ספר במתנה: "יום שני: על שירה ורוק בישראל אחרי יונה וולך" (+פרק לקריאה)
עוד דברים לזכות בהם השבוע: כרטיסים ל-Okkervil River בבארבי
האלבום החדש של Monotonix [+האזנה מלאה לאלבום]
אני יודע, הכותרת של הספר הזה ארוכה יותר מרוב הפוסטים של העונג שבת, אבל עצרו רגע ותנו לה להדהד, היא מעניינת: לא עוד ספר על שירה, לא עוד ספר על יונה וולך, לא עוד ספר על יום שני. ספר על רוק ישראלי. סוף כל פאקינג סוף. וזה לא ספר אלבום יפה של מילות שירים, אלא ספר ביקורת, תיעוד, עיון, פשפוש וחיפוש בתחום העשיר והמרתק הזה שנקרא מוזיקה ישראלית, תחום עליו לא נכתב עד היום, למרבה הפלא, אף ספר נורמלי. והנה, טיפה ראשונה במה שיהיה, כולי תקווה, ים.
ספרות הרוק בארה"ב ובאנגליה מפותחת מאוד, ומכסה ז'אנרים מוזיקליים וספרותיים רבים: ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות, פיקשן ונונ-פיקשן, סקירות היסטוריות של ז'אנרים או סצינות, אפילו קומיקס. ובארץ? יוק. מלבד איים מעטים, זעירים ונישתיים מאוד, עד היום לא קמה לנו ספרות רוק ישראלי. והנה בא בחור אחד, חכם ומלומד ומלא סקרנות ותשוקה, ומחליט לכתוב ספר על טקסטים ברוק הישראלי, על זמרים ויוצרים מוזיקליים כאחיהם הקטנים של משוררי הארץ.
נסים קלדרון, פרופסור לספרות באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, לא האזין למוזיקה ישראלית במשך שנים עד שנתקל יום אחד ברדיו בשיר של מיכה שטרית. וזה פתח אצלו תיאבון עצום, ושש שנים של הקשבה וכתיבה התחילו והסתיימו החודש, עם יציאת הספר שהוא תוצאתן של אותן שש שנים של צלילה לרוק הישראלי: "יום שני". לא אמנה את כל הסיבות והתמורות שהביאו לכתיבתו, כי קלדון עושה זאת טוב ממני בראיון המעולה שלו במוסף "הארץ". במקום זאת, אעשה משהו טוב יותר, שמוסף הארץ לא עשה: א. אחלק לכם עותקים מהספר הזה, ו-ב. אתן לכם לקרוא פרק בלעדי מתוכו, ממש כאן, אחרי ההסבר הקצר איך משתתפים בהגרלה. ב-3.9 (חמישי הזה) ישיק קלדרון את הספר בבית ביאליק (ביאליק 22, תל אביב) יחד עם אתגר קרת, יאיר גרבוז, רונה קינן (ואמא שלה, נורית גרץ), עינב שיף, שמעון אדף ועוד חברים. זה יעלה 35 שקל, ויהיה שווה כל מטבע.
מה צריך לעשות כדי לזכות בספר?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם תרצו להיות יצירתיים, ספרו גם על שורה או בית שאתם אוהבים במיוחד בשיר ישראלי). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לאסף לבנון
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי בערב!
קטעים מתוך הפרק חתוך ומחבר – על דמות המחבר של ערן צור / מתוך "יום שני", נסים קלדרון
(פרק נוסף אפשר לקרוא ב-Ynet)
יש לערן צור שיר בשם "חנוך מחנך". זה שיר על מורה לספרות שיוצא מכליו, ומכה תלמיד מתפרע, ומאבד את משרתו. וזה גם שיר על ילד, בנו של המורה, שבהלה גדולה אוחזת בו כשנודע לו על המעשה. וזה גם שיר על ספרות בכלל כפי שערן צור מרגיש אותה: היא תמיד נמצאת על גבול אובדן השליטה של בני אדם בדחפים שלהם. ואובדן השליטה משתק ומשפיל. יש לצוּר יחס של כבוד לספרות כיוון שהיא רכשה במשך דורות ניסיון רב משני עבריו של קו הגבול הזה, והוא יודע שמלים מדויקות וטעונות מחזירות לו משהו מן השליטה, משהו מן הערך העצמי. היופי שבספרות נטבע בילד ברגע ההשפלה של אביו, כמעין תשובה שהוא השיב לביזוי הספרות בחדר הכיתה. בשירים רבים של צור יש המשך לשיר הזה, ולנגיעה שהשיר נוגע בספרות.
——
מן הדברים הרבים שקיבל צור ממסורת השירה, הדבר החשוב ביותר הוא ההקפדה על הקול האותנטי, החד-פעמי שלו. אנשים אהבו ואוהבים שירה כי הם היו זקוקים, בדורות שונים ובטעמים אסתטיים שונים, לדמות המשורר כאישיות חזקה שמדגישה את הקול האותנטי שלה. ואם כעת משכילים רבים מקבלים את הדמויות התרבותיות החזקות המלוות אותם מן הקולנוע, ומן המוזיקה, ומן הפרוזה, ופחות מן השירה הכתובה – משהו לא-קטן השתנה בנו, ובסביבה שלנו. השינוי הזה איפשר לצור לחבר בתוכו בין מה שהעניקו לו אביו ויונה וולך לבין מה שהעניקו לו הרדיו ולו ריד. מסורת ארוכה של שירה גבוהה ומסורת קצרה של רוק פופולארי התלכדו אצלו לאישיות אמנותית שמקפידה מאוד על האמת הפנימית שלה.
——-
כאשר שיר מצטרף לשיר, המאזין מקבל ראשי פרקים לביוגרפיה: ילדות במפרץ חיפה בין עולים מארצות שונות שכולם פליטי אסונות; אב שמוריש לבנו סיוטים מן השואה; חיפוש מר וארוך אחרי זהות מינית; גילוי האמנות כ"תמונה אימפרסיוניסטית" שגם מרסקת דברים לרסיסים וגם מאחה אותם; איש צעיר שנוסע אל ערים גדולות ואנונימיות; הרגע שבו מופיעה אהבה לאישה; הרגע שבו מופיעה אבהות; הרגע שבו האהבה לאישה מגלָה צורך, וקושי, להתאים את עצמה אל מוסד הנישואין. כמו אמנים רבים אחרים, צור כותב קרוב מאוד אל הביוגרפיה האישית שלו אבל לא ממש בתוכה. הוא בונה פנטזיה. הוא ממציא פרסונה. הצורך שלו לחרוג מן הביוגרפיה לא קטן מן הצורך שלו להסתמך על הביוגרפיה. אבל בזה אין עדיין שום דבר מיוחד. על המיוחד לצוּר הצביע הוא עצמו כאשר להקת טאטו קראה לאלבום הראשון שלה בשם חתוֹך תוכן.
השם הזה, הציווי הזה, אומר את המוקד החווייתי של ערן צור: תוכן הוא לא דבר נתון, הוא משהו שצריך לחתוך. הביוגרפיה לא מספקת לנו תכנים, היא מספקת לנו חורבות של תכנים, שרידים של תכנים, תכנים שנהפכו בקלות לסיוטים. הסיכוי היחיד הוא לבוא אל אזור האסון עם סכין ולחתוך פיסה של תוכן, וגם להוסיף ולחתוך אותה כדי שתתאים למידותיך ולא למידותיהם של אלה שהורישו לך את הסיוט.
ואז מופיע סיכוי נוסף: לצרף זו לזו, בשעה טובה ונדירה,שתי פיסות של תוכן. צור חי תכנים חתוכים של אישיותו, ושל מהלך התפתחותה, והוא משתוקק לתכנים רצופים, מתמשכים. הוא חי התפרצויות של אישיות, וחסרים לו חיבורים וקשרים בין ההתפרצויות. דווקא אצל אמן שמדגיש את האישיות החזקה שלו, מתבלטים הקרעים באישיות. הוא רוצה שתהיה לו ביוגרפיה, אבל יש לו רק רגעים חתוכים של ביוגרפיה. כך גם כאשר הוא מספר בשירים לא על עצמו אלא על העולם שסביבו – על ערים כמו ניו יורק והרכבת התחתית האנונימית שלה; או על חיות כמו ציפור ארוכת-צוואר, לכודה באגם עירוני ,שנקראת דדלוס, ומן הסתם גם היא עפה פעם בשמים הגבוהים; או על אנשים שהוא זוכר מילדותו בקריות, כמו כרמלה האלמנה-המכשפה מבגדד, גרוס חלפן הכספים הפולני, וואגנר האמן הרומני המתוסכל. שוב ושוב הוא מוצא ערים חתוכות, ועופות חתוכים, ואנשים חתוכים. לאו דווקא פיזית.
גם זיכרון השואה, שמקבל ביטוי חזק אצל צור, נעשה לזיכרון חתוך ומחובר. בהערה שהוסיף לשיר "יחפשו לא ימצאו" כתב צור: "בתור בן של פליט ניצול שואה קיימת אצלי השאלה הזו – מה הייתי עושה אם הייתי שם". גם בשירים אחרים, וגם ברומן בית אשמן, חוזרת ומופיעה השאלה. ברור שאימת השואה היא אחד הגורמים העיקריים לעיקום, לשבירה, לאלימות, שיש בעולמו של צור. אבל גם אותה הוא חייב לחתוך ולחבר. "אבי ואני מחליפים תפקידים / מחליפים שמות, מחליפים פנים / אני בורח יערות ארץ כבושה / שדות בין הכפרים." שתי פיסות התוכן – הזוועה שעברה על האב, והסיוט של הבן המדמיין את עצמו בתוך הזוועה של האב – לא מתלכדות אצל צור. הן נשארות חתוכות, קרועות, ומוסיפות קרע על קרע: "עזבתי משפחה – אחיות והורים / בעיר בית לחם / אני חזק, אני צעיר, אני בן המקום / מכיר כל אבן // יחפשו לא ימצאו". הבן שלא יכול למצוא רציפות לזוועה שעברה על אביו, ועדיין מחפש אותה, מוצא לפתע את עצמו כנמלט בארצו שלו, כנמלט מבית לחם – ספק יהודי, ספק פלסטיני, ספק גלגול של ישו.
בראיונות איתו חוזרים ושואלים אותו על רגעים של אלימות מינית בשירים שלו: ידית של מנקה אסלה שמוחדרת אל פי הטבעת ("ואז הופיעה בטי"), או אישה שבועטת בפרצופו של גבר אחרי שרחץ את רגליה ושתה את המים ("לשטוף"), או ציפורן באצבע הרגל שחותכת בבשר האצבע הסמוכה ("ציפורן"), וכמובן השיר הראשון על האונס: "בחצרות בחושך". לא קשה להבחין שאלימות מופיעה בשירים יחד עם התוכן החתוך, בגלל התוכן החתוך.
אצל ערן צור אלימות, ואלימות עצמית במיוחד, היא חתיכת חיים שלא מצאה לה המשך בחתיכת חיים אחרת, היא אצבע שלא חיה בשלום עם האצבע הקרובה לה. המין נעשה לחבלה עצמית בגוף, או להשפלה-מרצון של הנפש, כאשר הגוף לא יודע מה לעשות במיניות שלו, היא מתפרצת ממקום לא מוכר. היא חותכת בין איברים ולא מחברת ביניהם. היא מכאיבה כשהיא מביאה עונג. היא מאיימת. והיא מובילה לאלימות. מותר לומר שאלימות מופיעה אצל ערן צור על קו החיתוך של תכנים, של רגשות, של מצבים. הוא מעדיף לשיר על התער שחותך בבשר החי, כדי שלא לשקר על החרפה שמופיעה כאשר בשר חי לא מסוגל למצוא המשך בבשר חי אחר.
פתאום אני מוצא עצמי בקרבות תרנגולים, עם סכינים ובקבוקים שבורים
גברים נלחמים עליה, עוברים וממשיכים, אני חלש ומתקפל בקלות,
היא קורצת לי בעין כשהיא בידיים של מישהו אחר
נכנסנו לבר, היא עומדת לידי
פתאום מהצד השני מופיע בחור ישראלי, ימאני, תופס עליה בעלות
היא קורצת לי בעין
יום אחרי, היא משתחררת ממנו, ושוב איתי באיזה בר
גבר רחב עם עיניים שוקקות, מהצד השני פתאום מתחיל להתעסק איתה
באגרסיביות, כמו איני קיים
איכשהו אני מצליח לגרור אותה משם, החוצה לבר אחר
ושם היא מחליטה לשחק POOL, פתאום קם איזה בחור אחד כמו עכברוש
במהלך המשחק אומר לחברו – בוא נזיין אותה
היא מפסידה ומתחמקת אל הבר, אנחנו יוצאים לביתה
עכברושים רצים מפחי אשפה אל חצרות הבניינים
נושכים אחד את השני, צפצופים של זעקות כאב, ריח נבלות ותאוות בשר
היא קורצת לי בעין
המתח המיני מחלחל אצל צור גם אל שירים שעוסקים בחוויות אחרות. הוא יצר לעצמו את המקום הייחודי לו כאשר כתב ושר על זהות מינית שלא יכולה להיות ברורה, ולפעמים גם לא רוצה להיות ברורה. צור הוא הרוקר הישראלי המובהק של תשוקה הומוסקסואלית, למשל, שפורצת במפתיע בחדר הלבשה של שחקני כדורגל ("רטוב וחם"), או של מיניות אנדרוגינית, אצל הגבר המגלח את רגליו ולובש גרביונים של אישה ("ואז הופיעה בטי"). הוא בחר לקרוא לתקליט שערך משירי יונה וולך בשם השיר המבלבל במתכוון את הזהויות המיניות: "אתה חברה שלי". התוכן המיני הוא הכרחי לצור. בלעדיו אין לו אנרגיה. בלעדיו אין בעולמו כוח-מניע. אבל זה תוכן חתוך, שמתחבר בדרכים שמפתיעות גם אותו.
מעניין שבשיר "חתוך תוכן" מקשר צור בין עולם של דברים חתוכים – וחותכים – לבין עולם שאין בו מנהיג:
אזעקה אלקטרונית
באוזן שעירה
חתוך תוכן
ענן פרוץ כתום
הפך צלצל
חתוך תוכן
בראש אין לנו מנהיג
עוצר מהתקפות
חורינו נפערים
בטננו הטרופות
צור לא רוצה רק לספר משהו על עולמו. הוא רוצה גם להגיד משהו על עולמנו. חברה של "המון בודד" מצמיחה מנהיגים, אבל רק לעתים רחוקות היא מצמיחה סמכות של מנהיג שמעוררת כבוד עמוק ומעניקה הגנה של אמת. חברה של המון בודד חותרת מתחת לעצם הסמכות, כל סמכות. את זה צור יודע כשם שידעו זאת המשוררים שכתבו אחרי נתן זך – זאת אומרת אחרי המעבר של החברה הישראלית משלב של התגבשות אל שלב של "חברת המונים". כמוהם, גם הוא יודע על המחיר הקשה, מחיר החיתוך, שמשלמים אנשים החיים בהמון הבודד.
——-
הוא נותן לעוצמות של רגש לעבור דרכו – ולא רק במלים ובמוזיקה, אלא גם בדרך הפקת הקול, בדרך הפעלת הפה. הפה הפעור בכוח גדול נעשה לסימן היכר של ערן צור. את השפתיים המתעוותות הוא עשה לתכונה של הפרסונה שלו – היא מבטאת מיניות, ותסכול של מיניות, ואלימות, וגם אהבה. ערן צור לא ממתן את האנרגיות הרגשיות שלו – הוא מחצין אותן ומתרגם אותן לאנרגיות ווקאליות, לפעמים גם של צעקה ("עכשיו תשמעי את איך שאצעק: א-נ-י או-ה-ב או-ת-ך"). כמה פעמים אמר צור שהוא ראה צורך "לפתוח כפתור נוסף בחולצה" של התרבות הישראלית. הוא לקח על עצמו תפקיד שמשוררים, ולא פזמונאים, לקחו על עצמם בעבר: לסמן מחדש את גבולות המעשה האמנותי, להכניס חושניות מסוג חדש אל תחומי התרבות העברית, לתת לזֶכר השואה להופיע במקומות חדשים ולא-מוגנים, לתת לפחד מן האיידס להיות מושר, לתת לזהות המינית המסוכסכת קול שלא היה לה בעברית בעבר. אלה מעשים שבהם אמן לוקח לעצמו סמכות, וכאשר הם נקלטים הוא מקבל סמכות נוספת מן הקהל שלו.
במסורת הרוק, שחיה את האנרגיות, ואת הרעלים, של חברת ההמונים, אין דבר מובן מאליו יותר מאשר אובדן הסמכות של "מנהיג עוצר מהתקפות". אבל אותה מסורת עצמה יצרה את הסמכות של הזמר-כותב. וכל ילד יודע שאמני רוק הם אחד התחליפים המעטים שאנשים מודרניים מצאו לאישיות שמקרינה להם כוח-עמידה בסביבה ששוחקת את האישיות, והיא עושה את זה בלי הכובד של מסורת-דורות. לכן אוהבים אותם, לכן נושאים אליהם עיניים. העובדה שצור הוא אמן הרוק הספרותי ביותר, והמודע ביותר לשירה העברית, מבליטה עוד יותר את היכולת של אמן פופולארי להציע התחלה חדשה בזמן שהמסורת הקאנונית מתקשה להיפרד ממטעני העבר שלה.
:: :: :: עוד מ"יום שני", בבלוג הרשמי של הספר :: :: ::
הם עורפים את ראשי בענף גלדיולה
ואוספים את ראשי בשני ענפי גלדיולה
ואורזים את ראשי בנייר מרשרש
1. להלן תגובה.
2. יאללה, הנה (בקושי) שורה: "ליישר את הגב עכשיו" ("שיר מהקומה התשיעית", נעם רותם).
עכשיו אני יושב לבד בחדר
כי את הלכת לקרוא בחדר השני
(אריק – מילים , לחן – ארקדי )
עוד מעט תהיה מלחמה
עוד מעט החורף יתחיל
את ואני את ואני
נסתתר באמת מהגשם
נתענג באמת על כל פרוסת לחם
עמיר לב
אמן
לא רוצה להקשיב לקולות שקוראים לי עכשיו לעצור/ כי הרגע הזה מחכה לי מזמן/ הולך בלי לדעת לאן
מכורה שלי ארץ נוי אביונה
למלכה אין בית, למלך אין כתר
ושבעה ימים אביב בשנה
וסגריר וגשמים כל היתר
גם אני אקבל מתנה לחג בגבולות הסביר
אולי ספר במתנה
לא הודיעו לי
ושתי עיניים ירוקות
שולחות סימפוניית אנקות
סולם מינורי
וואוו איזה אבסורד, אותו מקרר וגישה כל כך שונה
"הנוער על גראס / הערבים בחמאס / ורק אני מבואס / כי נמאס לי, נמאס"
א.ב. דן
האחים כהי העור במרכז קליטה בטבריה
מנסים לקלוט ולהיקלט וזה לא קל
מאצל המדורה, מעבר להרי החושך
אל הרחוב המקומי, הדיגיטלי, המבולבל.
הם שנים חלמו על בית ועכשיו זו המציאות
גם בבית זה קורה, נמשכת הגלות
"כבר אין את מי להאשים/ מסתכל על שתי ידיי/ עשיתי כל מה שצריך כדי לחזור אלייך חי".
אין לי מושג אם אני אוהבת את זה או לא, אבל בחייאת אללה, כמה שהשורות האלו קורעות אותי.
אבא סיפור
אנ'לא יכול לישון
ירח מסתכל לי בחלון
עוד מעט אני אהיה
גדול יותר מדי
אז אבא עוד סיפור אחד ודי.
ירח בים לעזור, לסלק את החושך עם טיפה של אור
אז אני כאן האיש
והיא האשה
כשאני מקשקש
היא תמיד מקשיבה
בלילה חוזר
היא תהא מחכה
בדידותי במיטה היא שוכבת.
גַּם לַתְּפִלּוֹת – תִפְרַחַת וְשַׁלֶּכֶת.
וְיוֹם אַחְרוֹן שָמַט אֶת כָּל כְּתָרָיו.
כָּל הַשְּׁתִיקוֹת חָזְרוּ הַיּוֹם אֵלֶיךָ
כְּשוּב יוֹנָה בְּאֵין עֲלֵה-טָרָף.
וְנָכְרִיָּה הַשֶּׁמֶשׁ הַמַּשְׁכֶּמֶת
וְסַהַר קַר מַקְשִׁיחַ וְנִפְחַת
וְכֹה הוּמַךְ וְכֹה צָפַד מִקֶּמֶט
כָּל שֶׁתִּמֵּר וְשֶׁהָיָה אֶחָד.
כָּל עִתּוֹתַי – תִּשְׁבֹּרֶת יוֹם וָלַיִל
כָּל מִלּוֹתַי הָיוּ לִי לְזָרוֹת
וְלֹא אֵדַע: מִגֹּדֶשׁ יְבוּלַיִךְ
מַה לְּהָבֵר שָׂדִי וּמַה לִּזְרוֹת?
שָׁוְא שִׁלּוּחֵךְ יוֹנַת-מַבּוּל מִלֶּכֶד:
חָזַרְתְּ אֵלַי בְּלִי סֵבֶר וְחָרוֹן.
גַּם לַתְּפִלּוֹת – תִפְרַחַת וְשַׁלֶּכֶת.
גַּם לַיְבוּלִים מַגִּיעַ יוֹם אַחְרוֹן.
יום אחרון
א. שלונסקי/מאיר אריאל ושלום חנוך
שזו אגב דוגמא מצוינת לשיר שנלקח בידי זמרים וגו'.
ההכרה שלי נמוגה כמו נרות נשמה ביום כיפור
"ביום שבו אני אוולד
אני רוצה להיות מרוכז
שלא אהיה מופתע עוד פעם."
שלום גד.
אם בחלומה של מישהי אני עולה כרגע/זה אולי בגלל שהיא, פרחה מזכרוני
כי מרוב שאהבתי אותך
לא יכולתי לומר לך
"אני רוצה לפגוש אותה/ לגמרי במקרה/ אחרי שכבר אשכח אותה כליל/
אני רוצה לפגוש אותה/ לגמרי במקרה/ ילדה קטנה אהבתי בגליל/" (הליריקן, מ' אריאל)
וגם יונה וולך זה מתבקש, ויש כל כך הרבה ממנה וכל כך מעט כמותה – "שים סכר גדול ליד מעיינות הכאב"
שנה טובה.
אחר כך חוטים יעלו אותך למעלה
בלתי נראים או נראים
ויורידו אותך ישר על הזין שלי
"ואין גלים שם באגם,
ואין חיה ואין אדם
וגם אני אינני שם פתאום
פתאום הכל כהה כהה
עכשיו איני רואה יותר
עכשיו איני רואה"
יש לי סיכוי להינצל, אני חושב
אוקי, תקשיב. עזוב אותך מהגרלות. השבוע הבטחתי לעצמי שהספר הבא אני קונה יהיה זה, אחרי שפתחתי אותו בחנות ספרים בתחנה המרכזית בירושלים וארבעים דקות עפו להם בשנייה, ופיספסתי את האוטובוס בגללו (אז נשארתי לקרוא עוד קצת).
שיר שתמיד מזכיר לי חבר-
יורם
תגיד לי אתה
מה עושים
עם חבר שכמותך
מה עושים עם מותך
עם זכרון היותך
?
קמת והלכת לתל אביב בבוקר,
ראית אנשים שעולים כל כך ביוקר.
מה המחיר של ילד מלומד,
שלא רוצה לחיות ומרגיש כמו אף אחד.
ילד מזדקן
ילד דיפלומט
מדבר הרבה
בשבילנו זה מעט.
גר לו במיטה
מדליק תנור חימום
כמה זה מוזר,
כשחיים משיעמום.
לא לגמרי מקורי,אבל הראשון שעלה לי לראש:
דווקא אז את מכה אותי בסנוורים
בקסמי הפשטות של הדברים.
דוגמנית על מקפצה / חושפת פלח שד מקועקע / מקפיצה בריון ונער מקהלה / אומנות צוואר הרחם / הזמנה ארוטית לגרדום…
"אמצעי התחבורה של הנפש שלך מחוץ לעצמה
ובחזרה"
יש המון שירים והמון שורות. אבל זה מה שעובר לי בראש עכשיו:
"זה הסיפור על הזחל שלא הפך לפרפר
זה כתוב על החול ומתחת לעור על הדף הלבן
הרגתי חלק מעצמי
כדי שלא אצטרך לחזור
הכי אבוד והכי רחוק שאפשר"
(אביב גדג')
"ואת מוסיפה קצה של חיוך לזה שמנצח
אולי זה יקרה לך"
ניסים קלדרון זכור לי לטובה מספיישל מאיר אריאל לפני כחודש באותה התחנה, וממאמר בתרבות מעריב על "אדומי השפתות".
אם הכל התחיל אצלו ממיכה שטרית, אלו שורות האופטימיות הכי מקסימות, אינטלגנטיות ומודעות לעצמן ששמעתי אי פעם בעברית.
"בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות
את אוניות הצער טובעות
בים גדול של תקוות קטנות ויין.
בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות
מלאכים בשמי העיר הזאת
אלוהים לא מוותר עלינו עדיין.
אז מה בינתיים? על הברכיים,
קרוב לאדמה רחוק מהשמיים,
צמוד אלייך בינתיים"
ומהעת האחרונה זה ללא ספק "יום ראשון" של נערות ריינס.
"אבל יש לנו הרבה מדי
בכדי להיות כל כך קשים
ואנחנו לא יפים מספיק
כדי להיות כל כך טיפשים "
פיצוחי שווארמה , הבורסה! הבורסה!
Five o'clock at the morning and I am awake.I need this book
אני אוהב לשחק טניס
אינפקציה/ האלבום הראשון
ראיון מלא חיים עם קלדרון בקול הקמפוס מה-5.3.08:
http://www.106fm.co.il/#ondemand/program/52/page/2/
"זה עוד ירוק, חרדו עיניה החומות."
"אין לי מושג מה זה מסביר"
"הן אפשר ובג'יפ שעבר
זעקו בחורים כי נגמר"
אני זוכר שקראתי את אהוד מנור אומר שזו השורה הרגשת והיפה ביותר שנכתבה בשפה העברית.
מניח שזו אמירה תלויית זמן ומקום אבל מאז היא אכן תפסה בי.
"אדנית רחבה לפיטוניות שלך,
קליפות תפוזים לשבילים שלך"
אני אשמח מאוד לספר וכרגע מתנגן לי ככבר יומיים בראש:
כל המקומות קדושים
סיכויים קלושים לבנות חלום
אפילו הימים קשים
יותר קשה מיום ליום
"לו רק יכולתי גם אני כך להגיח,
בהשילי בלי כל חשש,
תרבות של עור אשר יבש,
וכמו חדש למחוז חפצי אגיח"
לא מקורי אבל לא מאבד את החדות והעומק שלו אצלי
הספר נראה נפלא
תודה על כל הצ'ופרים ויום נעים!
"הילד בן שלושים, עדיין לא יודע מה יעשה כשיסיים את הצבא"
הראשונים לא ידעו שהם ראשונים
האחרונים לא ידעו שהם אחרונים
הכוכבים דולקים בחושך
האוטוסטרדה ריקה
אני שט הביתה
אתה לא יכול לעשות שני דברים באותו זמן
לא יכול לעשת שני דברים באותו הזמן,
שני דברים באותו זמן,
באותו זמן.
("קול של אלוהים אחר", נושאי המגבעת)
לחשוב על שורה אהובה משיר ישראלי זה מסובך כי יש המון שירים וקשה לחשוב על משהו קונקרטי כשממהרים לצאת מהבית…
רוצה מאוד!!!
תן לי סיבה לעזוב את המחשב קצת:)
Tnx
רק בגלל רק בגלל שחשתי אומלל
התנהגתי איתך כמו מנוול
רציתי אותך, אבל את התרחקת
וממני ברחת להיות עם גבר זר
רציתי לומר שאני מצטער
אף פעם יותר לא ארים עוד יד
(שריף ילד הפלא הדרוזי)
טוב, זאת פעם ראשונה שאני באמת רוצה להשתתף באחת ההגרלות, ואני קוראת כאן לפחות שנתיים 🙂
יש הרבה מאוד שורות, הצלחתי לחשוב על אחת בשניה הראשונה:
"בורחת מהמחשבות של עצמך
חיוכך מעוקם כמו סימן שאלה
תמיד מתקפלת בזמן
זה חבל שאת לא מגלה
חבל שאת לא מגלה
חבל שאת לא…"
ואז צצה לי עוד אחת:
ילד ילד מסכן, אני באה לערסל אותך / ילדה טרופת דעה, באתי לקחת אותך הביתה / קסיוס מחמדי, קסיוס מחמדי / הרי תשמע עורבים עד סוף ימיך.
אם תראני עכשיו
לא תכיר את – תמוליך –
אני הולכת אלי
בפנים שביקשת לשוא
כשהלכתי אליך.
צמרת גשומת עפעפיים.
Amok bakatzefet
כל קיץ קורה דבר מה…
ואת, מה חושבת פרחונית שלי, שתמיד אביב?
מה בדבר בגידת הזמן ומה בעניין העננים
שחונים תמיד בפאתי הסתיו הריחני?
עד מתי את חושבת שאפשר לשחק באוהבים?
נ.יהונתן
(כיף לי שלוחצים עלי, גם עם זה עם שני י'ודים…)
יורד לבר לשתות כוסית/ ימינה שמאלה לא מביט
מסביב כבר המולה/ פתאם מרגיש בתהילה
גבר לא בוגד/ בחיית עיוני לא בוגד
נשבע לך לא בוגד/ בחייאת עיוני לא בוגד
נשבע לך לא בוגד/ בחייאת עיוני לא בוגד
א. סינואני
אם הייתי ניסים קלדרון, וודאי הייתי מתאר זאת כך:
בליריקה פיוטית זו מבקש א. סינואני לבטא את משאת נפשו ותחינתו אל אותה דמות מפתח הבועטת בעוכרו, בנסיונו החוזר ונשנה לאמת את אמיתותיו.
המשורר נאבק ביצר הפנימי הגברי – מצד אחד הוא חש בתהילה, מצד שני הוא משתדל ימינה שמאלה לא להביט.
למילה עיוני שני פירושים. עיוני כעיניים שלי ועיוני כתיאורטי. משמע באופן תיאורטי בלבד אני לא בוגד, ועל כך מוכן המשורר להישבע.
המשפט החוזר פעמיים ומסיים את הבית, בו נשבע האני הדובר דווקא בעיניים, אותם עיניים שאמורות כביכול לסמל את טוהר המידות, אולם דווקא חזרה זו מחזקת את ההרגשה שאין הדובר מסתכל לאהובתו בעיניים, או במילים אחרות – יא חתיכת חרא, על מי אתה עובד, כל השכונה יודעת שאתה בוגד…
(כיף לי שלוחצים עלי, גם עם זה עם שני י'ודים…)
ואז כשנתכסה
עם החולות בחושך
וספר הדברים
בחושך יתכסה
תגידי לי מילים
יפות מבכי ואושר
הוא כנראה אהב אותי,
האיש הזה.
נתן יהונתן, ביצוע של האחים והאחריות.
קחי אותי מהגברים המצליחים
כבוד בבנק, מקומות שמורים
ואני אשכב איתך לישון מוקדם
(הכל כאן, עמיר לב)
כל הנחלים הולכים לים
ולי כבר אין לאן ללכת
אני עכשיו מצב קיים
ואת היסטוריה מתמשכת
כל העצים לבשו ירוק
אני לבשתי ג'ינס וכובע
עכשיו הכל נראה רחוק
רוצה לדעת למה כובע
אני רוצה
רציתי לצעוד איתם אתמול בירושלים
אבל אני לא כמו שאני מדבר
נשארתי בבית
(עמיר לב)
האדמה מקולקלת
אבא סיפור
אנ'לא יכול לישון
ירח מסתכל לי בחלון
עוד מעט אני אהיה
גדול יותר מדי
אז אבא עוד סיפור אחד ודי.
אף אחד לא אמר לי, לחיים יש דרך אכזרית, לתת לך לשתות מים זוהרים ולהשאיר אותך צמא בקרקעית.
רטוב וחם
"למועדון החולמים על צדק הגעתי בטעות,
רק עוד אהבה ביקשתי וקיבלתי מציאות.
אצלי הכל בסדר, רוקד על זכוכיות.
אצלי הכל בסדר, אני רוקד רוקד."
משהו שאני ניסיתי להגיד בכל כך הרבה מלים,
ברי ורמי הצליחו להגיד כאן בארבע משפטים פשוטים,
הכי חותכים ואמיתיים שיש.
כנות ברוטלית לפנים.
ניסים קלדרון הוא אחד האנשים החכמים במדינה.
צמא בים חולות מדבר /
אבק שרב בתוך עיני /
סופר צעדים בחום השמש /
כתמים סגולים מערפלים חושי /
באר נכזבת, מפנה פני /
אל קולות המים של דמיונותי
"על פני המים" – נקמת הטרקטור
1. הנה תגובה, ממש מתאים לי ספר, נגמר החומר קריאה.
2. בתוך מבוך מפותל של מציאות מדומה, מחשבה היא אור, ידיעה היא ערך.
אולי אחת השורות היפות (בעיני) במוזיקה הישראלית…
פולי.
דגנים עולים מול פניו מבין חריצי המדרכת.
וניחוחות לראשו מדיפים עצי אזדרכת.
הטללים רוססים והרים, ריבוא קרניים,
הם יולידו חופת שמש לכלולותיו.
כמעט ולא הוזכרו שירי הדיסק "חותך בחתך הזהב" והנה, עוד כחודש
יהיה דיסק חדש לערן צור.
אוחחח!
"תפסיקי לשקר, יא זונה!
הוא צרח וחתר לתוכה,
והעוצמה והדברים שהוא אמר
גירו אותה נורא.
ושוב הוא הלם
תפסיקי לשקר, יא זונה!
הוא צרח וזה שיגע אותה.
אף פעם לא הרגישה אותו
בכזאתי צורה. "
אשמח לקרוא את הספר בספר!
"בלי נשימה, אף פעם לא נכנע…"
אני באמת רוצה! אבל אוף.. כמה אנשים רוצים את הספר!
מה'ת בוכה ילדונת, מטבוחה? (הבילויים)
וגם
כורסה נוחה זו התחלה של סוף (עמיר לב)
"כשאמרו לי לצאת מיד
כל כך בכיתי"
מהר מדי/ הג'ירפות
מליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה.
והצילום על העטיפה הוא של אליסיה שחף המצוינת מרשימות
ואני רוצה לזכות.
העורבים קוראים לך לעזוב את הארץ ולהיבנות
תשימי פה יד כי כבדה המזחלת
נשאר רק מרבד וחלון וראי
ונר זיכרון מהיום שרצחו את יצחק מודעי
ישבנו בבר
הקיץ נגמר
תודה שעברת זה הרגיש סוף הדרך
יפה לך קצר תני לי רגע לראות מקרוב
מצחיק לפעמים זה נדמה
שזאת את שעוברת ברחוב
ואין מה לומר
אין מה לומר
ניסיתי להפוך את עורי
אבל העור שבפנים
דמה מדי לשלי
רציתי להדוף את השנים
שעומדות בינינו
בלי להבין
שאין כלי נשק בעולם
שרק מתוקף אהבתי
יכריע את הזמן
(רונה קינן, עיניים זרות)
אם נשרוד את המבול הפעם,
כל חיוך יהיה שונה, נגוע.
אם אחזור על זה עוד ועוד ועוד
תשארי עשרים שנה או עד סוף היום.
למדנו לחכות ולוותר ואיך להיזהר, מכל מילה
השורה, אם אפשר לקרוא לה כך, האהובה עליי היא דווקא ההפסקה הקצרה ב"שיטוט ברחובות" של פונץ' בין ה"עוד לא הבטיח אף אחד שיהיה" לבין ה"אבל יהיה, ויהיה, ויהיה". זה הרגע המזוקק ביותר שבו נמהלות חרדות קיומיות בתקווה נואשת ועיקשת שאכן "יהיה, ויהיה, ויהיה".
בסוף של יום נאמר שלום ובנתיים 72 בתולות נופלות מהשמיים.
משפט ענק וכ"כ נכון!
אני כל כך רוצה את הספר הזה. אבל חינם יהיה יותר כיף מלקנות 🙂
"בהיכל על-שם פ. מאן ברחוב ב. הוברמן י. פרלמן נותן הדרן שני – ידישע מאמע" – שלומי שבן, השורה של העשור מהשיר של העשור
ציף ציף מעל הרציף…
קלאסיקה!
קח שירים ואל תקרא עשה אלימות בספר הזה
תגובה
תאונה למי
שואל ארציאלי הבן
תאונה למדינה
עונה השוטר המסכן
הבורסה נפלה
אנשים קופצים מהגג
גם משיח קפץ
והודיעו שהוא נהרג…
וגם
דצמבר המר
זעקו כותרות בעיתון
ושר האוצר נתן במבט ראיון
הציבור מטומטם
ולכן הציבור משלם
מה שבא בקלות
באותה הקלות יעלם…
כי אין בגטים בגטו
לשטוף לה ת'רגליים ולשתות את המים
או:
" למדני אלוהיי ברך והתפלל
על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל
על החרות הזאת : לראות, לחוש, לנשום
לדעת, לייחל, להכשל.
למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל
לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום,
לבל יהיה יומי עלי הרגל ."
מילים – לאה גולדברג
כל השאר – שם טוב לוי
אמן תשארי לבד לנצח
צריך להפסיק לשקר בטלוויזיה על אהבה
לקחת אחריות על הילדים.
בסדנא כשהגיע תורי
בכיתי שעה שלמה
רגע, זה לא ספר על יום שני?? עזוב, לא מעניין
"יש לי לב שבור, וכבד מנופח"
מצויירים בסלון
"הזמן לא מרפא את הכאב"
אילן וירצברג
"קוקוס
אני חולה
אני חולה על הקוקוס שלך"
זהר וגנר
זה יותר מחלום, יותר מחלום
רחוק יותר מחלום.
זה יותר מחלום, יותר מחלום
הרבה יותר מחלום.
אולי הפעם…
"וכל האסונות הרי הולכים למעדן חלב"
"הבני זונות האדמה מקולקלת/התורה לשוטים אדמה למדוכאים/וחולי שפעת/אלוהים אני כל כך משועמם"
כל "אמביציה" של אביתר בנאי. ו"דיו". ו"שיר טיול". שיט. אחד?
"חבל שלשקט אין קהל". כ"כ ממצה, כ"כ פשוט והגיוני.
*הולך לבקש סליחה מרונה קינן, רות דולורס-וייס, ועוד*
דברי במספרים גברת דברי בציונים
הבוקר לקחתי את ילדי לראשונה לגן, אז איך לא..
ילד הולך ברחוב
בבוקר בהיר של תשרי
אל בית הספר שוב יוצאים הילדים
גבר הולך אחריו
משגיח, רואה – לא – נראה
ורק אחר כך הוא עומד שם ורואה
תאכל אבק, תאכל חצץ
תפטם את החרק
שב ישר, תשען
במקום תסכול – תשכח
תחשוב מהר, תבין לאט
ותרגיש את המפץ
עור אחר, בשר אחר
לא עוזר לכאב
והיא המשיכה, האריק הזה יש עליו
ואם יש עליו מדוע את עלי
ואם את כבר עלי מדוע הוא עלינו
מדוע הוא עולינו
מה מה עשינו רע
את יודעת, העצב בא ועוזב.
עכשיו הוא בא.
חלון נפתח לבד / האוויר נושם במקומי / את אוהבת אותי ממש / ממש כמו שאני אותך
(אביתר בנאי)
וגם
לחלום, לרקום, לפרום,
לחלום, לרקום, לפרום,
לחלום
(ענבל פרלמוטר)
ואתמול רק אתמול לא הייתי לבד
הנה תגובה כללית לצורך העניין,
וגם תגובה פרטנית: איזה יופי של ציטוטים יש פה…
"אומרים שכל הנחלים הולכים אל הים הפתוח
לא כל הנחלים גם מגיעים אליו יש כמה בלי מוצא
סוגרים להם חולות נודדים שהביאה הרוח
ככה יום אחר יום אחר יום אחר יום והנה ביצה
נחמדה ליתוש טובה למקום שכוח
גם זוהי משבצת ואם אמצא מה אמצא"
(מאיר אריאל, בס בבלון)
וואו, מאיר אראיל זה צפוי וגם הבילויים, אבל לא ציפיתי לכל כך הרבה רונה קינן (ושלומי שבן)… זה כנראה בגלל שהפרק הוא על ערן צור והספר על וולך, וזה נורא מתבקש, כמו: "ולא יכולתי לעשות עם זה כלום, אתה שומע, לא יכולתי לעשות עם זה כלום. זה היה אצלי בידיים ולא יכולתי לעשות כלום"
או "וזה לא מה ש
ישביע את רעבוני לא
זה לא
מה
שיניח את
דעתי
לא
זה לא זה"
וגם
"חתול בשק-קניה רעה/עצת נחש-תמיד מטעה/מטבע מזויפת-קמע לשעה/לשון מטונפת תשתתק./הפתעה."
ובאמת שיש המון המון,
"אני מרשה לעצמי, עם קצת דמיון חופשי, שנינו ביחד, את ואני"
ו"כיוונתי אליה כמו שתמיד היא תחבק אותי מהר בלי שאצטרך להגיד/חיכיתי לך אלף שנים או יותר, זה עדיין מוקדם"
וכמובן "נראה שהפעם/ אתה לא הולך לצאת מזה כל כך מהר/נראה שהפעם/אתה הולך/ ואולי גם לא תשוב עוד"
אבל
אבל
שלחתי מוקדם והנה השורה
"יש לעבור
שמן או רזה
יש לחצות הנהר הזה".
-איתמר רוטשילד.
"ואיך הקיץ הוא תמיד מעין מבוא"
"רציתי, כל כך רציתי"
מה לא עשית להיות חופשית למות בין הגפנים
תלויה כמו ציפור על חוט בלויה כמו מקהלה של יחפנים
להתאייד ואז לעוט בין הערפל והפנינים
בפנים ידעת שאם את רק ציטוט, אז למה.
[שלומי שבן/ניו אייג' וומן]
sometimas it's helps to dream
החלומות שלנו זה הסיפור האמיתי
"יש לי סיכוי להינצל – אני יודע"
ולעומתו
"יש לי סיכוי להינצל – אני חושב"
של אביתר בנאי.
חוסר בטחון שכזה פתאום…
האנשים אומרים האלוהים שלי עייף.
"התשוקה פטורה מחוש לחלוטין
אז היאוש נושב החוצה והרוח מצמצם
עודף מכוער של יופי מיותר"
דני הדר
שמחה מאד על הספר הזה.
'אני אשת יחסי הציבור של נושאי המגבעת'
ומה שבתקופה האחרונה יושב חזק בראש:
'הגולם קם על היוצר
9 בבוקר, הגולם עוד לא מתעורר'
"מי יבנה, יבנה בית מי יבנה, אם לא אנחנו נעבוד?"
"וצבאות וקרקסים ותמרות עשן כסוף
יתפוגגו לאבק דק והכל כתמול שלשום".
בלחסן, "ברוך הבא".
"…אמצע לשביל, בין הר להר
להיות טיפה שלך בים אכזר"
יהונתן גפן כתב
יעל לוי שרה בקולה הנפלא
וזה רק הדבר הראשון שעלה לי לראש… יש כ"כ הרבה שירים יפים ושורות יפות ונכונות וחכמות בשירה הישראלית (כמובן גם הלא מולחנת…)
"אנחנו לא נכנסנו לבוץ הזה ביחד
אבל שנצא ממנו, נצא ממנו רק ביחד"
[שלום גד]
אפשר ספר בבקשה?
אלה החיים שלי, הם יכולים להיות מהר מאוד סכין בשבילך
(יוסי בבליקי)
רשתות כבר פרשתי
מלכודות אין מספר
כצייד על משמר
עד בוש התייבשתי
ואת: לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי!
אני..!!
גרוע בציטוטים
אלי, אלי
שלא יגמר לעולם
החול והים,
רשרוש של המים,
ברק השמיים,
תפילת האדם.
—חוה הגדולה מכולן —
כל רגע בו אנו חיים
הוא רגע חדש
כל רגע בו אנו חיים
אין שני לו ביקום
לא היה כמותו מעולם
ולא יהיה עוד לעולם
ומה מורים אנו לילדינו
בבית הספר?
מלמדים אנו אותם
כי שניים ועוד שניים
הם ארבעה
וכי פאריס היא בירתה של צרפת…
מתי נלמד אותם גם מה שהינם.
עלינו לומר לכל אחד מהם:
יודע אתה מה שהינך –
אתה פלא
אתה יחיד ומיוחד
אתה פלא
בכל העולם כולו
אין עוד ילד אחד בדיוק כמותך
אתה פלא
אתה יחיד ומיוחד….
בסמטאות צרות מוקף עיניים
הולך בשלוליות של חול ומים
ולהט התפילה
כמו מסילה
שמובילה את מבטו
אל תוך ליבה
והיא
כמו רוח על פני ים
והיא
מרחפת
(אבי בללי – נקמת הטרקטור)
הכבש השישה עשר, כל השיר.
חרבותיכם לעטים, חניתות למיקרופון
לא יכול לחיות נכון בג'ונגל מבטון
(שב"ק ס' – אין כבוד)
היי אחי, המצב שלך די עגום
המנכ"ל לא מוכן לקחת את הסיכון
כונפה לא מלחינה רק בקטע של שירה
ואנחנו עמוק ביצירה בלי שקל לשכר דירה
מחדירה בעם אופוריה, כלום לא שחור-יה
אנחנו במאבק עם המערכת היא במאבק עם קלוריה
תחרות של השמעות ופלד במירוץ לא רץ
אם אגיד יותר מפעם אחת זין אז לא ישמיעו בגלגל"צ
זין על גלגל"צ זין על התחרות זין על המירוץ
מותק תפסיקי לשיר תמשיכי למצוץ
אומרים לך לקפוץ אתה שואל כמה גבוה
כוסאמק פשוט תצעק מאיפה אתה בא
פלד ואורטגה – שוטגאן
כנראה שזה זבל אבל אני מת על זה.
אומנם קלישאתי ומוכר מדי, אבל בשבילי-
"את היית יפה כל כך
אז במסיבה
בעינייך השתויות
הצעת לי אהבה…
אבל זה סיפור נוסף
של אהבה קצרה
והאש שבערה
כמעט מיד כבתה
בלי כאב, בלי דמעות
כאן דרכינו נפרדות "
אז ככה. הקונספט של הספר הזה מרתק ואין ספק שאני הולך לקנות אותו. אבל הנה מחשבה קטנה:
אף פעם לא הייתי טיפוס של טקסטים ואני לא מתבייש בזה. אני גם מבין שהטקסט הוא חלק מרוב היצירות המוסיקליות (בארץ כמעט כולן, עושים פה מעט מאוד אינסטרומנטלי) ושיש לו חשיבות גדולה ברוק. אבל זה מרגיש לי קצת עקר לכתוב על רוק או על מוסיקה בלי להתייחס ל… מוסיקה. כלומר, במחשבה שלי, הטקסט עומד במקום אחד, ושאר הדברים (לחן, עיבוד, ביצוע) במקום אחר והקסם קורה כששניהם נפגשים, בנקודת החיבור ביניהם. ואני יודע, מניסיון, שזה מאוד לא פשוט לכתוב על הדברים ה"אחרים" האלה, כל מה שהוא לא טקסט. אבל זה נורא חסר לי, בעיקר בביקורות שכותבים פה על מוסיקה ישראלית. נדמה לי שכמעט כל מי שכותב על מוסיקה שעושים כאן מתייחס רק לטקסטים. וזה מציק לי. חיפשתי איזה התייחסות, אפילו הקטנה ביותר, בטקסט שפורסם כאן, ולא מצאתי. וזה בסדר, כי הכותב הגדיר מראש שהוא יכתוב על שירה ועל טקסטים ברוק וזה בסדר גמור. אני ממש לא בא אליו בטענות, אני רק מבקש מאלה שזה כן מעניין אותם – תנסו גם לכתוב על המוסיקה מידי פעם. אני מבטיח גם לנסות.
ואם הוא כבר מצטט את "חתוך תוכן" של טאטו (זה גם מפריע לי שאין הפרדה בין הלהקות השונות שלהן כתב ערן צור) אז מה שמדליק אותי בשיר הזה, בנוסף לעיבוד והקצב הניו-וויבי שלו, זה הלחן של הפזמון ואיך שאלונה דניאל שרה אותו. הפזמון חותך את המקצב של הבתים והופך את השיר למשהו אחר, וזה פשוט תענוג לשמוע את זה. מצטער על הדלות בתיאור שלי. כמו שאמרתי, זה לא קל. 🙂
אבא בא סבא בא אריה מכפר סבא בא
איך הייתי רוצה לשים יד על הספר הזה. 🙁
יורק מול הרוח וחוטף בפנים,
כמו בכל פעם שאני מוציא מבפנים
יש פה גל מטורף של מתנו או שנדמה לי?
"איך באת אלי
ואני בתוכי
יושבת עצובה
שקועה כל כך "
באין ציפור שיר גם ספר זמיר.
וואו נשמע מעניין!
אשמח לזכות 🙂
אבל שכול אני כבר לא מרגיש
דמעות החורף עליך יגידו קדיש.
– כשהעולם היה מונית ואהבה זמנית וסידורים וכסף ועשן
– נלך לישון ואז נקום ואז מה?
I want a new mistake
lose is more then hesitate
אי אפשר לקרוא את כל הציטוטים האלה ולא להצטרף (למרות שאני לא רוצה להיכנס להגרלה)
"ואיש לא היה עצוב
כשהוא התמוטט ונפל על גחון
וככה הם הרגו שם שוב
את הדרקון הלא נכון."
(יהונתן גפן)
וגם,
"הכל ריקוד אמרתי
כשפצעתי את בהונות רגליו
הכל ריקוד
אמרתי כשהברגתי את כפות רגליו
אל הרצפה. הכל ריקוד לחשתי
באזניו של המלאך המקורקע יוסי
בחדר השינה של החולדה"
(מחול ארבעה-עשר, חזי לסקלי)
"…שונא אדם, אוהב חווה…"
ירון בן עמי
אין דבר דבר שלם יותר מהכאב שמתנגן בשיר אחר…
לאורי זר אביב- השיר הוא של עופר לוי במקור.
ליניב-השיר הוא של דורון מירן במקור.
"קיבלנו תעודות בגרות לפני שהתחלנו ללמוד ,
קיבלנו תעודות בגרות הרבה לפני שהתחלנו ללמוד " -פונץ'
"עד כמה התרחקת אי אפשר להסביר
כמו ביני לבינך פתע נפרסת עיר
אם טעות תמצאני באחת סימטאות
כסומא התנהג שאינו יכול לראות"- יואב יצחק
לא צריך שתדליקו לי נר, לא לא
לא צריך שתדליקו לי נר, לא לא
לא צריך שתכתבו הספדים
אין לאן ללכת, אל תכינו בגדים
את הזר שקניתם תנו לאחר
לא צריך שתדליקו לי נר
להקת הקליק
אוי איך אני רוצה את הספר…
"אני ואני ואני ואני" (שירו של הבלוגר, נושאי המגבעת)
יש המון משפטים ובתים מעולים בשירים ישראליים, רשמתי את הראשון שעלה לי בראש:
"המרחקים האבסורדים הצטמצמו להיגיון" (מתוך "נחיל דבורים" של פרוייקט הגומייה).
אני חושב שהספר הזה מגיע בדיוק בזמן ובמקום. זאת, גם על רקע הפריחה הגדולה של הרוק הישראלי ותרבות האינדי בשלוש השנים האחרונות וגם לאור כמות המוסיקה והאופנות שהתפתחו בעקבותיה ובהשפעת יוצרה לרבות השנים. הספר הזה נראה לי רעיון מבורך (כבר כתבת שאשמח לזכות בעותק?)
אני רוצה להשאר רעב!
מחכה ומשתוקק לקרוא בספר. ואם במתנה אז עוד יותר טוב
וואלאק
שלושה בחדר/האוויר דחוס מידי/לא יכול להוריד עיני ממנה
שלושה בחדר/האוויר רווי קנאה/אני יוצא/אני הולך להשתגע
ולא אכפת לי מה כולם אומרים עליה/אני בתוך שערותיה/ולא אכפת לי מה אמרת עלי בלילה/את לא איתי/ואני הולך להשתגע
שדות כאפר/ענבים כנמחצים/כנרקבים/במרצפות ארמונותיה/ברד ושלג/אש וקיתונות פרצים/כנמסים לסירובי מחלפותיה
(מתוך "שלושה בחדר" השיר הכי אבוד של חם ומחמם בום)
שלושה ראשונים שחולפים לי בראש-
"עם הפנים אל האחר/ גלה את עצמך"
"אני נמנע ממך והולך לים/בשפל גאוותי/ריק כמו צדף.." (מיכה שטרית)
"edges of beds seems to play a very big roll in my life" (רונה קינן)
אבל לכבוד ראש השנה, אחד השירים הכי מתחילי שנה בשבילי:
" החיים שיש לך/ הם החיים שחיית/הבט אחורה בהבנה/מצא את נקודת הבראשית/
הבריאה/ברא את עצמך/זה העולם הטוב ביותר/היחיד/שתוכל לברוא/כל זה מצוי בתוכך/
גלה אותו/התחל מהתחלה/הבט על חייך/כעל שיעור רע/על מה שהיה/כעל עונש/הרחקה/
עמידה בפינה/נוקאאוט בסיבוב הראשון/תקן/
כאחד שהבריא/
כאחד שחלה. (יונה וולך)
לאור הספר האינטרדיסיפלינרי,אלך הMASHUP של נתן זך וסדרני הדשא:
ואולי אין לנו די זמן לעקור הר
ואולי לא באנו לכאן
לעקור הרים
אבל יש לנו מעט זמן לכתוב שירים
על הזכות הגדולה להיות פה
על הזכות הגדולה לומר לא
אני עבד
מוות לסמלת
ילד ילד מסכן,אני בא לערסל אותך
ילדה טרופת דעה – באתי לקחת אותך הביתה
(קסיוס/יונה וולך – בביצוע רונה קינן)
"היי,נייס ג'ואיש בוי, גו הום." (לילה שקט עבר על כוחותנו בסואץ.)
יש כאן המון מאיר אריאל בשרשור הזה. (ובכלל,אם כבר מצטטים מהשיר הזה, הרי שהשורה תהיה 'קורא-איים-בזרם-מאת-ארנסט-המינגווי-תרגם-את-זה-יפה-אהרן-אמיר'). אבל השורה הזו תמיד תהיה כרוכה בזכרוני עם שיטוט בודד ומייגע אי שם במזרח, בעיר גדולה שמערביים בה מעט.
"יו וואנא מיט סאם נייס ג'ואיש גירל?"
לשבור ולנפץ, בלי לתרץ ובלי לתת תשובות,
לטעום את הכאב בלי לפחד, אפילו להנות,
לרצוח את הרגש, לכבות את כל האהבות,
לברוח ולשכוח, להעלם להרדם …
להתעורר בבוקר ולשנוא את עצמך..
(ענבל פרלמוטר/להתעורר בבוקר ולשנוא את עצמך)
זה בעיקר שיר עדכני. יפה.
"אחרי כל זה אולי נפליג לאיזה אי,
על קו החוף ישוטטו הילדים,
שושן אדום אני אתקע בשיערך,
כשמעלינו, חופה של כוכבים"
וכל כך אשמח לספר הזה.
יש לי לחץ באוזניים וסרטים כחולים בראש,
יש לי ערק ופסנתר ואין לי אהבה בינתיים
הייתי כמו הרבים שלפניי שמחה לזכות בספר.
זה מדהים לראות איך כל אחד כתב שורה או קטע משיר אחר, ולאן כל אחד ואחד מוביל.
היה לי קשה אבל בסוף החלטתי לבחור דווקא בשיר חדש של נעם רותם 'הכיתה שלנו'. מכיוון שאני לא בבית אין לי בדיוק את המילים אבל הוא נבחר בגלל התוכן. זה שיר שתורגם מפולנית ומספר על הגירוש של היהודים מפולין בשנת 1968. ההורים שלי היו חלק מזה, ויש משהו בשיר הזה שגורם לי להתחבר אליו בכל מיני רמות שמעבר למוסיקה בכלל…
"היא נושמת עצמאית, היא כולה מלכה,
בת תשע-עשרה עם אופציה להארכה"…
"שיערה נופל לצד, זה מראה נדיר,
ושתי עיניה הכחולות גומרות סדיר,
היא שומרת אמונים לעצמה בלבד
ויש לה שיא אולימפי – בסתם להיות לבד"
אחחח… סנדרסון הגאון.
השורות המצמררות של אברהם חלפי, בביצועו של אריק אינשטיין…:
אתה לא תאה יוסי, יוסי
אף פעם
כמוך נולדו להנעים פטפוטים
עם כל משורר
שליבו אש וזעם
בין לבבות אדישים וחוטאים.
כמוך הם רק צעצוע בבית
למען יוכלו ילדים לשחק
פטפט, תוכי יוסי
נחמני כזית
לבי היום ריק.
הלוואי והייתי עמוק כמו שאני יומרני
כותב את התגובה כי מאוד אוהב את ניסים קלדרון, והאמת, מאוד אוהב לזכות בדברים
"בהצגה יומית, טרזן מנצח את מצ'יסטה
ולשלמה יש גיטרה בצבע לבן" – כמה יוסי,סימנים של חולשה
לברי יש אחלה שורות לפי דעתי P:
"כואב לי בפרוסטטה, הו כואב לי בפרוסטטה. יש אנשים מעבר לנהר"
י.ג ציפלאווי
ואני, שלא פעם מביט בך בשקט
אין קול ודברים
שוכח הכל על אודות אחרים.
"לא רואה סיבה
לקום בשביל מה
חייב לצאת
חייב לשפר את מידותי" / גלעד כהנא
וגם –
"קפואים כבולים
ביערות של שערות דביקות
דיעות ודמעות קיומיות" / תמיר אלברט
'יש לנו אהבה, היית מאמינה? אחרי, אחרי כל המדבר הזה, איזו נחמה'. ערן צור כמובן. איזה יופי
אוי זה י-פה.
רוצה גם.
"מתוק התפוח
הים הוא מלוח"
להדליק את השמש
בצחוק ובכי ובמנגינה
יו, איזה כיף שהפלת את זה ככה באמצע החיים! תודה! ולזזל איתך, איך אפשר לעשות כל דבר אחר עם משימה כזאת?
זה לא נתפס שלא נכנס אם לא פותחים את המכנס?
כמה נכון- ככה עצוב, או להיפך.
וגם
בענינו המר, בעבור אותך זעם
גם למוות אתה קיללתני לא פעם
וכתפי הקרות רעדו משמחה
כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים
שיובילו אותך בגללי בנחושתיים
וגם אז לבבי לא יסור מעמך
כי אין על נשים שרוטות
וגם
אז תבל הייתה כמו שהילדים ציירוה
חרציות של זהב
שמשות קטנות של ילדותי
לב מאהב
סוסי הלבן רעה בדשא
דבורים ארו דבש
ילדים לכדו פרפרים ברשת
ותבל כמו שהילדים ציירוה
למעלה לבן של רוח
מתחת לרוח ‟ שמים פרחים אדמה
חיות שרשים מים
למטה מהם קו.
מה רואים אחריו?
שוב מתחילה הרוח
שמים פרחים אדמה
חרציות של זהב
אחר-כך קיץ
אחר-כך סתיו.
אחר-כך… אבא, נגמר לי הדף.
כי נתן יונתן.
באדיבות: אריק ברמן, אלכסנדר פן, נתן יונתן.
"תראו איזה קבר יפה יש לנוצרי הזה!"
מתוך 747 של הג'ירפות
אמן וכן ספר….
את ניסים ואת השעות הקסומות עם מיטב היוצרים הישראלים פגשתי כבר בבאר שבע, אני אשמח לעותק מהספר ולכן כבר הזמנתי לי אחד. ניתן למצוא עותקים מוזלים באינטרנט בקפה דהמארקר ישירות מבית ההוצאה. בהצלחה.
אני מקשיב עכשיו לשיחה איתו ב-102. ההתלהבות שלו מדבקת.
אני יכול להבין למה הוא התאהב בטקסטים של מיכה שטרית.
אני אוהב את "לאט לאט", ואת "יחלוף". האישה שהוא כתב את זה עליה היא ברת מזל.
"לא רוצה לחשוב פעמיים, אני תמיד טועה בפעם השניה".
"ספר על רוק ישראלי. סוף כל פאקינג סוף."…
חייב את הספר!!!!!! 🙂
ממש רוצה את הספר, ואפילו חושבת לתרום לאותו ים במחקר של לימודי תואר שלישי. יהיה סוג של סימן טוב לקבל אותו במתנה!
"הלא ידענו להקיץ ביחד, ולא הפריד בינינו החלום…"
"חתול חתול חתול חתול חתול חתול חתול חתול-
חתול שהלך לטיול!"
אף אחד גם ככה לא קורא את תגובה מס' 182 🙂
סוף סוף באמת יש ספר ביקורת על שירה עברית. מעולה.
אני אצטט משיר של גבריאל בלחסן שאני אוהבת-
אלוהים של הברקים והרעמים,
של הגשם הרטוב והשמש הבוערת, של החיים שלי,
של החיים של החתול שמיילל מתחתי,
שרוצה לאכול לי את הסיגריה,
שנבהל מהעשן שיוצא לי מהפה,
שבורח ממני
רצון הרוב הוא שהמיעוט יכין לנו תה.
את ראית את הבית, אני את הכביש
וגם
זה השטן שהתערב, עשה תרגיל
אני רוצה אני רוצה
"היחיד שאני שלו הוא אני וגם אני בוגדני"
שריד מתקופה קדומה בה אביתר בנאי לא היה שם יהבו בשילוב הלא מנצח של מנחה+ערבית
"כי אני נערה / ואני מבינה / שלאכול סרטים זה להיות אישה"
"מה שתקוע בתוך הגרון ,זה עצם החיים"
א. עדאקי
כמובן שמיד עלתה אצלי השורה הבאה:
"הייתי יכול להיות דוקטור לפיזיקה גרעינית, הייתי יכול ללמוד פילוסופיה שנה חמישית"…
יאללה לך הביתה מוטי. שלום ותודה.
לסיפתח : "אני לא מכיר מילה או משפט שסוגרים ענין
הרבה מלים צריך הרבה משפטים" מאיראריאל
לחימום הקנה:
"שאלה / אתה פנוי בשישי? / אמרתי/ אני מנוי בשבת / תיאטרון גשר הצגה נחמדה / את ואני בשירותים בעמידה / אני אחדיר בך פתגמים / אני אשא בך נאומים / אני אנשק אותך / ואלעס אותך / ואמצוץ אותך / עד שתהפכי לצפרדע / ותזכרי בנסיך על הסוס הלבן / שעזב אותך לטובת הסוס / את אוהבת חיות? / חיות זה פאסה / אני זיון של הניו-אייג' / אני זיון פאקינג מטורף." בניבשן
לסיום:
"חושב אני רעב כואב אני חושב / נמאס להסתובב רעב כמו זאב / כשאת קוראת בשמי / פתאום אני חושש אולי זה לא אני / את כל כך יפה / זה לא ייאמן / את האיילה אני הוא הזאב / את כל כך יפה / זה לא יתואר / איך אני חושש מה יהיה מחר / לא נתתי לשום דבר / לעצור את הנשיכה / לברך את השכחה / בתוך כמה שניות / דיממתי במיטה / פתאום את הזאב אני האיילה" גלעד כהנא
ממליץ להקשיב לתוכנית הרדיו של לאון פלדמן מ- 102 ב- ICAST על הספר. מעורר השראה וחשק!
הירקון זורם ונשפך לים, הזונות גם.
אהובתי כמו ארץ מדבר…
דם על הים – כל השיר.
"השירים ניבאו את עצמם,
הם חזו את מה שקרה השאירו דם על הים. "
"הזכר אוהב את המוות, הוא מרגש אותו מינית
כבר במילא מת מבפנים, הזכר רוצה למות."
אשמח 🙂
גופי נקטן ומתנמך
אבל ראשי כל כך גבוה
עד שאפילו אם אלך
לא אתבונן לאן אבוה
ותודה לאלתרמן…
נעליים, נעליים
ומקרר, ומקרר, ומקרר שיקרר לי את המוח
אהבתי אישה
"בלי להיות טרף, בלי להיות ציד, אני עם העולם אחד" – אריאל הורוביץ
מי שיגיע עד הסוף- ירצה לבכות מרוב תוחלת
אוטו זבל, אוטו זבל
בוא וקח אותי איתך
אוטו זבל תן לי בית
אוטו זבל משפחה
אוטו זבל,
קח אותי איתך!
ימי ויסלר/הבילויים
keep on 'rockin in the free world !!!
אני לא יכול לחשוב על שום דבר ספציפי, אבל הספר נראה מעניין מאוד.
שלמה גרוניך שר, טאגור כתב:
אל נא תלך מעימי דודי
בטרם אומר לך:
לך לשלום
לך לשלום
ערה הייתי כל הלילה
עתה כבדו עיני משינה
יראתי פן תאבד לי
מדי אשן את שנתי
"היה לי אומץ מיותר ולקחתי אקמול,
אני כבר לא אחיה מחר, אבל היה לי כיף אתמול…" ( :
אני זוכר, הכל זרם לאט, השמש לא מיהר
אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר…
חכמה גדולה לצטט שירי משוררים בתגובה כזאת, ובכל זאת:
"למי שאינו מאמין
קשה לחיות השנה.
השדות מבקשים ברכה,
הים מבקש אמונה,
ואתה – אינך מבקש דבר.
…
איך אתעורר משנתי ואין בליבי אמונה?
ואתה אינך מבקש דבר"
(זאת הפעם הראשונה שבאמת קראתי את כל התגובות)
נשמע כמו ספר שיהיה כיף גדול לקרוא…
" על כל באר שהרעלת בי הגידי – סלח!" נתן אלתרמן 'אל הפילים'
"אני ביטניק
אם הייתה לי פיתה
הייתי פיתניק"
אלכסנדר פן – ביטניק (אנטישיר)
"בטרם אתא הלי – בואו, בואו הכל!
מאמץ מאוחד, עקשני וער
של אלף זרועות. האמנם יבצר לגול
את האבן מפי הבאר?"
כאן על פני האדמה – רחל
"
וכאן אסור לזייף,
אתה גונח, מתעייף,
אחור, קדימה נופל,
פתאום מתחיל למלמל:
כישוף כושל."
המכשפות – המכשפות
או! רוצה!
אם אך ואם כך- הכתם נשאר על הקיר.
d. avidan
always still so importent
important of course
נשמע מעניין
אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה
"קין, מה עשית יא זבל? קין, (…) מה עשית להבל?"