"הדבר הכי טוב שקרה למוזיקה בימי חיי, אחרי פאנק רוק, הוא היכולת לשתף מוזיקה בכל העולם ובחינם. […] בסופו של דבר, השינויים הביא האינטרנט היו טובים לאין־שיעור עבור הלהקות והקהל, אבל רעים מאוד עבור העסקים שלא היו חלק מהרשת הזאת, עבור האנשים שמוצצים ממנה כסף. אני לא שם זין על האנשים האלה" – סטיב אלביני, מפיק אגדי ומהדוברים הקולניים והדעתניים ביותר בנוגע לצמד המילים הבעייתי "תעשיית המוזיקה", בראיון נרחב למגזין Quartz על למה סטרימינג זה דווקא טוב לכולם. אם אי פעם התעניינתם בחלוקת הרווחים הקשורה למוזיקה, אתם צריכים לקרוא את אלביני. תתחילו מהטקסט המכונן הזה מ-1994

1. "ממה עשוי הקול של דיימון אלברן?" שאלתי השבוע בטוויטר, וקיבלתי רק תשובה אחת ("חלומות"). באמת שאלתי, כי בכל פעם שאני שומע את הקול שלו, עמוק בפנים באיזו מגירה שאין לי גישה אליה נפער סדק באיזה בקבוק סודי ומשהו חם נשפך. בפיצ'פורק כתבו על הקול שלו שהוא תמיד נשמע כאילו הוא לא רחוק מהנמנום הבא שלו. כמו "חלומות", זו תשובה נכונה אבל לא לא מספיקה. הקול שלו עשוי מחלומות, בעיקר החלומות שלנו, אבל גם מגעגוע, מאיזו כמיהה שבמקום להפוך לבערה פנימית הפכה קבועה כמו נכוּת קלה, משהו שמגדיר אותך אבל אתה גם משלים איתו ולא ממש חושב עליו הרבה ביומיום. אלברן הוא גיבור השבוע שלי, מהרבה סיבות: 20 שנה ל-Parklife (בהמשך העונג), המרתון בן 8 שעות השידור שהרימו לכבודו ברדיו הקצה (ועדיין לא הספיקו להשמיע את כל השירים המעולים שהוא אחראי להם), אבל יותר מכל – האלבום החדש שלו, Everyday robots, אלבום שציפיתי לו המון וכשהוא הגיע הוא היה בו-זמנית מאוד אנטי-קליימקס ומאוד מספק. אנטי-קליימקס כי אחרי כל הרפתקאות הגורילאז והאופרות והאיחוד רב העוצמה של בלר, האלבום הזה הוא מינורי ועדין וצנוע. ומספק – מאותן סיבות בדיוק. קחו את "Hostiles". הוא איטי, לאה ועדין כמעט כמו משהו מהאלבום האחרון של בק. אבל הוא רחוק מאוד מבק. הוא נשמע כאילו לקחו שיר של הגורילאז והשתיקו 80% מהערוצים. יש לו את הפניות המלודיות המבריקות של שיר של בלר ואת העיבוד ההיברידי של הגורילאז ואת המינימליזם של ההפקות של אלברן עם ריצ'רד ראסל (לגיל סקוט הרון ולבובי וומאק). ויותר מכל, זה שיר שיכול להיות שייך רק לדיימון אלברן. בגלל הקול הזה. הקול הזה שלא ממש בוקע אלא מפכה. כל האלבום הזה נפלא, חלקו קצת יותר עליז וכולו נחשב-כהלכה ולא נשלף מהשרוול. הוא מרגיש קוהרנטי ושלם ואחיד, ועם זאת כל שיר מכיל הברקה עיבודית אחרת וכלים אחרים ורעיונות אחרים. ו-"Hostiles" פשוט לא יוצא לי מהראש. הוא שיר שעוצם לך את העיניים, לא משנה איפה אתה שומע אותו. [מפ3]



2. התנצלויות לכל מי ששלח השבוע לינקים מעולים במייל – לא הספקתי להגיע לזה בכלל. הדברים הטובים ייכנסו לעונג הבא.
3. אם אתם בירושלים (או שתרצו לבוא במיוחד לירושלים) ביום העצמאות, הנה אירוע סופר מגניב שאני מתקלט בו. בואו, יהיה כיף ולא יהיה מגעיל. [פייסבוק]




Can't stand me now (מקור)

4. איזה כיף גדול היה בהופעות של פיט דוהרטי השבוע בתל אביב! הייתי באחרונה מבין שתי ההופעות, ואף על פי שלא הייתי (עד אז) מעריץ גדול של דוהרטי, אני בטוח שזו לא הופעה שאשכח בקרוב, אם בכלל. אייל כתב ברדיו פרימיום "ראינו אגדה חיה, במרחק של כמה מטרים מאיתנו, שנתן משמעות חדשה למושג הופעה חיה. והיה כיף, ומסיבה ובאלגן, ושמח, ומה רע", וזה סיכום די מדויק של המחשבות שלי. היה לי נורא נורא כיף, זו הייתה בקלות ההופעה הכי משוחררת וגמישה (הכי "חיה") שראיתי, היא הייתה מרגשת מסיבות לא צפויות עבור לא-מעריץ כמוני. והשירים, טוב, את השירים אתם מכירים. מספיק מכירים כדי לקבוע את הסטליסט. דוהרטי עלה בלי סטליסט, כהרגלו, והערב (הארוך) נקבע על פי פתקים שהושלכו עליו (לא פעם ישר לפנים), צעקות מהקהל והחלטות רגעיות שלו. הפסקות לא חסרו – לשתות, לעשן, לפטפט, להישען רגע על המגבר כדי לנוח ולשתות עוד, וחוזר חלילה. ובכל זאת, היה כל כך הרבה חן וכישרון בבנזונה המחוק על הבמה, שבכל פעם שהיה נדמה שהנה נגמרה ההופעה ואולי הקריירה ואולי החיים של פיט דוהרטי, הוא הרים את הראש והתחיל לפרוט שיר מעולה כאילו הוא כתב אותו כרגע (האבחנה הזו נכונה גם לשירים של אחרים שהוא ניגן). יש פחות או יותר הסכמה כללית בעניין: יניב רבי בוואלה, משה קוטנר בהארץ, עמי פרידמן בוויינט, עידו שחם בעכבר העיר המעוצב מחדש, ראם שרמן במאקו המעוצב מחדש (ואולי הם עיצבו מחדש לפני חצי שנה? מי נכנס בכלל למאקו כדי לשים לב). והנה שאלה שעולה מקריאת כל הביקורות האלו ברצף: אין מבקרות מוזיקה בארץ??? למה רק גברים כותבים? היו הרבה מאוד נשים בהופעה של פיט דוהרטי, אני בטוח שרובן כותבות טוב כמו, או יותר מ, המבקר הנפוץ. [עברית]
5. השבוע בפומ"ו, המדור שלי במגזין אלכסון: היצירות הדיגיטליות הגנוזות של אנדי וורהול, פונט חדש שמורכב מדגלי מדינות העולם, ירקות ופירות נראים פסיכי ב-MRI, אנומליה שגורמת לפרפר להיוולד כשהוא זכר בצד אחד ונקבה בצד שני, ועוד ועוד ועוד. [עברית]
6. [ויה פומ"ו] כדי לעורר מודעות לסכנת ההכחדה של הטיגריס הסומטרי (כ-400 פרטים נותרו בטבע), הודפסו 400 עותקים מתקליט מיוחד, אשר מתפורר תוך זמן קצר. כך, אם לא יעשו מאמצים לשמרו, ייעלם השיר מהעולם. לפרויקט אחראיים גן החיות של הסמית'סוניאן ולהקת Purtugal. The Man, שהקליטה את השיר "Sumatran Tiger". [עברית]


ובעיקרון ככה התחפשתי לעמיר פרץ

7. שמעתי כמה וכמה אלבומים חדשים השבוע, אבל שניים מהם נכנסו אצלי לרוטציה גבוהה־עד־כדי־חשש־לבריאות־הנפש. אחד הוא האלבום שפותח את העונג הזה, והשני הוא – לא מפתיע – האלבום החדש של ליקי לי, I never learn. אלבום יפה יפה. אשריכם וטוב לכם – בזכות NPR שמזרימים את כל האלבום, גם אתם יכולים לשמוע אותו בלופ. [סטרים]
8. ופיצ'פורק מקדישים כתבת־שער (עד כמה שיש שער באתר אינטרנט) לאשת החודש, ליקי לי. [אנגלית]
9. אבוי: אולפני העוגן המצוינים נפרצו, ונגנב מהם ציוד רב, כולל מחשבים שהכילו הקלטות חדשות – בין היתר לאלבום החדש של ברי סחרוף. [עברית]
10. "בגיל שלוש-עשרה או ארבע-עשרה בערך, פקדה אותי חוויית המשיכה-דחייה למוזיקה הערבית. הרגשתי מבפנים את הקושי. הדרך היחידה שיכולתי להינצל היתה להיכנס למקלחת ולשטוף את פני. הייתי מתלכלכת מאהבתי למוזיקה ומתנקה ממנה בו-זמנית. לא ידעתי אז את הסיבות לקריעה. עם זאת, הקונפליקט קרע אותי מתוך תוכי. וזה היה סוג של התנסות, שכללה הקשבה חווייתית למשהו שלא היה קשור לנוף המציאותי שבו חייתי. הרגשתי סוג של תלישות מכל רוח הזמן והמקום שבו העברתי את ימי. איבדתי אחיזה באופנה; בבית ספר; בציפיות אמי; בהיגיון שהכרתי. הנשמה שלי התפעמה בסוג של גאות לא נתפסת". כל כך נהדר כותבת הזמרת האהובה דיקלה, בפוסט אורח בבלוג של מתי שמואלוף, על הזיכרון הקדוש שלה: הרגע שבו המוזיקה הערבית הבקיעה את חומות המוכר והבטוח וערערה את הגבול בין התרבות הישראלית לערבית, בין המוזיקה לפוליטיקה. הרגע ששינה את חייה, והרגעים שבאו אחריו. בטקסט כתוב נפלא, מעורר מחשבה ומלא צער וגאווה, מספרת דיקלה על החיכוכים עם המשפחה (והקונפליקטים בתוך המשפחה, כל אחד עם הזיכרון הקדוש שלו) בנוגע למקום התרבותי והפוליטי של המוזיקה הערבית. זה טקסט יפהפה, על גבול הספרותי, ובאמת יש בו גבולות רבים שמחלקים אותו להמוני תחומים שונים שמתחככים זה בזה, אילוסטרציה קולעת של התרבות הישראלית (האמיתית, בשטח, לא זו שמופיעה על במת יום העצמאות או בגלגלצ). טקסט שיש בו הרבה מאוד עבר – היסטוריה וגם אוטוביוגרפיה – אבל ברור שהוא נכתב מפרספקטיבת הווה. הוא לקוח מספר תהודות זהות שיצא ב-2007. ואם פתוחות לכם כתבות "הארץ", הנה ראיון עדכני של בן שלו עם דיקלה. [עברית]
11. איך נשמע אלבום "רגוע יחסית" של tUnE-yArDs? עדיין רחוק מאוד מלהיות רגוע. האלבום החדש של ההרפתקנית האפריקופילית מריל גרבוס נהדר, במיוחד "Real thing". האזינו כאן לכל האלבום החדש. [סטרים]
12. רק השבוע למדתי על ההרכב The Mynah Birds שפעל באמצע שנות השישים והיה ההרכב הראשון שהוחתם למוטאון והיה ברובו לבן. הוא דווקא כן נשמע כמו דברים אחרים ששמעתם. מה שמעניין בו הוא שני החברים הראשיים בו, שאז היו אלמונים למדי: גיטריסט בשם ניל יאנג וזמר בשם ריק ג'יימס. [אנגלית, טיובז]
13. החיבור בין בריאן אינו לקארל הייד (מ-Underworld הלנצח־לא־מספיק־מוערכים) לא לגמרי צפוי או אפילו מובן בעיניי. מה משך אותם זה לזה? תעלומה. האלבום המשותף שלהם לא מציע תשובות אבל כן מציע שעה של מוזיקה מוקפדת ועשויה ביד רמה. האזינו לכל האלבום ב-NPR. [סטרים]


טוב תמונה אחת, אבל רק כי אתה לא יכול להחזיק מצלמה

14. חובבי לואי סי-קיי (רוב האנשים שהכרתי ולא חובבים אותו הם אנשים שלא מכירים אותו) ישמחו לקרוא את כתבת השער הגדולה איתו מ-GQ. מצד שני, יש תחושה שזה אותו איש על הבמה ובסדרה ובראיונות, אז אף על פי שהראיון מעניין, מצחיק ומעורר מחשבה כתמיד, הוא אולי לא מציע פן אחר של סי-קיי שלא הכרתם. פלאס, שמחתי לגלות ש-Talking funny, התכנית בת השעה שבה סי-קיי, כריס רוק, ג'רי סיינפלד וריקי ג'רווייס יושבים ומדברים על קומדיה, זמינה במלואה ביוטיוב. [אנגלית; טיוב]
15. על פי נתונים שמצאתי בוויקיפדיה, בערך 80% מהגברים האמריקאיים עברו ברית מילה. השאלה המעניינת היא: למה? סרטון של CollegeHumor מציעה תשובה רצינית שהיא גם מצחיקה. [וידאו]
16. פלינדרום בן 500 מילה, מאת דמיטרי מרטין. [אנגלית]
17. Lighght, אלבום חדש ל-Kishi Bashi הניוסיני, מוזרם במלואו ב-NPR. [סטרים]
18. אם קונצרטים קלאסיים משעממים אתכם, אולי תיהנו יותר ממופע קומי-אקרובטי של רביעייה קאמרית? [טיוב]
19. אני מת על הבמאי ריצ'רד לינקלייטר (Dazed and Confuesd, Before sunrise, School of rock, Slacker) ומת לראות את הסרט החדש שלו, Boyhood, שצולם לאורך 12 שנה עם ילד שמתבגר אל מול המצלמה (ואית'ן הוק ופטרישה ארקט, שמשחקים את ההורים שלו). הנה טריילר. [טיוב]
20. השבוע למדתי על טום מק'פאדן, מורה למדעים בבית ספר אמריקאי, שמצלם עם התלמידים שלו קאברים מצחיקים לשירי פופ, כשהם משוכתבים כך שיתאימו לנושא הנלמד. הקליפ החדש שלהם מתעסק בקטרקט ומתבסס על "Caddilacs" של מאקלמור. אדיר. אהבתי גם את מחרוזת קנדריק-ביונסה-סלמנדרות ואת המגפה השחורה מול הצהובה ב-"Black & Yellow". [טיוב]
21. הנה סרטון שגרם לחובב השעונים שלי לעונג רב: מבט זריז על בנייה והרכבה של שעון אנלוגי משובח. יפהפה. [טיוב]


בשבחו של ההלך העירוני

22. לפני כמה שנים שכבתי בבית שבוע עם חום גבוה, ובשעות היחידות שבהן הצלחתי לקרוא משהו, קראתי כמה פרקים מתוך "אלוף בטלות" של טום הודג'קינסון – ספר פנטסטי בעל 24 פרקים, שמסביר בצורה הגיונית ועם הרבה דוגמאות היסטוריות, למה בכל אחת מ-24 שעות היום עדיף להתבטל מאשר לעשות דבר-מה יצרני. להתבטל אין פירושו לא לעשות דבר, אגב. בבלוג סלואו מביאים את התרגום העברי לפרק החמישי, "הטיול", על מעלותיו הנפלאות (וההולכות ונמוגות) של השיטוט העירוני חסר המטרה. בפעמים המעטות שכן מזדמן תחת רגליי טיול כזה (לבד או עם חבר\ה), תמיד מדובר בתענוג שמחייה את הנפש (וגם את הגוף!). "לצאת את סף ביתך כאילו הגעת זה עתה מארץ זרה; לגלות את העולם שבו אתה כבר חי; לפתוח את היום כאילו ירדת זה עתה מספינה בסינגפור ומעולם לא ראית את המחצלת שעל סף דלתך או את העומדים על הרציף… זה מה שחושף בפניך את האנושות, האנושות שלא נודעה עד כה", כתב ולטר בנימין על השיטוט. [עברית]
23. מסתבר שהייפ ויליאמס מביים סרט על פי Yeezus של קנייה ווסט. ברט איסטון אליס כתב את התסריט. הנה הפוסטר. [אנגלית]
24. מה יפה וסקסי הוא הקליפ "Take me" של Sisyphus (סופיאן סטיבנס, סאן לאקס וסרנגטי). [וימאו]
25. "Tomorrow", שיר חדש מתוך האלבום המתקרב של The Roots. פייר? אם לא הייתי יודע, לא הייתי מנחש שאלה הרוטס. אחלה שיר. [סטרים]
26. The Horrors מוציאים אלבום חדש! קבלו אותו להאזנה לפני כולם, בסטריאוגם. [סטרים]
27. N.A.S.A הנהדרים חוזרים עם קאבר פ'אנקי ל-"I shot the sheriff". על המיקרופון: האורחת החביבה על כולם, קרן או. יופי של קליפ אנימציה. [טיוב]
28. עוד שנייה יוצא האלבום החדש של Baths. הנה עוד שיר מעניין מתוכו, "Fade white". באיזשהו מובן, זה נשמע כמו סקיצה של סאן לאקס. [סטרים]
29. Parklife של בלר חגג השבוע 20 שנה להיווסדו. בסטריאוגם ישבו לכתוב משהו לרגל המאורע, אבל השאלה האמיתית היא: איך חגג את יום השנה מר דיימון אלברן? ובכן, הוא נכנס לפאב בלונדון והצטרף לקלידן בביצוע שיר הנושא, בלי הגברה. מידה שווה של מקסים ומטופש. [טיוב]
30. ואוצר בריטפופ גדול הרבה יותר: Live forever: The rise and fall of Brit Pop, הסרט התיעודי של ה-BBC מ-2003 על הבריטפופ נמצא כולו ביוטיוב. 80 דקות, מלא ראיונות עם אנשי מפתח, ופסקול מהאגדות. [טיוב]
31. עדיין לא שקעתי לקרקעית האלבום החדש של Elbow, אבל אני מבטיח שבנחות המלנכוליה הקרובה זה יקרה. בינתיים, הנה קליפ יפה ל-"My sad captains", אחד השירים הכי יפים בו. [טיוב]
32. פיטר באק מספר איך REM דפקו פעם את The Verve בפסטיבל. מצחיק ונבזי. [אנגלית]
33. אולי זה הביט הפותח, שהוא נורא סול סיקסטיז. גם אם מעולם לא ישבתם ושמעתם אוסף של הסופרימז, הסאונד והמקצב הזה טבועים כל כך עמוק בתבניות התרבותיות של כולנו, שאנחנו לא יכולים לעמוד בפניו. אולי זה הגיטרה הזו, שהיא הכי קאנטרי עצל שיכול להיות בלי לעשות מזה עניין. אולי זה הקול הסמיך והערפילי של שרון ון אטן. אולי זה הפזמון הפשוט – רק שורה אחת. וואלה, אני לא יודע מה זה, הדבר הספציפי הזה, שהופך את "Every time the sun comes up", סינגל חדש של ון אטן, למועמד גבוה מאוד להיות קלאסיקה מההאזנה הראשונה (כמו שהיה גם עם השיר הזה של פוספורסנט, שצץ אפילו בסרט החדש של ספיידרמן). אני קורא לזה סכנת קלאסיקה. [סטרים]

שתהיה שבת שבוגי! אם אתם נהנים מהעונג, אשמח אם תשקלו להשאיר לי טיפ קבוע דרך Patreon [תסביר לי מה זה!]

אנשים שצריכים לבדוק מייל: המגיבים\ות יוליה וגל בן ישראל, שזכו בכרטיס חינם להופעה של פיט דוהרטי בבארבי ת"א!

1. הזיכרון הוא חבר מפוקפק. אני לא זוכר באיזו כיתה הייתי, איפשהו לקראת סוף התיכון, כשבחור שלמד איתי ביסודי ונחשב בעיניי לשיא החלביות והילד-טוב-ירושלים-יות שאל אותי אם שמעתי את סדרני הדשא. הייתה לי אז תכנית רוק ישראלי בתחנת ה-106fm האיזורית, באצבע הגליל. קראתי "סטיות של פינגווינים". מבין כל הילדים בבית הספר שלי, היו לי הכי הרבה סיבות לענות "ברור". אבל לא שמעתי אותם. הזיכרון, אותו חבר מתעתע, מקשה עליי להבין אם הרגע הזה, שבו אותו ילד צרב לי את האלבום היחיד של סדרני הדשא, "רקוב", קרה לפני או אחרי שהם הופיעו מצוירים על שער "סטיות של פינגווינים", בכתבה שנועדה לחשוף אותם לקהל רחב יותר ובעצם הודיעה על התפרקותם. שני האירועים – האלבום והפירוק – קרו ב-1997, אבל העובדה הקשה לעיכול שעברו מאז 17 שנה מקשה עליי לזכור. ב-1997 היו כבר צורבי דיסקים בבית? כך או כך, את האלבום אני זוכר – הוא בעט לי בראש והפך לדייר קבוע במערכת שלי במשך חודשים. השבוע נתקלתי בו באיזה הארדיסק והתענוג היה גדול. לא תענוג נוסטלגי (באופן מוזר האלבום הזה, ששמעתי המון בתקופה מאוד ספציפית, לא מחזיר אותי לשום זיכרון ותקופה כשאני שומע אותו), אלא תענוג אמיתי, מיידי, עכשווי. תקשיבו ל"פיפי" שפותח את האלבום ותגידו לי אם זה עובד גם לכם. והנה משהו מוזר: סדרני הדשא מבצעים את השיר ב"לילה גוב". [מפ3]



2. השבוע בפומ"ו, המדור שלי במגזין אלכסון: שערי המגזינים היפים של השנה, עיר סרטים נטושה באיטליה, מאחורי הקלעים של "2001: אודיסיאה בחלל", מלחמת טילי-זיקוקים בין שתי כנסיות ביוון, אסם בלתי נראה ועוד. קפצו לבקר! [עברית]
3. מסיבות טיפשיות נאלצתי להיעדר מההופעה של Yuck השבוע בבארבי, אבל התנחמתי בכך שרדיו הקצה שידרו את ההופעה באיכות פנטסטית ויכולתי להתבאס בזמן אמת על כל הכיף שאני מפסיד. נמרוד היה ונהנה לא רק מהלהקה אלא גם מהקהל, ועידו שחם הרגיש כמו בפסטיבל אירופי. הנה וידאו של יובל הרינג מבצע בעברית את "Rubber" עם יאק! [עברית; טיוב]
4. אחרי חודש ללא תיעוד בגלל תקלה, חזרתי לתעד אוטומטית מה שאני שומע (על המחשב, לפחות) ב-Last.fm. זה שירות שרוב הזמן אני מתעלם מקיומו, אבל יום אחד אפתח את הנתונים שהצטברו שם ב-8 השנים האחרונות ובטח אלמד משהו מעניין על הרגלי ההאזנה שלי. [אנגלית]
5. [תודה לתומר הזריז] הידד! האלבום החדש של tUnE-yArDs מוזרם במלואו באתר של NPR! [סטרים]
6. הרבה דברים יכולים להפוך קליפ למעולה, ואם הוא תופס אותך תוך דקה כמו שסרט קולנוע טוב תופס אותך תוך רבע שעה – הוא כבר 90% מעולה. "Kanye West", הקליפ החדש של הרכב ההיפ הופ Atmosphere נראה כמו סרט קולנוע מצוין על זוג מאוהב ששודד חנויות מכולת והולך לבזבז את הכסף בהילולות והימורים. יש אהבה, יש סכנה, יש אקדחים, יש כסף, יש מוזיקה מצוינת ויש שימוש עם קריצה בסיסמה ההיפ-הופית "תרימו את הידיים באוויר". [טיוב]
7. Indie Cindy, האלבום הראשון של הפיקסיז מזה 23 שנה, מוזרם כולו להאזנה!!! [סטרים]
8. [ויה אודיו קאמפ] בסוף שנות השישים ותחילת השבעים, אמנים כמו לו ריד ודיוויד בואי הביאו למרכז הבמה את התדמית הדו-מינית. אבל כמה מוזיקאים הומוסקסואלים שרו שירים מפורשים על הומוסקסואליות והגיעו לתחנות הרדיו ולחנויות התקליטים? מעט מאוד. אוסף היסטורי חדש, Strong Love: Songs of gay liberation 1972-1981 אסף 15 שירי פולק, קאנטרי וסול שהוקלטו בשנות השבעים על ידי זמרים הומוסקסואליים, ועוסקים ישירות במאבק לשוויון ולקבלה של הומוסקסואלים בחברה (האמריקאית, בעיקר). אף אחד מהשירים האלה לא הפך ללהיט, אבל כולם לכל הפחות מעניינים, וחלקם ממש נהדרים. האזינו לכל האוסף בבנדקמאפ. [בנדקאמפ]
9. האזינו לכל Cheese in my pocket, האלבום החדש של עוזי רמירז! [בנדקאמפ]
10. צחקתי מאוד מהטיזר לאלבום החדש של Scorpio 70, הרכב מעניין של מורפלקסיס, יאיר עציוני (איש Farther south ומוזיקאי רב מעללים) וגיא ביבי (מתופף רב מעללים גם הוא), שיופיע את הופעת הבכורה שלו בפסטיבל יערות מנשה הקרוב. [טיוב]



11. [תודה לבני] The Awl פתחו אתר שלם רק בשביל כתבה נרחבת שלהם על Adventure time, אחת הסדרות המצוירות הכי מצליחות וגם הכי מבריקות, מוזרות, מצחיקות, פילוסופיות, עצובות ומלאות דמיון שמשודרות כיום, או בכלל. [אנגלית]
12. [תודה לירון] אילן וירצברג – חצי מ"בציר טוב" האגדי – העלה לבנדקאמפ את כל האלבומים שלו! כלומר, את כולם חוץ מאת "בציר טוב". [בנדקמאפ]
13. עמי פרידמן מנסה להבין למה בכל הנוגע לרוק (ואולי בכלל), המאזינים הישראליים נשארו תקועים בשנות ה-90'. אלה עדיין השירים הכי מבוקשים ברדיו ובמסיבות ואם תשאלו אותי אז גם בפלייליסט של מוזיקאים ישראליים – אבל זה כבר נושא אחר. לי יש הרבה מה להגיד על זה, גם בתור מאזין וגם בתור מי שמתקלט מסיבות ניינטיז, וכמה מהמילים שלי נכנסו לכתבה הזאת. [עברית]
14. [תודה לדניאל] על משב הרוח המרענן, כי זה לא קורה הרבה (או בכלל) שממליצים לי על להקה אוקראינית מגניבה: Dakhabrakha קוראים לה, ואני מניח שאומרים את זה "דאכאבראכה", אבל אם יש דוברי אוקראינית (רוסית?) בקהל, אשמח להבהרה. הנה שיר ממש מוצלח שלהם. [טיוב]
15. וואו, זה ממש מגניב וכמעט לחלוטין חסר תועלת: איך נראית מוזיקה כשהיא עולה באש, סוג של. מרהיב וגם מעניין. [טיוב]
16. את הבחור הזה, שמנגן על חצוצרת צעצוע את קלאסיקת הניינטיז Sandstorm, אני לגמרי מזמין להופיע על הבמה במסיבת הניינטיז הבאה שלי. [טיוב]
17. ב-GQ יושבים לשיחה עם האיש הכי מצחיק, לואי סי-קיי. [אנגלית]
18. [תודה לאיתמר] כתבה ב-Vox שמאזנת את הטענה הרווחת שוויניל נעלה על דיסקים מבחינת סאונד, עם כמה נתונים לגבי מגבלות הסאונד בתקליט (בעיקר נתון מרכזי אחד, ובכל זאת, חשוב). [אנגלית]
19. העורך המוזיקלי והאספן ערן ליטוין רוצה להוציא את ספר התקליטונים הישראלי – אלבום מושקע שיכלול עטיפות של תקליטונים (סינגלים) ישראליים מראשית הפופ העברי. לא ברור לי אם בנוסף לתמונות יהיו גם טקסטים, ואני מקווה שכן כי יש המון המון המון מה להגיד על עיצוב תקליטוני הפופ. אם אתם רוצים לראות את זה קורה, תוכלו להשתתף במימון של הפרויקט בהדסטארט. [עברית]



20. [תודה לערן] כרזות רטרו מגניבות מאוד לשירי פופ מהעשורים האחרונים. [אנגלית, פיקסלים]
21. רצף של פרסומות נהדרות ל-HBO go, שירות הסטרימינג של HBO. [טיובז]
22. [תודה לערן] שכותב: "בThe Verge כותבים יפה על Lytro, חברת הצילום שמאפשרת לך לפקס את התמונה *אחרי* הצילום, על הדגם החדש שלה ועל מעט האימפקט שלה על התעשייה חרף הפוטנציאל האדיר. האמת שהדגם הראשון והחרוטי שלהם יצא מאד התלהבתי אבל החדש נראה כמו מצלמה אמיתית וזה שיפור גדול". [אנגלית]
23. קבלו את "Lazaretto", שיר הנושא מתוך האלבום החדש של מיסטר ג'ק וייט. [טיוב]
24. [תודה לערן] אוהבינג את הרימיקס של Flume ל-"Tennis court" של Lorde, בעיקר את הדקה האחרונה. [טיוב]
25. [תודה לאמא] 30 כרטיסי ביקור עם עיצובים יצירתיים במיוחד. [פיקסלים]
26. [תודה לאדם] שמצא את פנינת היוטיוב הפנטסטית הזו: "קיבוץ בלב", תכנית בת שעה ורבע מהערוץ הראשון, שצולמה ב-1992, במלאת 80 למפעל הקיבוצי. למה זה מעניין? כי מופיעים שם מתי כספי (בקטע לא ייאמן שבו הוא מנגן את "לא טוב היות האדם לבדו" בתוך רפת, תוך כדי שפרה סקרנית מלקקת אותו ומתגרדת עליו), שלום חנוך (ואחיו, דני, שגונב את השיר), מאיר אריאל, אושיק לוי ועוד – לפעמים כולם ביחד. צריך רק לשרוד את הסצינות האיומות בין השירים. [טיוב]
27. איך הייתה נראית הפתיחה של פורסט גאמפ אם ווס אנדרסון היה מביים את הסרט? [וימאו]
28. [תודה לאבישי] רוני שויקה, כותב וחושב רציני ומוכשר של מוזיקה ישראלית – חפשו את הספר שלו "שיר חדש" – בכתבה יפה, רצופה ציטוטים (מוצדקים לשם שינוי בכתבות תרבות) ואבחנות, על חייו ומותו של גבריאל בלחסן. [עברית]
29. מאיפה להתחיל עם The Zombies, הלהקה הבריטית הנהדרת? [אנגלית]
30. לאונרד כהן וכוורת מכרו את כל הכרטיסים תוך 12 שעות. למה הרולינג סטונס, חודש אחרי פתיחת המכירה, עדיין לא מכרו את כל הכרטיסים להופעה בישראל? המחיר המופקע, כמובן, אבל בן שלו טוען שיש עוד דברים בגו. [עברית]



31. איגי אזיליה הפסיקה לעשות קראוד-סרפינג כי אנשים כל הזמן מנסים להכניס לה אצבעות לאיבר המין. מחריד. [אנגלית. לא מכירים אותה? הנה אחלה שיר]
32. פנים. יום. זיכרון. הוא פרויקט שמחבר יוצרי אנימציה עם משפחות שכולות, ליצירת סרטוני אנימציה קצרים. מעניין. [טיוב]
33. אוהבינג את "Airlock", שיר מבעבע ותזזיתי של Bayou הלונדוני. [סאונדקלאוד]
34. רק עכשיו נתקלתי במכתב הנפלא שכתב פרנק סינטרה לג'ורג' מייקל ב-1990. [אנגלית]
35. לפני כמה חודשים סיפרתי לכם על קליפ של שולמית אפשטיין, והנה יוצא לאור EP הבכורה היפה שלה, "דבר", להורדה באיזה מחיר שתרצו. צח דרורי על ההפקה והעיבודים, יהוא ירון על ה(קונטרה-)בס. [בנדקמאפ]
36. In your eyes, סרט חדש וכתב והפיק (אך לא ביים) ג'וס וידון, מוצע לצפייה ישירה אונליין תמורת 5$. אחלה! [וימאו]
37. [תודה לרוי הגאון] נכון שלא חשבתם שתשמעו פעם את בת' גיבונס, הסולנית של פורטיסהד שרה מטאל? יש הפתעות בחיים: ההרכב הבריסטולי Gonga אירח את גיבונס בקאבר ל-"Black sabbath" של הלהקה האגדית של אוזי אוסבורן. הופה! נשמע מגניב. [טיוב]
38. בק סיפר בקואצ'לה על הפעם הראשונה שהוא ראה את ארקייד פייר בהופעה, וניגן חלק מ-"Rebellion" שלהם. כה חמוד. [טיוב]
39. מבסוט על הפרסומת החדשה של אפל עם "Gigantic" של הפיקסיז. [טיוב]
40. בסטריאוגם חוזרים ללהקות בריטפופ משניות שמעט מאוד אנשים זוכרים. נוסטלגיה מהנה במיוחד. [טיובז, אנגלית]
41. "You know my name", אחלה שיר חדש לקורטני לאב. [טיוב]



42. "Love me like I'm not made of stone" של ליקי לי נמצא כבר עכשיו ברשימת שירי השנה שלי, בערך מאלפיים סיבות. הנה אחת: השיר הזה די מושלם כמו שהוא, ובו בזמן הוא נשמע כמו סקיצה לבלדת הפופ המפוארת ביותר של העשור. הוא נשמע כאילו לי, מלווה רק בגיטרה, שומעת בראש שלה את הרגע שבו הכינורות גואים, שבו הפסנתר גועש, את המעברים האינסטרומנטליים, את כל העיבוד. הלחן של השיר הזה זועק לעיבוד של להקת רוק ותזמורת שלמה, November rain סטייל. תקשיבו לשיר הזה שוב, ונסו לדמיין אותו מוקלט ככה. תגידו לי שזה לא יישמע מדהים. אבל לי, שיכולה לכתוב שיר כזה, בוחרת לשיר אותו בעירום כמעט מלא. לא כל השירים היו שורדים את זה. אני לא בטוח ש-"November rain" היה נשמע כל כך שביר ויפהפה ומלא אם הוא היה מנוגן בגיטרה אחת. והיכולת הזו של השיר להיות שיר אדיר-מימדים שעובד בכל הכוח כשהוא זערורי, היא אחת הסיבות שזה אחד משירי השנה שלי. [m4a, משום מה, סורי. הנה טיוב]

שתהיה שבת שבוגי!

הנה פתיחה פנטסטית שהלוואי שאני הייתי כותב, וגנבתי מהפוסט הנהדר במגזין מרפסת: "הוא מצטט את אוסקר וויילד בשיר שמתאר אוהדי כדורגל; הוא שר בהופעות על זונות במזרח לונדון בזמן שהוא מלווה במופע מחול; הוא ניגן עם אמן הפולק ברט יאנש ועם גיטריסט הקלאש מיק ג’ונס; הוא הציג את ציוריו בגלריות ושילב בהם את הדם של עצמו; הוא הופיע על הבמה החשובה והמכובדת ביותר בבריטניה עד שהקהל פרץ לבמה וההופעה הופסקה; הוא משורר, מוזיקאי, שחקן קולנוע ואסיר לשעבר – הוא אולי סמל התרבות החשוב ביותר של הבריטים בעשור האחרון, וקוראים לו פיט דוהרטי. רק שהם מעדיפים “דאקרטי”."

יש אמנים מעולים שאני מכיר כל שיר ושיר שלהם, ויש אמנים מעולים שאני בקושי מכיר שיר אחד שלהם בעל פה. לא באמת ברור לי למה ואיך אני מפספס כבר עשור את פיט דוהרטי והליברטינז. מעולם לא היה לי שום דבר נגדם, דווקא בכל פעם ששמעתי שיר שלהם אהבתי אותו מאוד, אבל איכשהו, אף פעם לא מצאתי את עצמי מתמכר לאלבומים שלהם כמו שקרה, למשל, לזוגתי, או לדור שלם של בריטים. (כן שמעתי את אלבום הסולו שלו והוא מעולה).

לכן היום, בבוא העת המשמחת לחלק לכם כרטיסים בחינם לאחד משני המופעים האקוסטיים של פיט(ר) דוהרטי בארץ (30 באפריל + 1 במאי, בארבי, תל אביב), אני מעדיף לתת לאנשים שמכירים ואוהבים הרבה יותר ממני לכתוב עליו, כמו הדר גפני מ"מרפסת" לעיל, או רועי פרייליך הפנטסטי, שבחר כמה מהשירים האהובים עליו של דוהרטי וחבר מרעיו.

אליך, פרייליך:
קרא/י את המשך הפוסט

"יש גרוב ישראלי. מעניין שבשונה מרוק ישראלי (בעברית או באנגלית), קביעה זו מעולם לא הייתה מוטלת בספק" – תכל'ס

1. משהו קרה השבוע, לא יודע איך נזכרתי פתאום, וחזרתי לשמוע בריפיט במשך ימים שלמים את אלבום הבכורה הפנומנלי של לוריין היל מ-1998, The miseducation of Lauryn Hill. קניתי אותו כשהוא יצא ואהבתי אותו מהרגע הראשון, אבל הייתי בן 16. ידעתי שהוא מעולה, שהוא מלהיב, שהוא מרחיב לי את הראש, אבל לא הבנתי את הגדולה שלו באמת עד שחלפו השנים ולמדתי דבר או שניים על מוזיקה, על היפ-הופ, על נשים בהיפ-הופ, על השפעות, על ז'אנרים. שנים לא שמעתי את האלבום הזה במלואו, והשבוע כשהוא נכנס למערכת הסתברו לי כמה דברים, חלקם מפתיעים יותר מאחרים. ראשית, אני זוכר אחוז פסיכי של המילים בעל פה, וזה אלבום עם הרבה מאוד מילים. שנית, ג'יזס קרייסט, זה אלבום מופת ברמה לא הגיונית. בואו נתחיל בזה שהיל הייתה בת 23 כשהיא הקליטה אותו. עשרים ושלוש!!! תחשבו רגע על מוזיקאי בן 23 שאתם מכירים בארץ ותבינו כמה זה מדהים. אבל זה לא רק זה. היל מתפוצצת פה לגמרי: היא כתבה הכל, הלחינה הכל, עיבדה והפיקה כמעט הכל (!), שרה לעצמה קולות רקע ואל תשכחו שהיא גם ראפרית פנטסטית. כמה ראפריות פנטסטיות היו בעולם ההיפ הופ ב-1998? כמה מהן מכרו פלטינה מתומנת? כמה מהן עשו את זה בלי למכור את עצמן כבובות מין, בלי פלירטוטים? כמה מהן עשו את כל זה בגיל 23? בגיל 23, היל הייתה פאקינג כוח טבע. היא הייתה הוריקן. היא הייתה הראשונה בהיפ הופ שהופיעה על שער מגזין טיים. היא – לא הביסטי בויז, לא טופאק, לא ביגי, לא ג'יי-זי, לא נאס, אפילו לא הפוג'יז – הייתה רגע המעבר הבלתי מעורער של ההיפ הופ למיינסטרים. לוריין היל שינתה את העולם (שלא לדבר על כך שבלעדיה לא היו לנו את ג'אנל מוניי או אלישיה קיז). עכשיו, כל זה טוב ויפה ומרשים לאללה. יש עוד כמה אלבומים בעוד כמה ז'אנרים שראויים לתארים האלה, אבל לא כולם נשמעים היום נפלא. איכשהו – ואולי זה רק אני – האלבום של היל רץ לי באוזניים כבר שבוע ומרגש אותי בטירוף כאילו הוא יצא שלשום. נכון, יש בו כמה עיבודים והפקות שהן במובהק ניינטיז, אבל זה לא העניין. היל נשמעת כל כך מלאת תשוקה, חסרת פחד, כל כך אמיתית. תקשיבו לה ב-"Ex-factor", שיר מפואר שהיה יכול להיגמר בשתי דקות אבל מתרחב לאפוס סול, היפ הופ וגוספל של חמש וחצי דקות. היא לא משחקת, היא שבורת-לב והיא שוברת לב. תקשיבו לה ב-"To Zion", ההתפעמות שלה מהפלא הזה שנקרא תינוק אנושי עוברת ללא שום פילטרים, ואני בנזונה אם לא היו דמעות באולפן כשהיא שרה. תקשיבו כמה שונה הראפ שלה ב-"Lost ones" הפותח וב-"Doo wop", אלה שתי ראפריות שונות. מדהים לשמוע כמה גווני קול היל מחליפה לאורך האלבום, לפעמים לאורך שיר אחד. היא פשוט פנומן כווקליסטית. היא האריתה פרנקלין של ההיפ הופ. זה בעצם מה שרציתי לומר. שיר הפתיחה שלי הוא האלבום הזה, כולו, שהוא אלבום השבוע שלי ואחד מאלבומי הפוראבר שלי. איזה כיף שהיל חזרה להופיע. [טיוב]





2. הסופר העצום גבריאל גארסיה מארקס מת אתמול בגיל 87. התעצבתי על כך מאוד. שמחתי מאוד לראות שזו הייתה הכותרת הראשית בכל עיתון הלילה, בארץ ובחו"ל. הנה הפרק הראשון, הנפלא, של "אהבה בימי כולרה", בתרגום העברי. [עברית]



3. לקראת ההופעה שלהם בבארבי בתל אביב ב-23 באפריל (ממש עוד רגע – ויש מבצע משוגע על הכרטיסים: כרטיס זוגי ב-220 ש"ח! הכניסו את הקוד doubleyuck בהזמנה), עידו שחם תפס לשיחה את Yuck. פלאס! EP חדש שלהם יצא ממש השבוע, ואפשר לשמוע את כולו פה. שיר הנושא מתוכו, "Southern skies", הוא קטע שקט ויפהפה עם אחד הקליפים היפים של הזמן האחרון. [עברית]

קרא/י את המשך הפוסט

1. אני אוהב שירים שמזיזים אותי. קודם כל אני אוהב שירים שמזיזים אותי פיזית, שגורמים לי להתנועע בכל צורה שהיא. אבל הפעם אני מדבר על שירים שמזיזים אותי מנטלית, במרחב או בזמן. יש שירים שחייבים לשמוע בנסיעה כי הם פשוט לא מסוגלים להיות נייחים. ויש שירים שמחזירים אותך עמוק בזמן לתקופה מסוימת, או משליכים אותך בפנטזיות אל עתיד, הגיוני או לא. נישה ספציפית של הסוג הזז בזמן שייכת לשירים על חזרה למקום מוכר אחרי זמן. אני אוהב את השירים האלה (והסיפורים האלה) כי הם מזכירים למי ששומע או קורא אותם שהעולם לא סובב סביבם. חזרתי והדברים אינם כשהיו. ברור שהם לא כשהיו. דברים משתנים. למה בכלל ציפיתי אחרת? כי יש לנו באג בתוכנה. כי אנחנו רגילים לחשוב שאנחנו הבמאים של הסרט הזה, כשאנחנו בסך הכל ניצבים שבקושי זוכים לשורת טקסט אחת. "Past lives" מהאלבום החדש והנהדר של Real estate מתחיל ככה: "אני לא יכול לחזור לשכונה הזאת בלי להרגיש את הגיל שלי. אני חולף על הבתים שבהם פעם עמדנו, אני רואה חיים שחלפו, אבל איכשהו את(ה) עדיין כאן". בשנה שעברה הוציאו אוקרביל ריבר אלבום שלם על חזרתו של ויל שף לעיר בה גדל. יש משהו שמטלטל לעומק בשיבה מאוחרת למקום שבו השארת את ילדותך. אתה זז במרחב כדי לזוז בזמן. וכשזה מצליח להישפך לתוך מוזיקה, החווייה עמוקה אף יותר. [מפ3]



2. שנתיים אחרי שהבעירו את הבארבי, The Brian Jonestown Massacre חוזרים! 15 ביולי, בארבי תל אביב. [עברית]
3. [תודה לנדב] שמעדכן אותי כי "הזמרת והכנרת הצ'כית איווה ביטובה מגיעה לארץ לראשונה לכמה הופעות במהלך פסח. היא דיי אנונימית בארץ, אבל בעולם האוואנגארד\קלאסי\ג'אז\פולק יש לה שם רציני, ובאופן אישי אני חושב שהיא תופעת טבע חד פעמית. אני מעריץ שלה מימים ימימה". ביטובה, שנשמעת מגניב לגמרי, תופיע ב-17 באפריל באל מעמל, העיר העתיקה, ירושלים, ולמחרת ב-18.4 בבית מזרח מערב, יפו (הופעת צהריים). [וזה]



4. ווווווואאאאאאאאוווו. כמה כיף היה בהופעה של Cults בתל אביב? נכון שממש הרבה, או שזה הייתי רק אני? רק אני רוצה לדבר על זה? אף אחד לא רוצה לכתוב ביקורת על ההופעה? מישהו? הלו? …לאן הלכתם? – טוב, אז לא מצאתי אף ביקורת על ההופעה חוץ מזו של אבי פיטשון בהארץ שהייתה עסוקה יותר בלבקר את הקהל בצורה כוללנית ומטופשת מאשר בלדבר על ההופעה. ואני לא מתכוון לכתוב אחת מפורטת אלא רק להגיד שכל כך נהניתי שיצאתי מפזז מהבארבי. זו לא הייתה הופעה מפוצצת מוחות, לא סטנדרט חדש של הנאה, לא חווייה שאזכור כל החיים. אבל השירים היו נהדרים, הזמרת כבשה את כל האנשים בחדר (ועוד עם מינימום תזוזה והבעות, שזה מרשים), הביצועים היו מלאי חיים והסאונד היה על הכיפאק ואפילו החימום (Garden city movement) היה נהדר. החדווה האמיתית שטמונה גם בשירים הכי מלנכוליים של קאלטס – אותה חדוות חיים שפורצת מתוך כל שיר של להקת בנות מהסיקסטיז – הצליחה להציף אותי לגמרי לאורך ההופעה הזאת וזה היה נפלא. וזה מה שזה היה, כאמור. לא הישג אמנותי מרהיב, לא חבורה של וירטואוזים לא ייאמנו. פשוט כמה אנשים שעושים מוזיקה מוקפדת וחכמה וממש מאמינים בה. זה לגמרי מספיק. אבל ביציאה, כשדיברתי עם חברים, נשארתי עם תחושה שאני היחיד שממש עף. איך היה לכם? [בתגובות]

קרא/י את המשך הפוסט