אתמול בלילה, בסוף ההופעה המסחררת של Ibeyi בבארבי, פגשתי זמרת ישראלית אהובה שלא ראיתי מלא זמן, זמרת מהסוג שאני ואלפי אנשים אחרים נמסים כשהיא פותחת את הפה ושרה. וכל מה שהיא רצתה לדבר עליו זה המגזין החדש שאני מוציא עם יובל סער, וכמה זה ממלא אותה השראה וקנאה לראות מישהו יוזם כזה דבר. וזו זמרת שהוציאה 3 אלבומים עצמאיים שזכו להצלחה אדירה, כן? יוזמה לא זרה לה.

אז חשבתי לענות פה, דרך סיפור קטן שקרה לי לאחרונה, על שאלה שאני נתקל בה הרבה לאחרונה: ״איך השגת את _____ להשתתף ב_____?!״

התשובה הקצרה היא: ניסיתי.

זה דייב אגרס:

(מאז שדיוויד בואי מת יש לי חרדה אוטומטית בכל פעם שאני רואה דיוקן של מישהו מפורסם, אז תנו לי רק להבהיר: הוא חי)

אתם אולי מכירים את השם דייב אגרס. אם אתם תולעי ספרים, בוודאי קראתם או לכל הפחות נתקלתם באחד מספריו שתורגמו לעברית – יצירת קורעת לב של גאונות מרעישה (היה מועמד לפוליצר, זכה בערימה של פרסים אחרים), מהו המה, זייתון או עוד תדעו את מהירותנו.

אבל בשבילי, אגרס הוא יותר מעוד סופר טוב. הוא קצת החלום של מה שהייתי רוצה להיות: הוא כותב מעולה ודי נטול אירוניה אף על פי שהוא מיומן בשלל כלי כתיבה פוסטמודרניים שבדרך כלל באים בילט-אין עם אירוניה (התיאור הכי טוב לכתיבה שלו שנתקלתי בה הוא ״הוא יכול לכתוב על כל דבר ולגרום לו לזהור ולעשות סלטות באוויר על הנייר״).

אבל חשוב לא פחות: הוא גם יזם תרבותי חסר מנוח. ולא אכפת לו כלום חוץ מלעשות מה שהוא מאמין בו.

אחרי שהגיח לרשימות רבי המכר האמריקאיות עם רומן הבכורה שלו, הוא דפק פנייה לא לגמרי בלתי צפויה אבל כן מאוד לא שגרתית: הוא החליט אור הזרקורים זה אחלה והכל, אבל הוא לא שווה הרבה אם אתה לא משתמש בו כדי לחמם אחרים.

אז הוא הקים בית הוצאה לאור עצמאי בשם McSweeny's, שהוא אחד הדברים הכי משמחים שקרו בעולם (בין היתר הם מוציאים את המגזין העצמאי הפנטסטי וההרפתקני The Believer, הוציאו שם את Song Reader (ספר התווים של בק), ספרים של ניק הורנבי, ספרי ילדים וכל הדברים הטובים שיכולים לצאת על נייר), הקים עמותה שעוזרת לסטודנטים ועוד אחת שמקדמת כתיבה אצל ילדים, וכל הזמן הזה הוא לא מפסיק לכתוב: רומנים, ספרי עיון, ספרי ילדים, תסריטים (״ארץ יצורי הפרא״ זה שלו), ביקורות. הוא תחנת כוח אדירה של יצירה ויוזמה שרובה מתנקזת למילים על נייר.

אז אין זה פלא שהדבר הבא קרה: לפני כמה חודשים, בדיוק כשיובל ואני התחלנו לעבוד על הגליון השני של ״אתה נמצא כאן״, נתקלתי בטקסט קצר ועוצר נשימה של אגרס במגזין אמריקאי. קראתי אותו, ואז קראתי אותו שוב. וחשבתי את מה שאני כמעט תמיד חושב כשאני קורא משהו של אגרס: איזה בן זונה. ואז: זה מרהיב, אני חייב לשלוח את זה למלא אנשים שאני מכיר.

ואז, באמצע הלילה, מצאתי את עצמי יושב ומתרגם את כל הטקסט שלו, בלי יותר מדי מחשבה על מה לעשות עם זה. אבל הייתי כל כך בתוך הטקסט הזה שרציתי לטבול בו את שתי ידיי. תרגמתי הכל בכמה שעות, ולמחרת שיפצתי ושכתבתי, ואז אמרתי: רגע.

למה שהטקסט הזה, שעוסק בטיסה קצרה במטוס קל, לא יופיע בגליון החדש של ״אתה נמצא כאן״?

והנה התשובה לשאלה שבכותרת – איך שכנעתי סופר מפורסם להשתתף במגזין העצמאי שלי? – פשוט העזתי. וזה לא דרש כל כך הרבה תעוזה, אלא רק את האמונה שלא יזיק לנסות.

גיגלתי כמה דקות עד שמצאתי כתובת מייל של 826Valencia, פרויקט ספרותי נוסף שאגרס הקים (בעזרת כסף מפרס ספרותי שזכה בו), ושלחתי לשם מייל קצר. הוא הלך משהו כמו:

שלום, קוראים לי גיא ואני עורך־שותף במגזין עצמאי בעברית שנקרא… אנחנו עובדים על הגליון הבא שלנו, והתאהבנו כליל בקטע ״להבין את השמיים״ הזה של דייב אגרס. נהיה מאושרים עד הגג אם נוכל לתרגם ולהדפיס אותו בעברית. עם מי אנחנו צריכים לדבר כדי לקבל רשות?

זה לקח כמה שבועות, אבל בסוף ענתה לנו העוזרת של אגרס, הבטיחה שתברר, ואחרי עוד שלושה ימים הגיעה תשובה חיובית:

דיברתי עם דייב והוא מוסר שזה כבוד גדול והוא ישמח מאוד אם תדפיסו את ״להבין את השמיים״ בעברית. עשה מה שאתה צריך לעשות, ותעדכן אותי אם אתה צריך עוד משהו.

וזהו.

אני חושב שהרבה אנשים נעצרים בשלב של ״וואו, זה היה יכול להיות מדהים אם…״. וזה באמת יכול להיות מדהים. למה שלא תמצאו את המייל או הטלפון של האיש ותשאלו אותו אם אולי בא לו להשתתף. יכול להיות שלא, אולי אפילו סביר להניח שלא. אבל אולי, אולי כן. ואז זה באמת יהיה מדהים.

ולא צריך להיות הוט שוט. זה לא אתגר קרת המפורסם בחוגי הספרות של ארה״ב ששלח לאגרס מייל, זה איזה בחור שהוא מעולם לא שמע עליו. אבל הוא הסכים, ולשמחתי זה קרה לי לא מעט פעמים בחיים. כל מה שצריך הוא לבקש. מה יש לכם להפסיד?

כמובן שאם תרצו לקרוא את התרגום שלי לקטע של אגרס תצטרכו למהר ולהזמין את אתה נמצא כאן 2 לפני שהמכירה נגמרת. אבל אם באה לכם רק הצצה, הנה קטע קטן מתוכו, מוקרא על ידי ועל ידי יוסי בבליקי (הטקסט כתוב כמעין דיאלוג פנימי):

 

 

הסיפור שלי עם גרג דולי

מאת ניצן פינקו

פרק 1: The Invisible Band
הימים היו ארוכים ומלאים בחיפושים ותגליות. כמו מגלת ארצות סבלנית במיוחד הייתי מחכה לשעה 19:00 כדי להתחבר לאינטרנט (כי זה היה זול יותר! זוכרים/ות?), מחכה שהציור של הטלפון הקטן יתחלף על המסך, ומתחילה לחפש. המטרה הייתה למצוא עוד אנשים שאוהבים את הסמשינג פמפקינז. בילי קורגן והחבורה היו כל העולם שלי באותן השנים, והייתי חייבת לחלוק את האהבה האדירה הזו עם עוד מישהו. באחת מהתכתבויות האימיילים המשונות שלי כתב לי בחור מחיפה שאם אני אוהבת את הפמקפינז אני פשוט חייבת להקשיב לאפגן וויגז. אבל אין יוטיוב, כי הוא עוד לא הומצא, ולמרות שאני נשארת ערה בכל יום כל הלילה כדי לנסות לראות קליפים של להקות מסתוריות ב Alternative Nation או Flipside, אני מעולם לא נתקלת בוויגז. אני בתיכון ולא יכולה להשקיע כסף באלבום של להקה לא מוכרת, ואין דרך אחרת לדעת מי הם.

פרק 2: Teenage Wristband
המוכר בחנות הדיסקים בקניון חולון מושיט לי ברבורים לבנים על רקע שחור, ואומר לי שנראה לו שאני אוהב את זה. זו הצעה ישירה, פשוטה, מאד כנה, בלי יומרה או מסיונריות. אני מאזינה לכל האלבום מההתחלה ועד הסוף בחנות, ומתאהבת לגמרי, אבל מחליטה בצעד אמיץ לא לוותר על הרכישה המתוכננת שלי לאותו היום – האנפלאגד של אליס אין צ'יינס. Twilight נשאר בחנות, ומחכה עוד המון שנים עד שאגלה אותו מחדש.

פרק 3: Black Love
אחרי יום ארוך של למידה למבחן באוניברסיטה אני מחליטה לקפוץ לחור בשחור. האצבעות נעצרות בדפדוף על אלבום שקורא לי, ואין דרך חזרה. העורב על עטיפת האוסף של האפגן וויגז אומר לי שהוא צריך ללכת איתי הביתה ואני לא יכולה להגיד לו לא. למה? אני בכלל לא אוהבת את דולי. בשלב הזה ראיתי אותו פעמיים, ובשתיהן באתי רק בשביל מארק לנגן. אבל בבית אני שמה את הדיסק במערכת ולא מפסיקה להקשיב לו ברצף בכל החודשים הבאים.
התשוקה של דולי סוף סוף תופסת אותי ולא משחררת. הסליזיות של ג'נטלמן כבר לא דוחה אלא מסקרנת, ובעיקר מרשימה: ההתעקשות להתעסק בכל מה שאנחנו רוצים להסתיר, הקול המתפרץ והחרוך שמאיים לשרוף הכל.

פרק 4: Lost in the Woods
כשדולי עומד באמצע הבמה ומכה בתוף שעומד על הרצפה הוא בספירה אחרת: הוא חלק משושלת של מטיפים, מספרי סיפורים שחורי עיניים, שאמאנים שעומדים מסביב למדורה ומכשפים רק עם המילים שלהם. כל מילה ב-״Lost in the Woods״ מפזרת אדוות הדים שמגיעים עד אליי למרפסת של הבארבי. האפגן וויגז בשיאם בהופעה הזו, שעד היום זכורה לי כתעתוע אפוף קסם .

פרק 5: Going To Town
שישי בערב, כולם בארוחות משפחתיות ואני נוסעת לאולפן לשיחה עם לוס אנג'לס. בצד השני גרג דולי, אני האחרונה בסבב ראיונות שנמשך מי יודע כמה זמן, אבל הוא אדיב, צ'ארמר. בתחילת אותו השבוע דיוויד בואי עזב את העולם. ודולי אומר לי: "אם את חושבת על זה, הוא שחרר את התקליט 3 ימים לפני שהוא מת. הוא עשה פוטו סשן ביומולדת שלו, 3 ימים לפני שהוא מת. הנושאים חיים, מוות והתעלות נמצאים בכל האלבום. הוא אצר את המוות שלו: הדרך שבה הוא חי את החיים שלו והדרך שבה הוא מת, הוא עשה את זה כמו יצירת אומנות. הוא היה אמן לאורך כל הדרך, עד הסוף". אני אומרת לו שהרגשתי רע שלא הבנתי את הרמזים שבואי שתל לאורך Blackstar. "זה היה שם, אבל לא יכולתי לראות את זה", אני אומרת. "זה טוב, הוא לא רצה שתראי את זה. בגלל זה הוא לא אמר לאף אחד שהוא גוסס. הרמזים שהוא השאיר לך, היו לך 3 ימים לפענח אותם. ואחר כך הוא הלך. אני חושב שזה יפהפה, אני שמעתי את אותו הדבר שאת שמעת וגם אני לא ידעתי. וזה גרם לי לחייך, שהוא עשה את זה בתנאים שלו. זו פרידה יפהפיה."

ראיון עם גרג דולי ישודר ברדיו הקצה ביום שני, 22.2, בשעה 15:00.
גרג דולי יופיע ב-27 בפברואר בבית מיומנה ביפו וב-28 בפברואר בבארבי, תל אביב, הופעה שתשודר בשידור חי ברדיו הקצה.

אנחנו מחלקים 2 כרטיסים במתנה, ואם אתם רוצים ללכת על בטוח, הנה כרטיסים בהנחה לקוראי העונג!

*תודה ענקית ומיוחדת להילה דגן על הכל

אז מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו איך גיליתם את גרג דולי). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לניצן!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד שישי בערב בלבד!

1. אז יש אלבום מחווה חדש לשיריו של זמר הבלוז האגדי בליינד וילי ג׳ונסון, עם ביצועים של גיבורים כמו טום וייטס, שינייד אוקונור, קאובוי ג׳אנקיז, בליינד בויז אוף אלבמה וריקי לי ג׳ונס. וזה אחלה אחלה אחלה אלבום מחווה: השירים פצצה והביצועים ברובם נהדרים. לא ״מעניינים״, לא ״חדשניים״, אלא פשוט נהדרים, נהדרים במובן של מוזיקת פולק וקאנטרי, כלומר נהדרים כי הם מרגישים מהבטן, מהנשמה, ולא מהראש. קייס אין פוינט: לוסינדה ויליאמס. כמו כל שאר המוזיקאים שמשתתפים במחווה הזו, לאורך הקריירה שלה ויליאמס יצקה את החיים והאישיות והדם הפרטי שלה לתוך תבניות שהיא קיבלה מהקאנטרי, מהפולק, מהרוקנרול ומהבלוז. אצל שלושה מהם (לא הפולק), מה שחשוב הוא שני דברים: אותנטיות (אני רוצה להאמין לך) ותנועה (אני רוצה לרקוד את זה). בהשתרגויות ובפיצולים של הנהרות המוזיקליים האלה, איפשהו באיזור שנות השישים האתוס התפצל, וזה הפך לאו שאני רוקד לצליליך או שאני לגמרי מאמין לך. ויליאמס בחרה בשביל השני, ואני מאמין לה. אני מאמין לה כשאני שומע את השירים הנפלאים שלה, ואני מאמין לה גם כשאני שומע אותה שרה שיר שכתב מישהו שנולד 56 שנה לפניה ומת לפני שהיא נולדה. הביצוע שלה ל-"God don't never change״ מתוך אלבום המחווה הזה הוא, בעצם, הביצוע הכי מעפן. הוא עצל, אין בו חידוש גדול, אין בו משהו שלא שמענו קודם, בטח לא מלוסינדה. אבל האתוס המוזיקלי שבתוכו יוצרת ויליאמס הוא האתוס שבו יוצרים, לצורך העניין, הקאונטינג קרואוז המושמצים שלא בצדק: הדגש הוא לא על להציע רעיון חדש, אלא לשכלל רעיון ישן, ליישם אותו באותה תשוקה ואמת וקריעת תחת ואמונה כאילו היה רעיון חדש שאתה המיסיונר היחיד שלו בעולם. ואת זה ויליאמס יודעת לעשות טוב יותר מרוב הזמרים האמריקאיים כיום. והביצוע הרגיל והשגרתי שלה הוא הביצוע האהוב עליי בינתיים באוסף הזה, אפילו יותר מהביצוע המרעיש של טום וייטס ל-"John the revelator״, שיר שאני אוהב יותר כשיר. אני אוהב, מעריך, מעריץ את וייטס, רוצה לשבת במגרש הגרוטאות שלו ולדבר איתו על מוזיקה. אבל ללסוינדה אני מאמין. אני רוצה להיות חבר שלה שנים, לשבת איתה לקפה של שעות ולדבר על החיים. וזה, זה לא לרדוף אחרי החדש. זה להסתכל על הקיים ולהשקיע בו את כל כולך. [מפ3]
2. מי זה בא? DIIV, זה מי! 13 באפריל, רידינג 3, תל אביב. [עברית]
3. A place to bury strangers ירעידו את קירות הבארבי ת״א ב-18 באפריל. האביב הזה מתחמם לאללה. [עברית]
4. נפתחה מכירת הכרטיסים המוקדמת-מאוד לפסטיבל יערות מנשה! אין עדיין ליינאפ, אבל זה מה שהופך את מכירת הכרטיסים הזו למוקדמת.
5. קניתם כבר עותק של אתה נמצא כאן 2? נכון, יש עוד 11 יום לרכוש עותק (והנחה אם אתם קונים לחבר), אבל האמינו לי, מספר החברים שלי שתכננו לקנות את הגליון הקודם ואז שכחו ואז נגמרה להם המכירה ועד היום אין להם עותק – הוא מספר גדול. אל תהיו כמוהם. קנו עכשיו וזהו. [הדסטארט]
6. התראיינתי קצרות לטיים אאוט אפרופו אתה נמצא כאן. [עברית]
7. חוללו לכם עטיפה לאלבום החדש של קנייה ווסט. [אנגלית]
8. רדיו הקצה ישדר בשידור חי את ההופעה של גרג דולי בבארבי ב-28 בפברואר. [פייסבוק]
9. מבסוט רצח על התכנית שלי ברדיו הקצה משלישי הזה. קחו את כל התכנית להאזנה, יש בה מלא דברים חדשים שריגשו אותי וגם חוגגים ימי הולדת לאלבומים של ג׳ון פרושיאנטה, דה נייף וניק קייב. [סטרים]
10. תוסף אמיתי לגמרי לדפדפן כרום שחוסם הכל חוץ מפרסומות. יופי, אינטרנט. [אנגלית]
11. אלבום חדש ל-Yuck! סטרים לכל האלבום ב-NPR! סימני קריאה! [סטרים]
12. באתר תסגביר לי אפשר לבקש הסבר על כל דבר, ולקבל הסגבר מגבר חסר סבלנות. [אנגלית]
13. פאק, האלבום הפארודי הזה על Sun Kil Moon נשמע אמיתי באופן מפחיד. [בנדקאמפ]
14. השטות הכי נפלאה שראיתי לאחרונה בנוגע לדונלד טראמפ. [תפעילו רמקולים]



15. [תודה לרוי] אם גם אתם, כמוני, מתגעגעים לתכנית האגדית 120 דקות של MTV, ששודרה בלילות והרחיבה מאוד את האופקים המוזיקליים של כל חובב מוזיקה באשר הוא, אז הנה אתר שישמח אתכם עד הגג: ארכיון 120 דקות לא מכיל למעשה אף תכנית מלאה של 120 דקות, אבל הוא כן מאנדקס בצורה נוחה את כל התכניות ששודרו מ-1986 ועד 2013, כולל כל שיר ושיר ששודר בכל תכנית, כלינק יוטיוב. וואאאאאאאאאאו, איזה אוצר. זה אוצר לאנשים שזוכרים את התכנית מרחיבת האופקים בזמן אמת, וגם לכל מי שמתעניין היום במוזיקה האלטרנטיבית של 30 השנה האחרונות. כמה בא לי עכשיו לדפוק מרתון יוטיוב של כל התכניות מהניינטיז. והאמת? האמת היא שבעיניי התכנית הזו נהייתה הרבה יותר מרתקת ככל שהניינטיז נגמרו ושנות האלפיים התחילו, והתערובת המוזיקלית התחילה לשלוח ידיים עמוק יותר לתוך אלקטרוניקה, (נו) מטאל והיפ הופ. ב-2003 לא היה חריג להיתקל באותה תכנית בקטעים של אנדרוורלד, אואזיס, פישרספונר, רויקסופ, וייט סטרייפס וגאסגאס. גוד שיט. [אנגלית]
16. מבקר הרוק האגדי גרייל מרקוס, כותב כבר עשור טור חודשי, שבו הוא כותב בכל פעם, בדרכו המרקוסית, על 10 פריטים תרבותיים – שיר, סרט, שיחה שהוא שמע ברחוב, ספר. החל מהחודש, הטורים החדשים האלה מתפרסמים בפיצ׳פורק. [אנגלית]
17. הדפיסו לכם אחד מ-14 הפוסטרים המהממים האלה, שנוצרו לפי הזמנה של NASA. הם מציעים הורדה בחינם של קבצים באיכות הדפסה. [אנגלית]
18. מאוהב קשות בטניה דונלי ולכן שמח עד הגג שאחרי עשור שלא הוציאה ממש שום דבר, יש לה שיר חדש, יפה לאללה, בשם "Tooraloo״. קלאסיק דונלי. ושמעתם שהלהקה שלה, Belly, מתאחדת? יששששש. [סטרים]
19. ככה נשמע המקום הראשון במצעד ההיפ הופ האמריקאי, מ-1989 עד היום. מגניבי. [משהו כזה מגניב]
20. אוהבינג את קטע הספוקן וורד ״עשיתי״ של ג׳ימבו ג׳יי. [טיוב]
21. [תודה לזהר] ג׳סטין ורנון AKA בון איבר בקאבר יפהפה ל-"Love more״ של שרון ון אטן. האחים דסנר מ-The National נחלצים לעזרתו. [טיוב]
22. מת על הסרטון הזה שרץ בכל מקום בשבוע האחרון: ההיסטוריה של יפן על הרבה יותר מדי קפאין. [טיוב]



23. 11 ריקודים שלמדנו מהנסיך המדליק מבל אייר. היי, זוכרים שבחמישי הזה אני מתקלט מסיבת ניינטיז? בואו. [עברית; פייסבוק]
24. לשיר איתה הוא פרויקט מחווה מרשים לאללה לשושנה דמארי במלאת 10 שנים למותה. לא פחות מ-37 קאברים חדשים לשירים שלה, ממבצעים מגוונים לאללה. הנה טעימה זריזה מהרשימה: כהן@מושון, מיקי גבריאלוב, דורי בן זאב, שילה פרבר, דפנה ארמוני, קווינטה וחצי, ג׳וזי כץ, דוד לביא, דניאלה פיק ועוד המונים. האזנה חופשית בלינקטון. פשששש. [סטרים]
25. ״Good to love״, שיר חדש של FKA twigs. אולי הכי שגרתי שלה עד עכשיו. [טיוב]
26. [תודה לאיל] מקהלה של 500 אנשים שרה את ״Space oddity״ של דיוויד בואי?! הו, צמרמורות. השיר מתחיל בערך דקה לתוך הסרטון. [טיוב]
27. לכאורה אני אמור לשנוא את ״Temptation״, שיר חדש של הלהקה הישראלית Autoscopy. יש בו מלא דברים שאני בדרך כלל לא אוהב, בשירים אחרים, אבל איכשהו, פה משהו לגמרי עובד לי. זה קצת כאילו מיוז ו-ELO כתבו ביחד שיר. [טיוב]
28. הפונט Memoir משתנה ככל שמשתמשים בו, בדיוק כמו זיכרון אמיתי. [אנגלית]
29. עף על הפרויקט החדש של טריקי, Skilled Mechanics, שאפשר וממש כדאי לשמוע במלואו בבנדקאמפ של טריקי. הנה גם קליפ ראשון, ״Boy״, שהוא סבבה אבל בחירה מוזרה לקליפ כי הוא רחוק מלהיות השיר הכי טוב באלבום המצוין הזה. [בנדקאמפ, טיוב]



30. אני אוהב את הבלוג ״סלואו״ של תנועת ההאטה, ובמיוחד הנהנתי בנחרצות לאחרונה מול הפוסט ״דברים שאני לא מאמין שפעם הייתי קונה״. נראה לי שתמצאו את עצמכם שם. [עברית]
31. טור דעה חריף של Killer Mike: חופש דיבור, אלא אם כן זה ראפ. [אנגלית]
32. לא חשבתי שאשמע שיר דיסקו עם הקול של נועה בביוף, אבל זה בדיוק מה שקורה ברימיקס שרקח יואב בריל ל-״Friend״ מהאלבום האחרון של בביוף (גם את הגרסה המקורית בריל עיבד). האזינו והורידו בחינם בבנדקאמפ. ואם אתם חושבים שתוכלו לרקוח רימיקס יותר טוב מזה של בריל, בבקשה: רונן רוט, שהקליט ומיקסס את האלבום, העלה את כל הערוצים המקוריים של ״Friend״ להורדה והוא מפציר במפיקים ומוזיקאים להביא רימיקס משלהם. מי שישלח את הרימיקס הכי טוב יזכה לסשן אולפן אצל רוט למיקסים, הקלטות או סתם קפה ועצות מהמומחה. [בנדקאמפ; קבצים]
33. אוהבינג את ״Ain't coming back״, שיר ישראלי חדש של דורין יאני והלהקה, שנשמע כמו קאנטרי אבל אירי אבל עם כלי נשיפה, משהו מגניב לגמרי. [סטרים]
34. יס! ״Tom tom״, שיר חדש מתוך אלבום חדש של Holy fuck, שמנגנים אלקטרוניקה חיה לגמרי. [סטרים]
35. [תודה לרוית] שהכירה לי את ״Move״, שיר חדש של בחור בשם Rat Boy שנשמע, כפי שהיטיבה רוית לאבחן, כאילו הביסטי בויז הקליטו שיר עם פאטבוי סלים. כמה פאן! התגעגעתי למוזיקה כזאת. [טיוב]
36. Bompton היא סדרת רשת חדשה של Noisey על קומפטון ועל החשיבות שלה אצל קנדריק לאמאר. [טיוב]
37. ״Fallin' rain״ הוא כנראה הסינגל הרשמי הראשון מתוך האלבום הנפלא של קארל בלאו, מוזיקאי אמריקאי שמוציא המון המון המון דברים ומנגן בהמון המון המון פרויקטים כבר כמעט עשרים שנה, אבל רק עכשיו מוציא אלבום שמכוון לקהל גדול יותר. זה אלבום מהצד הטוב של הקאנטרי, עם קאברים נהדרים וגם עם הפקה נפלאה של טאקר מרטין (המפיק והבעל של לורה וירס, שהפיק גם את הדצמבריסטים ועוד טובים). שכחתי לגמרי אבל תמכתי באלבום הזה בקיקסטארטר ובסוף 2015 קיבלתי עותק דיגיטלי שלו, והוא פנטסטי. לרשת הוא אמור לצאת רק במאי, אבל עד אז, תקשיבו לגשם הנופל. [סטרים]



38. הקורא ירדן אבני שלח לי השבוע לינק וכתב עליו כמה משפטים כל כך לעניין, שאני פשוט מפנה לו רגע את הבמה: ״הדבר שהכי עצבן אותי באלבום החדש של קנייה ווסט, הוא שבגלל שאין לי Tidal עדיין לא שמעתי אותו. ניסיתי לנמק את עצמי בכך שאם כבר לשחרר מוזיקה לסטרימינג, אז לכל השירותים, כי זה לא פרוייקט אקסקלוסיבי למנויי טיידאל בלבד, אלא אלבום אולפן ראשון של קנייה ווסט מזה שלוש שנים, שעברנו המון הייפ וטיזינג ושמועות כדי לשמוע אותו, ואין שום סיבה שאני אעשה עכשיו מנוי בטיידאל אם יש לי כבר ספוטיפיי\אפל מיוזיק\כל פורמט שמעניק שירות סטרימינג נוח. ועכשיו, נתקלתי במאמר הזה שהוביל אותי למחשבה חדשה – איך נקודת המפנה שעידן הסטרימינג נמצא בה משפיעה עלינו. כבר אין שירות אחד שמכיל את כל המוזיקה ללא הגבלה – אמנים מחליטים, בצורה שכבר נראית שרירותית, להזרים את המוזיקה שלהם בשירות אחד אבל לא בשירות אחר. התחרות בין שירותי הסטרימינג על אקסקלוסיביות מובילה לתסכול ובלבול של הצרכנים, שכבר לא יכולים להסתמך על שירות אחד כדי לשמוע את כל המוזיקה שהם רוצים בצורה נוחה, ולכן לאט לאט חוזרים לפיראטיות והטורנטים שכבר היה נראה שלא יהיה צורך בהם בתקופת המונופול היחסי של ספוטיפיי על הסטרימינג, וזה מוביל את כל השירותים האלה להפסיד כסף. המאמר הקצרצר הזה בעיקר מדבר על איך אנחנו כצרכנים מגיבים לשינוי הזה, ובי עולה שאלה איך כל ההפסדים והתחרויות האלו ישפיעו על השירותים האלה, שיבינו בקרוב שהם צריכים לבצע צעד דרמטי כדי למנוע מעוד משתמשים לעזוב״. [אנגלית]




39. אם כבר פתחנו בזמרת אמריקאית (יחסית) מבוגרת שרגליה עומדות עמוק בשורשיה של המוזיקה האמריקאית (בלוז, קאנטרי, פולק), בואו נסגור עם דור אחד אחורה. מייוויס סטייפלס גדולה מלוסינדה ויליאמס ב-27 שנה, מה שאומר שהיא באמת הייתה יכולה להיות האמא שלה, רק שזה היה מעלה שאלות משונות, יען כי סטייפלס שחורה ו-ויליאמס לבנה. אבל הביצוע שפותח את העונג הזה לא שונה בטירוף מהביצוע שסוגר אותו. הרכב בסיסי מאוד, מוזיקה פונקציונלית, שב-2016 אנחנו מקבלים כמובנת מאליה, כמעט שקופה. וזמרת פנטסטית. סטייפלס שרה על במות ובאולפנים כבר יותר משישים שנה, מאז התחילה להופיע עם המשפחה שלה, The Staples Singers. היא מעולם לא ממש הפסיקה, ובשנים האחרונות היא שוב נוסקת, הרבה בזכות עבודה חכמה עם מפיקים חכמים: ריי קודר הפיק לה אלבום וג׳ף טווידי הפיק לה שניים (הם נכנסו לנעליים גדולות – קרטיס מייפילד הפיק לה אלבום אחד בסבנטיז, פרינס הפיק לה שניים), ועכשיו היא עולה לעוד סיבוב. אלבום חדש בפתח, ואני לא יודע מי על ההפקה אבל החוכמה של סטייפלס הפעם היא לאסוף כמה מכותבי השירים הכי טובים על הפלנטה ולהזמין מהם שיר. רק תציצו ברשימה הזו: ניק קייב, ג׳סטין ורנון (בון איבר), אם וורד, נקו קייס, אלו בלאק, מריל גרבוס (טיון יארדז). ״Dedicated״, הסינגל החדש מתוך האלבום, מזכיר שעד כמה שרשימת התורמים הזו מרשימה, היא לא מרשימה כמו האישה שלרגלה כולם עלו. כל זמרת אחרת בת זמננו הייתה מייבבת את השיר הזה, או צועקת אותו, או מתאמצת אותו. סטייפלס שטה בו כמו הייתה כריש במים, בלי מאמץ ועם מקסימום נוכחות. איזה שיר ענק. [סטרים]

נהנים? קנו לי גלידה!
הפוסט הזה, כמו כל פוסט שבועי של העונג, דרש שעות על גבי שעות של איסוף, בחירה, האזנה, כתיבה, מחיקה וכל מה שכרוך בזה. העונג תמיד יישאר חינמי, אבל אם אתם נהנים ממנו באופן קבוע, אולי תרצו לתמוך בו בטיפ קבוע של כמה שקלים, שיהפוך אתכם לתומכים אמיתיים בקיומו של העונג בסכום של עודף בפלאפל. תודה!

שתהיה שבת שבוגי!

כאן. התשובה היא שאתה נמצא כאן. 2.

1. אני מצטער, אני לא נוהג לעשות את זה, אבל הפעם אין לי ברירה: האלבום החדש של Anderson Paak פשוט לא יוצא לי מהראש. אולי זה קשור לזה שאני לא מפסיק להפגיז אותו לאוזניים. אני אוהב בו הכל: את הגרוב, את הסאונד, את החיספוס, את החלקלקות, את הרקידות, את הסקסיות, את המשחקיות, את החיוך שעובר כל הדרך מהמיקרופון עד לאוזניות שלי, אני אוהב את הפזמונים, אני אוהב את הסימפולים, אני אוהב את כמו ההוקים הלא הגיונית שפאק מפזר פה כאילו יש לו עוד שתי משאיות מלאות בחוץ אז מה אכפת לו לדפוק הוק היסטרי ברגע קטן בתוך בית בשיר ולא לחזור אליו יותר בשאר השיר, אבל אתה תחזור לשיר הזה שוב ושוב במשך שבועיים בשביל הרגע הקטן הזה שנעץ בך את הוו שלו. אני אוהב את שיר הפתיחה ואת שיר הסיום, אני אוהב את הבתים האורחים, ואני אוהב במיוחד את ״Come down״, כפי הנראה הדבר הכי מגניב שאי פעם קרה בעקבות ״התקווה״, כן, ההמנון הלאומי שלנו, שהקלטה שלו באנגלית פותחת את השיר, המנגינה שלו מובילה את הפזמון וסולו גיטרה בהשראתו נועל את שלוש הדקות הענקיות האלה. אנדרסון פאק, אני שלך לגמרי. [מפ3]



2. הגליון השני של אתה נמצא כאן יוצא לאור, ואתם יכולים להזמין עותק רק עכשיו, במהלך פברואר – אחרי ה-29 בפברואר לא נמכור אף עותק נוסף בשום מקום. ואם פספסתם את הפרק הקודם, אז: בקיץ 2014 הבלוג שלי ובלוג העיצוב של יובל סער, פורטפוליו (שהפך מאז למגזין), חגגו עשור, ורצינו לעשות משהו ביחד. פגישת סיעור מוחין בצל הטילים של אותו קיץ הניבה רעיון: בוא נוציא ביחד מגזין. מודפס. מושקע. חד־פעמי. גליון אחד, כמה עותקים שנמכור, וזהו, זה הכל. הנושא: מסעות. המשתתפים: הכותבים והמאיירים הכי טובים שאנחנו מכירים. קראנו לו ״אתה נמצא כאן״. עבדנו על המגזין כמה חודשים בסוד מוחלט, ואז השקנו קמפיין הדסטארט להזמנה מוקדמת של העותקים. תכננו להדפיס 500 עותקים. מצאנו את עצמנו מדפיסים 2,500 עותקים. בשנה שחלפה מאז התחלנו להבין שהחד־פעמי הזה לא יכול להיות חד־פעמי. ניסינו למצוא פרויקט משותף חדש, או להוציא מגזין בנושא אחר, אבל שום דבר לא ריגש אותנו באותה המידה. בחודשים האחרונים עבדנו – פחות בשקט הפעם – על גליון 2 של אתה נמצא כאן. הפוקוס קצת השתנה (עדיין מסעות, אבל הפעם הפוקוס הוא על הדרך ולא על היעד) והמנעד התרחב (יש גם פיקשן, ואפילו הייקו אחד), ומעגל היוצרים התרחב (הוצאנו קול קורא והופתענו גם מהיקף התגובה וגם מהדברים האדירים שקיבלנו), אבל בליבו המגזין הזה הוא אותה הרפתקה, אותה יציאה למסע אל הלא נודע. כשהתחלנו, לא היה לנו מושג מי יכתוב מה, איזה איורים נקבל מהמאיירים, כמה ארוך יהיה הגיליון הזה וממה הוא יורכב. החודשים האחרונים היו מסע מהסוג הטוב ביותר, מסע עם נקודת יעד עמומה שמורכב בעיקר משבילים עוקפים מפתיעים, מפניות בלתי צפויות שמניבות הפתעות שלא חשבת בכלל לחפש על המפה, ממפגשים ספונטניים עם רעיונות ואנשים ומקומות שלא תכננת לבקר בהם, ועכשיו העולם שלך קצת עשיר יותר כי במקרה הגעת אליהם. ועכשיו, כשהגליון הזה קיים כבר על המחשבים של יובל ושלי, וכמעט מדי יום אנחנו מציצים בו, אני יכול לומר שאם עד עכשיו חשבתי ש״אתה נמצא כאן, גליון 1״ היה הפרויקט שאני הכי גאה בו, אז עכשיו קם לו מתחרה, אחיו הקטן. כל הפרויקט הזה נעשה בצורה הכי עצמאית שיש. אין לנו חסויות ומממנים ושיתופי פעולה מסחריים. יש לנו אתכם, האנשים שאוהבים לצרוך תרבות עצמאית שלא מתחשבת בשיקולי פופולריות ורייטינג, ויש לנו קהילה אדירה של יוצרים מוכשרים עד החלל שהסכימו להשתתף איתנו בהרפתקה הזו. עמוד ההדסטארט אמנם חצה את קו 100% המימון, אבל זה רק אומר שהגליון הזה ב-100% וודאות יודפס. כמה עותקים נדפיס ממנו? זה תלוי רק בכם. תזמינו עכשיו עותק לעצמכם (ולחבר/ה), כי אם תדחו את זה אתם תשכחו וב-29 בפברואר המכירה הזו תיסגר ולא תהיה נוספת. בשנה שעברה קיבלנו לא מעט מיילים עצובים של אנשים שפספסו את המכירה ורצו נורא לקנות עותק – לא היו לנו עותקים למכור להם, גם לו רצינו. אנחנו מדפיסים פר הזמנה. ואם תרצו ממש לעזור – אנא, ספרו לחברים שלכם על הפרויקט הזה, במיוחד לאלה שאתם יודעים שייהנו ממנו. אין לנו תקציב יח״צ – אתם היח״צ שלנו. זה אחד הסיכונים שלקחנו כשהחלטנו להוציא מגזין עצמאי. זהו. ההתרגשות שלי גולשת מהסיר, אז כדאי שאפנה למוזיקה שתרגיע אותי. אבל אתם, אל תחכו, כי השעון מתקתק. הזמינו עותק של אתה נמצא כאן, עכשיו. [עברית]
3. מסיבת הניינטיז שלי חוזרת! 25 בפברואר, יום חמישי בערב, 22:30, אוזןבר, תל אביב. בואו מוקדם. [איווענט]
4. אני זבל אם אתם לא גומרים את ״תמיד לפני הגשם״, הקליפ והשיר החדשים של אביתר בנאי (בימוי: אסף אסולין; הפקה מוזיקלית: תמיר מוסקט) הזה עם גוש בגרון. וואו. באתר של אביתר אפשר להוריד את השיר בחינם. [טיוב]
5. אמנם השבת הזו נעימה, אבל לפני כמה ימים היה אפור וקודר, וקהילת עונג שבת הרכיבה בפייסבוק את הפלייליסט המושלם ליום סגריר. [פייסבוק, טיובז]

קרא/י את המשך הפוסט

1. וכך מתחיל האלבום האהוב עליי ב-2016 בינתיים: בהיסוס. הגיטרה בודקת את השטח, התופים מתקרבים לאט לאט, אנדרסון פאק מכחכח. ואז נכנסים לקצב, באיזי, ופאק שר בקול הבדיוק-מחוספס-במידה שלו, שבדיוק-מפספס-בזמן-את-הביט, על איזה ציפור שהגיעה אליו, מביאה איתה מתיקות. הוא מדבר על המוזיקה, חברתו משכבר הימים. הוא מדבר על ההמתנה המשתלמת. הוא מדבר על המשפחה שלו ועל האהבה שלו שהדביקו אותו בחיידק הנכון. כשהוא עובר משירה רכה וחלקה לשירה מאומצת יותר, החספוס העדין הזה בגרון שלו הופך את השירה שלו למשכנעת ומושכת הרבה יותר. הגרוב כבר נכנס למסילה שלו בשלב הזה, חצוצרה פלרטטנית קורצת מדי פעם, רומזת להמשך האלבום. ככה צריך להיפתח אלבום ענק – בעדינות, שמכילה בתוכה רמזים לבאות, ללחנים המדבקים, לחוש הגרוב האדיר, לשאיבה מהג׳ז והסול והגוספל וההיפ-הופ, למצוינות של פאק בשנות לימודיו הרבות את המוזיקה האמריקאית השחורה. האלבום הזה, Malibu, מכיל שירים טובים בהרבה מ-״The bird״ שפותח אותו, שירים שמזיזים אותך, מקפיצים אותך, מרגשים אותך, מחזירים אותך שוב ושוב להוק או ברייק ששווים את משקלו של פאק בזהב (יש פה הרבה כאלה). דאם, השיר הבא, ״Heart don't stand a chance״, הוא כבר קפיצת מדרגה. ובכל זאת, לבי נתון לפתיחה היפהפיה הזו, המהוססת הזו, של אלבום שמתחבר לי בטבעיות גמורה לרצף של השנים האחרונות, של פרנק אושן ודיאנג׳לו וקנדריק לאמאר (גם קיו-טיפ ואאוטקאסט פה, ברוחם), של מוזיקה שחורה חדשה שלמדה לעומק את המסורת ובאה לחדש, או לכל הפחות לכרוך סביבך שלשלאות צליל מתוקות שלא תוכל להשתחרר מהם גם אם תרצה. הנה הוא מפרק את קולבר. [מפ3]



2. זה רשמי וזה משמח: טיים אימפלה יופיעו בישראל ב-11 ביולי, באמפיפארק ראשון לציון! כרטיסים כבר במכירה, רוצו. [עברית]
3. וגם Gang of four תופיע בישראל בבארבי ת״א ב-1 באפריל. [עברית]
4. וגם Sleep party people הדרימפופיים יגיעו לתיאטרון תמונע בתל אביב ב-20 במרץ. חולמניייייי [עברית]
5. ובריאן וילסון!!! 8 ביוני, אמפיפארק רעננה. [עברית]
6. נעדרתי מהעונג הרבה, אז הנה השלמות מהקצה: א. לפני שבועיים שידרתי תכנית מיוחדת במיוחד ברדיו הקצה, שעתיים וקצת של מוזיקה חדשה שכללה גם 4 קאברים ישראליים חדשים לארקטיק מאנקיז, שהוקלטו במיוחד לתכנית כדי לחגוג 10 שנים לאלבום הבכורה האגדי של המאנקים. מיכל גבע, קוסטה קפלן + אסף לפט, אורי רוסו + נוגה ארז, ויוסי בבליקי הקליטו ביצועים משלהם לקלאסיקות המודרניות האלו. האזינו כאן לכל התכנית כולל הקאברים והכל. השבוע שידרתי שעתיים של מוזיקה חדשה, ומרגש לא פחות, שעתיים לפני שודרה התכנית החדשה מידל איסט קואסט, היפ הופ בעברית וערבית עם איבון סאבא ותומר גרשנמן. [סטרים]



7. [תודה לאביטל] ראיתי הרבה מחוות מרגשות ועצובות לדיוויד בואי, אבל לא ראיתי מחווה גאונית ומצחיקה כמו זו. הולי. שיט. [טיוב]

קרא/י את המשך הפוסט