לעינב ג׳קסון כהן יש אלבום חדש, שני לבבות, ואני לא מתיימר אפילו לרגע אחד להעמיד פנים שאני אובייקטיבי בעניין: עינב ואני חברים שנים, אני מתקלט לפני חלק מהופעות שלה, אנחנו אוכלים ביחד המבורגרים טבעוניים ומפטפטים על שטויות ופעם אפילו בניתי את האתר אינטרנט הקודם שלה, בתקופה שהתעסקתי עדיין בבניית אתרים. אז הגילוי הנאות הזה מאוד גלוי.

זה לא מובן מאליו, לאהוב את המוזיקה של חברים שלך. יש לי חברים שעושים מוזיקה שאני לא מתלהב ממנה, ויש כאלה שאני לא יכול להפריד בין האדם שהוא החבר שלי לבין המוזיקה שהוא עושה. אצל עינב, איכשהו, זה לא ככה. ברור שהאישה שיושבת איתי לקפה היא גם האישה שכותבת את השירים ושרה אותם, אבל לפחות אצלי, באוזניים ובלב, ברגע שהיא עולה לבמה או נכנסת לאולפן ומתחילה לשיר, נוצר איזה מרחק בינינו. מרחק מועיל, חיובי. אני לא מרגיש שזו חברה שלי עינב שרה, אלא שזו הזמרת עינב ג׳קסון כהן שרה. ואני נמס כליל בגלל השירים, לא בגלל שאני אוהב את האדם הזה באופן כללי.

לקח הרבה זמן. אלבום הבכורה, עץ נופל ביער, יצא ב־2011. וכמו פסנתרן־כותב־זמר מוכשר אחר, שלומי שבן, גם לעינב לקח 7 שנים להגיע לפרק השני. אולי זו מחלה של פסנתרנים. עכשיו, ממש היום, יוצא האלבום השני, שני לבבות, ואני חייב להודות שאני כותב את הפוסט הזה תוך כדי ההאזנה הראשונה שלי אי פעם לאלבום, אז אני לא יכול להגיד לכם עדיין שום דבר. אני כן יכול להגיד שהשירים שיצאו לרדיו לפני האלבום (״למזרח״, ״שני לבבות״), השיר המושלם שנכלל באוסף שירי יותם ראובני (״אלגיה״) והשיר שפורסם לראשונה ממש באתר הזה לפני שנים, כשעוד היה סקיצה (״בגללה״), גרמו לי לעלות על גדותיי, לעצור בצד הכביש ולדמוע, או להפסיק להקליד ולבהות מהחלון ארבע דקות.

זה אלבום קטן, 8 שירים, 32 דקות, כמו תקליטים של פעם. עדינות וצניעות וכמות חסרת אחריות של יופי ורגש. זהו, אני הולך להקשיב לאלבום, ומזמין אתכם להאזין גם (כאן, או פשוט בהמשך הפוסט). והנה בונוס לקוראי העונג:

עינב ג׳קסון כהן על שלושה שירים מתוך האלבום החדש

שני לבבות

שני לבבות הוא שיר הנושא של האלבום החדש, היקר ללבי מכולם, ואולי זה שמקפל בתוכו את כל השירים שאי פעם כתבתי. את האווירה הראשונית שלו ספגתי מתוך קטע קצר ב״הנפילה״ של אלבר קאמי. אחר כך, אני זוכרת את רגע הכתיבה הפיזי ליד הפסנתר – הוא נשטף ממני ברגע אחד.

הוא היה הראשון וגם האחרון שהקלטתי לאלבום הזה. הוא היה כל כך חשוב לי שידעתי שאני חייבת להתחיל איתו, אבל הנחתי על כתפיו הדקות משקל גדול מדי, לפעמים אני מתבלבלבת ומרגישה שהשירים צריכים לשאת אותי ולא אני אותם. את הביצוע הראשון שלו שהקלטתי לפני יותר משנתיים עם דניאל שהם, רן יעקובוביץ ואיתמר ציגלר – למרות שהיה כבר רגע לפני מיקס – גנזתי. זה פועל שלא היכרתי מקרוב ובאלבום הזה הפכנו חברים טובים (נסו ותהנו!) . שלושה שירים באלבום הוקלטו שוב מהתחלה אחרי שהיו כבר בשלב מאוד מתקדם. יש באלבום רק שמונה שירים, אבל בכל אחד מהם חיפשתי את ההרמטיות, את התחושה הזו שאין דבר שיכול להיכנס או לצאת. זה לקח זמן.

לפני כמה חודשים, באמצע הקיץ, האלבום כולו כבר היה מוכן ורק השיר הזה איננו – נכנסתי לאולפן עם אביב משולם. הקלטנו את הבסיס יחד מחדש ולאט לאט הוא התבהר (לצבעים כהים מאוד) – משהו רצה לחזור לסצינה ההיא ליד הנהר מ״הנפילה״ – לסינמטיות שלה. הוא הוקלט כבר בדחיפות גדולה (שבוע לפני המיקס!) כמעט בבת אחת: כינורות של אבנר קלמר, קרן יער של עידית מינצר, מנדולינות של דניאל שהם, קולות של אלון עדר ומיכל גבע, וגם השירה שלי. הילה רוח עזרה לי לפענח שינויים במבנה, דניאל אנגליסטר מיקסס גם הוא בדחיפות (יום לפני המאסטרינג!), האלבום כולו בעצם חיכה לשיר הזה. דווקא מהשיר שעליו הכי רציתי לגונן הייתי חייבת להיפרד סופית כמעט בחטף. אולי בגלל זה אני הכי קשורה אליו משהייתי אי פעם.

מחפשת סיבה

הילה רוח תמיד אמרה לי שזה השיר שלי שהכי אהוב עליה. כשסיפרתי לה שאני לא מתכוונת להכניס אותו לאלבום היא לא כל כך קיבלה את זה בהבנה (מזל!). קבענו להיפגש אצלה תכף ומיד (ענין של חודשיים־שלושה). המוזיקה שלנו אמנם שונה מאד באסתטיקה שלה אבל אנחנו מבינות וחושבות שירים מאוד דומה, ובכלל אני הרוסה עליה ועל כל מה שהיא נוגעת בו. היא שלחה אותי הביתה עם שיעורי בית, שהיו בדיעבד חדים ומדויקים: להושיב את השיר על קצב קבוע, ליישר את המשקל, את הטמפו, את המלודיה, לדייק את הכוונה. להקליט קסיו וסינתי בלי לבנות תפקיד באמת, לאלתר, להקליט תופים, להמציא קולות רקע. כל הדברים שאני לא עושה באופן טבעי. היא הזיזה אותי כל הזמן מהקומפורט זון שלי ובגלל שכבר הייתי מוכנה לוותר על השיר – הגעתי אליו קלה (תכונה לא מאד אופיינית). קיבלתי את השיר הזה חזרה במתנה. הקלטתי את כולו בבית שלי בתחושת שעשוע והתנסות של ״הרי אין לי מה להפסיד״. גיליתי מחדש את הבשר שלו, שרתי והתכוונתי לכל מילה.

בסוף יונתן לויטל הצטרף והוסיף את הבס שלו שמניעה את השיר. בלי להרוס להילה את המוניטין, מדובר בתהליך שיותר מכל היה בשבילי כיף, וכיף הוא אנדרייטד בחיים ובמוזיקה בכלל. הלוואי עליי עוד הרבה הרבה מהכיף הזה (הילה, בואי נעשה אלבום).

בגללה

סקיצה של השיר הזה הופיעה לראשונה באוסף Working title של עונג שבת לפני די הרבה שנים, מי יודע, אולי היה נשאר מכתב במגירה אם לא גיאחה.

זה שיר שנכתב בבת אחת. נקי מדימויים, ישר וישיר.

אני אוהבת לפתוח איתו הופעות. הוא מכניס אותי למתח קיצוני, מנמלל את האצבעות, דריכות זו תחושה שאני אוהבת להחזיק איתי כמה שיותר זמן בהופעה. לא רוצה להרגיש בנוח. אני כמעט אף פעם לא מצליחה להגיע לקצה שלו בעיניים יבשות.

הביצוע באלבום הוקלט לייב, פסנתר ושירה ביחד, בלי עריכות, בעיבוד משותף יחד עם דניאל שהם שגם מנגן את הצלילים העדינים והיפים בין המשפטים.

אני חושבת שבהרבה מהשירים שלי אני מנסה לדבר על הפערים שבתוכם אני מתקיימת. משפחה היא מחולל פערים די גדול. לא קל לגעת בזה, אבל אני ממשיכה לנסות, חייבת להאמין שזה יכול גם לרפא את הלב (או שניים כאלה).

תודה על ההקשבה, מזמינה אתכן.ם להאזין לאלבום במלואו:

לקח לו הרבה זמן להגיע אבל הוא כאן והוא בדיוק בזמן שלו.

האזנה נעימה 🙂

עינב

*
האלבום יושק ב־5.3 בזאפה ת"א. אורחים: דניאלה ספקטור ואלון עדר

1. חברים, אנחנו צריכים לדבר על הריגוש שבנפילה. לא על הריגוש עצמו, ולא על הנפילה, אלא על האלבום החדש של רועי פרייליך שנקרא הריגוש שבנפילה. כבר בביט הראשון ניכר שיש לו סאונד טירוף ושונה מאוד מהמקובל בעדות הרוק הישראלי. זה הולם, פרייליך לא שר כמו אף זמר ישראלי שבא לפניו, וזה אך הולם שגם הסאונד שסביבו יהיה קצת חריג פה. יש פה שירים עם הוקים ממכרים של קול שני (״תן״ הוא פשוט שיר ענק) ויש פה את שיר המחווה היפה ביותר ששמעתי לדיוויד בואי בעברית, אפילו יותר מקאברים שעשו לו בעברית (״כל אחד יכול לראות״, שכמעט כל מהלך מוזיקלי ועיבודי בו הוא מחווה מהממת לבואי. אבל האלבום הקצר הזה (תשעה שירים בלבד, ואיזה כיף לקבל משהו הדוק ונטול שומן מיותר) נפתח בשיר כל כך מעולה שחייבים לשמוע אותו לפחות פעמיים. גם כי הוא פשוט מדהים וגם כי הוא מחביא את החלקים הכי טובים שלו במחצית השנייה של השיר. ״אחד מהשניים״ נפתח ביופי של ביט ויופי של סאונד – הסאונד של פרייליך, רוק־דיסקו מעושן, אבל מעודכן, חד יותר, מלא יותר. הבית הראשון לא מפיל, אבל תענוג לשמוע את הזוויות החדות שפרייליך מכניס לכל שורה. הפזמון כבר כובש, עם חריזה פשוטה שהופכת מספקת במיוחד כשהיא נופלת על הזוויתיות הזו של השירה של פרייליך: ״את מחטטת בין צרור מכתבים / בהם סימנת באדום רק מילות אוהבים / בין השורות את מותחת קוים / מצליבה רמיזות איך היינו כנים״. בתחילת בפזמון מתגנבת זמרת ליווי. אחרי מעבר קצר אנחנו חוזרים לבית השני, ובו השיר הזה באמת מתפוצץ. זה קורה מיד אחרי השורה השנייה, כשאתם מצפים לעוד פרייליך בריטוני ומגניב לבד על הבמה, ופתאום – כל האורות הצבעוניים באולם נדלקים! להקת זמרות וזמר ליווי מתפוצצים (הקאט אאוט קלאב), ומאותו רגע השיר כאילו נטען בחשמל עד סופו. הפזמון החוזר הופך לברייק (רוב הכלים נעלמים וחוזרים בהדרגה מאחורי השירה), ואחריו יש עוד שתי דקות אינסטרומנטליות שאני לכל הפחות לא מצליח לעמוד בפניהן. מתחשק לי לרקוד כמו משוגע, בלי לשאול שאלות מיותרות, בלי לתהות אם זה רוק, או דיסקו, או פוסט־פאנק, או למי אכפת איך קוראים לזה בכלל, בלי לתהות אם החצי השני של השיר הוא סוג של רי־אדיט למחצית הראשונה שלו, בלי לחשוב. ואם אתם שומעים את השיר הזה ולא מבינים למה אני מתכוון, תשמעו אותו שוב, ותגבירו. הגוף שלכם כבר יסביר לכם. איזה פאקינג שיר! [בנדקאמפ]
2. נרנג׳ה הפתיעו, והמופע הבא שלהם בארץ יהיה מופע הקומדיה של אריק אנדרה. [עברית]
3. בואו להאזין לפרק הרביעי והמותח והמשעשע בפודקאסט התיעודי שלי ושל רום אטיק, הרגע! אתם שומעים את הצפצוף הזה? [סטרים, הורדה, פייסבוק]
4. אחד האלבומים האהובים עליי אי פעם הוא In the aeroplane over the sea של Neutral Milk Hotel. כתבתי עליו פה בעונג ב־2006, והחודש הוא חוגג 20 שנה ליציאתו. כשקוואמי הציע לי להגיש תכנית על האלבום ברדיו הקצה, ישר אמרתי כן. יומיים אחר כך כבר התחלתי להתחרט. מה עוד אני יכול להגיד על האלבום הזה? מה אפשר בכלל להשמיע חוץ ממנו, והוא רק 40 דקות, איך אמלא עכשיו שעתיים? אבל תוך כמה ימים התבהר לי שכל אלה רק תירוצים. ניסיתי להימנע מלחזור לאלבום הזה בגלל טראומה קטנה אבל בשבילי משמעותית, שמנעה ממני להאזין לו בשנים האחרונות. ב־2015, אחרי שהלהקה התאחדה לסיבוב הופעות, נסעתי לראות אותה בפריז עם זוגתי ועם חברים, וברגע מסוים כמה חולגני פוגו מקומיים החליטו לפצוח במחול. אין לי בעיה עם זה, ובדרך כלל כשמתחיל פוגו אני פשוט לוקח כמה צעדים אחורה. אבל הצרפתים עושים את זה אחרת, או לפחות בהופעה הזו – הם פשוט רצו מאחורי האולם אל קדמתו, ליטרלי דורסים בדרך אנשים, כלומר מפילים אותם לרצפה ודורכים עליהם, ואם הם לא דורכים עליהם, אז מישהו ממאות האנשים שנדחפו עכשיו קדימה ונבהלו, הם דורכים עליהם. ככה מצאתי את עצמי ואת זוגתי ברגע מסוכן ומפחיד, ואת שארית ההופעה העברתי מבוהל ובלי יכולת לראות שום דבר ברור, כי העיפו לי את המשקפיים ודרכו עליהם והם התרסקו. באותו רגע זה היה בעיקר מבהיל, אבל אחרי שחזרנו לארץ הבנתי שאני פשוט לא מסוגל לשמוע את האלבום הזה שוב. למעשה, לא שמעתי אותו במלואו כבר יותר משנתיים. אבל כבר התחייבתי לקוואמי, אז התחלתי לעבוד. ערכתי והקשבתי וחזרתי וערכתי, ובינתיים שאלתי אתכם, בפייסבוק, מה יש לכם לספר על הרגע או הקשר שלכם עם האלבום. ואתם כתבתם דברים נפלאים ומרתקים ומרגשים ומצחיקים. אז התכנית ששידרתי השבוע על אלבום המופת הזה היא תכנית שלכם, ושלי, ויש בה הרבה מאוד מהדברים שאתם שיתפתם, ולא מעט מהספר המעולה שכתבה קים קופר על האלבום, וגם את הסיפור שלי איתו. ובמידה רבה, אישית, בלב שלי, התכנית הזו עשתה תיקון גדול. בזכות ההתעסקות והמחקר המחודשים שלי סביבו לקראת התכנית, והרבה מאוד בזכות הדברים המרגשים בטירוף שאתם כתבתם, מצאתי את עצמי מרפא את עצמי תוך כדי תנועה, וחוזר לאלבום הזה, מפסיק לפחד, ומתרגש ממנו, שוב. מזמין אתכם להאזין. [סטרים]
5. אם כמוני גם אתם אוהבים לרקוד אבל קצת משתעממים כשכל המסיבה היא אותו ביט, ובא לכם מוזיקה אלקטרונית שמתפוצצת ושוקעת, שאפשר לשיר בקולי קולות, שנותנת בראש אבל לא אוכלת את הראש – בואו למסיבה הקרובה של תום שדמי ושלי! אנחנו חוזרים עם מסיבת אלקטרובנק לאוזןבר ב-22 בפברואר, שזה חמישי עוד שבועיים. בואו! [פייסבוק]
6. [תודה לשירה] קליפ חדש ויפה לאורן לביא, "Second hand lovers". [טיוב]

קרא/י את המשך הפוסט

1. אני אוהב כלבים. אני סאקר של כלבים. לא תמיד הייתי, זה התחיל אצלי רק כשאימצתי כלב, ומהר מאוד האהבה שלי אליו התרחבה לאהבה כללית לפחות או יותר כל כלב שנקרה בדרכי. בשבוע שעבר כתבתי כאן על האלבום המצוין ״שירים קצרים לכלבים קטנים״ שבדיוק יצא, והשיר שלא הפסקתי לשמוע השבוע הגיע מאמן שעד עכשיו לא מצאתי את עצמי מתלהב ממנו כמו רבים סביבי, אבל כנראה מה שהיה דרוש הוא… שיר על כלבה. "Fanny dog", השיר שכתב טיי סגל לכלבה שלו, פאני, ופותח את האלבום הכפול הארוך והמצוין שהוא בדיוק הוציא, תפס אותי מהרגע הראשון ונשאר. האמת? לא בגלל הכלבה, אף על פי שזה לגמרי חמוד בעיניי. זה השילוב המנצח הזה של מצילות, דיסטורשן, קולות רקע וכלי נשיפה, שקשה לי לעמוד בפניו. על כזה מצע, כל מלודיה משכנעת תהיה מנצחת, ואת זה טיי סגל יודע לעשות היטב. [מפ3]



2. הולי שיט, אני לא חושב שאני מוכן עדיין! חודשיים אחרי הטירוף הלא ייאמן שהיה מסיבת אלקטרובנק, המסיבה שבה תום שדמי ואני ניגנו מוזיקה אלקטרונית שנותנת בראש אבל לא אוכלת את הראש – אנחנו חוזרים למסיבה שנייה בסדרה ביום חמישי ה־22.2, בשעה 22:22, מסיבה מספר 2. אם כמה מהשמות שבתמונה גורמים לכם לחשוב ״יו! למה לא מנגנים אותם בכל מסיבההההה״, אז אתם צריכים לבוא למסיבה שלנו. הו שיט, אני צריך להתחיל לעשות מתיחות, אני כבר לא צעיר, זה הולך להיות כיף מדי, אני לא בטוח שיש לי רישיון לכל כך הרבה כיף! בקיצור, בואו, יהיה משוגע, לפחות כמו בפעם שעברה אם לא יותר. [פייסבוק]
3. בפרק החדש שלנו בפודקאסט החדש שלי עם רום אטיק, הרגע, בחורה בת עשרים חוזרת לרגע אחד, בגיל 5 וחצי, כשנהג מונית אחד לא עצר בתמרור עצור, נכנס במכונית של המשפחה שלה, והיא עפה החוצה מהחלון. הרופאים חשבו שאין לה סיכוי. העולם החליט משהו אחר. לפני שנה היא החליטה למצוא את נהג המונית ההוא, שהפך לה את החיים, ולהרים לו טלפון. מכיוון שהאישה הזו, ירדן מרציאנו, יצרה את הפרק הזה בכוחות עצמה (אנחנו ערכנו), אני לגמרי מרשה לעצמי להגיד כמאזין שזה פרק שגרם לי לבכות יותר מפעם אחת, ואף אחת מהפעמים האלו לא הייתה מרחמים או מעצב – תמיד מהתפעמות ומהפתעה. כאן מאזינים לפרק החדש שלנו במלואו. אם פספסתם, אז זה כבר הפרק השלישי שלנו. אפשר לשמוע את כל הפרקים פה. [סטרים, ואפשר גם להוריד, ואפשר גם להאזין בפחות או יותר כל אפליקציית פודקאסטים שאתם אוהבים]
4. גם באולפן רדיו הקצה ביקרתי השבוע, לראשונה מזה 3 שבועות (שפעת ארורה!), והשארתי שם שעתיים של מוזיקה מדהימה שמערבבת לי את הלב. זה הזמן גם לומר (שוב) תודה ענקית לתום שדמי, שהיה המפיק של התכנית שלי בשנתיים האחרונות, ועוזב עכשיו את הקצה למקומות שמחים אפילו יותר. תודה, תום!!! [סטרים]
5. אוהבים את Bonobo? גם אני! רוצים כרטיס בחינם להופעה שלו בישראל? [עברית]
6. חיים גורי מת השבוע בגיל המפואר של 94. זה העציב אותי מאוד, אבל גם החזיר אותי בהתרגשות לגירסה האהובה עליי ביותר של השיר המפורסם ביותר שלו, ״הרעות״. הראשונה, ועד היום היחידה, שגרמה לי להתאהב באמת ב״שיר הרעות״, שעד אז חשבתי שהוא מוגזם, בומבסטי ומעט מביך, הייתה פוליאנה פראנק, בביצוע האבל המהמם ביופיו שלה משנת 2000. היה ונשאר הביצוע הכי טוב לשיר הזה אי פעם, ותזכורת ראויה לכך ששרון בן עזר זמרת ענקית. [טיוב]
7. מאוהבינג ב-"High maintenance", השיר החדש והיפה של AGE, שהוא נועם הלפר, אבל גם בקליפ החול והמחול המהמם שלו. [טיוב]
8. הג׳ינג׳יות עובדים על אלבום שני! כלומר, האלבום הראשון שלהם מזה 24 שנים, לא פחות. עדי סמריאס תפס את תמיר אלברט לשיחה. [עברית]
9. "Up on the mountain of love", שיר חדש ומתוק לדן אורבך מהבלאק קיז. [טיוב]
10. השבוע העליתי לבלוג שלי, ״תת״, כמה טקסטים שכתבתי ל״בלייזר״ ואני אוהב במיוחד: ״מי הרג את הרולינג סטון?״, ״המשוגעים האלה עם הסלילים שלהם״, על אנשי האולפן הישראליים המעטים שמתעקשים להשתמש בטייפ סלילים ישן, ״האיש שמאחורי הצמד״, פרופיל קצרצר על היחצ״ן של סטטיק ובן אל תבורי, וגם טור שכתבתי לאחי הקטן כשנהיה בן 25, ״ערכת רבע החיים״. [עברית]



11. כתב יד וויניץ׳ הוא אחד המסמכים המסתוריים בעולם. הספר, שמכיל ציורים של טבע ובני אדם ודי הרבה טקסט בשפה שאף אחד לא ממש יודע מה היא, נוצר לפי ההשערה במאה ה־15 לספירה, ומאז מציאתו ופרסומו בעולם לפני כמאה שנה, ניסו המוני חוקרים לפענח את הטקסט שלו, להבין באיזו שפה הוא נכתב ומה הוא אומר, לכל הרוחות. השבוע התפרסם כי חוקר קנדי טוען כי הוא פענח את המסמך, וכי הוא כתוב לא אחרת מאשר עברית מוצפנת (זה המאמר המקורי, אם בא לכם). בכתבה של The Verge ממהרים לצנן את הכותרת ולהבהיר: זה לא פענוח, זה מקסימום פריצת דרך בדרך לפענוח. [אנגלית]

קרא/י את המשך הפוסט

ב־21 בפברואר, עוד פחות מחודש, יופיע בגני התערוכה האמן האלקטרוני המעולה Bonobo, בהופעה ראשונה בארץ. אני מרשה לעצמי לנחש שהולכים להיות שם המון אנשים. בונובו הוא מסוג האמנים האלה שבחיים לא יהיה להם להיט רדיו ענק, אבל המוני אנשים שומעים אותו ומעבירים אותו מאחד לשני, מיד ליד, מחזיקים את המוזיקה הלכאורה אלקטרונית וקרה שלו קרוב ללב, מתחממים ממנה.

רוצים להיות שם? אני מחלק לכם כאן 2 כרטיסים במתנה! כל הפרטים בסוף הפוסט, אבל לא כדאי לרוץ אליו, כדאי לקרוא בנחת את המילים הכל כך יפות שכתב אמוץ טוקטלי במיוחד בשבילכם, על סיימון גרין, הלא הוא בונובו.

מהו הבית?
מאת אמוץ טוקטלי

מהו הבית? האם הבית הוא המקום בו נולדת? המקום בו גדלת? המקום בו בילית את מיטב שנותייך? אולי הבית הוא המקום האחרון בו שהית? או המקום שאתה נמצא בו כעת? איפה הכי טוב לך, כאדם, איפה הלב שלך נמצא? שאלה מורכבת במיוחד לאלו החיים כנוודים, כמהגרים תמידיים.

כמו מוזיקאים רבים המבלים חודשים ושנים בדרכים ונאלצים בשלב כזה או אחר להתמודד עם שאלת הזהות הפנימית שלהם, כך חש גם סיימון גרין – הוא בונובו – בעיקר מאז צאת האלבום The North Borders ב־2013, שהפך אותו מאמן אלקטרוניקה / צ'יל מוכר בגבולות הז'אנר לאמן שהופעותיו נדרשות בקנה מידה עולמי ולככזה שנמצא בראש רשימת הפסטיבלים הגדולים בעולם.

זו היתה דרך לא פשוטה, שהתחילה אי שם לפני כמעט 20 שנה כשיצא אלבום הבכורה שלו Animal Magic והאלבום שהמשיך אותו Dial 'M' For Monkey, שיצא בלייבל הנחשב "נינג'ה טיון", שהפך להיות הבית שלו. ספק אם גם הנינג'ות הבינו את גודלה של ביצת הזהב מברייטון. דומה שאחרי 6 אלבומי אמן הפך בונובו לפנים של ז'אנר האלקטרוניקה / דאון טמפו, כאשר הוא לא מפחד לאתגר את המאזינים ולצאת מאזורי הנוחות וללכת למחוזות הלא תמיד צפויים. נגיעות ג'אזיות עם קורטוב של מלנכוליות, לטיפות של גליץ', מקצבים שבורים שצצים ומזכירים מהיכן הגיע בונובו, הכל עטוף במיסתורין ובלא מעט רגעים קסומים שנוצצים בין שכבות ורבדים של עומק ואינטליגנציה.

באלבומו החדש, הנושא את שם סיבוב ההופעות החדש, ושני קטעים ממנו מועמדים לגראמי, לוקח בונובו את המאזינים למסע. דומה שכל האלבום מכוון לנסיעה ברכבת ובהייה אינסופית בנופים המתחלפים… מחשבות על הבית. (האלבום, במודע או שלא, מזכיר ומתכתב דווקא הרכב בית אחר שמוציא בנינג'ה טיון – The cinematic orchestra)

הבית עכשיו הוא לוס אנג'לס, לשם גרין עבר אחרי מסע ההופעות המפרך. 175 הופעות, 30 מדינות ולמעלה מ־2 מליון צופים חזו במופע ההוא שהפך את בונובו לאחד האמנים שניגנו הכי הרבה באותה שנה, וגם לאחד שבילה רחוק רחוק מהבית. תוסיפו לזה את התיקלוטים אליהם הוא נוסע ללא הלהקה ותקבלו דרכון צפוף במיוחד.

כמעט 3 שנים הוא בילה בדרכים בלי בית של ממש, דירה בניו יורק שהגיעה עם רזידנסי במועדון ה־Output אבל לא בית או סטודיו מסודר. כשהסתיים הטור הנצחי החליט גרין לנטוע את ביתו בחוף המערבי, לגור לצד חבר שלו שבדיוק עבר לעיר, ג'ון הופקינס, לבנות סטודיו ולהתחיל לעבוד על האלבום Migration קרוב יותר לנופים הפתוחים ולשמש של קליפורניה.

״חלק מתהליך הכתיבה היה לנסוע למקומות האלה, אותם ניתן לראות בחוברת המצורפת לאלבום, ולחיות עם היצירה בזמן שעשיתי אותם. זה היה חלק חדש של העולם בשבילי, שם הנוף הוא שקט על גבול החייזרי… ממש כמו לנסוע למאדים.״

בין לוח ההופעות והתקלוטים והנסיעות הבלתי מסתיימות והמגורים בלוס אנג'לס, מצליח לייצר בונובו אלבום אופורי ורוחני, חובק עולם אבל מאד אישי. ״מעניין איך אדם אחד לוקח את השפעה מחלק אחד של העולם, עובר עם ההשפעה הזאת ומשפיע על חלק אחר של העולם. עם הזמן, זהותם של מקומות מתפתחת״, מספר גרין על הדברים שהעסיקו אותו בזמן כתיבת האלבום.

אם אתם מצפים לתשובה בסוף האלבום מהו הבית, סביר שלא תגלו אותה, ספק אם יש תשובה, אמת אבסולוטית נמצאת כנראה רק אצל אלו שכבר לא שואלים. אולי סיבוב ההופעות החדש הוא למעשה התשובה. הבית נמצא איפה שהלב נמצא והלב נמצא על הבמה.

ההופעה של בונובו וההרכב מרגשת, מפעימה, נוגעת. בונובו מטייל בין החדש לישן, נותן את הכל, יוצא מהביצועים המוקלטים ונותן ערך מוסף לקהל ולמוזיקה. כמעט 3 שנים לאחר שתיקלט בארץ, מגיע בונובו עם הלהקה לביקור בכורה עם המופע החדש, מופע שאסור לחובבי הז'אנר להחמיץ.

אז מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו איפה הבית האמיתי שלכם). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה למורן!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שלישי בערב!

1. כמה טוב לי על הלב שהחברים הטובים שלי חזרו, אלבום חדש של Calexico זה כמו לחזור אחרי שנתיים לעיר מלאה חברים שלך ולשבת עם כולם לערב של שתייה ושמחה ושיחות רעות. הם השתנו קצת, אתה השתנית קצת, אבל מה שביניכם לא השתנה בכלל. אתה עדיין שמח לפגוש אותם, לשמוע סיפורים חדשים ומפתיעים וגם כמה סיפורים שכבר שמעת כמה פעמים בעבר, אבל לא אכפת לך לשמוע שוב, כי אף אחד לא מספר אותם כמו החברים שלך. זו הסיבה שהם חברים שלך – הם מרגשים אותך, עושים לך משהו בפנים. הרבה הפתעות לא יהיו, אבל תחושה של בית תהיה. ל-Calexico יש אלבום חדש. כצפוי, הוא נפלא מתחילתו ועד סופו. אם אתם חברים של קלקסיקו, יהיו כאן מעט מאוד הפתעות עבורכם – אבל יהיו קצת. אם הסדר לא חשוב לכם, אפשר לשמוע את כל 15 שירי האלבום ביוטיוב של הלהקה (זה תריסר השירים עם העטיפה של האלבום, פלוס שלושת הקליפים שמיד אחריהם). אני הולך להשמיע מהאלבום הזה המון בתכניות הבאות שלי בקצה, ולפי איך שזה נראה עכשיו, הוא ילך איתי חלק גדול מאוד מהשנה הקרובה, שצפויה להיות מלאה בהרפתקאות ובתזוזות ובחיפוש חוזר אחרי המקום המוכר והביתי, זה שקלקסיקו מספקים לי. ואולי לא. מי יודע. קלקסיקו הן להקה של מסע, ובמסע אי אפשר לדעת לאן תגיע. ואף על פי שהחדשות כאן הן שהאלבום כולו בחוץ, אני רוצה לפתוח את העונג החדש דווקא עם הסינגל הראשון מתוך האלבום, כלומר זה שיש את הסיכוי הכי גדול ששמעתם כבר, "End of the world with you". הסיבה היא שיש משהו בשיר הזה, בתנועה של המנגינה שלו, בתחילת הפזמון, שאני לא מצליח לעמוד בפניו – בכל פעם שאני שומע אותו, גם בקשב רב, גם ברבע אוזן ברקע, בוקע מחדר אחר, אני מתמלא בהתרגשות. אני נדרך כמו קפיץ, משתחרר כמוהו בבת אחת, והלב שלי עולה על גדותיו. כשהשיר הזה רק יצא שמעתי אותו בריפיט כמה פעמים. זה גם מה שקרה עם האלבום כולו. כשאתה פוגש חבר אהוב אחרי הרבה זמן אתה לא מסתפק בלתת לו חיבוק אחד. [מפ3]



2. אנחנו כבר שבועיים באוויר עם הפודקאסט החדש שלנו, ורק עכשיו אני זוכה לספר לכם על זה רשמית כאן באתר העונג ולא בכל מיני פוסטים בפייסבוק. ובכן, הנה החדשות הגדולות של חיי בשנה האחרונה: יש לי פודקאסט לא־מוזיקלי חדש שעבדתי עליו עם שותפי רום אטיק בערך שנה שלמה, לפחות, ובטוח הרבה יותר מזה ברוטו. אבל לא על כמות העבודה אני רוצה לספר לכם אלא מה לעזאזל קורה פה. הפודקאסט החדש שלנו נקרא ״הרגע״, והוא עולה עכשיו מדי יום חמישי בבוקר ב״כאן״ עם פרק חדש, שמספר סיפור אמיתי חדש. זה פודקאסט תיעודי, מה שאומר שבכל פרק אנחנו יוצאים אל העולם עם מיקרופון, ומביאים סיפור אמיתי, פיסת חיים אמיתית, רגע, תקופה או שינוי אמיתיים שמתרחשים במקום מעניין. וזה פודקאסט די עצמאי, מה שאומר שאנחנו לא מחויבים לאקטואליה או לנושא ספציפי. כל פרק שונה לחלוטין מקודמו, גם מבחינת הרקע התרבותי, גם מבחינת הקצב, גם מבחינת הצלילים שנשמעים בו. מבחינתנו זו קצת מעבדה לסיפור בסאונד, ולאורך העונה אנחנו והכתבים האורחים שלנו עושים דברים שונים מאוד, אז אני מקווה שיהיה לכם מעניין וגם אם לא תאהבו פרק אחד, תמצאו את עצמכם שוקעים בפרק אחר. עלינו לפני שבועיים, מה שאומר שיש לנו כבר שני פרקים בחוץ: פרק 1: התימני האחרון, שבו רום מלווה את המשפחה התימנית שמאחורי התימניאדה ברגע קריטי של שינוי; ופרק 2: אמנות זה קשקוש, שבו אני נצמד ליצירת אמנות מסתורית בדרך לתערוכה הכי גדולה של השנה, ומנסה על הדרך להבין מה לעזאזל אני אמור לעשות איתה. אם בא לכם להישאר מעודכנים בפרקים שלנו, אתן מוזמנות לעשות מנוי בכל אפליקציית פודקאסטים שיש לכן על הטלפון (פשוט חפשו ״הרגע״), אבל אני ממליץ בחום בכל מקרה להירשם לניוזלטר של ״הרגע״ כדי לקבל גם עדכון במייל עם לינק לכל פרק ברגע שהוא יוצא וגם קצת סיפורים מאחורי הפרקים, והפתעות נוספות שאנחנו מכינים לכם. זהו, נשאר לכם רק להקשיב, ואם אהבתם, אנא: שלחו לחברים שלכם! אנחנו מאמינים מאוד בפודקאסט החדש הזה וביכולת שלו לספר סיפורים גדולים יותר עם הזמן, וצריכים בשביל זה להגיע לכמה שיותר אוזניים (ואנחנו לא סומכים על פייסבוק בעניין הזה). האזנה נעימה! [סטרים]
3. דולורס או׳ריירדן, סולנית The Cranberries, מתה. [אנגלית]
4. מארק אי סמית׳, מלהקת The Fall, מת השבוע אחרי שנה של בריאות מתדרדרת. [אנגלית]
5. Jamiroquai מגיעים להופעה אחת בישראל ב־2 במאי. [עברית]
6. הרכב הראפ האקוסטי הרוסי והמעולה 5nizza (פאקניצה) מגיע להופעה בישראל ב־14 במרץ! תענוג. הנה האלבום האחרון שלהם. [פייסבוק]

נחזור לאייטמים השבועיים הרגילים מיד אחרי המסר הקצר הזה:


כותב קורא העונג, קובי:
״כדי להינות בשבת מקריאה נהדרת אני מוציא לפחות 15 ש״ח על עיתונים, רובם מלאים ברכילויות צהובות ומשמימות במסווה של חדשות ופוליטיקה שיצאה מכל החורים. אבל בוא נודה בזה – עונג שבת הוא עיתון השבת שלי. והוא כל כך גדוש שהוא הופך להיות לא רק עיתון סופהשבוע שלי, אלא עיתון תחילת השבוע שלי,עיתון אמצע השבוע שלי. ה-עיתון שלי. וזה למה אני הולך לתרום כלכלית באופן קבוע״. אם אתם מזדהים עם קובי, אולי תרצו לתמוך כמוהו בעונג שבת בעזרת טיפ קבוע של כמה שקלים, שייגבה אוטומאית בכל פעם שמתפרסם עונג שבת, ויהפוך אתכם לתומכים אמיתיים בקיומו של העונג. עשו זאת כאן, ותודתי תהיה נתונה לכם לעד.




7. המעצב טל סולומון ורדי רוצה להוציא ספר של 501 אלבומים ישראליים שאתה חייב לשמוע, ומזמין אתכם להשתתף בכתיבתו! [פייסבוק]
8. "Worthy", עוד שיר מתוך האלבום השני והמתקרב בצעדים קטנים מדי של Rhye. בא טוב בקור הזה. [טיוב]
9. לאנגלים יש את פינק פלויד בחורבות פומפיי. לאיסלנדים יש את סיגור רוס מופיעים על צלע הר. לנו יש את Tiny Fingers בחורבות ים המלח. השבוע עלה ליוטיוב במלואו סרט הטבע/הופעה המטורף של טייני פינגרז, אחת הלהקות האהובות עליי בישראל אי פעם, שהחליטה לנסוע לים המלח באמצע הלילה, להקים שם סט תאורה והגברה משוגע, ולנגן את הזריחה כמו שרק הם יודעים, בלי קהל של ממש חוץ מאיתני הטבע, שבוודאות מחאו להם כפיים בסוף. אחרי סיבוב הקרנות על מסכים ענקיים, הסרט הזה עכשיו כאן, על המסך שלכם, באיזה גודל שיהיה ובאיזו איכות שתרצו, כולל 4K, הולי שיט!!! איזה דבר מדהים. [טיוב]

קרא/י את המשך הפוסט