אוונגרדי כל העולם, התאחדו! מחר (חמישי) בערב יופיעו בבארבי תל אביב The Residents, מהקולקטיבים הפסיכיים והמשונים ביותר שאי פעם הפכו לאגדת רוק.

ההרכב, שקם בסן פרנסיסקו ב-1970 ומאז, כפי שניסחו את זה מעולה בשבילי יחסי הציבור של ההופעה הזו, הם "הכירו לעולם את העירוב החלוצי בין ז'אנרים כמו סימפוניות קלאסיות, אלקטרוניקה, ג'ז, דיסטורשן גיטרות, פילוסופיה אומנותית סוריאליסטית, הופעת לייב תיאטרלית וגישה מוזיקלית סאטירית".

בקיצור, אם אי פעם אהבתם את קפטן ביפהארט, או לצורך העניין את הקצה האוונגרדי של הביטלס – אז או שאתם תאהבו את הרזידנטס או שאתם כבר אוהבים אותם.

אלחנדרה לוי, מתופפת להקת Suicidal Furniture​, כתבה לנו כמה מילים על החשיבות של הרזידנטס. הן מופיעות פה מיד אחרי מיקסטייפ הטעימות שהיא ערכה במיוחד בשבילנו:

בפעם הראשונה שנתקלתי ברזידנטס, התלהבתי לגלות את המקור של המוזיקה האוונגרדית שאני כל כך מושפעת ממנה, השורשים של היצירה שלי. המוזיקה שלהם גורמת למאזין להיכנס לתוך עצמו למסע של התגלות, בו הוא פוגש את השדים המוסתרים שבו. אני מניחה שהכאוס הפנימי של הפגישות האלה משתקף בתנועה האנרגטית של המוזיקה שלהם. איך שהוא, הם השכילו לתרגם את תחושות התסכול והנחמה לסאונד ומוזיקה. הרזידנטס פתחו דלת לשבירת גבולות והודות לכך נתנו לגיטימציה לאמנים אחרים ללכת בדרכם; לנסות ולשחק נגד הקונבנציות המקובלות בתעשיית המוזיקה.

העובדה שהרזידנטס שומרים על האנונימיות שלהם מאפשרת לדמיון להיות המגבלה היחידה. היא מאפשר לכל מאזין לפרש את המוזיקה בדרכו ולפתח מציאות סוריאליסטית, שהיא כלי המאפשר לך להשתחרר מביקורתיות. אני חושבת שהם לובשים מסכות עיניים כדי להזכיר לנו לפתוח את העיניים שלנו תמיד. כדי לקבל את כל מה שאנחנו רואים בלי פחד וללא ביקורת.

הדרך שהם מתייחסים למוזיקה שלהם, מזכירה לי לא לקחת שום דבר יותר מדי ברצינות. המטרה היא לשחק, לגלות דברים חדשים. לא לעשות רק עבור כסף, להזכיר לנו שאין כללים ביצירתיות, ואם יש כמה, אז הם רק נועדו שנשבור אותם.

מהרזידנטס למדתי לפתוח תהליך יצירתי מבלי שיהיה לי מושג היכן הוא יסתיים.