הנה משהו מעניין – הרבה פעמים אני מחלק פה כרטיסים להופעה של איזו להקת אינדי שרוב הקוראים לא מכירים (וזה בסדר!). אבל הפעם אני מחלק כרטיסים לפסטיבל ישראלי שהרבה מהקוראים בעונג לא מכירים, וחבל, כי אני בטוח שרבים מהם יעופו על הפסטיבל הזה.

פסטיבל Sunbeat קורה ב-6-7 ביוני במקום פנטסטי בגליל העליון שנקרא פארק הפקאן (ממש ליד איפה שגדלתי, כך שהלב שלי לגמרי בפקאנים האלה), והוא מביא את כל מה שעושה קצב וגרוב מכל קצוות העולם.

תחשבו על התכנית של ג'יילס פיטרסון אבל בפסטיבל ישראלי שהוא גם בינלאומי: גרוב תימני, דאבסטפ חי, מוזיקת באס צרפתית־אלג'ירית, אפרו־קלייזמר־רגאיי מאוסטריה, אלקטרוניקה פ'אנקית ישראלית, דאב, רגאטון מצ'ילה… אם זה גורם לכם לזוז וזה מארץ שאנגלית היא לא שפת האם בה, זה כנראה חלק מ-Sunbeat.

זה אינדינגב, רק עם צל עלי פקאן בגליל במקום הנגב, וגרוב עולמי במקום אינדי מקומי. אבל הרוח – אותה הרוח. כמו ששרה דיקלה: אהבה, מוזיקה, חופש.

גם אני לא מכיר את כל האמנים שמשתתפים השנה בסאנביט, אז עמרי, אחד ממארגני הפסטיבל, רקח במיוחד בשבילנו פלייליסט יוטיוב של טעימות מהאמנים שיופיעו השנה בפסטיבל. תנו פה פליי אחד ו-40 דקות של אושר גלובלי יזרמו ישירות אליכם:

והכי כיף: יש לי פה 2 כרטיסים בשבילכם!

אז מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו על האמן או הלהקה האהובים עליכם שלא שרים בעברית או אנגלית!). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לעמרי!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי, ה-30.5!

אנשים שצריכים לבדוק מייל: חלוקת הכרטיסים הפסיכית לפסטיבל רוקנרולר (הפיקסיז, סאונדגארדן ועוד משובחים) שברה את כל שיאי התגובות בעונג. לא בהרבה, ת'ו – רק 2 תגובות יותר מחלוקת הכרטיסים לאינדינגב האחרון.
אז מתוך 561 התגובות שהושארו, 2 המאושרים שנכנסים חינם לפסטיבל הם המגיבים עדי ואייל. תתחדשו!

1. כמו קודמו, גם האלבום החדש של tUnE-yArDs לקח לי קצת זמן. בהתחלה הוא מרגיש כמו מתקפה כוללת, מקצבים וצלילים מתחלפים כל הזמן, כמו קליידוסקופ שמסתובב מהר מדי ומסחרר את המוח. אבל לאט לאט התחלתי לראות כל אחת מיצירות האמנות הזעירות שמתחבאות בכל שיר, תמונות צבעוניות מסותתות היטב, יפהפיות. הקטע האהוב עליי כרגע הוא "Real thing", שכמו השירים הכי טובים של מריל גרבוס, מתחיל במקום אחד ותוך חצי דקה כבר נמצא במקום אחר לגמרי, ומסתיים במקום שלישי, שונה לחלוטין מקודמיו. כמות האירועים המוזיקליים בשלוש וחצי הדקות האלו היא פנטסטית. מצד שני, השיר הזה אף פעם לא מתפרק לגיבוב לא־מובן של רעיונות, אלא מצליח לרקוד כמו אקרובט על הנקודה החמקמקה שבה כל החלקים הרוטטים והמשתנים עדיין נשארים שלם אחד. שכלתני וחייתי, משוכלל ופרימיטיבי, מורכב ופשוט – איזה מסע הרפתקאות נהדר הוא האלבום הזה. [מפ3]



2. אז שומעים? Kurt Vile יופיע ב-12 באוגוסט בבארבי בתל אביב! [עברית]
3. Momus, אחד מכותבי השירים החריגים והמעניינים בבריטניה, יגיע להופעה באוזןבר בתל אביב ב-7 ביוני. כולה 50 שקל! בתגובות לאיבנט יש יופי של שירים לשמוע והמלצות מאנשים שנדלקו עליו לאורך השנים. הנה מבוא למומוס מאת דויד פרץ. [פייסבוק]



4. השבוע התחלתי לערוך בראש איזה מיקסטייפ ונזכרתי בקן נורדין, קריין־משורר־אוונגרדיסט שחדר למרכז הרדיו המסחרי של אמריקה ושידר במשך עשרות שנים את ה-Word Jazz, קריינות נפלאה, שובבה ומעמיקה, על גבי ג'ז. אם לא הכרתם אותו עדיין, רוצו להכיר. השבוע נתקלתי בווידאו מלפני 3 שנים, כשנורדין חגג 90 (הוא עדיין חי ופועל כיום!), והכניס צוות צילום לסטודיו הביתי שלו. אח, הקול האדיר הזה. [טיוב]
5. הדיסקים שלכם – אלה שעדיין יש לכם – לא יחזיקו לעד. למעשה, הם הולכים ומאבדים את המידע שעליהם. כתבה מעניינת לא על מות הדיסק, אלא על מות המידע ששמור על הדיסק, ואיך להציל אותו לפני שנהיה מאוחר מדי. [אנגלית]
6. And then you shoot your cousin, האלבום החדש של The Roots, סוף סוף כאן! האזינו לכולו במלואו ובשלמותו בפיצ'פורק. [סטרים]
7. גם Upside down mountain, האלבום החדש של יקירי קונור אוברסט, סוף סוף כאן! לו תוכלו להאזין במלואו ב-NPR, כפרה עליהם. [סטרים]



8. אוקיי, תקשיבו. "Brains" של הלהקה הישראלית הפנטסטית Cannons הוא נכון לעכשיו הקליפ הישראלי הכי טוב של 2014. הוא נראה מדהים, הוא ערוך מעולה, הוא מצולם בנזונה, הוא נראה – בדיוק כמו שהמוזיקה של קאנונז נשמעת – כמה רמות מעל רוב מה שקורה פה. איזה כיף של דבר. [טיוב]

קרא/י את המשך הפוסט

קחו עשרים שנה אחורה.

מאי 1994. אני בדיוק חוגג יום הולדת 12. ג'ינס קרוע, התחלה מהוססת של שפמפם. אני טועם בירה מכבי הרבה לפני שהיא חזרה להיות מגניבה, מעשן בהחבא מרלבורו לייטס כי אני בטוח שזה גורם לי להיות מגניב. אני יושב עם החברים שלי על השטיח מול הטלוויזיה אחר הצהריים והמוח שלנו הופך להר געש. השנה היא 1994, והקליפ החדש שלא מפסיקים להקרין ב-MTV נראה ככה:

העיניים שלי נקרעות לרווחה כמו העיניים של האנשים בקליפ. עד היום לקליפ הזה יש השפעה כמעט מיסטית עליי. הוא לופת אותי. ויחד איתו לופתות אותי הגיטרות האלו, והסינגל המונומנטלי, הגדול והנורא הזה, וההבנה שיש להקה כזאת, סאונדגארדן, והמוזיקה שהיא עושה היא לא נירוונה ולא גאנז ולא פרל ג'ם אלא צבע חדש לגמרי בעולם שלי.
היום, כשאני מכיר כבר מיליון להקות, להקה מעניינת נורא זה רק עוד תת-גוון לתמונה מאוד עשירה. אבל כשיש לך רק ארבעה צבעים ונוסף לך אחד חדש לגמרי, זה מרעיד את כל עולמך. ככה רעד עולמי מול "Black hole sun", במשך קיץ שלם.

1995. אני כבר בחטיבת הביניים והולך למסיבות שהן לא מסיבות כיתה. לפעמים גם רוקד, אפילו מתחיל לתקלט לחבר'ה בצורה פרימיטיבית, ובמסיבות תמיד מחכה שיגיע השיר המוזר ההוא, שלא נשמע כמו ד"ר אלבן ולא כמו קוליו אלא כמו הסבא המוזר והעקום של נירוונה. השיר האיטי הזה, שבעצם לא דומה לאף שיר מסיבה, שאין שום סיבה לשים אותו במסיבה, ובכל זאת שמים אותו בכל מסיבה ומסיבה והוא גורם לכולנו להרגיש כאילו בבת אחת עברנו לאיזו אגדה מעוותת של עמי ותמי עם חרקים במקום ממתקים. כשאתה בן 13 באסתטיקה של תחילת הניינטיז, עמי ותמי עם חרקים זה אולי הדבר הכי מגניב שאתה יכול להעלות בדמיונך. אני לא מבין אף מילה שהזמר שר, אבל אני זורק את הידיים לכל מיני כיוונים ושר בכל הכוח:

1999. ארבע שנים הן גלגול חיים שלם כשאתה מתבגר, ואני כבר אדם אחר. הפכתי מילד לנער ובגיל 17 כבר מתחילים לראות את תחילת הגבר. בעתיד יתברר לי שבניגוד לדי הרבה חברים שלי, שרק בדיעבד מצאו את נקודות האור בשנים המבלבלות והקשות של הנעורים, אני טבלתי כבר בזמן אמת באור השמש הזהוב והנפלא של תקופת הגילוי האינסופי הזו. אבל עוד מעט נגמר מילניום ונראה שהכל ישתנה, כולל אותי. בארבע השנים האלו הטעם המוזיקלי שלי הכפיל את גודלו פי מאה, ואני כבר מכיר את הפיקסיז לאורך ולרוחב. אני עדיין היחיד בחבר'ה שלי ששומע בבית אלבומים שלמים שלהם ולא רק את "Hey" או "Where is my mind", ואחר צהריים קיצי אחד אני יושב בחדר שלי ב"בניין י"ב" ורושם בפנקס שלי: "איך הגיטרות של הפיקסיז חותכות את העור יותר מכל להקה אחרת?". זו שאלה שעד היום לא ממש מצאתי לה תשובה. מתוך הדיסקמן השחור הקטן שמחובר למגבר ישן וחבוט שמחובר לרמקול יחיד שצורח בכל הכוח הצרוד שלו, השיר הזה עושה לי צלקות שנשארות עד היום:

2000. "מועדון קרב" מגיע לארץ, כולל הדקה האחרונה, המפוארת, שלו. פינצ'ר, הבן זונה הזה, הוא ידע בדיוק איפה ללחוץ בשניות האחרונות של הסרט כדי שאשאג מזעם ומתענוג:

2014.
אני מודה, חוץ מכמה שירים, אף פעם לא שקעתי בסאונדגארדן כמו ששקעתי בפיקסיז, אבל אתם יודעים מה? פאק איט. דיס איז נוט אבאוט מי. סאונדגארדן והפיקסיז מגיעים, סוף סוף, להופיע בארץ. אלו להקות ששינו לי ולכם את החיים, וזה לא משנה בכלל אם הן מגיעות עכשיו בשביל הכסף או בשביל המוזיקה. מה שמשנה זה שהן באות, ואיתן גם גוגול בורדלו שכבר פירקו פה כמה מועדונים בעבר והשאירו רק אבק, ועוד כמה להקות ישראליות, שארוזות כולן ביחד תחת הכותרת פסטיבל רוקנרולר, וזה קורה בשני ערבים רצופים, 17 ו-18 ביוני 2014, בבלומפילד. שזה מגוחך. זה מגוחך לגמרי. גיא של גיל 12 בחיים לא היה מאמין שדבר כזה טוב יקרה בימי חייו בארץ.

ובכל זאת, זה קורה.

ולא רק שזה קורה, אלא שיש לי כאן כרטיסים מלאים. לחלק. לכם. בחינם.
ג'יזס.

אז מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו על רגע מיוחד שהיה לכם עם המוזיקה של הפיקסיז\סאונדגארדן). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה למרב
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי בערב!

1. תתחילו בללחוץ פליי בנגן היפה הזה כאן למעלה ולשמוע את "קנגורו" של תעני אסתר. השיר הזה יצא לפני כמעט שנה שלמה, ומאז אני אוהב אותו ברצף. אבל בשבועיים האחרונים הוא פשוט מסתובב לי במוח ומסרב לצאת. אני מוצא את עצמי שורק אותו ברחוב, מפזם אותו לעצמי בלי לשים לב, שר אותו ברגעים של חוסר מעש. כשיצא אלבום הבכורה של תעני אסתר סימנתי לעצמי כמה שירים שאהבתי אבל לא נסחפתי איתם לגמרי. ה-EP הקטן שיצא לפני שנה לכד אותי לגמרי, ובראשו השיר הזה, שאני גם מתקלט בכל הזדמנות אפשרית. קודם כל, זה שיר חמוד להפליא בזכות החריזה שלו והעובדה שקנגורו זה חמוד. שנית, הוא נשמע בנזונה. מאז רוקפור לא שמעתי כזה פופ פסיכדלי מושקע בארץ, וזה לא מפליא שברוך בן יצחק הפיק וגם משתתף בקולות הרקע. שלישית, נו, איך אפשר לעמוד בפני השיר הזה? הוא קופצני כמו קנגורו. אין לי הסבר, זה פשוט שיר ענק. עכשיו אפשר בבקשה אלבום שני, תעני אסתר? [סטרים]



2. M. Ward יופיע בישראל!!! הזמר הכה־אהוב (עליי, לפחות) יגיע להופעת סולו אחת בלבד בתיאטרון גשר אשר ביפו, ב-25 ביוני. אושר גדול, שלא לומר חלום שמתגשם. [עברית]
3. בשנה שעברה התחיל להופיע בבלייזר מדור חדש של עוזי וייל, סטייל הטור האחורי האגדי שלו ב"העיר". אחרי כמה חודשים הוא נעלם בשקט גמור. כמה שמחתי לגלות השבוע שהטור המעולה של וייל חזר לאחרונה, הפעם באתר העצמאי "המקום הכי חם בגיהינום". הוא שם כבר מפברואר, אז יש כמה טורים להשלים, שזה תענוג. חבל שאין RSS למדור שלו, או דרך לעקוב רק אחריו. [עברית]



4. [תודה לעדי] מכינים משהו טעים? למה לרוץ כל הזמן מהסיר לספר המתכונים ובחזרה? הנה מדבקות־קעקוע של מתכונים: הדביקו את המתכון על הזרוע והוא ילווה אתכם לאן שלא תלכו במטבח. [פיקסלים]
5. הניינטיז ממשיכים לזרוח, הפעם עם סופרקאט פנטסטי (במוזיקה קראו לזה פעם מגה־מיקס) של Vocal hooks משירי ניינטיז. [טיוב]



6. קול, צליל, רעש – מאז ומתמיד היו לנו יחסים כפולים עם סאונד: יש סאונד שגורם לנו עונג (מוזיקה, למשל) וסאונד שגורם לנו סבל (צופר של מכונית) והרבה צלילים באמצע שאפשר להתווכח עליהם. כתבה גדולה באטלנטיק סוקרת את ההיסטוריה של יחסי האדם המערבי עם רעש, וטוענת ששינויי טכנולוגיה מהשנים האחרונות משנים בצורה מהפכנית את היחסים האלה. ומה מוזר? שבכתבה כזו גדולה על סאונד יש רק תמונות וטקסט, אבל אין סאונד. 🙂 [אנגלית]

קרא/י את המשך הפוסט

אוונגרדי כל העולם, התאחדו! מחר (חמישי) בערב יופיעו בבארבי תל אביב The Residents, מהקולקטיבים הפסיכיים והמשונים ביותר שאי פעם הפכו לאגדת רוק.

ההרכב, שקם בסן פרנסיסקו ב-1970 ומאז, כפי שניסחו את זה מעולה בשבילי יחסי הציבור של ההופעה הזו, הם "הכירו לעולם את העירוב החלוצי בין ז'אנרים כמו סימפוניות קלאסיות, אלקטרוניקה, ג'ז, דיסטורשן גיטרות, פילוסופיה אומנותית סוריאליסטית, הופעת לייב תיאטרלית וגישה מוזיקלית סאטירית".

בקיצור, אם אי פעם אהבתם את קפטן ביפהארט, או לצורך העניין את הקצה האוונגרדי של הביטלס – אז או שאתם תאהבו את הרזידנטס או שאתם כבר אוהבים אותם.

אלחנדרה לוי, מתופפת להקת Suicidal Furniture​, כתבה לנו כמה מילים על החשיבות של הרזידנטס. הן מופיעות פה מיד אחרי מיקסטייפ הטעימות שהיא ערכה במיוחד בשבילנו:

בפעם הראשונה שנתקלתי ברזידנטס, התלהבתי לגלות את המקור של המוזיקה האוונגרדית שאני כל כך מושפעת ממנה, השורשים של היצירה שלי. המוזיקה שלהם גורמת למאזין להיכנס לתוך עצמו למסע של התגלות, בו הוא פוגש את השדים המוסתרים שבו. אני מניחה שהכאוס הפנימי של הפגישות האלה משתקף בתנועה האנרגטית של המוזיקה שלהם. איך שהוא, הם השכילו לתרגם את תחושות התסכול והנחמה לסאונד ומוזיקה. הרזידנטס פתחו דלת לשבירת גבולות והודות לכך נתנו לגיטימציה לאמנים אחרים ללכת בדרכם; לנסות ולשחק נגד הקונבנציות המקובלות בתעשיית המוזיקה.

העובדה שהרזידנטס שומרים על האנונימיות שלהם מאפשרת לדמיון להיות המגבלה היחידה. היא מאפשר לכל מאזין לפרש את המוזיקה בדרכו ולפתח מציאות סוריאליסטית, שהיא כלי המאפשר לך להשתחרר מביקורתיות. אני חושבת שהם לובשים מסכות עיניים כדי להזכיר לנו לפתוח את העיניים שלנו תמיד. כדי לקבל את כל מה שאנחנו רואים בלי פחד וללא ביקורת.

הדרך שהם מתייחסים למוזיקה שלהם, מזכירה לי לא לקחת שום דבר יותר מדי ברצינות. המטרה היא לשחק, לגלות דברים חדשים. לא לעשות רק עבור כסף, להזכיר לנו שאין כללים ביצירתיות, ואם יש כמה, אז הם רק נועדו שנשבור אותם.

מהרזידנטס למדתי לפתוח תהליך יצירתי מבלי שיהיה לי מושג היכן הוא יסתיים.