ב-15 בספטמבר, שזה ממש עוד מעט, יופיעו Okkervil River בבארבי, ולי יש כרטיסים לחלק לכם (וגם דיסקים!). רוצים קצת? המשיכו לקרוא!

עוד דברים לזכות בהם השבוע: האלבום החדש של Monotonix [+האזנה מלאה לאלבום]
הספר "יום שני: שירה ורוק בישראל אחרי יונה וולך" של נסים קלדרון

יססססססססססססססס!
רגע, לעצור, לנשום עמוק, לרסן את השמחה שגורמת לי לקפצץ במושבי כאילו הוא עשוי מטרמפולינה. הנה זה בא: אני מחלק כרטיסים להופעה של אוקרביל ריבר!!! בתל אביב! לא באוסטין טקסס, לא בפריז, לא בפסטיבל הרחק מעבר לים – פה, במרחק מקסימום כמה שעות נסיעה אם אתם גרים בקצוות הארץ, אחת הלהקות האהובות והמרגשות ביותר בעיניי בשנים האחרונות. אההההה! אני לא מצליח להכיל את התרגשותי, בחיי! לא התרגשתי ככה מאז ששמעתי ש-Why באים לארץ, אולי אפילו יותר זמן. אוקרביל ריבר! ווהו!

אבל למה אני כל כך מתלהב? לא מעט חברים שלי שמעו את אוקרביל ואמרו אה, כן, זה נחמד כזה. אבל זה לא סתם נחמד כזה, זה מבריק כזה. המוזיקה שנשמעת סתם כזאת היא סיור מודרך בנפתולי המוזיקה האמריקאית של 50 השנה האחרונות (וגם קצת מזו הבריטית, והרי ידוע שאחת לא הייתה מתקיימת בלי השנייה), מנוגנת על ידי חבורה מוכשרת ומלאת ידע ותשוקה לפולק, רוק ומאות הנימים שמחברים ביניהם. המילים שנלעטות בקול מלא אירוניה ומודעות עצמית הן יצירות ספרותיות בזעיר אנפין. שירים שבהאזנה ראשונה שיעממו אפילו אותי, בהאזנה שלישית או חמישית הופכים לסצינות מסרט שאי אפשר להפסיק לצפות בו. כן, הכתיבה של ויל שף מאוד קולנועית, הוא יודע למקם התרחשות בזמן ובמקום ולבנות דמויות בהינף שורה ואקורד, הוא יודע לשמור טוויסטים והוא יודע מתי להתרכז בציטוטים משיחה ומתי במאפייני הדמות, הוא יודע איך לבנות דמות רק בעזרת הקשרים תרבותיים ("Singer songwriter" המבריק). לא סתם נקרא השיר הראשון שלהם שאהבתי "Our life is not a movie or maybe" (זוכרים? הוא פתח את אוסף "תקשיבו רגע 03").

עם כל המטען התרבותי-ספרותי-מוזיקלי הזה הם מגיעים ב-15 בספטמבר להופעה יחידה בבארבי בתל אביב, ולמיטב הבנתי הם יביאו איתם עוד מטוס שלם שיישא את הכישרון שלהם (ואת רועי ריק, בחור עמוס כשרון בפני עצמו, שיחמם אותם). אבל אני, כמובן, מכור. האלבום האחרון שלהם, The Stand-ins (שהוא בעצם הצד השני של קודמו, The Stage Names) לא יוצא לי מהאוזניים כבר שנה ומכיל כמה מהשירים הטובים ביותר של השנים האחרונות, ברצינות. ואני לא רציני הרבה פעמים, אבל הפעם אני לגמרי כן.

באדיבות מונוקרייב, אני לא רק מחלק לכם שני כרטיסים להופעה הנהדרת הזו, אלא גם שני דיסקים: עותק אחד מ-The Stage Names המעולה, ועותק אחד מקודמו, Black Sheep Boy בגירסה מיוחדת (!) שכוללת גם את הדיסק שהתווסף לו מאוחר יותר, Black sheep boy appendix. זה אומר ארבעה זוכים מאושרים, שניים מהם מאושרים מעט יותר!

מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס (או בדיסק)?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם תרצו להיות יצירתיים, ספרו גם באיזה אמן או להקה התאהבתם קשות בשנה האחרונה). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה למונוקרייב!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי בערב!

עוד דברים לזכות בהם השבוע: כרטיסים ל-Okkervil River בבארבי
האלבום החדש של Monotonix [+האזנה מלאה לאלבום]

אני יודע, הכותרת של הספר הזה ארוכה יותר מרוב הפוסטים של העונג שבת, אבל עצרו רגע ותנו לה להדהד, היא מעניינת: לא עוד ספר על שירה, לא עוד ספר על יונה וולך, לא עוד ספר על יום שני. ספר על רוק ישראלי. סוף כל פאקינג סוף. וזה לא ספר אלבום יפה של מילות שירים, אלא ספר ביקורת, תיעוד, עיון, פשפוש וחיפוש בתחום העשיר והמרתק הזה שנקרא מוזיקה ישראלית, תחום עליו לא נכתב עד היום, למרבה הפלא, אף ספר נורמלי. והנה, טיפה ראשונה במה שיהיה, כולי תקווה, ים.

ספרות הרוק בארה"ב ובאנגליה מפותחת מאוד, ומכסה ז'אנרים מוזיקליים וספרותיים רבים: ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות, פיקשן ונונ-פיקשן, סקירות היסטוריות של ז'אנרים או סצינות, אפילו קומיקס. ובארץ? יוק. מלבד איים מעטים, זעירים ונישתיים מאוד, עד היום לא קמה לנו ספרות רוק ישראלי. והנה בא בחור אחד, חכם ומלומד ומלא סקרנות ותשוקה, ומחליט לכתוב ספר על טקסטים ברוק הישראלי, על זמרים ויוצרים מוזיקליים כאחיהם הקטנים של משוררי הארץ.

נסים קלדרון, פרופסור לספרות באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, לא האזין למוזיקה ישראלית במשך שנים עד שנתקל יום אחד ברדיו בשיר של מיכה שטרית. וזה פתח אצלו תיאבון עצום, ושש שנים של הקשבה וכתיבה התחילו והסתיימו החודש, עם יציאת הספר שהוא תוצאתן של אותן שש שנים של צלילה לרוק הישראלי: "יום שני". לא אמנה את כל הסיבות והתמורות שהביאו לכתיבתו, כי קלדון עושה זאת טוב ממני בראיון המעולה שלו במוסף "הארץ". במקום זאת, אעשה משהו טוב יותר, שמוסף הארץ לא עשה: א. אחלק לכם עותקים מהספר הזה, ו-ב. אתן לכם לקרוא פרק בלעדי מתוכו, ממש כאן, אחרי ההסבר הקצר איך משתתפים בהגרלה. ב-3.9 (חמישי הזה) ישיק קלדרון את הספר בבית ביאליק (ביאליק 22, תל אביב) יחד עם אתגר קרת, יאיר גרבוז, רונה קינן (ואמא שלה, נורית גרץ), עינב שיף, שמעון אדף ועוד חברים. זה יעלה 35 שקל, ויהיה שווה כל מטבע.

מה צריך לעשות כדי לזכות בספר?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם תרצו להיות יצירתיים, ספרו גם על שורה או בית שאתם אוהבים במיוחד בשיר ישראלי). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לאסף לבנון
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי בערב!

קרא/י את המשך הפוסט

עוד דברים לזכות בהם השבוע: הספר "יום שני: שירה ורוק בישראל אחרי יונה וולך" של נסים קלדרון
כרטיסים ל-Okkervil River בבארבי

לפני שנה וחצי נהגתי בחזרה לביתי הגלילי דאז, ובעלייה לגבעה אספתי טרמפיסט. בן 40 בערך, נראה מיושב, לא מגולח. בדרך כלל אני מחליש את המוזיקה שאני שומע כשאני אוסף טרמפיסטים, אבל הפעם דווקא לא החלשתי, רציתי לראות איך הבחור המהוגן הזה יגיב ל-EP קורע הרמקולים של המונוטוניקס [חלל]. "מה זה?" הוא שאל, ואני עניתי "מונוטוניקס. זאת להקה ישראלית". "בחייך!" הוא הגיב בהפתעה וביקש להגביר עוד. אני מת על מוזיקה כזאת, הוא סיפר לי, אני חולה על רוק כבד ומטאל, תן לשמוע. ככה נסענו איזה שני רחובות, העיניים שלו נדלקות לגמרי ומשהו פרוע ונערי מציץ פתאום מתחת לחזות המיושבת. מה ששתי דקות משיר יכולים לעשות לבנאדם.

לא פלא. מפגשים ראשונים עם המונוטוניקס ידועים כאירועים שמכים בהלם. הלהקה הזו, ששמה לעצמה כמטרה להפוך כל הופעה שלה למפגן כאוס גדול ככל האפשר והפכה לקאלט גם אצל אנשים שבכלל לא מתחברים לגאראז'-פאנק האכזרי והלפעמים מונוטוני (כמה הולם) שלהם, היא כנראה הלהקה הישראלית שעובדת הכי קשה בעולם. הם נמצאים בדרכים, באירופה ואמריקה, רוב השנה ומופיעים שם כמעט 30 הופעות בחודש. להערכתם, הם הופיעו עד כה בערך 600 הופעות!!! ג'יזס אייץ' קרייסט! פלא שהם הפכו לשם מבוקש במיוחד בפסטיבלי אינדי בכל העולם? ועכשיו הם חוזרים אלינו להופעת הכתרה במובן מסוים, ונותנים לכם את האלבום החדש להאזנה מלאה – לפני כולם – רק בעונג! איזה עונג!

אחרי EP אדיר (Body Language), מונוטוניקס חוזרים עם אלבום מלא ראשון בלייבל האמריקאי המצוין דראג סיטי (בארץ הוא יוצא בלייבל של האוזן השלישית) – "Where were you when it happened?" – ומשיקים אותו בחתיכת מאדרפאקינג סטייל: בערב הופעות עם דינוזאור ג'וניור (!) ופיית' נו מור (!!!) בגני התערוכה בתל אביב, ביום שלישי הזה. מעניין איך הם יסתדרו עם הופעה על הבמה הגדולה והפסטיבלית, כשהם רגילים להופיע בתוך הקהל כשהם מזיעים עליו, מתפרעים עליו ואיתו, ונישאים על כפיו. עוד לפני שמקשיבים, הצצה בשמות שירים כמו "My needs", "Spit in your face" ו-"I can't take it anymore" מדגישים את היצריות שבמוזיקה של השלישיה הזו, והעטיפה רק מחזקת את הרושם (ואת הכינוי האדיר "Cock rock" שהודבק להם).
אה כן, ויש גם 3 עותקים לשלושה מכם שיעלו בגורל האקראי. רוצים לזכות? שימו פליי, הגבירו עד 11 והמשיכו לקרוא. בינתיים, פתחו בלשונית נפרדת את הראיון המצוין שלהם עם בועז גולדברג ב"העיר", בו הם חושפים את השלווה והשליטה שמאחורי הכאוס הפרוע.

[ההאזנה החינמית נגמרה – מקווה שנהניתם!]

מה צריך לעשות כדי לזכות בעותק?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם תרצו להיות יצירתיים, ספרו גם איפה הייתם כשזה קרה?!). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לאורלי מ-Earsay!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי בערב!

(CC)
1. על ההופעה המרהיבה של רדיוהד ועל המחשבות שגררתי בעקבותיה כל הדרך מפראג לארץ ישראל הקטנה תוכלו לקרוא ב"נקודת העונג" בהמשך העונג. אפילו קישור להורדה ורשימת שירים יש שם, וברשימת השירים הזו חסרים הרבה מאוד שירים שהופעה של רדיוהד אולי לא תיחשב שלמה בלעדיהם: Paranoid Android, Karma Police, Just, Where I end and you begin והרשימה יכולה להימשך לנצח, הרי אין באמת שיר של רדיוהד שאנחנו ממש ממש לא אוהבים, נכון? אבל שיר אחד, זניח דווקא, התנגן לי בראש בארבעת הימים בהם כפות רגליי חרשו את המדרכות המרוצפות ועיניי שזפו את המרפסות המעוטרות ובטני עיכלה אינספור נקניקיות חזיר הגונות: "Down is the new up", מתוך הדיסק השני של In rainbows שקיבל רק מי שהזמין את המארז המהודר והיקר של האלבום (או הוריד אותו, כמוני). והם דווקא עושים אותו בהופעות, ובפראג הם ביצעו שיר אחד מאלבום הבונוס ("Bangers and mash"). זה נותר כמו טעם על הלשון, ולא נרגעתי עד שחזרתי לארץ והקשבתי לשיר הזה חמש פעמים ברצף (לא ברור למה לא הקשבתי לו בפראג, הוא הרי חיכה לי על האייפוד). [מפ3]



2. חדשות נהדרות! Mum האיסלנדיים מגיעים להופיע בארץ ב-2 באוקטובר! זה אמנם לא חורף-פרופר כראוי ללהקה כזו, אבל זה עדיין יהיה סתווי מספיק. הכרתי את Mum רק באלבום הלפני-אחרון, Summer make good, שהיפנט אותי כליל, וגם האלבום שבא אחריו היה סבוך ועשיר כמו סבך צמחייה ירוק. הבנתי שלפני כן הם היו יותר קפיציים, ואת האלבום החדש שלהם ממש לא אהבתי, אז אני סקרן במיוחד לגלות איך הם בהופעה. אני ממליץ שנהיה קהל כל כך טוב, שהשמועה באיסלנד תפרוש כנפיה ותוך שנה נראה פה גם את מוגיסון, סיגור רוס וכל הג'מעה. היי, זה עבד עם הסילבר ג'וז ועם טוויילייט סינגרז, שלא הפסיקו לספר לחברים שלהם כמה כיף בישראל. [עברית]




איי, קרמבה! (תצלום: עידית נרקיס)

3. אה, קלקסיקו! סי, סניור! איי, קרמבה! סומבררו, מוצ'אצ'ס! בוריטו! זה פחות או יותר כל המילים שאני יודע בספרדית, ואת כולן צעקתי ביום שלישי שעבר בבארבי כדי לעודד, להלהיב, לשבח ולדחוף הלאה את אחת ההופעות הכי משמחות שראיתי מימיי. כבר שנים אני אוהב את קלקסיקו אבל בחיי, באמת שלא ציפיתי להופעה עד כדי כך טובה. מה הפך אותה לחגיגה כזו? קודם כל הכלים – חצוצרות, אקורדיון, גיטרת לאפ-סטיל נימוחה, המקצבים וסאונד התופים המזוהים כל כך עם קלקסיקו – וכמובן, איך שהשתמשו בכלים האלו. בצניעות, בידענות, בתשוקה. יותר מכל הביקורות הנלהבות שהתפרסמו ברשת (עמי פרידמן בוויינט, עינב שיף בוואלה, עמית קלינג בנענע, נמרוד בטאפאס וטאפאס עם שורה שאני חותם עליה: " "Black Heart", האהוב עלי במיוחד, חסר בעיני את האפלוליות החורקנית של הגירסא המקורית", שמוליק כץ בבלוגיה עם סרטונים, עידן רינג ברדיו בבילון), אהבתי דווקא את הביקורת של מיכאל רורברגר שמתפרסמת היום בעכבר העיר המודפס. הוא קלע בול ובמעט מילים: הצניעות, ה"ביחד" של הלהקה שמנגנת כבר עשרים שנה ויודעת בדיוק לאן היא מכוונת, הגבול שחוזר ביצירותיה שוב ושוב, הגבול בין שמח לעצוב, בין מנענע ישבנים למרגש, בין מקסיקו לאמריקה, בין אאוטסיידר למיינסטרים, בין מסיבה להופעה. קלקסיקו לא סתם דילגו מעל הגבול הזה, הם רקדו עליו סלסה כל הערב. והיה גם את העניין ההוא עם אהוד בנאי. תנו לי לצאת פה מהארון לרגע: אני לא אוהב את אהוד בנאי. אני יודע שזו לא דעה פופולרית, אבל זה פשוט ככה זה. אני לא אוהב קינמון ואת אהוד בנאי. אין לי משהו אישי נגדו, יש לו גם לא מעט שירים שאני מחבב מאוד, אבל בשנים האחרונות אני לא מסוגל לשמוע אותו – הוא נהיה טרחן בעיניי, איבד את הניצוץ, הפך למיחזור מהוה של עצמו. אני לא יכול לשמוע אף שיר מ"ענה לי" בלי להעביר תחנה. אבל כשהוא עלה על הבמה של קלקסיקו, רצף המחשבות שלי היה כזה: "וואו, אהוד בנאי!! מה הסיכוי?!?!" – "המממ, הוא נראה ממש זקן" – "למה הוא כל כך מבויש? הוא אמור לדעת לעמוד על במה" – ואז כשהגיע הסולו שלו – "וואו!!! אהוד בנאי!!!". הבית בעברית שהוסיף ל-"Guero Canelo" היה משעשע ומקסים, ומדויק מבחינות רבות, והסולו המזרחי הנפלא שלו הזכיר לי שהחיבור הזה הרבה יותר הגיוני משחשבתי, ושבנאי הוא גם אחלה גיטריסט. איזו הופעה ענקית זו הייתה, איי קרמבה. כמו ההופעה של מארק רונסון, שמשאירה אותך מאושר, מתפעל ותפוס-שרירים, גם אחרי ההופעה הזו המשכתי לפזז ורק חשבתי: אוף, למה אין כאן דברים כאלה כל שבוע? [עברית]
4. הייתם? פספסתם? הנה כמה תזכורות צבעוניות להופעה הצבעונית של קלקסיקו: נועם צילם מלא תמונות יפות, כולל את הסטליסט של הערב השני, WeAreMalkovich צילם בערב הראשון, וגם עידית, Jud, ובערב שלפני ההופעה התארחו שני החבר'ה העיקריים בקלקסיקו – ג'ואי ברנס וג'ואי קונברטינו – באוזןבר למפגש מעריצים קטן וניגנו איזה שיר או שניים. אביב הייתה שם וצילמה, וגם Serenity Now. ולמהדרין, שמוליק כץ אסף קבוצה של סרטונים הן מהאירוח באוזןבר והן מההופעה בבארבי. שמרו למזכרת. [פיקסלים, וכאלה שזזים]
5. בוואלה גם אירחו את קלקסיקו בפינת בית התקליט ושאלו אותם על האלבומים החביבים עליהם. קחו לתשומת לבכם את ההמלצה על לורה גיבסון המעולה. [עברית]


ארקייד פייר. והם אפילו לא במקום הראשון

6. פיצ'פורק יודעים איך לייצר באזז, וכבר בספטמבר 2009 מפרסמים את סיכום העשור שלהם, או לפחות את החלק העיקרי שבו. 500 שירי העשור שלהם היא רשימה מרתקת, מעשירה, מרגיזה, מפתיעה, וכמובן שנויה לחלוטין במחלוקת, אבל זה הרי טיבם של רשימות ומצעדים. הבחירה במקום הראשון מפתיעה ומעניינת, גם אם רובנו הגדול לא יסכים איתה (אם כי אני בהחלט חושב שמדובר בשיר גדול). מן הסתם צפויים לנו בחודשים הקרובים עשרות, מאות ואלפי סיכומים, אלבומים, שירים, קליפים, מגמות, אמנים ומה לא, ובעיניי ההחלטה הדווקאית של פיצ'פורק (הם תמיד היו דווקאיסטים) לפרסם הכל עכשיו דווקא טובה – אפשר לחפור קצת ברשימת ה-500 בלי כל הרעש מסביב. בשבועות הקרובים, מבטיחים שם, נקבל גם סיכומי עשור בקליפים, בפופ (כבר עלה), באינדי ובנויז (איפה ההיפ-הופ? איפה האלקטרוניקה?), וכבר עכשיו אפשר למצוא שם כתבות מגזיניות נרחבות על ההיסטוריה החברתית של ה-mp3. [אנגלית]
7. נמאס לכם שכל המשפחה והחברים שלכם מחשיבים אתכם למומחים במחשבים ומזניקים אתכם בכל פעם שהם לא מצליחים לעשות Save As? השם יודע שלי נמאס! (סתם, לא באמת נמאס לי, זה תמיד משעשע אותי). אה, כתמיד, XKCD פותר לכם את הבעיות. [אנגלית]

קרא/י את המשך הפוסט

אח, כמה כיף היה בפראג! קפצתי הנה לרגע לפני יום שישי המסורתי רק כדי לומר שהזוכים בכרטיסים לכנס המוזיקה של הייניקן קיבלו מייל אז קפצו לבדוק את תיבת המייל שלכם, וגם כדי להזכיר (בעיקר לעצמי) שלפני יומיים הייתי כאן:

ניפגש בעונג של יום שישי. שמעתם משהו טוב במיוחד השבוע?