זה לא יהיה ערב שייגמר בחתיכה אחת.
The Great Machine יפרקו.
Tiny Fingers ירסקו.
ואז יעלו All them witches מנאשוויל, טנסי, ויכתשו את מה שנשאר לאבק.

אם נמאס לכם מפסיכדליה שמדגדגת ובא לכם פסיכדליה שיודעת לתת בראש, שימו פעמיכם ב-24 בפברואר לבארבי ת"א, שם יופיע הרכב הסטונר-גאראז'-פסיכדלי הכביר All them witches. רוצים כרטיס בחינם? קראו עד סוף הפוסט.

כמו שתי הלהקות הישראליות שיופיעו לפניה באותו ערב, גם ATW יודעת לזגזג בין קטן למאסיבי, בין שקט למרעיד יקומים, וכמוהן גם היא מקפידה על סאונד מיוחד והרפתקנות מוזיקלית.

לא שמעתם עליהם? אל תדאגו, גם אני לא הכרתי אותם עד שהודיעו על בואם לארץ, אבל ביקשתי עזרה מחבר שלי יוטיוב, ועכשיו הערב של ה-24 משוריין ביומן שלי בפלדה ממוסמרת עם שמן רותח על החומות. אני שם.

אבל אל תאמינו לאוזניים שלי. תקראו איזה מילים יפות המוזיקה שלהם הוציאה מסער גמזו:

ולעוף

מאת סער גמזו

היפר-סנסיטיביות. דריכות חושית. ערות מחשבתית. שערים נעולים לשבילים לא מוכרים נפתחים בפקודה צלילית. תנועה של נוירונים שנורים מתותח התודעה יוצרת רצפים לא אחידים של מרבדי צבעים, של פיסות ריח, של קולות מדומיינים עם נוכחות ממשית. אתה מתרחק במהירות הקול מנקודת המוצא שלך, אבל נע במימדים אחרים, גמישים, מתכווצים ומתרחבים לפי אורך הגל. בדיוק בנקודה שבה נדמה לך שהלכת רחוק מדי, אתה מונחת ברכות לתוך החמים והמוכר. אתה בוחן את הסביבה רק כדי לגלות שבעצם לא זזת. שהתנועה היחידה הייתה תנועת המחשבה שלך. אתה נושם פנימה ולעומק ומנסה למצוא שוב את הדלת למקום הזה. שער, דומה לקודם אבל שונה לגמרי, נפתח וחושף חלל פלואידי ומזמין. המחשבה מזנקת בשעטה פנימה, מגרה את התפישה לזלול מהעושר שסביב. נקודת המוצא שוב מתרחקת על צירים נוזליים ומשאירה אותך לגלוש על רוחות מתנחשלות. האורות, סמיכים ועמוקים, משתנים בתנועה הרמונית ומציירים לך אלפי שמשות. ערפילים דקיקים מתפזרים במשב אוורירי ושוב נחשפת נקודת המוצא, אבל צפיפות המחשבות גורמת לה להיראות מרתקת פי כמה.

זה טריפ. זה מסע. זה כמו ללחוץ את הרגליים כל כך חזק אל הקרקע עד שהיא משגרת אותך עם הפנים קדימה אל הריק שמחוץ לאטמוספירה.
All Them Witches לא מאמינים בפיוז'ן. באלבום Dying Surfer Meets His Maker הם בוחרים לייצר תערובת, לא תרכובת. אפשר לזהות בתוכה בבירור רכיבים של סטונר ופסיכדליה, של גאראז' ובלוז, אפילו של פולק. הם מונחים שם, בסדר כמעט אקראי, כדי לסחרר את המאזין בתוך קרוסלה של צבעים וסגנונות. הם לא מותכים האחד לתוך השני כדי ליצור תת ז'אנר חדש. הם לא כופים את עצמם האחד על השני ולא מבקשים האחד מהשני לוותר על איכויות מעצמו. הם מתקיימים שם זה לצד זה, ורק בזום אאוט על האלבום כולו מתגלה היצור החדש שנוצר בו. הגיטרות והסינתי הם הכוכבים המנחים של המסע הזה, אבל השביל שבו מוזמן המאזין לרחף מורכב מעבודת תופים מעולה ומסאונד תופים מעולה אפילו יותר. כל זה קורה למרות, ואולי דווקא בגלל שצ'ארלס מייקל פארק ג'וניור טוען שכל חברי ההרכב מנגנים בכלים שלהם כמו בגיטרה. הקולות שצפים מדי פעם מזכירים את נקודת המוצא, המפוחית (!) שצצה משום מקום מטיסה את המוח הכי רחוק שאפשר, והפילטרים של ההפקה מפעילים עשרות פיידרים של טעמים וריחות על התערובת הזו והופכים אותה למקשה אחת. למנה מנומקת ומלאה באופי משלה.

חוויות פסיכואקטיביות מהדהדות בתוכך חזק כשאתה לבד (במקרה הזה בבית, מול הרמקולים שבסלון), אבל נטענות בעוצמה אחרת לגמרי כשהן נחוות בקבוצה. אחרי שיצאתי לטריפ הזה עם עצמי, אני כמעט חייב לעצמי לעבור אותו עם אחרים. לראות את זה קורה מולי בלייב, ללחוץ חזק את הרגליים אל הקרקע, ולעוף.

אז מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו איזו מוזיקה חייבים לשמוע עם עוד אנשים). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לסער ולניצן!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד שבת בערב בלבד!

"רציתי שתהיה בן אלמוות" – הציוץ של זואי קיטינג

המכה שהכניס השבוע דיוויד בואי לבטן הרכה של תרבות הפופ השאירה אותי בלי מילים, ועם אינסוף מילים. יש לי כל כך הרבה מה להגיד על הדמות שלו והאלבום האחרון שלו ועל הדרך שבה בחר לתזמר את כל זה, ועל שיר כזה ואלבום כהוא, ודמעות כמספר הפוסטים והמחוות המוצדקים והמוצדקות שעלו השבוע ברשת בכל העולם. אינסוף. וגם – אילם לגמרי. כי נדמה שמשפט כמו When someone great is gone מהדהד במלוא משמעותו רק עכשיו, עם לכתו של בואי, עדיין משפט שאני לא מאמין שאני כותב, דיוויד בואי מת, הוא איננו. אילם כי מה יעזור להוסיף עוד משפט, עוד סיפור. אז הנה שרשרת קצרה של דברים שאני לוקח איתי מהשבוע הזה הרחק אל תוך העתיד, וגם שידור חוזר של שיר הפתיחה שפרסמתי כאן לפני 3 שנים פחות חודש.

שרשרת קצרה של ענייני בואי שריגשו, הצחיקו או גרמו לי לבכות השבוע: השעה של ניצן פינקו ברדיו הקצה, במיוחד החצי האחרון שלה, מוטט אותי לשלולית דמעות; הסיפור ששיתף קוואמי בפייסבוק (חלק ראשון, חלק שני); רחוב באוסטין, טקסס; הרשימה הנהדרת של הרגעים הכי טובים בקליפ Dancing in the streets; ויותר מזה, אחת התשובות הכי טובות של בואי לשאלה בראיון; המיקסטייפ שיר-מכל-אלבום שהכין אורי זר אביב; ההספד המנומק והנחרץ של עפר סקר; ההספד הנפלא בקווייטוס [תודה, עופר]; וגם, שיר פתיחה רלוונטי:



1. שידור חוזר של שיר פתיחה מפברואר 2013: אם אתחיל לפרט את מגוון הסיבות שהופכות בעיניי את "Sound and vision" של דיוויד בואי לא רק לאחד השירים הכי גדולים שלו אלא לשיר מדהים באופן כללי, לא יישאר מקום לעונג של השבוע. אבל בתור התחלה, בואו רק נדבר שנייה על המבנה יוצא הדופן שלו. יש לו אינטרו מוזיקלי של דקה וחצי. זה קצת חריג אבל לא ממש נדיר בעולם המוזיקה הפופולרית. מה שנדיר הוא שהשיר הזה הוא שלוש דקות, כלומר חצי מהשיר הוא הקדמה אינסטרומנטלית. ואיזו הקדמה! הריף הנפלא של הגיטרה, האנחות המהדהדות של בואי, שטיח הסינתי, ואז הזמרות שמחקות את ליין הגיטרה הפשוט והממכר הזה. ובמקום לפצוח בשיר, בואי מקדים את עצמו בפראזת סקסופון כבירה וקצרצרה. כל הדקה וחצי האלו, עם כל התנופה והחיוך העליז שבהן והשירה העולצת של הזמרות, בונות ציפייה אדירה לזמר שיגרום לך לרקוד. במקום זאת, בפעם הראשונה שאנחנו שומעים את הקול של בואי הוא נשמע כאילו לא זז לו אפילו שריר אחד בפנים. קר ויבש. הדיסוננס הזה נפלא, ומיד אחריו מגיעה עוד תנועה לא צפויה, כשבואי משנה בשורה הבאה ("About sound and vision") את קולו למשהו ג'אזי ופומפוזי, ואז שוב, מיד אחר כך, לזעקה דרמטית בשורה הבאה ("blue, blue! electric blue") ואז שוב ("that's the colour of my room") למשהו שמזכיר את הדמות שלו כזיגי סטארדאסט. כל זה בשתי השורות הראשונות של השיר, שכאמור מגיעות אחרי דקה וחצי. ואז עוד כמה מילים, והשיר פשוט נגמר. בלי פזמון חוזר, בלי פיי-אוף להקדמה הארוכה הזו. כמו שהוא בא, ככה הוא נעלם. ואם זה לא גאון פופ פוסטמודרני, אז אין דבר כזה גאון פופ פוסטמודרני. [מפ3]
2. הנה ההופעה של דיוויד בואי בישראל ב-1996. חלק א' כאן, והשאר בסרטונים הקשורים. [טיוב]
3. וידאו של שרון מולדאבי מראיין את דיוויד בואי בניו יורק ב-1996. [וידאו פייסבוק]



4. היום לפני 45 נולדה ענבל פרלמוטר. השבוע לפני 20 שנה היא ורם אוריון ישבו בחדר מלון בלונדון עם גיטרות וצעצועים שהיא קנתה ופדלים ולופר וטייפ 4 ערוצים, והקליטו 9 שירים באנגלית שמעולם לא יצאו לאור בצורה רשמית, Inbalalnce. אלה 9 שירים נהדרים, פזמוניים, עצובים ומתוקים, מלוכלכים מעצם שיטת ההקלטה, ענבליים בכל נימיהם. "ענבלאנס הוקלט בארבעה או חמישה ימים בינואר 1996 על גבי קסטה בטייפ ארבעה ערוצים", כתב אוריון ביוטיוב, "כל השירים המבוצעים כאן, מלבד אחד, נכתבו על ידי ענבל לקראת ובזמן חופשה בת חודש בלונדון. לבקשתה הייתי מעורב בשלב הכתיבה – בעיקר בחוות דעת, עיבוד השירים, תפקידים, וגם קצת השלמות בלחנים". ובמקום אחר הוא סיפר פעם: "הכוונה הייתה להוציא אותו בארץ באופן צנוע על גבי קלטות במאות בודדות של עותקים. עם חזרתי לארץ כמה חודשים אחר כך ובעצה אחת עם חברת התקליטים והמנהלת שלה החלטנו לחכות עם שחרור האלבום-קסטה עד אחרי שתיבדק האפשרות ליצור קשר עם אחד הלייבלים האמריקניים שהוציאו אלבומי לו-פיי. אחרי מותה הכל כך מצער של ענבל, הנסיבות שמו אותו בהמתנה ללא תאריך יעד ליציאה". היום, לכבוד יום הולדתה של פרלמוטר, רם החליט שהגיע הזמן לשחרר, לפחות באופן זמני. הוא העלה את כל הקלטת ליוטיוב להאזנה חופשית ל-24 השעות של היום, ורדיו הקצה הגיבו מהר ושידרו את הקלטת פעמיים ברצף היום בצהריים, מחווה כל כך מרגשת וראויה. אני מקווה שמישהו הספיק להעתיק את התוכן מיוטיוב ולהעלות אותו שוב, ושבאינטרנט כמו באינטרנט, מה שעלה פעם אחת יישאר לנצח. [טיוב]



5. [תודה לטל] אין עין יבשה באולם, וגם לא מול המסך. תודה לטל נוימן, ששלחה לי את הטיוב הזה שצולם לפני שבועיים, ובו ארית'ה פרנקלין – כוח טבע, זמרת שלא תאומן, האישה שהופכת את המיקרופון לזיקוקין דינור – מבצעת את "A Natural Woman" במחווה לכותבת השיר, לאישה שרגע לפני כן קיבלה איזו מדליה רשמית על תרומתה לתרבות, קרול קינג הענקית, שהיציאה שלה מגדרה ביציע היא אולי התגובה המוצדקת ביותר שראיתי אי פעם. שתיהן בנות 73, שתיהן ענקיות פופ שעדיין מרגשות אותי עד דמעות, ואת שתיהן הכרתי בזכות אמא שלי, אז – תודה, אמא. הנה ארית'ה מגיבה להתלהבות מהביצוע הזה. [טיוב]
6. ב-1 באפריל יצא גם האלבום החדש של Mogwai הסקוטים האהובים, מאבות המזון של הפוסט רוק. יקראו לו Atomic והוא הוקלט אחרי שהלהקה ביקרה בהירושימה, אז אפשר לנחש על מה האלבום, אם אלבומים של מוגוואי הם "על משהו" בכלל. הסינגל הראשון, "U-235", כבר כאן, וזה השם המדעי לסוג הספציפי של אורניום: "למרות נדירותו היחסית, 235U הוא האיזוטופ החשוב ביותר בתעשייה הגרעינית, שכן בניגוד ל-238U הוא חומר בקיע: חומר שגרעינו יכול לעבור ביקוע גרעיני מאולץ כתוצאה מפגיעת נייטרון ובכך לאתחל תגובת שרשרת גרעינית". [טיוב]
7. אם זה לא מספיק פוסט-רוק ו\או פוסט-אפוקליפטי בשבילכם, אז האחיינים הצעירים של מוגוואי מעבר לים, Explosions in the sky הטקסניים, יוציאו גם הם ב-1 באפריל את האלבום החדש שלהם, אז אולי לא הייתי מתכנן חופשה לחוף הים ב-1 באפריל כי מתחילות להיות לי וויברציות מדאיגות לגבי התאריך הזה. אחרי שנים ארוכות עם מוגוואי מצאתי את עצמי בשנים האחרונות מתרגש הרבה יותר מפיצוצים בשמיים, ואני מחזיק אצבעות שיצא לי לראות אותם בהופעה השנה, עם קצת מזל. כמו מוגוואי גם הם לא נוטים לעסוק בנושאים עליזים ומרוממי נפש, והנה הסינגל הטרי שלהם, "Disintegration anxiety", כי מה טוב יותר לפתיחת הסופ"ש מאשר חרדת התפוררות. [בנדקאמפ]
8. נו, ואם כל הפוסט-רוק ורמזי הקטסטרופות האלה לא מספיקות לכם, הנה באים Tortoise עם סטרים מלא לאלבום החדש שלהם, The Catastrophist. חתיכת תחיית פוסט רוק יש ב-2016. [סטרים]



9. אתם מאלה שמיישרים את התמונות על הקיר? שמקפידים לסדר דברים סימטרית? שמשתגעים כשהווליום הוא על מספר אי-זוגי? נו, במיוחד בשבילכם הכנתי גלריית תמונות למצבי חירום של OCD. תנשמו עמוק, תגללו עד הסוף, ותרגישו יותר טוב. [פיקסלים]
10. "Hearts in motion", סינגל חדש מאלבום חדש של Yuck! כמעט וויזרי (לוויזר יש אלבום חדש וסינגל חדש. פחות התחברתי). [סטרים]
11. איך נראית גולגולת, כשמנסרים אותה לאט, לאט, לאט? ומצלמה אנלוגית? וחתיכת עץ? לורין דופפנר לקח כל אחד מהעצמים האלה, לקח מכונת שיוף, ושייף בכל פעם חצי מילימטר, צילם תמונה, שייף עוד חצי מילימטר, צילם תמונה, וכך הלאה במשך שעות. בסוף יצאו לו 2 דקות די מדהימות. [טיוב]
12. [תודה לאסף] אף פעם לא עפתי במיוחד מ-Woods החביבים. כלומר, עד עכשיו. "Sun city creeps", הסינגל הראשון מהאלבום הבא שלהם העיף אותי גבוה מעל לעננים. וואו וואו וואו, איזה 6 דקות. [סטרים]
13. "Bad habits", שיר וקליפ חדשים של Last shadow puppets! יש! [טיוב]
14. [תודה להלל] עוד הצצה מאחורי הקלעים של מפעלי להיטי הפופ האמריקאיים, בכתבה של הניו יורק טיימס על שיטת העבודה של צמד אלמוני שאחראי ללהיטי פופ ענקיים. [אנגלית]



15. המאייר המוכשר סמואל מילר הפך סדרה של ערים מפורסמות לאייקונים מינימליסטיים. איכשהו, משהו ברדוקציה שלו מצליח להעביר דווקא את גדולתן של הערים האלו. [אינסטגרם]
16. Jeru + Sun Kil Moon = אלבום שבוודאי לא יעשה לכם שמח, אבל אולי יעשה לכם ממש טוב. הנה האלבום המשותף החדש שלהם להאזנה מלאה באתר של קוזלק. [סטרים]
17. שי רוט המעולה מתעני אסתר משחרר השבוע אלבום חדש ונהדר, מלא דמיון והרפתקנות, והמשימה הראשונה שלכם לסופשבוע הזה הוא להאזין לו ולהרגיש איך היום שלכם משתפר. קנו לכם עותק ממנו, בחייאת, זה 12 שקל ל-11 שירים! [בנדקמאפ]
18. [תודה להלל] עף פה על הנאנו-חיקויים של רוס מרקנד. זעיר וענקי. [וידאו]
19. מתרגשינג מהקליפ החדש של נועה בנתור, "Blue skies". [טיוב]
20. [תודה לניצן] שפוצץץץץ לי את המוח עם הטיוב הזה מהקיץ, שפספסתי לגמרי: יצירת פסנתר של באך קמה לחיים בשוט ארוך ומפואר אחד של מנורות ניאון בגלריה לבנה להחריד. יש משהו מרהיב במוזיקה שקמה לחיים בצורה כזו, ואף על פי שהכל פה ממוחשב לחלוטין, זה נראה (לפחות בחלק הראשון) אמיתי מאוד. [טיוב]
21. איך עונה מאייר לתשובות בראיון? עם ציורים! דקל חברוני התראיין לשאלון ויזואלי. [עברית, פיקסלים]
22. אוהבינג את שמונה שורות, אלבום הבכורה היפה של נעמי חשמונאי, בהפקה של אמיר צורף ומלא רגעים ומהלכים מוזיקליים נפלאים, רובם בוקעים מהפסנתר של חשמונאי. [בנדקאמפ]
23. Milan to Minsk הוא פרויקט חדש של דניאל רוט (לשעבר גיטריסט "הפשרות") הגולה בברוקלין, יחד עם אורי זליג (לשעבר תעני אסתר), רן לבנה וקודי רולנדז. ה-EP החדש שלהם כייפי לאללה ומחכה לאוזניים שלכם בסאונדקלאוד. [סאונדקלאוד]
24. מעניין, האלבום החדש ילד-קוף של הגר רוה, שמשהו בקול שלה מזכיר לי טיפה את ענבל פרלמוטר (היי, יפעת נץ מהמכשפות מנגנת פה), והעיבודים הנעימים של דורון פלסקוב וערן וייץ מצליחים להרים את השירים האלה ולא להשטיח אותם. [בנדקאמפ]
25. CNN הבריקו השבוע בכיוון לגמרי לא צפוי, ולקראת נאום "מצב האומה" של ברק אובמה, הם שיחררו סרטון שמדמיין איך היה נראה סיקור הנאום של אובמה אם היה סרט של ווס אנדרסון. אני מקווה שמי שהעלה את הרעיון הזה קיבל העלאה. [טיוב]
26. ב-NPR מציעים לכם לשדרג את השבוע עם סטרימים לאלבומים החדשים של Ty Segall (האזינו כאן), אלינור פרידברגר (האזינו כאן) ו-Shearwater (האזינו כאן). [וואו]
27. אה, וגם, יש אלבום חדש ל-Tindersticks, והסולן שלהם מספר לכם על כל שיר ושיר, ומציע לכם גם לשמוע אותם, אבל לא ברצף (אלא אם כן יש לכם סבלנות להוסיף אותם שיר-שיר לפלייליסט האזנה ב-NPR). חלק ממנו ג'זי בקטע שבעיניי לא מעניין (יש שם קטעים שהם כתבו במיוחד לשיתוף פעולה עם איזו תזמורת ג'ז ואחר כך הקליטו מחדש לאלבום), אבל יש בו כמה קטעים מעולים, כמו הקאבר שלהם ל-"Rock on" של דיוויד אסקס, ש-REM מצטטים ב-"Drive". [סטרים]



28. שיט, בנאדם. הלכתי להסתכל איזה אלבומים יצאו השבוע לפני עשור, וגיליתי שאחד מהם הוא Rabbit fur coat, אלבום הסולו הראשון והממיס כליל של ג'ני לואיס ועקביי ננעצו בקרקע. מה פתאום? עשור?! שיט, בנאדם. אני זוכר שכתבתי על האלבום הזה בשירי השנה של 2006, אני זוכר שבחרתי בו לאחד מאלבומי השנה שלי בוויינט, בשנה הראשונה שבה כתבתי שם, אני זוכר (איזה זוכר, גיגלתי) שכתבתי על האלבום ההוא "Rabbit fur coat היה ונשאר הנדנדה השקטה על מרפסת הבית הטקסני הדמיוני שלי, זו שאליה יצאתי לשאוף ולנשוף כשכעסתי או נפגעתי או הייתי צריך קצת שקט ותחושה של מרחב. ספר תפילה קטן של גוספל, סול, קאנטרי ורוק אמריקאי דרומי שגרם גם לאלבומים הטובים ביותר של ריילו קיילי, להקת האם שלה, להתיישב מבוישים בצד ולפכור ידיהם במבוכה". ממש לפני שבוע שמתי את התקליט בסלון והחזה שלי התרחב. במיוחד ב-"Happy", שמתנגן לי בראש ברגעים נדירים ונפלאים, לא ברגעי שמחה מסעירים ומלאי התרגשות, לא באופוריית הניצחון, אלא בשניות החמקמקות שבהן אני סופר את הברכות, כמו שאוהבים להגיד האמריקאים, שמחה שקטה של נינוחות, כמו שהשיר הזה נשמע. [מפ3]

נהנים? קנו לי גלידה!
הפוסט הזה, כמו כל פוסט שבועי של העונג, דרש שעות על גבי שעות של איסוף, בחירה, האזנה, כתיבה, מחיקה וכל מה שכרוך בזה. העונג תמיד יישאר חינמי, אבל אם אתם נהנים ממנו באופן קבוע, אולי תרצו לתמוך בו בטיפ קבוע של כמה שקלים, שיהפוך אתכם לתומכים אמיתיים בקיומו של העונג בסכום של עודף בפלאפל. תודה!

שתהיה שבת שבוגי!

1. ינואר, האכזר בחודשים. לא רק שמצפים ממני לעשות החלטות לשנה החדשה (ועוד לעמוד בהן!), אלא שכחובב מוזיקה החודש הזה הוא דאבל, אם לא טריפל, טראבל. מצד אחד, סוף סוף סיימנו עם הסיכומים ואפשר לבדוק מה חדש בשטח. מצד שני, בדצמבר היינו כל כך עסוקים בסיכומים שאם יצא במהלכו משהו מלהיב שלא זכה לכותרת ענקית, הרי שגם אותו פספסנו ועכשיו הגיע הזמן להשלים. ומצד שלישי, והכי גרוע, כל סיכומי השנה הנפלאים בכל הבלוגים ותחנות הרדיו והמגזינים השאירו אותי עם רשימת ענק של פנינים מ-2015 שפספסתי, ועכשיו בא לי לשמוע אותן בלי סוף. לא קל. אבל מצד שני, גם לא רע. "Kingdom of d'mt" יגרום לכל חובבי גאון הג'ז האתיופי מולאטו אסטטקה להרגיש מיד בבית, ומצד שני גם חובבי הרכבי פ'אנק מהעשור האחרון כמו Budos band או מפעלות Shawn Lee ירגישו שהם לגמרי בבית. הסיבה היא שהם עברו לגור ביחד בבית של Karl Hector & the Malcouns במינכן. הקטור והחברים שלו עושים מה שהם קוראים לו Afrodelic Kraut Funk, ואני קורא לו מסיבה בסלון שלי. [סאונדקלאוד]



2. זה רשמי: LCD Soundsystem חוזרים. יש הופעה בקואצ'לה, יש הופעות עתידיות שעוד לא פורסמו, והכי מרגש בעיניי – יש אלבום חדש בדרך!!! כשמישהו דגול חוזר. [אנגלית]



3. נטלי קול מתה בגיל 65. [אנגלית]


נהנים? קנו לי גלידה!
הפוסט הזה, כמו כל פוסט שבועי של העונג, דרש שעות על גבי שעות של איסוף, בחירה, האזנה, כתיבה, מחיקה וכל מה שכרוך בזה. העונג תמיד יישאר חינמי, אבל אם אתם נהנים ממנו באופן קבוע, אולי תרצו לתמוך בו בטיפ קבוע של כמה שקלים, שיהפוך אתכם לתומכים אמיתיים בקיומו של העונג בסכום של עודף בפלאפל. תודה!


4. כמה נהניתי מהפוסט של דדי כהן במגזין אאא על אליעזר בן יהודה. [עברית, אלא מה]
5. חודש וחצי חיכיתי לחזור לשדר מוזיקה חדשה בתכנית שלי בקצה – דצמבר היה חודש עמוס סיכומים – ואני אקסטרה מבסוט על התכנית הראשונה שלי ל-2016, שעתיים+ של כל טוב. [סטרים]
6. מזל טוב לקורא בספרים, בלוג הספרות העצמאי המצוין שחוגג השבוע 3 שנים. [עברית]
7. שיחה מעניינת עם אנדי הילדברנד, הממציא של Auto-tune. [אנגלית]

קרא/י את המשך הפוסט

1. כשיש תקופה עמוסה, נוהגים להגיד "אין לי זמן לישון". לפעמים זו לא רק אמירה, לפעמים תקופה סופר עמוסה בהכרח מביאה איתה חוסר שינה. זה לא מה שקרה לי בסופשנה המטורף הזה. למעשה, אני לא זוכר מתי ישנתי כל כך הרבה. זה לא קרה מהסיבות הכי משמחות – התנפל עליי צינון, לפת אותי מאחור בחצי נלסון והרדים אותי. לא יכולתי לעשות כלום. התקופה נשארה לחוצה – פוסטי סיכומים לכתוב, תכניות לערוך, לימודים ללמוד, עבודה לעבוד – והיא נהייתה עוד יותר לחוצה כשהגוף שלך מותש אחרי שעתיים מול המחשב. לפחות זה השאיר לי הרבה זמן לשמוע את שיטפון המוזיקה המופלאה שהציפו סיכומי השנה השונים (חלק מהאוצרות שנתקלתי בהם יגיעו לתכנית שלי בקצה בשלישי הקרוב). ברשימת 50 השירים של קוואמי נתקלתי ב-Autre Ne Veut, ורצתי לשמוע את האלבום כולו. לא הכל שם היה מרהיב ומפואר כמו "Get out", שיר הסיום של האלבום והשיר שבחר גם קוואמי לרשימה שלו. יש שם פנינים, אבל "Get out" הוא מגדלור: מצד אחד הוא זוהר למרחוק, מצד שני הוא מצל על שאר האלבום. שיר סול מקסימליסטי, סופרנובה של גוספל, אופרת אר'נ'בי. או במילים פשוטות: שיר שמפיל אותך לרצפה, ומורח אותך שם עם חיוך. איזו פתיחה חגיגית ל-2016, ברוכה הבאה! [מפ3]



2. לא יודע, אולי לגמרי החמצתם את זה שרדיו הקצה ועונג שבת סיכמו ביחד את המוזיקה של 2015 במצעד ענקי. הנה 30 אלבומי השנה שאתם בחרתם בפוסט אלבומי השנה הקבוע כאן בעונג, והנה המשדר המפלצתי והשמח שלנו על כל 12 שעותיו! [עברית, סטרים]
3. היה שלום, Lemmy. [אנגלית]
4. אחרי שהתארח לשעה נהדרת בפודקאסט WTF של מארק מארון, נשיא ארה"ב ברק אובמה הצטרף השבוע לתכנית הרשת החמודה של ג'רי סיינפלד. זה לא שהתוכן של שני הדברים האלה כל כך לא ייאמן וקורע ונהדר, כמו שזה די מגניב כמה מובן מאליו זה הפך להיות תוך 7 שנים בלבד שנשיא יכול להיות בנאדם קצת אמיתי וקצת מגניב וקצת לא רשמי. [סטרים; וידאו]
5. שיתוף פעולה של המוזיאון הבריטי, יעני British Museum, עם גוגל הניב את תצוגת Street view הגדולה ביותר בעולם למבנה סגור – מהיום אפשר לשוטט ב-9 קומותיו של המוזיאון, על 85 הגלריות שבו, בלי להתיק את העיניים מהמסך. בנוסף לסיור הווירטואלי, 4,634 מתוך 80,000 המוצגים במוזיאון זמינים לתצוגה דיגיטלית באיכות גבוהה. [אנגלית]
6. פיל אלברום הגאון (The microphones, Mount eerie) יתן ללהקה שלכם שם תמורת 35$. שוקל ברצינות לשלם לו, אפילו בלי להקה. [אנגלית]

קרא/י את המשך הפוסט

אני לא מאמין שזה נגמר. שנה שלמה של מוזיקה, חודש שלם של סיכומים, ויום שלם של שידור המצעד האלטרנטיבי השנתי של רדיו הקצה ועונג שבת [האזינו כאן לכל חלקי המצעד!], כולם מאחורינו. אני כותב את זה בשילוב של התרגשות ותשישות ובעיקר בסיפוק עצום. גם מהמצעד המשותף שהיה אחד הדברים הכי מרגשים שקרו לי סביב מוזיקה, וגם מהבחירות שלכם. איזו שנה. איזו שנה!

מבחינתי, זו הייתה שנה מוזיקלית מדהימה. גם מה שהגיע מהעולם ומהארץ לאוזניים שלי, גם התכנית שלי ברדיו הקצה שהייתה ועודנה חלום שמתגשם פעם בשבועיים, גם המצעד המשוגע הזה שבו הכרתם לי כל כך הרבה מוזיקה חדשה ונפלאה – כזו שלא שמעתי עליה בחיים, כזו שפספסתי, כזו ששמעתי אבל לא חלחלה אליי עד שקראתי את הנימוקים והבחירות שלכם, עד ששמעתי אותה דרך האוזניים שלכם.

הפוסט הזה מסכם את 30 הגדולים של מצעד האלבומים כפי שאתם – מאזיני הקצה וקוראי העונג – הצבעתם להם. אבל זה רק קצה הקרחון. המצעד המלא כולל 70 אלבומים, ועוד 70 שירים שאתם בחרתם לשירי השנה. את הרשימה המלאה אפשר למצוא ממש בתחתית הפוסט הזה, מעבר למקום הראשון.

זה גם הרגע להודות באהבה והערצה אינסופית לכל מי שהיה מעורב במצעד הענקי הזה, ובראש ובראשונה לשלושת הגאונים בקצה, בר זבדה, ליה שפיגל וקוואמי, שעבדו על המצעד הזה מדי יום ביומו במשך שבועות ארוכים, השיגו חסויות ופרסים, הכינו רשימות, ערכו שירים, כתבו פוסטים, דחפו ודחפו ודחפו מערך שלם של אנשים ורעיונות ואקסלים אינסופיים כדי שהדבר הזה יקרה. הם איבדו על זה שעות שינה ונתנו את הלב, וזה מורגש בכל דקה של המצעד. תודה.

תודה גם לקַצֵוֶות המורחב על המפיקים והשדרנים שלקחו חלק בכל חלקי המצעד וקיבלו אותי לשורותיהם כמו האח החורג המוזר שאני, ולכל נותני החסויות של המצעד – און.טור, דייגו סן, קילומבו, גו פרו, קולנוע לב, דוקאביב, לבונטין 7, אוזןבר, עשן הזמן, המון ווליום, צוללת צהובה בירושלים, שוקי וייס, קמע, לב גרופ מדיה, סלון תקליטים אורבך, וכמובן מכללת BPM.

ולאורנה בנאי. סיריוסלי, גירל. יו רוק מיי וורלד.

קדימה, חברים, יש לנו שנה לסכם כאן. בואו נתחיל!

רגע לפני: הערה
אני יודע, אני יודע – אתם כבר לא קונים דיסקים. וחלקם מגחכים עכשיו כי מילא דיסקים, אבל גם קבצים דיגיטליים אתם לא קונים. ובכל זאת, אנחנו כאן בשביל המוזיקה, ואנחנו אוהבים ומעריכים את האמנים שיוצרים אותה. אם אהבתם את האלבום – תמצאו דרך לרכוש אותו, דיגיטלית (בבנדקאמפ, באייטיונז או איפה שתרצו) או פיזית (ויניל זה הכי!), או שתקפצו לאתר של האמן ותקנו חולצה או מה שתרצו. זה חשוב. תשקיעו בתרבות שלכם.

ועכשיו…!
קרא/י את המשך הפוסט