1. חברים, אנחנו צריכים לדבר על הריגוש שבנפילה. לא על הריגוש עצמו, ולא על הנפילה, אלא על האלבום החדש של רועי פרייליך שנקרא הריגוש שבנפילה. כבר בביט הראשון ניכר שיש לו סאונד טירוף ושונה מאוד מהמקובל בעדות הרוק הישראלי. זה הולם, פרייליך לא שר כמו אף זמר ישראלי שבא לפניו, וזה אך הולם שגם הסאונד שסביבו יהיה קצת חריג פה. יש פה שירים עם הוקים ממכרים של קול שני (״תן״ הוא פשוט שיר ענק) ויש פה את שיר המחווה היפה ביותר ששמעתי לדיוויד בואי בעברית, אפילו יותר מקאברים שעשו לו בעברית (״כל אחד יכול לראות״, שכמעט כל מהלך מוזיקלי ועיבודי בו הוא מחווה מהממת לבואי. אבל האלבום הקצר הזה (תשעה שירים בלבד, ואיזה כיף לקבל משהו הדוק ונטול שומן מיותר) נפתח בשיר כל כך מעולה שחייבים לשמוע אותו לפחות פעמיים. גם כי הוא פשוט מדהים וגם כי הוא מחביא את החלקים הכי טובים שלו במחצית השנייה של השיר. ״אחד מהשניים״ נפתח ביופי של ביט ויופי של סאונד – הסאונד של פרייליך, רוק־דיסקו מעושן, אבל מעודכן, חד יותר, מלא יותר. הבית הראשון לא מפיל, אבל תענוג לשמוע את הזוויות החדות שפרייליך מכניס לכל שורה. הפזמון כבר כובש, עם חריזה פשוטה שהופכת מספקת במיוחד כשהיא נופלת על הזוויתיות הזו של השירה של פרייליך: ״את מחטטת בין צרור מכתבים / בהם סימנת באדום רק מילות אוהבים / בין השורות את מותחת קוים / מצליבה רמיזות איך היינו כנים״. בתחילת בפזמון מתגנבת זמרת ליווי. אחרי מעבר קצר אנחנו חוזרים לבית השני, ובו השיר הזה באמת מתפוצץ. זה קורה מיד אחרי השורה השנייה, כשאתם מצפים לעוד פרייליך בריטוני ומגניב לבד על הבמה, ופתאום – כל האורות הצבעוניים באולם נדלקים! להקת זמרות וזמר ליווי מתפוצצים (הקאט אאוט קלאב), ומאותו רגע השיר כאילו נטען בחשמל עד סופו. הפזמון החוזר הופך לברייק (רוב הכלים נעלמים וחוזרים בהדרגה מאחורי השירה), ואחריו יש עוד שתי דקות אינסטרומנטליות שאני לכל הפחות לא מצליח לעמוד בפניהן. מתחשק לי לרקוד כמו משוגע, בלי לשאול שאלות מיותרות, בלי לתהות אם זה רוק, או דיסקו, או פוסט־פאנק, או למי אכפת איך קוראים לזה בכלל, בלי לתהות אם החצי השני של השיר הוא סוג של רי־אדיט למחצית הראשונה שלו, בלי לחשוב. ואם אתם שומעים את השיר הזה ולא מבינים למה אני מתכוון, תשמעו אותו שוב, ותגבירו. הגוף שלכם כבר יסביר לכם. איזה פאקינג שיר! [בנדקאמפ]
2. נרנג׳ה הפתיעו, והמופע הבא שלהם בארץ יהיה מופע הקומדיה של אריק אנדרה. [עברית]
3. בואו להאזין לפרק הרביעי והמותח והמשעשע בפודקאסט התיעודי שלי ושל רום אטיק, הרגע! אתם שומעים את הצפצוף הזה? [סטרים, הורדה, פייסבוק]
4. אחד האלבומים האהובים עליי אי פעם הוא In the aeroplane over the sea של Neutral Milk Hotel. כתבתי עליו פה בעונג ב־2006, והחודש הוא חוגג 20 שנה ליציאתו. כשקוואמי הציע לי להגיש תכנית על האלבום ברדיו הקצה, ישר אמרתי כן. יומיים אחר כך כבר התחלתי להתחרט. מה עוד אני יכול להגיד על האלבום הזה? מה אפשר בכלל להשמיע חוץ ממנו, והוא רק 40 דקות, איך אמלא עכשיו שעתיים? אבל תוך כמה ימים התבהר לי שכל אלה רק תירוצים. ניסיתי להימנע מלחזור לאלבום הזה בגלל טראומה קטנה אבל בשבילי משמעותית, שמנעה ממני להאזין לו בשנים האחרונות. ב־2015, אחרי שהלהקה התאחדה לסיבוב הופעות, נסעתי לראות אותה בפריז עם זוגתי ועם חברים, וברגע מסוים כמה חולגני פוגו מקומיים החליטו לפצוח במחול. אין לי בעיה עם זה, ובדרך כלל כשמתחיל פוגו אני פשוט לוקח כמה צעדים אחורה. אבל הצרפתים עושים את זה אחרת, או לפחות בהופעה הזו – הם פשוט רצו מאחורי האולם אל קדמתו, ליטרלי דורסים בדרך אנשים, כלומר מפילים אותם לרצפה ודורכים עליהם, ואם הם לא דורכים עליהם, אז מישהו ממאות האנשים שנדחפו עכשיו קדימה ונבהלו, הם דורכים עליהם. ככה מצאתי את עצמי ואת זוגתי ברגע מסוכן ומפחיד, ואת שארית ההופעה העברתי מבוהל ובלי יכולת לראות שום דבר ברור, כי העיפו לי את המשקפיים ודרכו עליהם והם התרסקו. באותו רגע זה היה בעיקר מבהיל, אבל אחרי שחזרנו לארץ הבנתי שאני פשוט לא מסוגל לשמוע את האלבום הזה שוב. למעשה, לא שמעתי אותו במלואו כבר יותר משנתיים. אבל כבר התחייבתי לקוואמי, אז התחלתי לעבוד. ערכתי והקשבתי וחזרתי וערכתי, ובינתיים שאלתי אתכם, בפייסבוק, מה יש לכם לספר על הרגע או הקשר שלכם עם האלבום. ואתם כתבתם דברים נפלאים ומרתקים ומרגשים ומצחיקים. אז התכנית ששידרתי השבוע על אלבום המופת הזה היא תכנית שלכם, ושלי, ויש בה הרבה מאוד מהדברים שאתם שיתפתם, ולא מעט מהספר המעולה שכתבה קים קופר על האלבום, וגם את הסיפור שלי איתו. ובמידה רבה, אישית, בלב שלי, התכנית הזו עשתה תיקון גדול. בזכות ההתעסקות והמחקר המחודשים שלי סביבו לקראת התכנית, והרבה מאוד בזכות הדברים המרגשים בטירוף שאתם כתבתם, מצאתי את עצמי מרפא את עצמי תוך כדי תנועה, וחוזר לאלבום הזה, מפסיק לפחד, ומתרגש ממנו, שוב. מזמין אתכם להאזין. [סטרים]
5. אם כמוני גם אתם אוהבים לרקוד אבל קצת משתעממים כשכל המסיבה היא אותו ביט, ובא לכם מוזיקה אלקטרונית שמתפוצצת ושוקעת, שאפשר לשיר בקולי קולות, שנותנת בראש אבל לא אוכלת את הראש – בואו למסיבה הקרובה של תום שדמי ושלי! אנחנו חוזרים עם מסיבת אלקטרובנק לאוזןבר ב-22 בפברואר, שזה חמישי עוד שבועיים. בואו! [פייסבוק]
6. [תודה לשירה] קליפ חדש ויפה לאורן לביא, "Second hand lovers". [טיוב]

קרא/י את המשך הפוסט

1. אני אוהב כלבים. אני סאקר של כלבים. לא תמיד הייתי, זה התחיל אצלי רק כשאימצתי כלב, ומהר מאוד האהבה שלי אליו התרחבה לאהבה כללית לפחות או יותר כל כלב שנקרה בדרכי. בשבוע שעבר כתבתי כאן על האלבום המצוין ״שירים קצרים לכלבים קטנים״ שבדיוק יצא, והשיר שלא הפסקתי לשמוע השבוע הגיע מאמן שעד עכשיו לא מצאתי את עצמי מתלהב ממנו כמו רבים סביבי, אבל כנראה מה שהיה דרוש הוא… שיר על כלבה. "Fanny dog", השיר שכתב טיי סגל לכלבה שלו, פאני, ופותח את האלבום הכפול הארוך והמצוין שהוא בדיוק הוציא, תפס אותי מהרגע הראשון ונשאר. האמת? לא בגלל הכלבה, אף על פי שזה לגמרי חמוד בעיניי. זה השילוב המנצח הזה של מצילות, דיסטורשן, קולות רקע וכלי נשיפה, שקשה לי לעמוד בפניו. על כזה מצע, כל מלודיה משכנעת תהיה מנצחת, ואת זה טיי סגל יודע לעשות היטב. [מפ3]



2. הולי שיט, אני לא חושב שאני מוכן עדיין! חודשיים אחרי הטירוף הלא ייאמן שהיה מסיבת אלקטרובנק, המסיבה שבה תום שדמי ואני ניגנו מוזיקה אלקטרונית שנותנת בראש אבל לא אוכלת את הראש – אנחנו חוזרים למסיבה שנייה בסדרה ביום חמישי ה־22.2, בשעה 22:22, מסיבה מספר 2. אם כמה מהשמות שבתמונה גורמים לכם לחשוב ״יו! למה לא מנגנים אותם בכל מסיבההההה״, אז אתם צריכים לבוא למסיבה שלנו. הו שיט, אני צריך להתחיל לעשות מתיחות, אני כבר לא צעיר, זה הולך להיות כיף מדי, אני לא בטוח שיש לי רישיון לכל כך הרבה כיף! בקיצור, בואו, יהיה משוגע, לפחות כמו בפעם שעברה אם לא יותר. [פייסבוק]
3. בפרק החדש שלנו בפודקאסט החדש שלי עם רום אטיק, הרגע, בחורה בת עשרים חוזרת לרגע אחד, בגיל 5 וחצי, כשנהג מונית אחד לא עצר בתמרור עצור, נכנס במכונית של המשפחה שלה, והיא עפה החוצה מהחלון. הרופאים חשבו שאין לה סיכוי. העולם החליט משהו אחר. לפני שנה היא החליטה למצוא את נהג המונית ההוא, שהפך לה את החיים, ולהרים לו טלפון. מכיוון שהאישה הזו, ירדן מרציאנו, יצרה את הפרק הזה בכוחות עצמה (אנחנו ערכנו), אני לגמרי מרשה לעצמי להגיד כמאזין שזה פרק שגרם לי לבכות יותר מפעם אחת, ואף אחת מהפעמים האלו לא הייתה מרחמים או מעצב – תמיד מהתפעמות ומהפתעה. כאן מאזינים לפרק החדש שלנו במלואו. אם פספסתם, אז זה כבר הפרק השלישי שלנו. אפשר לשמוע את כל הפרקים פה. [סטרים, ואפשר גם להוריד, ואפשר גם להאזין בפחות או יותר כל אפליקציית פודקאסטים שאתם אוהבים]
4. גם באולפן רדיו הקצה ביקרתי השבוע, לראשונה מזה 3 שבועות (שפעת ארורה!), והשארתי שם שעתיים של מוזיקה מדהימה שמערבבת לי את הלב. זה הזמן גם לומר (שוב) תודה ענקית לתום שדמי, שהיה המפיק של התכנית שלי בשנתיים האחרונות, ועוזב עכשיו את הקצה למקומות שמחים אפילו יותר. תודה, תום!!! [סטרים]
5. אוהבים את Bonobo? גם אני! רוצים כרטיס בחינם להופעה שלו בישראל? [עברית]
6. חיים גורי מת השבוע בגיל המפואר של 94. זה העציב אותי מאוד, אבל גם החזיר אותי בהתרגשות לגירסה האהובה עליי ביותר של השיר המפורסם ביותר שלו, ״הרעות״. הראשונה, ועד היום היחידה, שגרמה לי להתאהב באמת ב״שיר הרעות״, שעד אז חשבתי שהוא מוגזם, בומבסטי ומעט מביך, הייתה פוליאנה פראנק, בביצוע האבל המהמם ביופיו שלה משנת 2000. היה ונשאר הביצוע הכי טוב לשיר הזה אי פעם, ותזכורת ראויה לכך ששרון בן עזר זמרת ענקית. [טיוב]
7. מאוהבינג ב-"High maintenance", השיר החדש והיפה של AGE, שהוא נועם הלפר, אבל גם בקליפ החול והמחול המהמם שלו. [טיוב]
8. הג׳ינג׳יות עובדים על אלבום שני! כלומר, האלבום הראשון שלהם מזה 24 שנים, לא פחות. עדי סמריאס תפס את תמיר אלברט לשיחה. [עברית]
9. "Up on the mountain of love", שיר חדש ומתוק לדן אורבך מהבלאק קיז. [טיוב]
10. השבוע העליתי לבלוג שלי, ״תת״, כמה טקסטים שכתבתי ל״בלייזר״ ואני אוהב במיוחד: ״מי הרג את הרולינג סטון?״, ״המשוגעים האלה עם הסלילים שלהם״, על אנשי האולפן הישראליים המעטים שמתעקשים להשתמש בטייפ סלילים ישן, ״האיש שמאחורי הצמד״, פרופיל קצרצר על היחצ״ן של סטטיק ובן אל תבורי, וגם טור שכתבתי לאחי הקטן כשנהיה בן 25, ״ערכת רבע החיים״. [עברית]



11. כתב יד וויניץ׳ הוא אחד המסמכים המסתוריים בעולם. הספר, שמכיל ציורים של טבע ובני אדם ודי הרבה טקסט בשפה שאף אחד לא ממש יודע מה היא, נוצר לפי ההשערה במאה ה־15 לספירה, ומאז מציאתו ופרסומו בעולם לפני כמאה שנה, ניסו המוני חוקרים לפענח את הטקסט שלו, להבין באיזו שפה הוא נכתב ומה הוא אומר, לכל הרוחות. השבוע התפרסם כי חוקר קנדי טוען כי הוא פענח את המסמך, וכי הוא כתוב לא אחרת מאשר עברית מוצפנת (זה המאמר המקורי, אם בא לכם). בכתבה של The Verge ממהרים לצנן את הכותרת ולהבהיר: זה לא פענוח, זה מקסימום פריצת דרך בדרך לפענוח. [אנגלית]

קרא/י את המשך הפוסט

ב־21 בפברואר, עוד פחות מחודש, יופיע בגני התערוכה האמן האלקטרוני המעולה Bonobo, בהופעה ראשונה בארץ. אני מרשה לעצמי לנחש שהולכים להיות שם המון אנשים. בונובו הוא מסוג האמנים האלה שבחיים לא יהיה להם להיט רדיו ענק, אבל המוני אנשים שומעים אותו ומעבירים אותו מאחד לשני, מיד ליד, מחזיקים את המוזיקה הלכאורה אלקטרונית וקרה שלו קרוב ללב, מתחממים ממנה.

רוצים להיות שם? אני מחלק לכם כאן 2 כרטיסים במתנה! כל הפרטים בסוף הפוסט, אבל לא כדאי לרוץ אליו, כדאי לקרוא בנחת את המילים הכל כך יפות שכתב אמוץ טוקטלי במיוחד בשבילכם, על סיימון גרין, הלא הוא בונובו.

מהו הבית?
מאת אמוץ טוקטלי

מהו הבית? האם הבית הוא המקום בו נולדת? המקום בו גדלת? המקום בו בילית את מיטב שנותייך? אולי הבית הוא המקום האחרון בו שהית? או המקום שאתה נמצא בו כעת? איפה הכי טוב לך, כאדם, איפה הלב שלך נמצא? שאלה מורכבת במיוחד לאלו החיים כנוודים, כמהגרים תמידיים.

כמו מוזיקאים רבים המבלים חודשים ושנים בדרכים ונאלצים בשלב כזה או אחר להתמודד עם שאלת הזהות הפנימית שלהם, כך חש גם סיימון גרין – הוא בונובו – בעיקר מאז צאת האלבום The North Borders ב־2013, שהפך אותו מאמן אלקטרוניקה / צ'יל מוכר בגבולות הז'אנר לאמן שהופעותיו נדרשות בקנה מידה עולמי ולככזה שנמצא בראש רשימת הפסטיבלים הגדולים בעולם.

זו היתה דרך לא פשוטה, שהתחילה אי שם לפני כמעט 20 שנה כשיצא אלבום הבכורה שלו Animal Magic והאלבום שהמשיך אותו Dial 'M' For Monkey, שיצא בלייבל הנחשב "נינג'ה טיון", שהפך להיות הבית שלו. ספק אם גם הנינג'ות הבינו את גודלה של ביצת הזהב מברייטון. דומה שאחרי 6 אלבומי אמן הפך בונובו לפנים של ז'אנר האלקטרוניקה / דאון טמפו, כאשר הוא לא מפחד לאתגר את המאזינים ולצאת מאזורי הנוחות וללכת למחוזות הלא תמיד צפויים. נגיעות ג'אזיות עם קורטוב של מלנכוליות, לטיפות של גליץ', מקצבים שבורים שצצים ומזכירים מהיכן הגיע בונובו, הכל עטוף במיסתורין ובלא מעט רגעים קסומים שנוצצים בין שכבות ורבדים של עומק ואינטליגנציה.

באלבומו החדש, הנושא את שם סיבוב ההופעות החדש, ושני קטעים ממנו מועמדים לגראמי, לוקח בונובו את המאזינים למסע. דומה שכל האלבום מכוון לנסיעה ברכבת ובהייה אינסופית בנופים המתחלפים… מחשבות על הבית. (האלבום, במודע או שלא, מזכיר ומתכתב דווקא הרכב בית אחר שמוציא בנינג'ה טיון – The cinematic orchestra)

הבית עכשיו הוא לוס אנג'לס, לשם גרין עבר אחרי מסע ההופעות המפרך. 175 הופעות, 30 מדינות ולמעלה מ־2 מליון צופים חזו במופע ההוא שהפך את בונובו לאחד האמנים שניגנו הכי הרבה באותה שנה, וגם לאחד שבילה רחוק רחוק מהבית. תוסיפו לזה את התיקלוטים אליהם הוא נוסע ללא הלהקה ותקבלו דרכון צפוף במיוחד.

כמעט 3 שנים הוא בילה בדרכים בלי בית של ממש, דירה בניו יורק שהגיעה עם רזידנסי במועדון ה־Output אבל לא בית או סטודיו מסודר. כשהסתיים הטור הנצחי החליט גרין לנטוע את ביתו בחוף המערבי, לגור לצד חבר שלו שבדיוק עבר לעיר, ג'ון הופקינס, לבנות סטודיו ולהתחיל לעבוד על האלבום Migration קרוב יותר לנופים הפתוחים ולשמש של קליפורניה.

״חלק מתהליך הכתיבה היה לנסוע למקומות האלה, אותם ניתן לראות בחוברת המצורפת לאלבום, ולחיות עם היצירה בזמן שעשיתי אותם. זה היה חלק חדש של העולם בשבילי, שם הנוף הוא שקט על גבול החייזרי… ממש כמו לנסוע למאדים.״

בין לוח ההופעות והתקלוטים והנסיעות הבלתי מסתיימות והמגורים בלוס אנג'לס, מצליח לייצר בונובו אלבום אופורי ורוחני, חובק עולם אבל מאד אישי. ״מעניין איך אדם אחד לוקח את השפעה מחלק אחד של העולם, עובר עם ההשפעה הזאת ומשפיע על חלק אחר של העולם. עם הזמן, זהותם של מקומות מתפתחת״, מספר גרין על הדברים שהעסיקו אותו בזמן כתיבת האלבום.

אם אתם מצפים לתשובה בסוף האלבום מהו הבית, סביר שלא תגלו אותה, ספק אם יש תשובה, אמת אבסולוטית נמצאת כנראה רק אצל אלו שכבר לא שואלים. אולי סיבוב ההופעות החדש הוא למעשה התשובה. הבית נמצא איפה שהלב נמצא והלב נמצא על הבמה.

ההופעה של בונובו וההרכב מרגשת, מפעימה, נוגעת. בונובו מטייל בין החדש לישן, נותן את הכל, יוצא מהביצועים המוקלטים ונותן ערך מוסף לקהל ולמוזיקה. כמעט 3 שנים לאחר שתיקלט בארץ, מגיע בונובו עם הלהקה לביקור בכורה עם המופע החדש, מופע שאסור לחובבי הז'אנר להחמיץ.

אז מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו איפה הבית האמיתי שלכם). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה למורן!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שלישי בערב!

1. כמה טוב לי על הלב שהחברים הטובים שלי חזרו, אלבום חדש של Calexico זה כמו לחזור אחרי שנתיים לעיר מלאה חברים שלך ולשבת עם כולם לערב של שתייה ושמחה ושיחות רעות. הם השתנו קצת, אתה השתנית קצת, אבל מה שביניכם לא השתנה בכלל. אתה עדיין שמח לפגוש אותם, לשמוע סיפורים חדשים ומפתיעים וגם כמה סיפורים שכבר שמעת כמה פעמים בעבר, אבל לא אכפת לך לשמוע שוב, כי אף אחד לא מספר אותם כמו החברים שלך. זו הסיבה שהם חברים שלך – הם מרגשים אותך, עושים לך משהו בפנים. הרבה הפתעות לא יהיו, אבל תחושה של בית תהיה. ל-Calexico יש אלבום חדש. כצפוי, הוא נפלא מתחילתו ועד סופו. אם אתם חברים של קלקסיקו, יהיו כאן מעט מאוד הפתעות עבורכם – אבל יהיו קצת. אם הסדר לא חשוב לכם, אפשר לשמוע את כל 15 שירי האלבום ביוטיוב של הלהקה (זה תריסר השירים עם העטיפה של האלבום, פלוס שלושת הקליפים שמיד אחריהם). אני הולך להשמיע מהאלבום הזה המון בתכניות הבאות שלי בקצה, ולפי איך שזה נראה עכשיו, הוא ילך איתי חלק גדול מאוד מהשנה הקרובה, שצפויה להיות מלאה בהרפתקאות ובתזוזות ובחיפוש חוזר אחרי המקום המוכר והביתי, זה שקלקסיקו מספקים לי. ואולי לא. מי יודע. קלקסיקו הן להקה של מסע, ובמסע אי אפשר לדעת לאן תגיע. ואף על פי שהחדשות כאן הן שהאלבום כולו בחוץ, אני רוצה לפתוח את העונג החדש דווקא עם הסינגל הראשון מתוך האלבום, כלומר זה שיש את הסיכוי הכי גדול ששמעתם כבר, "End of the world with you". הסיבה היא שיש משהו בשיר הזה, בתנועה של המנגינה שלו, בתחילת הפזמון, שאני לא מצליח לעמוד בפניו – בכל פעם שאני שומע אותו, גם בקשב רב, גם ברבע אוזן ברקע, בוקע מחדר אחר, אני מתמלא בהתרגשות. אני נדרך כמו קפיץ, משתחרר כמוהו בבת אחת, והלב שלי עולה על גדותיו. כשהשיר הזה רק יצא שמעתי אותו בריפיט כמה פעמים. זה גם מה שקרה עם האלבום כולו. כשאתה פוגש חבר אהוב אחרי הרבה זמן אתה לא מסתפק בלתת לו חיבוק אחד. [מפ3]



2. אנחנו כבר שבועיים באוויר עם הפודקאסט החדש שלנו, ורק עכשיו אני זוכה לספר לכם על זה רשמית כאן באתר העונג ולא בכל מיני פוסטים בפייסבוק. ובכן, הנה החדשות הגדולות של חיי בשנה האחרונה: יש לי פודקאסט לא־מוזיקלי חדש שעבדתי עליו עם שותפי רום אטיק בערך שנה שלמה, לפחות, ובטוח הרבה יותר מזה ברוטו. אבל לא על כמות העבודה אני רוצה לספר לכם אלא מה לעזאזל קורה פה. הפודקאסט החדש שלנו נקרא ״הרגע״, והוא עולה עכשיו מדי יום חמישי בבוקר ב״כאן״ עם פרק חדש, שמספר סיפור אמיתי חדש. זה פודקאסט תיעודי, מה שאומר שבכל פרק אנחנו יוצאים אל העולם עם מיקרופון, ומביאים סיפור אמיתי, פיסת חיים אמיתית, רגע, תקופה או שינוי אמיתיים שמתרחשים במקום מעניין. וזה פודקאסט די עצמאי, מה שאומר שאנחנו לא מחויבים לאקטואליה או לנושא ספציפי. כל פרק שונה לחלוטין מקודמו, גם מבחינת הרקע התרבותי, גם מבחינת הקצב, גם מבחינת הצלילים שנשמעים בו. מבחינתנו זו קצת מעבדה לסיפור בסאונד, ולאורך העונה אנחנו והכתבים האורחים שלנו עושים דברים שונים מאוד, אז אני מקווה שיהיה לכם מעניין וגם אם לא תאהבו פרק אחד, תמצאו את עצמכם שוקעים בפרק אחר. עלינו לפני שבועיים, מה שאומר שיש לנו כבר שני פרקים בחוץ: פרק 1: התימני האחרון, שבו רום מלווה את המשפחה התימנית שמאחורי התימניאדה ברגע קריטי של שינוי; ופרק 2: אמנות זה קשקוש, שבו אני נצמד ליצירת אמנות מסתורית בדרך לתערוכה הכי גדולה של השנה, ומנסה על הדרך להבין מה לעזאזל אני אמור לעשות איתה. אם בא לכם להישאר מעודכנים בפרקים שלנו, אתן מוזמנות לעשות מנוי בכל אפליקציית פודקאסטים שיש לכן על הטלפון (פשוט חפשו ״הרגע״), אבל אני ממליץ בחום בכל מקרה להירשם לניוזלטר של ״הרגע״ כדי לקבל גם עדכון במייל עם לינק לכל פרק ברגע שהוא יוצא וגם קצת סיפורים מאחורי הפרקים, והפתעות נוספות שאנחנו מכינים לכם. זהו, נשאר לכם רק להקשיב, ואם אהבתם, אנא: שלחו לחברים שלכם! אנחנו מאמינים מאוד בפודקאסט החדש הזה וביכולת שלו לספר סיפורים גדולים יותר עם הזמן, וצריכים בשביל זה להגיע לכמה שיותר אוזניים (ואנחנו לא סומכים על פייסבוק בעניין הזה). האזנה נעימה! [סטרים]
3. דולורס או׳ריירדן, סולנית The Cranberries, מתה. [אנגלית]
4. מארק אי סמית׳, מלהקת The Fall, מת השבוע אחרי שנה של בריאות מתדרדרת. [אנגלית]
5. Jamiroquai מגיעים להופעה אחת בישראל ב־2 במאי. [עברית]
6. הרכב הראפ האקוסטי הרוסי והמעולה 5nizza (פאקניצה) מגיע להופעה בישראל ב־14 במרץ! תענוג. הנה האלבום האחרון שלהם. [פייסבוק]

נחזור לאייטמים השבועיים הרגילים מיד אחרי המסר הקצר הזה:


כותב קורא העונג, קובי:
״כדי להינות בשבת מקריאה נהדרת אני מוציא לפחות 15 ש״ח על עיתונים, רובם מלאים ברכילויות צהובות ומשמימות במסווה של חדשות ופוליטיקה שיצאה מכל החורים. אבל בוא נודה בזה – עונג שבת הוא עיתון השבת שלי. והוא כל כך גדוש שהוא הופך להיות לא רק עיתון סופהשבוע שלי, אלא עיתון תחילת השבוע שלי,עיתון אמצע השבוע שלי. ה-עיתון שלי. וזה למה אני הולך לתרום כלכלית באופן קבוע״. אם אתם מזדהים עם קובי, אולי תרצו לתמוך כמוהו בעונג שבת בעזרת טיפ קבוע של כמה שקלים, שייגבה אוטומאית בכל פעם שמתפרסם עונג שבת, ויהפוך אתכם לתומכים אמיתיים בקיומו של העונג. עשו זאת כאן, ותודתי תהיה נתונה לכם לעד.




7. המעצב טל סולומון ורדי רוצה להוציא ספר של 501 אלבומים ישראליים שאתה חייב לשמוע, ומזמין אתכם להשתתף בכתיבתו! [פייסבוק]
8. "Worthy", עוד שיר מתוך האלבום השני והמתקרב בצעדים קטנים מדי של Rhye. בא טוב בקור הזה. [טיוב]
9. לאנגלים יש את פינק פלויד בחורבות פומפיי. לאיסלנדים יש את סיגור רוס מופיעים על צלע הר. לנו יש את Tiny Fingers בחורבות ים המלח. השבוע עלה ליוטיוב במלואו סרט הטבע/הופעה המטורף של טייני פינגרז, אחת הלהקות האהובות עליי בישראל אי פעם, שהחליטה לנסוע לים המלח באמצע הלילה, להקים שם סט תאורה והגברה משוגע, ולנגן את הזריחה כמו שרק הם יודעים, בלי קהל של ממש חוץ מאיתני הטבע, שבוודאות מחאו להם כפיים בסוף. אחרי סיבוב הקרנות על מסכים ענקיים, הסרט הזה עכשיו כאן, על המסך שלכם, באיזה גודל שיהיה ובאיזו איכות שתרצו, כולל 4K, הולי שיט!!! איזה דבר מדהים. [טיוב]

קרא/י את המשך הפוסט

1. אני יודע איך זה מרגיש, כי הייתי שם, בצד השני של הרמקולים, כמאזין למצעד השנתי של הקצה. וכשהוא נגמר, אתה מרוגש, מלא. אבל למחרת, או יום אחר כך, אתה ממשיך. אתה שם אלבום, חדש או ישן, וממשיך. הפעם, אני לא מצליח להמשיך, ואולי אני לא רוצה. לאו דווקא כי אני רוצה להיאחז במצעד, שהיה יום מרגש וממלא מאוד, אלא כי כל החודש הזה היה ממלא ומרגש מאוד מוזיקלית, מדי שבוע ערכתי ושידרתי 3 שעות של המוזיקה שהכי אהבתי מכל השנה האחרונה, מה שאומר שעל כל שעה ששידרתי שמעתי עוד כמה שעות של מוזיקה מדהימה מכל השנה, ערכתי, התלבטתי, שרתי לעצמי, הוצאתי מהעריכה, שמתי ברשימה אחרת, כתבתי על השירים, כתבתי על האלבומים, הכנתי פלייליסטים, שיקללתי, שמעתי… ועכשיו, בימים הראשונים של 2018, רציתי רק לתת קצת ניקיון לאוזניים. לא לרדוף. לא למהר. היו איזה יומיים שלא שמעתי שום דבר, וזה היה מוזר ונפלא ומטהר ומחדש. ואז, לאט לאט, חזרתי להאזין. שמתי אלבום ישן ואהוב. שמעתי אותו שלוש פעמים, בלי למהר לדבר הבא. ואז שמתי אלבום ישן שכמעט ולא הכרתי, אלבום של אלטון ג׳ון, ושמעתי אותו יום שלם (תודה, עידית). וכשבאתי לכתוב את העונג היום, כמעט לא התחשק לי למלא את האוזניים במוזיקה חדשה, רציתי להגיד רגע, שנייה – בא לי רגע לשקוע בישן ובמוכר, לנוח. אבל יש המון מוזיקה חדשה נהדרת, ואני משתדל ללמוד, כמו ששרים הדס קליינמן ואביב בכר, ״לקבל טוב כשהוא מגיע״, גם אם זה לא התזמון שבחרתי בו. אז אחרי שכתבתי את כל האייטמים שכאן ממש למטה, חזרתי לאייטם הראשון, הריק, ותהיתי מה יהיה שיר הפתיחה. ואז אמרתי לעצמי, רגע אחד. יש אלבום חדש ומהמם ביופיו שיצא שנייה לפני שנכנסתי לטרפת הסיכומים של חודש הקצמבר, וכבר חודש שלם אני מחכה להשמיע בקצה, לכתוב עליו בעונג, כשרק נסיים עם הסיכומים, וזה פעם אחת, האלבום החדש של קליינמן ובכר, או בנוסח הנעים והאישי יותר, הדס ואביב. גילוי נאות: אני מכיר, אוהב ומחבק מאוד חזק את הדס קליינמן כשאני פוגש אותה, מה שבהחלט לא קורה לעתים תכופות מספיק (את אביב אני חושב שטרם זכיתי לפגוש), אז אני חצי משוחד. אבל משהו באלבום החדש הזה באמת לפת אותי לחלוטין ברגע שהוא התחיל, בשיר הנושא, תפס את הלב שלי בכף ידו ולא הרפה. הוא מופיע בראש רשימת השידור של ״התכנית הרגילה הבאה שלי בקצה״ כבר חודש ומשהו. והוא דרך מצוינת להתחיל את 2018, להתחיל שנה חדשה או שבוע חדש או יום חדש. זה שיר גדול מאוד, שמתחבא בתוך שיר קטן מאוד, ולטריק הזה – ולשיר הזה – יש המון, המון, המון כוח. [טיוב]
2. Ibeyi, התאומות הצרפתיות-קובניות המדהימות שהמיסו לחלוטין את הבארבי לפני שנתיים ומשהו, חוזרות לסיבוב נוסף בישראל – הן יופיעו בבארבי בתל אביב ב־13 במאי. כרטיסים ב־185 ש״ח. [עברית]
3. עוד חוזרים אלינו ובאותו שבוע ממש: Cigarettes after sex מגיעים לשתי הופעות בבארבי בתל אביב, ב־11 במאי (כבר סולד אאוט!) וב־12 במאי. [עברית]
4. השבוע מת בגיל 53 אמיר קרטס, מהחברים המייסדים של הלהקה המצוינת רעש, שהתפרסמה בזכות להיטים כמו ״לעיתים״ או ״נוסע לבד״ בהובלת ג׳וני שועלי, אבל היוצר המוביל בה היה קרטס. עם מותו השבוע, שיחררו חברי הלהקה הנותרים את ״חלום בלהות״, שיר נהדר שהקליטו ב־1995 ולא ראה אור מעולם (אלבום מאותם חומרים ייצא בהמשך השנה). היה שלום, אמיר, ותודה על המוזיקה. [טיוב]
5. למקרה שפספסתם: המצעד השנתי של רדיו הקצה ועונג שבת לשנת 2017 היה מדהים! באמת, אני יודע שכל שנה אני נרגש, אבל השנה משהו באמת מיוחד היה באוויר – בבחירות שלכם, בסדר שלהן, באווירה באולפן, בתגובות בזמן אמת ובעיקר – במוזיקה. אז הנה פוסט אלבומי השנה 2017 כאן בעונג, והנה המצעד השנתי כולו להאזנה מפנקת לאוזניים: חלק ראשון, חלק שני, חלק שלישי, חלק רביעי ואחרון. [עברית, סטרים]
6. אם לא מתחשק לכם לשמוע את כל השעות של המצעד, אתם מוזמנים לאחד מהפלייליסטים של המצעד השנתי שלנו, שנוצרו באדיבות המאזינים המדהימים שלנו:
   ♫ שירי השנה באפל מיוזיק [56 שירים. תודה עמית], אלבומי השנה באפל מיוזיק [811 שירים, תודה רועי]. 🔊 שירי השנה בספוטיפיי [56 שירים. תודה עמית], 🔊 אלבומי השנה בספוטיפיי [1,018 שירים {כן, כל האלבומים}. תודה נמרוד]. וגם: 📼 60 שירי השנה ביוטיוב [תודה מני]
7. וגם, תנו אהבה: האלבומים המיותמים של 2017, שקיבלו רק קול אחד ויחיד בהצבעות שלכם, מחכים שתאזינו להם ותתאהבו בהם גם. [עברית, אנגלית]



8. וואו: "Unfasten", שיר חדש ויפהפה של האנה בן המצוינת. [טיוב]
9. אני לא מכיר את יעל נחשון, אבל אחת מיוצרות הקליפ החדש שלה כתבה לי מייל ואני ממש שמח שהיא עשתה את זה, כי ״טום וג׳רי״ הוא קליפ מצוין לשיר ממש נהדר, שאחרת אולי הייתי מפספס. [טיוב]
10. קנדריק לאמאר עורך את הפסקול לסרט מארבל החדש Black Panther, והנה סנונית ראשונה ממנו, שיתוף פעולה שלו עם השם החם SZA, בשיר בשם "All the stars". [טיוב]

קרא/י את המשך הפוסט