עונג שבת: מזל תֹם
"הדבר הכי טוב שקרה למוזיקה בימי חיי, אחרי פאנק רוק, הוא היכולת לשתף מוזיקה בכל העולם ובחינם. […] בסופו של דבר, השינויים הביא האינטרנט היו טובים לאין־שיעור עבור הלהקות והקהל, אבל רעים מאוד עבור העסקים שלא היו חלק מהרשת הזאת, עבור האנשים שמוצצים ממנה כסף. אני לא שם זין על האנשים האלה" – סטיב אלביני, מפיק אגדי ומהדוברים הקולניים והדעתניים ביותר בנוגע לצמד המילים הבעייתי "תעשיית המוזיקה", בראיון נרחב למגזין Quartz על למה סטרימינג זה דווקא טוב לכולם. אם אי פעם התעניינתם בחלוקת הרווחים הקשורה למוזיקה, אתם צריכים לקרוא את אלביני. תתחילו מהטקסט המכונן הזה מ-1994
- "ממה עשוי הקול של דיימון אלברן?" שאלתי השבוע בטוויטר, וקיבלתי רק תשובה אחת ("חלומות"). באמת שאלתי, כי בכל פעם שאני שומע את הקול שלו, עמוק בפנים באיזו מגירה שאין לי גישה אליה נפער סדק באיזה בקבוק סודי ומשהו חם נשפך. בפיצ'פורק כתבו על הקול שלו שהוא תמיד נשמע כאילו הוא לא רחוק מהנמנום הבא שלו. כמו "חלומות", זו תשובה נכונה אבל לא לא מספיקה. הקול שלו עשוי מחלומות, בעיקר החלומות שלנו, אבל גם מגעגוע, מאיזו כמיהה שבמקום להפוך לבערה פנימית הפכה קבועה כמו נכוּת קלה, משהו שמגדיר אותך אבל אתה גם משלים איתו ולא ממש חושב עליו הרבה ביומיום. אלברן הוא גיבור השבוע שלי, מהרבה סיבות: 20 שנה ל-Parklife (בהמשך העונג), המרתון בן 8 שעות השידור שהרימו לכבודו ברדיו הקצה (ועדיין לא הספיקו להשמיע את כל השירים המעולים שהוא אחראי להם), אבל יותר מכל – האלבום החדש שלו, Everyday robots, אלבום שציפיתי לו המון וכשהוא הגיע הוא היה בו-זמנית מאוד אנטי-קליימקס ומאוד מספק. אנטי-קליימקס כי אחרי כל הרפתקאות הגורילאז והאופרות והאיחוד רב העוצמה של בלר, האלבום הזה הוא מינורי ועדין וצנוע. ומספק – מאותן סיבות בדיוק. קחו את "Hostiles". הוא איטי, לאה ועדין כמעט כמו משהו מהאלבום האחרון של בק. אבל הוא רחוק מאוד מבק. הוא נשמע כאילו לקחו שיר של הגורילאז והשתיקו 80% מהערוצים. יש לו את הפניות המלודיות המבריקות של שיר של בלר ואת העיבוד ההיברידי של הגורילאז ואת המינימליזם של ההפקות של אלברן עם ריצ'רד ראסל (לגיל סקוט הרון ולבובי וומאק). ויותר מכל, זה שיר שיכול להיות שייך רק לדיימון אלברן. בגלל הקול הזה. הקול הזה שלא ממש בוקע אלא מפכה. כל האלבום הזה נפלא, חלקו קצת יותר עליז וכולו נחשב-כהלכה ולא נשלף מהשרוול. הוא מרגיש קוהרנטי ושלם ואחיד, ועם זאת כל שיר מכיל הברקה עיבודית אחרת וכלים אחרים ורעיונות אחרים. ו-"Hostiles" פשוט לא יוצא לי מהראש. הוא שיר שעוצם לך את העיניים, לא משנה איפה אתה שומע אותו. [מפ3]
- התנצלויות לכל מי ששלח השבוע לינקים מעולים במייל – לא הספקתי להגיע לזה בכלל. הדברים הטובים ייכנסו לעונג הבא.
- אם אתם בירושלים (או שתרצו לבוא במיוחד לירושלים) ביום העצמאות, הנה אירוע סופר מגניב שאני מתקלט בו. בואו, יהיה כיף ולא יהיה מגעיל. [פייסבוק]
- איזה כיף גדול היה בהופעות של פיט דוהרטי השבוע בתל אביב! הייתי באחרונה מבין שתי ההופעות, ואף על פי שלא הייתי (עד אז) מעריץ גדול של דוהרטי, אני בטוח שזו לא הופעה שאשכח בקרוב, אם בכלל. אייל כתב ברדיו פרימיום "ראינו אגדה חיה, במרחק של כמה מטרים מאיתנו, שנתן משמעות חדשה למושג הופעה חיה. והיה כיף, ומסיבה ובאלגן, ושמח, ומה רע", וזה סיכום די מדויק של המחשבות שלי. היה לי נורא נורא כיף, זו הייתה בקלות ההופעה הכי משוחררת וגמישה (הכי "חיה") שראיתי, היא הייתה מרגשת מסיבות לא צפויות עבור לא-מעריץ כמוני. והשירים, טוב, את השירים אתם מכירים. מספיק מכירים כדי לקבוע את הסטליסט. דוהרטי עלה בלי סטליסט, כהרגלו, והערב (הארוך) נקבע על פי פתקים שהושלכו עליו (לא פעם ישר לפנים), צעקות מהקהל והחלטות רגעיות שלו. הפסקות לא חסרו – לשתות, לעשן, לפטפט, להישען רגע על המגבר כדי לנוח ולשתות עוד, וחוזר חלילה. ובכל זאת, היה כל כך הרבה חן וכישרון בבנזונה המחוק על הבמה, שבכל פעם שהיה נדמה שהנה נגמרה ההופעה ואולי הקריירה ואולי החיים של פיט דוהרטי, הוא הרים את הראש והתחיל לפרוט שיר מעולה כאילו הוא כתב אותו כרגע (האבחנה הזו נכונה גם לשירים של אחרים שהוא ניגן). יש פחות או יותר הסכמה כללית בעניין: יניב רבי בוואלה, משה קוטנר בהארץ, עמי פרידמן בוויינט, עידו שחם בעכבר העיר המעוצב מחדש, ראם שרמן במאקו המעוצב מחדש (ואולי הם עיצבו מחדש לפני חצי שנה? מי נכנס בכלל למאקו כדי לשים לב). והנה שאלה שעולה מקריאת כל הביקורות האלו ברצף: אין מבקרות מוזיקה בארץ??? למה רק גברים כותבים? היו הרבה מאוד נשים בהופעה של פיט דוהרטי, אני בטוח שרובן כותבות טוב כמו, או יותר מ, המבקר הנפוץ. [עברית]
- השבוע בפומ"ו, המדור שלי במגזין אלכסון: היצירות הדיגיטליות הגנוזות של אנדי וורהול, פונט חדש שמורכב מדגלי מדינות העולם, ירקות ופירות נראים פסיכי ב-MRI, אנומליה שגורמת לפרפר להיוולד כשהוא זכר בצד אחד ונקבה בצד שני, ועוד ועוד ועוד. [עברית]
- [ויה פומ"ו] כדי לעורר מודעות לסכנת ההכחדה של הטיגריס הסומטרי (כ-400 פרטים נותרו בטבע), הודפסו 400 עותקים מתקליט מיוחד, אשר מתפורר תוך זמן קצר. כך, אם לא יעשו מאמצים לשמרו, ייעלם השיר מהעולם. לפרויקט אחראיים גן החיות של הסמית'סוניאן ולהקת Purtugal. The Man, שהקליטה את השיר "Sumatran Tiger". [עברית]
- שמעתי כמה וכמה אלבומים חדשים השבוע, אבל שניים מהם נכנסו אצלי לרוטציה גבוהה־עד־כדי־חשש־לבריאות־הנפש. אחד הוא האלבום שפותח את העונג הזה, והשני הוא – לא מפתיע – האלבום החדש של ליקי לי, I never learn. אלבום יפה יפה. אשריכם וטוב לכם – בזכות NPR שמזרימים את כל האלבום, גם אתם יכולים לשמוע אותו בלופ. [סטרים]
- ופיצ'פורק מקדישים כתבת־שער (עד כמה שיש שער באתר אינטרנט) לאשת החודש, ליקי לי. [אנגלית]
- אבוי: אולפני העוגן המצוינים נפרצו, ונגנב מהם ציוד רב, כולל מחשבים שהכילו הקלטות חדשות – בין היתר לאלבום החדש של ברי סחרוף. [עברית]
- "בגיל שלוש-עשרה או ארבע-עשרה בערך, פקדה אותי חוויית המשיכה-דחייה למוזיקה הערבית. הרגשתי מבפנים את הקושי. הדרך היחידה שיכולתי להינצל היתה להיכנס למקלחת ולשטוף את פני. הייתי מתלכלכת מאהבתי למוזיקה ומתנקה ממנה בו-זמנית. לא ידעתי אז את הסיבות לקריעה. עם זאת, הקונפליקט קרע אותי מתוך תוכי. וזה היה סוג של התנסות, שכללה הקשבה חווייתית למשהו שלא היה קשור לנוף המציאותי שבו חייתי. הרגשתי סוג של תלישות מכל רוח הזמן והמקום שבו העברתי את ימי. איבדתי אחיזה באופנה; בבית ספר; בציפיות אמי; בהיגיון שהכרתי. הנשמה שלי התפעמה בסוג של גאות לא נתפסת". כל כך נהדר כותבת הזמרת האהובה דיקלה, בפוסט אורח בבלוג של מתי שמואלוף, על הזיכרון הקדוש שלה: הרגע שבו המוזיקה הערבית הבקיעה את חומות המוכר והבטוח וערערה את הגבול בין התרבות הישראלית לערבית, בין המוזיקה לפוליטיקה. הרגע ששינה את חייה, והרגעים שבאו אחריו. בטקסט כתוב נפלא, מעורר מחשבה ומלא צער וגאווה, מספרת דיקלה על החיכוכים עם המשפחה (והקונפליקטים בתוך המשפחה, כל אחד עם הזיכרון הקדוש שלו) בנוגע למקום התרבותי והפוליטי של המוזיקה הערבית. זה טקסט יפהפה, על גבול הספרותי, ובאמת יש בו גבולות רבים שמחלקים אותו להמוני תחומים שונים שמתחככים זה בזה, אילוסטרציה קולעת של התרבות הישראלית (האמיתית, בשטח, לא זו שמופיעה על במת יום העצמאות או בגלגלצ). טקסט שיש בו הרבה מאוד עבר – היסטוריה וגם אוטוביוגרפיה – אבל ברור שהוא נכתב מפרספקטיבת הווה. הוא לקוח מספר תהודות זהות שיצא ב-2007. ואם פתוחות לכם כתבות "הארץ", הנה ראיון עדכני של בן שלו עם דיקלה. [עברית]
- איך נשמע אלבום "רגוע יחסית" של tUnE-yArDs? עדיין רחוק מאוד מלהיות רגוע. האלבום החדש של ההרפתקנית האפריקופילית מריל גרבוס נהדר, במיוחד "Real thing". האזינו כאן לכל האלבום החדש. [סטרים]
- רק השבוע למדתי על ההרכב The Mynah Birds שפעל באמצע שנות השישים והיה ההרכב הראשון שהוחתם למוטאון והיה ברובו לבן. הוא דווקא כן נשמע כמו דברים אחרים ששמעתם. מה שמעניין בו הוא שני החברים הראשיים בו, שאז היו אלמונים למדי: גיטריסט בשם ניל יאנג וזמר בשם ריק ג'יימס. [אנגלית, טיובז]
- החיבור בין בריאן אינו לקארל הייד (מ-Underworld הלנצח־לא־מספיק־מוערכים) לא לגמרי צפוי או אפילו מובן בעיניי. מה משך אותם זה לזה? תעלומה. האלבום המשותף שלהם לא מציע תשובות אבל כן מציע שעה של מוזיקה מוקפדת ועשויה ביד רמה. האזינו לכל האלבום ב-NPR. [סטרים]
- חובבי לואי סי-קיי (רוב האנשים שהכרתי ולא חובבים אותו הם אנשים שלא מכירים אותו) ישמחו לקרוא את כתבת השער הגדולה איתו מ-GQ. מצד שני, יש תחושה שזה אותו איש על הבמה ובסדרה ובראיונות, אז אף על פי שהראיון מעניין, מצחיק ומעורר מחשבה כתמיד, הוא אולי לא מציע פן אחר של סי-קיי שלא הכרתם. פלאס, שמחתי לגלות ש-Talking funny, התכנית בת השעה שבה סי-קיי, כריס רוק, ג'רי סיינפלד וריקי ג'רווייס יושבים ומדברים על קומדיה, זמינה במלואה ביוטיוב. [אנגלית; טיוב]
- על פי נתונים שמצאתי בוויקיפדיה, בערך 80% מהגברים האמריקאיים עברו ברית מילה. השאלה המעניינת היא: למה? סרטון של CollegeHumor מציעה תשובה רצינית שהיא גם מצחיקה. [וידאו]
- פלינדרום בן 500 מילה, מאת דמיטרי מרטין. [אנגלית]
- Lighght, אלבום חדש ל-Kishi Bashi הניוסיני, מוזרם במלואו ב-NPR. [סטרים]
- אם קונצרטים קלאסיים משעממים אתכם, אולי תיהנו יותר ממופע קומי-אקרובטי של רביעייה קאמרית? [טיוב]
- אני מת על הבמאי ריצ'רד לינקלייטר (Dazed and Confuesd, Before sunrise, School of rock, Slacker) ומת לראות את הסרט החדש שלו, Boyhood, שצולם לאורך 12 שנה עם ילד שמתבגר אל מול המצלמה (ואית'ן הוק ופטרישה ארקט, שמשחקים את ההורים שלו). הנה טריילר. [טיוב]
- השבוע למדתי על טום מק'פאדן, מורה למדעים בבית ספר אמריקאי, שמצלם עם התלמידים שלו קאברים מצחיקים לשירי פופ, כשהם משוכתבים כך שיתאימו לנושא הנלמד. הקליפ החדש שלהם מתעסק בקטרקט ומתבסס על "Caddilacs" של מאקלמור. אדיר. אהבתי גם את מחרוזת קנדריק-ביונסה-סלמנדרות ואת המגפה השחורה מול הצהובה ב-"Black & Yellow". [טיוב]
- הנה סרטון שגרם לחובב השעונים שלי לעונג רב: מבט זריז על בנייה והרכבה של שעון אנלוגי משובח. יפהפה. [טיוב]
- לפני כמה שנים שכבתי בבית שבוע עם חום גבוה, ובשעות היחידות שבהן הצלחתי לקרוא משהו, קראתי כמה פרקים מתוך "אלוף בטלות" של טום הודג'קינסון – ספר פנטסטי בעל 24 פרקים, שמסביר בצורה הגיונית ועם הרבה דוגמאות היסטוריות, למה בכל אחת מ-24 שעות היום עדיף להתבטל מאשר לעשות דבר-מה יצרני. להתבטל אין פירושו לא לעשות דבר, אגב. בבלוג סלואו מביאים את התרגום העברי לפרק החמישי, "הטיול", על מעלותיו הנפלאות (וההולכות ונמוגות) של השיטוט העירוני חסר המטרה. בפעמים המעטות שכן מזדמן תחת רגליי טיול כזה (לבד או עם חבר\ה), תמיד מדובר בתענוג שמחייה את הנפש (וגם את הגוף!). "לצאת את סף ביתך כאילו הגעת זה עתה מארץ זרה; לגלות את העולם שבו אתה כבר חי; לפתוח את היום כאילו ירדת זה עתה מספינה בסינגפור ומעולם לא ראית את המחצלת שעל סף דלתך או את העומדים על הרציף… זה מה שחושף בפניך את האנושות, האנושות שלא נודעה עד כה", כתב ולטר בנימין על השיטוט. [עברית]
- מסתבר שהייפ ויליאמס מביים סרט על פי Yeezus של קנייה ווסט. ברט איסטון אליס כתב את התסריט. הנה הפוסטר. [אנגלית]
- מה יפה וסקסי הוא הקליפ "Take me" של Sisyphus (סופיאן סטיבנס, סאן לאקס וסרנגטי). [וימאו]
- "Tomorrow", שיר חדש מתוך האלבום המתקרב של The Roots. פייר? אם לא הייתי יודע, לא הייתי מנחש שאלה הרוטס. אחלה שיר. [סטרים]
- The Horrors מוציאים אלבום חדש! קבלו אותו להאזנה לפני כולם, בסטריאוגם. [סטרים]
- N.A.S.A הנהדרים חוזרים עם קאבר פ'אנקי ל-"I shot the sheriff". על המיקרופון: האורחת החביבה על כולם, קרן או. יופי של קליפ אנימציה. [טיוב]
- עוד שנייה יוצא האלבום החדש של Baths. הנה עוד שיר מעניין מתוכו, "Fade white". באיזשהו מובן, זה נשמע כמו סקיצה של סאן לאקס. [סטרים]
- Parklife של בלר חגג השבוע 20 שנה להיווסדו. בסטריאוגם ישבו לכתוב משהו לרגל המאורע, אבל השאלה האמיתית היא: איך חגג את יום השנה מר דיימון אלברן? ובכן, הוא נכנס לפאב בלונדון והצטרף לקלידן בביצוע שיר הנושא, בלי הגברה. מידה שווה של מקסים ומטופש. [טיוב]
- ואוצר בריטפופ גדול הרבה יותר: Live forever: The rise and fall of Brit Pop, הסרט התיעודי של ה-BBC מ-2003 על הבריטפופ נמצא כולו ביוטיוב. 80 דקות, מלא ראיונות עם אנשי מפתח, ופסקול מהאגדות. [טיוב]
- עדיין לא שקעתי לקרקעית האלבום החדש של Elbow, אבל אני מבטיח שבנחות המלנכוליה הקרובה זה יקרה. בינתיים, הנה קליפ יפה ל-"My sad captains", אחד השירים הכי יפים בו. [טיוב]
- פיטר באק מספר איך REM דפקו פעם את The Verve בפסטיבל. מצחיק ונבזי. [אנגלית]
- אולי זה הביט הפותח, שהוא נורא סול סיקסטיז. גם אם מעולם לא ישבתם ושמעתם אוסף של הסופרימז, הסאונד והמקצב הזה טבועים כל כך עמוק בתבניות התרבותיות של כולנו, שאנחנו לא יכולים לעמוד בפניו. אולי זה הגיטרה הזו, שהיא הכי קאנטרי עצל שיכול להיות בלי לעשות מזה עניין. אולי זה הקול הסמיך והערפילי של שרון ון אטן. אולי זה הפזמון הפשוט – רק שורה אחת. וואלה, אני לא יודע מה זה, הדבר הספציפי הזה, שהופך את "Every time the sun comes up", סינגל חדש של ון אטן, למועמד גבוה מאוד להיות קלאסיקה מההאזנה הראשונה (כמו שהיה גם עם השיר הזה של פוספורסנט, שצץ אפילו בסרט החדש של ספיידרמן). אני קורא לזה סכנת קלאסיקה. [סטרים]
Can't stand me now (מקור)
ובעיקרון ככה התחפשתי לעמיר פרץ
טוב תמונה אחת, אבל רק כי אתה לא יכול להחזיק מצלמה
בשבחו של ההלך העירוני
שתהיה שבת שבוגי! אם אתם נהנים מהעונג, אשמח אם תשקלו להשאיר לי טיפ קבוע דרך Patreon [תסביר לי מה זה!]
יש גם מבקרות מוזיקה.
והנה אחת המשובחות בהן (לא שאני אובייקטיבי) על ההופעה של פיט דוהרטי.
http://andywaswrong.com/pete-doherty-live-in-tel-aviv-review/
נ.ב, לגבי 23 – נדמה לי שכבר הוכרז שהיא מזויפת, אבל לא סגור על זה.
והנה עוד אחת: http://shirtiyul.wordpress.com/.
וחוצמזה – אין ספק שזהו עונג מצוין (אני רק באמצע ובאמת שנהנית מכל רגע!)
זה רק אני, או שהסיפור של rem מוציא אותם עוד יותר פאתטיים,
ואת מייקל סטייפ המאעפן הזה כדושבאג עם אגו ענק ובאותו שלב בקריירה
גם כבר בלי כל כיסוי (ולראייה הסטליסט שמוצג בתגובות וגורם לי לחשוב
על השיר של L7…)
השבוע היתי בהופעה של baths (לא היה מפיל ) , השירים החדשים הם מאי.פי שיצא בקרוב ולא אריך נגן. לסדר את הציפיות
מסר סמוי בסרטי דיסני ופיקסאר- מפתיע וחמוד
http://www.holesinthenet.co.il/holesinthenet-media-story-31508
שיטוט חסר מטרה הוא השיטוט הכיפי ביותר, במיוחד ברחובות שאתה לא כל כך מכיר. המון מציאות מופלאות, מארכיטקטורה ישנה ונהדרת, דרך אמנות רחוב משובחת עד ביזארית, עיניים מפלסטיק לעץ, או מדרכה מנוקדת קלפים של race. בתשעת החודשים האחרונים עשיתי זאת לא מעט, והצטברו לי שלל תמונות שיטוטים ומציאות ברחובות. מומלץ.
" בואו, יהיה כיף ולא יהיה מגעיל." זה משפט עצום, בא לי לעשות ממנו סטיקר .
תודה על הפוסט ובמיוחד על הקישור לפוסט על השוטטות העירונית, נהדר