. מכיוון שאוטוטו מתחילים להצביע, התפקיד שלי עכשיו הוא להפסיק, ולא להתערב. לכן מעכשיו ועד העונג הראשון של 2014, שירי הפתיחה והסיום לא יהיו לקוחים מ-2013. נסתכל קצת אחורה, מה יש. העבר כל כך ארוך ומלא בשירים מעולים. הנה אחד מ-2010. A goldie oldie, בסטנדרטים של האינטרנט. בזמן האחרון יש לי המון דברים לעשות שדורשים את האוזניים שלי, ואני לא יכול לשמוע מוזיקה תוך-כדי, כפסקול. זה טוב למוזיקה – כשאני כבר מקשיב לה, אני מתרכז בה – אבל זה לא בהכרח טוב לי, כי אני אוהב שיש לי פסקול לכל מיני דברים. השבוע היו לי כמה שעות שבהן הייתי צריך לעשות משהו בבית, אני אפילו לא זוכר מה, וישר רצתי להכניס למערכת את Further, האלבום האחרון של Chemical Brothers. עם כל הדיבורים השנה על דיסקלוז'ר ודאפט פאנק ושיבתה של אלקטרוניקת הניינטיז קל לשכוח מי ענק ומי גמד בזירה הזאת. והכמיקל בראדרז, הרשו לי לדייק, הם נפילים. הם כאלה נפילים שאפילו "Another world", קטע לא ממש חריג באלבום מצוין אבל לא הטוב ביותר שלהם, הוא עדיין קטע ענק מספיק כדי שברגע שאזכר בו פתאום ארוץ ואשים את כל הדיסק ואשמע אותו שלוש פעמים ברצף. ואז לא אאמין שהצמד הזה אחראי ל-"Hey boy hey girl", ל-"Setting sun", ל-"Let forever be", ל-"Chemical beats". ענקים. [מפ3]



2. לא לייבל הוא אתר מוזיקה ישראלי חדש. הייתי מוסיף "סטייל בנדקאמפ" אבל נראה שהוא כמעט בדיוק בנדקאמפ: אמנים יכולים להעלות אליו את האלבומים שלהם, למכור אותם דיגיטלית ישירות למאזין (+מוצרים פיזיים) והאתר לוקח אחוז מהמכירות. במקרה הזה, 20% (יותר מבנדקאמפ, שלוקחים 15%). אז אם כבר יש לנו בנדקאמפ, מה נותן לנו "לא לייבל"? ראשית, עוד מקום למכור ולקנות בו מוזיקה. לא יזיק. אם אתה אמן ואפילו מאזין אחד שלך לא מכיר את בנדקאמפ אבל מכיר את לא לייבל ומחליט לקנות שם – כבר הרווחת. שנית, זה בנדקאמפ ישראלי בלבד, שזה כבר מעניין ויכול להיות דחיפה כלשהי לפעילות פנים-ישראלית, כלומר לחזק את התחושה שיש סצינה או זירה שכולנו פועלים בה. שלישית, העיצוב נהדר. מצד שני – אין אפשרות לאמבד אלבומים, פיצ'ר מרכזי של בנדקאמפ שמאפשר למאזינים להיות גם המפיצים. מה דעתכם על לא לייבל? [עברית]



3. וואו, כמה כיף היה בהופעה של Youth Lagoon בבארבי! בחיי שלא ציפיתי. הגעתי כשאני מכיר את הצליל הכללי של יות' לאגון אבל לא ממש יכול לנקוב בשמות שירים או לשיר את הפזמון. לשמחתי, זה בכלל לא היה משנה. אף על פי שלא היה הרבה מה לראות על הבמה, ההופעה הייתה סוחפת לגמרי מהרגע הראשון, ממתק מוזיקלי, מסע מוזיקלי. באנדי קראתי את הביקורת שהכי אהבתי להופעה הזו, ביקורת שמדגישה את העכשוויות של ההרכב הזה, ואת הזכות לראות אותו כשהוא רותח ובשיאו. היה נהדר, היה מחולל-חיוכים, היה כיף לעוף יחד עם טרוור פאוורס, בלי הפסקות כמעט בין השירים. תבואו שוב! [עברית]



4. [תודה ליובל] זה די מדהים בעיניי: מיזם שנרקא P.ink, קיצור של Personal Ink, ומפגיש אמני קעקועים עם נשים שעברו ניתוח להסרת שד בעקבות סרטן השד. ביחד הם מעטרים בצורה חדשה ואישית את הצלקות שנותרו, את השדיים החדשים שהושתלו, ולוקחים בחזרה תחושה של בעלות על הגוף שלהן. הסרטון על מולי אורטווין הוא מופלא, ועמוד הפינטרסט של P.ink שאוסף חזות מקועקעים פוסט ניתוח הוא גלריה מדהימה בכל מובן. [טיוב, אנגלית]

קרא/י את המשך הפוסט

"אקורד אחד זה בסדר גמור. שני אקורדים זה כבר גבולי. שלושה אקורדים ואתה כבר מנגן ג'ז" – לו ריד

אנשים שצריכים לבדוק מייל: הקוראים רובי דיין ואייל זכו בכרטיסים להופעה של Youth Lagoon! אם לא קראתם את הראיון היפהפה של עלמא עם יות' לאגון, כאן בעונג, אני מפציר בכם לעשות זאת.

לו ריד בהיכל התרבות, 2008. תצלום: דפנה טלמון (תודה!)
1. לו ריד מת השבוע בגיל 71, אבל אתם הרי כבר יודעים את זה. כמו כל מאזין מוזיקה בן זמננו, חשבתי על ריד לא מעט השבוע, מאז ההודעה על מותו. ראיתי אותו במו עיניי רק פעם אחת, בהופעה של לורי אנדרסון בהיכל התרבות ב-2008. סובבתי את הראש והוא ישב כמה מושבים מאחוריי. פאקינג לו ריד. הוא ישב לו במושב בנינוחות, לא הסתכל סביב, נראה זקן מאוד, והודה בסבלנות לאנשים שונים שניגשו מדי פעם להגיד לו שהם מתים עליו, או לבקש איזו חתימה. בסך הכל הוא לא עשה עניין מזה שהוא שם, או מזה שהוא לו פאקינג ריד, ולא הרבה אחרי תחילת ההופעה הוא נרדם. מה שהדהים אותי יותר מהעובדה שלו פאקינג ריד יושב שלושה מושבים מאחוריי היא העובדה שהוא התנהג כמו בן אדם, סתם עוד בן אדם שנושם ועייף בסוף היום ותופס בעולם מקום פיזי בגודל של בן אדם, בגודל של מושב אחד. איך זה יכול להיות? לו ריד הוא ענק. הוא נפיל. הוא מונומנטלי. כלומר, כולנו מכירים את לו ריד: השירים, האלבומים, הסמים, הסיפורים, האגדות, הצל האדיר שהוא הטיל על כל כך הרבה רוק ופופ מאז הוולווט אנדרגראונד, הוולווט פאקינג אנגרגראונד! אנדי וורהול, אמנות מודרנית, מוזיקת רוק מודרנית, המיתוס, הסטייל, הקוּל, הגישה, ניו יורק, הקוֹל, שינויי הצורה, ברלין. כל העושר העצום הזה של תרבות ויצירה והשפעה שהקיפו ערים וארצות ועשורים והתרחבו עד שהנוכחות שלהן בתרבות הפופולרית ובאמנות הפכה להיות נוכחת-בכל ושקופה לגמרי – כל העושר הזה נבע מבן אדם אחד, די קטן, שישן שלושה מושבים מאחוריי. זה מה שהכה בי השבוע כשחשבתי עליו. לו ריד – האל התרבותי הזה, ישות אגדית שבבירור יש לה כוחות על – הוא איש זקן שיכול למות. והוא מת. אם החיים הם מופע אז ריד היה די אאוט אוף איט לאורך רובו, אבל כל מי שישב באולם הגדול של היכל התרבות, בין אם הוא התהפנט מהאמנות והמוזיקה האדירים של אנדרסון או השתעמם ממנה, הרגיש בנוכחות שלו וחיכה. בסוף המופע אנדרסון הזמינה אותו, והוא ליווה אותה בשיר אחד ואז חזר בהדרן ושר לבד את "I'll be your mirror" [כאן בהקלטה מהופעה בלונדון], בקול הזה שלו שתמיד נשמע כאילו הוא התעורר משינה. הצמרמורות התפשטו באולם כמו גלי הדף. כשאנדרסון ומלוויה חזרו להשתחוות וירדו מהבמה, ריד נעצר, הניף ידיים מול הקהל ששילם כסף כדי לראות את אשתו, קצר תשואות אדירות ונעלם. זה היה קצת דושבאגי מצדו בסוף הופעה שאינה שלו, אבל זה היה מוצדק. הוא לו ריד. ללורי אנדרסון מחאנו כפיים על שעתיים מבריקות. ללו ריד מחאנו כפיים על 50 השנים האחרונות של הרוק. תודה, לו. היה שלום. [מפ3. עוד על לו ריד בהמשך]



2. פטריק פיצג'רלד, מחלוצי הפאנק פולק, ש"על אף שהיה חלק פעיל מהסצינה השוקקת של אותם ימים תמיד התבדל עם עולם מיוחד משלו שנע על התפר שבין הזעם של הפאנק, והאקוסטיות של הפולק, ותמיד עם ליריקה נוקבת מלאת פאתוס וריאליזם, וסגנון שירה ייחודי לו ורק לו" כפי שכתוב באיבנט. כן, איבנט – כי פיצג'רלד מגיע להופעה אחת באוזןבר ב-21 נובמבר – וכל מי ששומר בלבו מקום לשנים הראשונות של הפאנק הבריטי ולאמנים כמו בילי בראג צריך להיות שם, או לכל הפחות להאזין למיקסטייפ פטריק פיצג'רלד שנותן מבוא מוצלח מאוד לאמן הנחבא הזה. [עברית וכו']
3. Overgrown, האלבום הדי מושלם, בואו נודה בזה, שהוציא השנה ג'יימס בלייק, עקף את האלבום של ארקטיק מאנקיז, דיסקלוז'ר, דיוויד בואי ואחרים ולקח את פרס המרקורי לאלבום הבריטי הכי טוב של השנה. האמת? בצדק גמור. [אנגלית]



4. תודה ענקית לאנשי רדיו הקצה, שהזמינו אותי לערוך ולשדר ספיישל ארקייד פייר פסיכי בן 3 שעות. הנה ההקלטה של כל השידור, כולל מצעד השירים הכי טובים של הלהקה כפי שבחרתם אותם, בשעה האחרונה מבין השלוש. וגם: פאקקק כמה שהאלבום החדש טוב! [סטרים]
5. אני לא מת על Midlake, אבל אני יודע שרבים מכם כן מתים עליהם, ואולי האלבום החדש שלהם, Antiphon, יגרום לי לשנות את דעתי. הנה הוא להאזנה במלואו ב-NPR, ובהאזנה ראשונה הוא ממש ממש אחלה. [סטרים]

קרא/י את המשך הפוסט

שלום לכל קוראי העונג! שמי עלמא אליוט הופמן, חלקכם מכירים אותי ורובכם כנראה שלא, אז כדי להציג את עצמי אספר שעבדתי מספר שנים בחנויות תקליטים, שאני כותבת בלוג מוזיקה [מעולה ומומלץ ומלא תשוקה – גיאחה.] בשם 15% חירשות ושהדבר המוערץ עליי בעולם הוא מוזיקה. הפלא הזה שגורם לחלקנו לקום בבוקר, שעושה לנו לחייך מהשרירים של הבטן, שלא פעם אפילו עונה לנו על הצורך להרגיש שהכל יהיה בסדר. יותר מכך אני מאמינה ביכולתה של מוזיקה לרפא אותנו, והיא נתפסת בעיניי כאחת היצירות הכי משמעותיות וחיוביות שלנו כבני אדם.

אחרי כל ההקדמה המרגשת אספר גם שאני אוהבת עמוקות את Youth Lagoon, שיופיע ב-5 בנובמבר בבארבי [כרטיסים]. מריחות המכחול הצבעוניות שהוא מצייר את אלבומיו בעזרתן, הן לא פחות מקסם בעיניי. רגישות ששייכת רק לעולמות הפנימיים שלנו מצליחה לתרגם עצמה לצלילים יפהפיים ומלאי חיים וחששות, מזמנים את האוזן והראש לתוך אריג עדין של חלומות. או בקיצור, הוא עושה לעיניים שלי לנצנץ.

כשהתבקשתי על ידי ערן אריאלי מנרנג'ה לראיין את הבחור המשונה מאחורי השם 'יות' לאגון', לא היה לי ספק שזה יהיה תענוג גדול לנסות לראות קצת את האדם שעומד מאחורי עולמות הדמיון המוזיקליים הנפלאים האלה. צריך להיות הרבה ילד, ומעט מנותק מהקרקע כדי ליצור פנטזיה מופלאה שכזו בכשרון כל כך מדויק, ולמזלי גיליתי שהלך המחשבה המיוחד של טרבר פאוורס לא מנחה אך ורק את יצירותיו. גאווה גדולה להביא למאוהביו וגם למי שלא הכירו אותו עדיין – הצצונת לתוך הראש הייחודי כל כך של המוזיקאי הזה.

שלום טרבר פאוורס. דבר ראשון תודה על הגעתך לישראל! זה באמת מדהים לכולנו. אני חושבת שהדבר הכי מסקרן לגבי זה הוא מה אתה יודע על הקהל שלך כאן, או בכלל – אם חשבת שיש סיכוי שתצא מחוץ לארצות הברית לנגן את המוזיקה שלך בכל העולם לקהלים שונים?

תמיד קיוויתי לנגן מוזיקה מסביב לעולם ולתקשר דרכה, מכיוון שיש מעט מאוד דברים שהם כל כך אוניברסליים. אני לא יודע כלום על הקהל בישראל, אבל אני מתרגש לפגוש אותם. אני אביא קצת צ'יפס מאמריקה, ואולי נוכל כולנו יחד לשבת מסביב לשולחן ולאכול אותם. או סתם לחלוק סיפורים. פעם כמעט איבדתי את הראיה שלי מכדור בייסבול, אולי אספר להם על כך.

מה אתה מנסה ללכוד בעזרת המוזיקה שלך?

אני עדיין מנסה להבין אחרי מה בדיוק אני רודף. יש לזה פנים מכוערות ודי קשה להביט בזה.

יש התייחסות גדולה לאמנות ביצירה שלך. קצת כמו ניסיון לצבוע תמונה בעזרת כלים מוזיקליים. נחשפת לאמנות כשגדלת? זה משהו שמצאת עצמך נמשך אליו?

במקור נמשכתי לאמנות דרך רישום, אבל ככל שהזמן עבר הבנתי שאני לא טוב בזה. האמת היא שיכולתי להיות טוב יותר אם הייתי לוקח כמה שיעורים, אבל לא הייתי מספיק אמיד כדי להרשם לבית ספר לאמנות. אז השתמשתי בעפרונות שלי כצ'ופסטיקס והתחלתי להתעסק באוכל סיני. תמיד נמשכתי למוזיקה. זה מצחיק דווקא, כי ככל שאתה משלם פחות על אוכל סיני – ככה הוא יהיה יותר טעים. וזה היה טוב בשבילי מכיוון שלא הייתי אמיד בשביל הדברים האחרים.

מה לגבי מוזיקה בחיים שלך, איזה מוזיקה שמעו בבית כשהיית ילד? יצאת להופעות או שהעדפת להאזין לתקליטים, ואילו להקות היו אהובות עלייך כמתבגר?

בבית בתור ילד, אבא שלי אהב את ה-Carpenters ואת אלביס. כנראה משם קיבלתי את הצד הרגיש שלי. אמא שלי הייתה אשת Led Zeppelin ו-AC/DC. שם גיליתי את המטאל. בדרך כלל העדפתי להאזין לתקליטים מאשר לצאת להופעות חיות, מכיוון שלא היה סיכוי שמישהו יחטוף אותי כשהאזנתי לתקליט. טוב, כן היה, אבל הרבה יותר נמוך. ויכולתי להשתמש בשירותים בבית מתי שרק רציתי. פס הקול של שנות נעוריי הוא האלבום The Slider של T-Rex.

מה היה הכלי הראשון שניגנת בו? מתי היה הרגע בו הבנת שלא מדובר בתחביב בלבד ושזהו – אתה הולך לעשות מוזיקה? והאם זו הייתה בחירה מודעת או שמצאת את עצמך מתגלגל לשם?

למדתי מוזיקה דרך פסנתר. פסנתר מאוד ישן שלא הצליח להחזיק צליל כמו שצריך. זה כנראה גם בגלל שניגנתי לא נכון. אחרי שלמדתי נגינה בפסנתר במשך 6 שנים, עברתי לגיטרה כדי שאלמד לנגן עליה שירים ואוכל להזמין בנות למסיבות בבית ספר. וזה עבד מעולה. שנים אחר כך לא נגעתי בקלידים כי פחדתי ששכחתי איך לנגן. אבל האמת היא שאתה אף פעם לא שוכח דבר כזה. ואז התחלתי לעשות מוזיקה על פסנתר ועל גיטרות, אבל לא באותו זמן כמובן. זה הרי יהיה מופרך, הלא כן? משם התחלתי לעבוד עם סינתיסייזרים ותכנות, ואז כמעט איבדתי את דעתי. נאלצתי להתחיל ללכת לייעוץ. לא בגלל הסינתיסייזרים, אלא מסיבות אחרות. אני במצב הרבה יותר טוב עכשיו, תודה ששאלת. זה אומר הרבה.

ספר על הפעם הראשונה שהקלטת משהו, איך זה הרגיש להאזין לעצמך? האם אתה מאמץ את היותך מוזיקאי ששר, ומה היו אז, וכעת, הציפיות שלך מעצמך?

אדבר על הציפיות שלי מעצמי קודם. אני חושב שהמפתח הוא לזהות כשמשהו נשמע נורא ואיום ולא שווה לעבוד עליו. זה חוסך המון זמן ורעיונות טובים. תמיד הקלטתי את השירים שלי על קסטות, וזה משהו שהתחלתי לעשות בערך באזור גיל 13. בהתחלה שנאתי את איך שהקול שלי נשמע, מכיוון שכולם שנאו את איך שהקול שלי נשמע. אבל ככל שעברו השנים, למדתי כיצד להשתמש בו.

רוב המילים שלך נבלעות בתוך המוזיקה. כאילו שהן לא חלק מכריע בשיר אלא כלי מן המניין שאתה משתמש בו כדי להשיג את התוצאה הסופית. זה משהו שאתה עושה במכוון, או שאתה לא חושב על זה יותר מדי וזו פשוט הדרך בה הדברים מתחברים יחד?

בשבילי, הקול הוא פשוט עוד כלי. כשאתה חושב שלכלי מסוים יש משהו חשוב לומר, אתה שם אותו בחזיתו של השיר. אבל אם אתה רק רוצה שהכלי הזה יחיה בתוך אטמוספירה, זה יכול להיות יעיל באותה מידה. זה בסופו של דבר מגיע לרמת היצירה עצמה. אין לי נוסחה שאני דבק בה לגבי שום דבר, אלא פשוט נותן לדברים להנחות את עצמם. מדובר על להקשיב כאשר יצירה מדברת, ובאמת לעשות מה שהיא אומרת לך.

זה מביא אותי לשאלה הבאה: באלבום הראשון יצרת אווירה של עולם סוריאליסטי, חלומי ומעורפל. האלבום השני שומר על האווירה הזו, אבל משהו בו הרבה יותר 'ארצי'. יותר בהיר וחד. מה קרה בין האלבומים שגרם ליצירה שלך להיות יותר בעלת צורה?

אני חושב שיכולת לשאול את אותה השאלה, ורק להחליף בין האלבומים. אני לא חושב שאלבום אחד מעוצב יותר מהשני, פשוט יש להם צורות שונות. אנשים משתנים בין אלבומים. ומעבר לכך, אנחנו משתנים כל יום. אם אי פעם אעשה את אותו האלבום פעמיים מהר מאוד אבין שהחיים שלי הולכים לשומקום ואוותר על שימוש בשירותים.

היה לך קשה לקחת את האמנות שיצרת בעצמך ולחלוק אותה עם מוזיקאים אחרים כדי ליצור להקה?

זה היה מאתגר, אבל עבדנו קשה על זה. עשינו חזרות כמעט כל יום במשך כחודשיים. אני מאוד בררן כי הופעה חיה זה כמו להזמין הרבה אנשים אחרים להתנסות במשהו איתך, אבל אז זה תלוי בי לבחור איזו חוויה אני רוצה לחלוק עם אנשים. בדרך כלל אני רוצה שכולנו נהיה בחלל יחד.

לסיום, מה אתה חושב על מוזיקת האינדי החדשה של היום? והאם יש תקווה לאוהבי המוזיקה אי שם?

אני עדיין מנסה לברר מה זה אומר אינדי. זה הפך לז'אנר מקובל שלחלוטין לא אומר כלום. זה כמו שאני עובר ליד בית קפה וכתוב 'ערב אינדי/אקוסטי', ואני נכנס פנימה ורואה ילדה בת 12 שרה אלט-קאנטרי מחורבן כשהחבר שלה עושה את ההרמוניות ומנגן בכינור. את תגידי לי, האם יש תקווה לאוהבי מוזיקה? כן. אבל היא אבדה ועלינו למצוא אותה.

מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו איזה אלבום גורם לכם לחלום בהקיץ). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לערן ולעלמא!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי בערב!