אתמול בלילה, בסוף ההופעה המסחררת של Ibeyi בבארבי, פגשתי זמרת ישראלית אהובה שלא ראיתי מלא זמן, זמרת מהסוג שאני ואלפי אנשים אחרים נמסים כשהיא פותחת את הפה ושרה. וכל מה שהיא רצתה לדבר עליו זה המגזין החדש שאני מוציא עם יובל סער, וכמה זה ממלא אותה השראה וקנאה לראות מישהו יוזם כזה דבר. וזו זמרת שהוציאה 3 אלבומים עצמאיים שזכו להצלחה אדירה, כן? יוזמה לא זרה לה.

אז חשבתי לענות פה, דרך סיפור קטן שקרה לי לאחרונה, על שאלה שאני נתקל בה הרבה לאחרונה: ״איך השגת את _____ להשתתף ב_____?!״

התשובה הקצרה היא: ניסיתי.

זה דייב אגרס:

(מאז שדיוויד בואי מת יש לי חרדה אוטומטית בכל פעם שאני רואה דיוקן של מישהו מפורסם, אז תנו לי רק להבהיר: הוא חי)

אתם אולי מכירים את השם דייב אגרס. אם אתם תולעי ספרים, בוודאי קראתם או לכל הפחות נתקלתם באחד מספריו שתורגמו לעברית – יצירת קורעת לב של גאונות מרעישה (היה מועמד לפוליצר, זכה בערימה של פרסים אחרים), מהו המה, זייתון או עוד תדעו את מהירותנו.

אבל בשבילי, אגרס הוא יותר מעוד סופר טוב. הוא קצת החלום של מה שהייתי רוצה להיות: הוא כותב מעולה ודי נטול אירוניה אף על פי שהוא מיומן בשלל כלי כתיבה פוסטמודרניים שבדרך כלל באים בילט-אין עם אירוניה (התיאור הכי טוב לכתיבה שלו שנתקלתי בה הוא ״הוא יכול לכתוב על כל דבר ולגרום לו לזהור ולעשות סלטות באוויר על הנייר״).

אבל חשוב לא פחות: הוא גם יזם תרבותי חסר מנוח. ולא אכפת לו כלום חוץ מלעשות מה שהוא מאמין בו.

אחרי שהגיח לרשימות רבי המכר האמריקאיות עם רומן הבכורה שלו, הוא דפק פנייה לא לגמרי בלתי צפויה אבל כן מאוד לא שגרתית: הוא החליט אור הזרקורים זה אחלה והכל, אבל הוא לא שווה הרבה אם אתה לא משתמש בו כדי לחמם אחרים.

אז הוא הקים בית הוצאה לאור עצמאי בשם McSweeny's, שהוא אחד הדברים הכי משמחים שקרו בעולם (בין היתר הם מוציאים את המגזין העצמאי הפנטסטי וההרפתקני The Believer, הוציאו שם את Song Reader (ספר התווים של בק), ספרים של ניק הורנבי, ספרי ילדים וכל הדברים הטובים שיכולים לצאת על נייר), הקים עמותה שעוזרת לסטודנטים ועוד אחת שמקדמת כתיבה אצל ילדים, וכל הזמן הזה הוא לא מפסיק לכתוב: רומנים, ספרי עיון, ספרי ילדים, תסריטים (״ארץ יצורי הפרא״ זה שלו), ביקורות. הוא תחנת כוח אדירה של יצירה ויוזמה שרובה מתנקזת למילים על נייר.

אז אין זה פלא שהדבר הבא קרה: לפני כמה חודשים, בדיוק כשיובל ואני התחלנו לעבוד על הגליון השני של ״אתה נמצא כאן״, נתקלתי בטקסט קצר ועוצר נשימה של אגרס במגזין אמריקאי. קראתי אותו, ואז קראתי אותו שוב. וחשבתי את מה שאני כמעט תמיד חושב כשאני קורא משהו של אגרס: איזה בן זונה. ואז: זה מרהיב, אני חייב לשלוח את זה למלא אנשים שאני מכיר.

ואז, באמצע הלילה, מצאתי את עצמי יושב ומתרגם את כל הטקסט שלו, בלי יותר מדי מחשבה על מה לעשות עם זה. אבל הייתי כל כך בתוך הטקסט הזה שרציתי לטבול בו את שתי ידיי. תרגמתי הכל בכמה שעות, ולמחרת שיפצתי ושכתבתי, ואז אמרתי: רגע.

למה שהטקסט הזה, שעוסק בטיסה קצרה במטוס קל, לא יופיע בגליון החדש של ״אתה נמצא כאן״?

והנה התשובה לשאלה שבכותרת – איך שכנעתי סופר מפורסם להשתתף במגזין העצמאי שלי? – פשוט העזתי. וזה לא דרש כל כך הרבה תעוזה, אלא רק את האמונה שלא יזיק לנסות.

גיגלתי כמה דקות עד שמצאתי כתובת מייל של 826Valencia, פרויקט ספרותי נוסף שאגרס הקים (בעזרת כסף מפרס ספרותי שזכה בו), ושלחתי לשם מייל קצר. הוא הלך משהו כמו:

שלום, קוראים לי גיא ואני עורך־שותף במגזין עצמאי בעברית שנקרא… אנחנו עובדים על הגליון הבא שלנו, והתאהבנו כליל בקטע ״להבין את השמיים״ הזה של דייב אגרס. נהיה מאושרים עד הגג אם נוכל לתרגם ולהדפיס אותו בעברית. עם מי אנחנו צריכים לדבר כדי לקבל רשות?

זה לקח כמה שבועות, אבל בסוף ענתה לנו העוזרת של אגרס, הבטיחה שתברר, ואחרי עוד שלושה ימים הגיעה תשובה חיובית:

דיברתי עם דייב והוא מוסר שזה כבוד גדול והוא ישמח מאוד אם תדפיסו את ״להבין את השמיים״ בעברית. עשה מה שאתה צריך לעשות, ותעדכן אותי אם אתה צריך עוד משהו.

וזהו.

אני חושב שהרבה אנשים נעצרים בשלב של ״וואו, זה היה יכול להיות מדהים אם…״. וזה באמת יכול להיות מדהים. למה שלא תמצאו את המייל או הטלפון של האיש ותשאלו אותו אם אולי בא לו להשתתף. יכול להיות שלא, אולי אפילו סביר להניח שלא. אבל אולי, אולי כן. ואז זה באמת יהיה מדהים.

ולא צריך להיות הוט שוט. זה לא אתגר קרת המפורסם בחוגי הספרות של ארה״ב ששלח לאגרס מייל, זה איזה בחור שהוא מעולם לא שמע עליו. אבל הוא הסכים, ולשמחתי זה קרה לי לא מעט פעמים בחיים. כל מה שצריך הוא לבקש. מה יש לכם להפסיד?

כמובן שאם תרצו לקרוא את התרגום שלי לקטע של אגרס תצטרכו למהר ולהזמין את אתה נמצא כאן 2 לפני שהמכירה נגמרת. אבל אם באה לכם רק הצצה, הנה קטע קטן מתוכו, מוקרא על ידי ועל ידי יוסי בבליקי (הטקסט כתוב כמעין דיאלוג פנימי):