חוצמזה 3. עשרות הופעות. סופשבוע אחד. שני כרטיסים בחינם.
רוצים גם? המשיכו לקרוא.

אף פעם לא החשבתי את עצמי לחיית פסטיבלים. ליל אהבה בצמח, פסטיבל ערד, בומבמלה, כל אלה לא ממש דיברו אליי אף פעם. ודאי, הייתה שם מוזיקה, לפעמים מצוינת, ותחושת חופש מגודר בתחומי הפסטיבל בלבד, אבל רק כשהגיעו שני פסטיבלים חדשים לגמרי לפני שנתיים, פתאום הבנתי מה היה חסר לי: המוזיקה שאני אוהב.

בפסח לפני שנתיים קם, פתאום, כיש מאין, פסטיבל עצמאי שגרר חבורה גדולה של תל אביבים לנחל צלמון הדוקרני בגליל התחתון. הם תפסו שם פיסת אדמה, הרימו רמקולים, ועשו פסטיבל אינדי רוק. לא הייתי בו. הייתי ספקן. אמרתי אה, מה זה, רק אמנים תל אביביים ורק קהל תל אביבי, אלמלא הייתי שומע על זה באינטרנט בכלל לא הייתי יודע על זה כתושב הצפון (דאז). כמה חודשים אחר כך ביקרתי באינדינגב והבנתי כמה טעיתי. בשנה שעברה, בחוצמזה 2, כבר התייצבתי, ונפעמתי. איזה תענוג: האוויר והטבע הצפוני, הקצב האיטי של הגליל (אפשר להוכיח אותי מיליון פעם שמדעית אין שום הבדל, אבל אני יודע לבטח: בגליל החיים נעים מעט יותר בעצלתיים), חבורה ענקית של אנשים מכל הארץ שעדיין נראית כמו חבורה, כמו חברים. ומעל הכל: המון מוזיקה טובה! בחיים לא אשכח את הפעם הראשונה בה נתקלתי שם בקרוסלה, להקה שהפכתי להיות מעריץ להוט שלה בשנה שחלפה מאז. אני זוכר את עצמי עומד הרחק מהבמה, ליד אוהלון של מוזיקה עצמאית לגמרי (גיטרות ומגברים כושלים), מביט עם מתן מאינדינגב בהמון הקופץ מול ההופעה של רמי פורטיס. הבטנו זה בזה ואמרנו לעצמנו: זה רגע היסטורי. זה הרגע שהוכיח סופית שהתרבות העצמאית בישראל הפסיקה לאונן ולבכות שאף אחד לא מתייחס אליה, והתחילה לעשות בעצמה. אם מוחמד לא בא אל ההר, נעשה על ההר פסטיבל. חודשיים אחר כך, אינדינגב כבר עלה על גדותיו ושלח אנשים הביתה מרוב עומס. עזבו את הסקת המסקנות הארגונית שנערכה כבר בשני המוקדים – חוצמזה ואינדינגב – השורה התחתונה היא שכבר שנתיים קורה כאן משהו ענק.

והשנה הוא קורה שוב. אמנם בקירבה מסוכנת על לוח השנה, אבל עדיין קורה, בעקשנות ובהתמדה ובכמות עבודה קשה שמעייף רק לחשוב עליה. חוצמזה 3 יתקיים בקיבוץ פרוד ב-25 וב-26 בספטמבר, שזה הסופ"ש שאחרי ראש השנה ולפני יום כיפור. "מקום בו עולם חדש ומיוחד נבנה ליומיים ואז הוא נעלם", כותבים אורי ותמר, מארגני הפסטיבל. הפעם מסתכלים המארגנים רחוק יותר, מעבר לקהילת האינדי השוקקת-אך-מוגבלת-בגודלה, ומתכוונים להביא גם סתם חובבי מוזיקה מהצפון ומשאר הארץ, עם הדליינרים כמו אסף אמדורסקי וכנסיית השכל. הרעיון, אני מניח, הוא הסוס הטרויאני: בוא בשביל אמדורסקי, קבל בדלת האחורית את יהוא ירון. בואי בשביל כנסיית השכל, צאי כמעריצה של האחים רמירז. על הדרך, תקבלו מוזיקה מצוינת בכלום כסף, סופשבוע חווייתי (כולל חול בתחתונים!) ותשמעו סוף סוף להקות מצוינות בלי שהחולצה שלכם תסריח אחר כך שבועיים מעשן ובירה (אם כי היא תסריח מטבע).

מי עוד יהיה שם? הו, אתם יודעים, לא הרבה. רק עמיר לב, גלעד כהנא, טרמפולינה, קולולוש, אורן ברזילי (ד"ר קספר), איטליז, קרוסלה, אלקטרה, האחים רמירז, אורי מרק, יהוא ירון, דיוויד בלאו, אשכרה מתים, אדם קומן, NX2 space control, יעל דקלבאום, ברמלאי, The Aprons, המועדון, Les Trucs (הרכב אלקטרוני מברלין) ועוד מלא אמנים שאורי ותמר עדיין לא חושפים. מתכננים טיול בצפון בחגים? תדאגו שהוא יהיה בסופשבוע הנכון. צריכים או מציעים טרמפ לפסטיבל? היעזרו בפורומים הייעודיים. ניפגש שם!

מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם תרצו להיות יצירתיים, ספרו גם את מי תיקחו אתכם לפסטיבל (מותר לפנטז!)). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לתמר!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי בערב!

לא זכיתם? רוצים ללכת על בטוח? אם עדיין אין לכם כרטיסים לחוצמזה 3, אני ממליץ בחום לקנות לפני שייגמרו.

כשקראתי ושמעתי את מיקסטייפ אוקרביל ריבר שרקח ידידי יאיר יונה בבלוגו, התלהבתי והצטערתי. התלהבתי כי יונה כתב בתשוקה ובידענות על השירים שהוא הכי אוהב של הלהקה המעולה הזו, שתופיע בבארבי מחר (שלישי בערב), והצטערתי כי ממש תכננתי להכין מיקסטייפ כזה ופשוט לא הספקתי. יאיר היה נחמד מספיק כדי לתת לי לפרסם כאן את המיקסטייפ וגרסה מקוצרת לטקסט שלו. אני ממליץ בחום לקפוץ לבלוג שלו, Small town romance, ולקרוא לעומק על השירים. אליך, יאיר:

אוקרביל ריבר בהופעה. שמח על הבמה, שמח בקהל (תצלום: fushydog, CC-by-nc-sa)

[פוסט אורח מאת: יאיר יונה]

שתי חברות ההפקה החדשות שפרצו השנה – מונוקרייב ונרנג'ה, מסמנות תפנית אדירה בכל הקשור לפרומוטרים שמביאים הופעות לישראל. אחרי שנים של דינוזאורים שנחתו פה לשמחת כולנו בחלק מהמקרים (פיית' נו מור, מדונה, לאונרד, ג'טרו, סגול כהה וכו') ולצערנו הרב מאד בחלק מהמקרים האחרים, אבל לא אכפת לנו כי לא קנינו כרטיסים – נוצר מצב שבו ישראל מוכנה לשוק האינדי העולמי. האינטרנט קירב אותנו וקירב את הלהקות המובילות בעולם, אלינו – ובזמן אמת.

אז נכון שאנחנו עדיין לא היעד הכי מבוקש בעולם עבור אמני האינדי העולמים, ולכבוש את ישראל עבורם זה קצת כמו לישראלים לכבוש את קריית עקרון מזרח – ובכל זאת, יש מה לעשות פה. יש ים, בחורות, חומוס וגם יד ושם, שערכו לא יסולא בפז בביקורים של רוקיסטים. אז אחרי שהחלטתי שאני לא שותף ללאונרד-מדונה-פיית', וכן חטאתי לקלקסיקו (והתחרטתי קשות כי ההופעה הייתה מרדימה לחלוטין – ואני יודע שאני בעמדת מיעוט, תרגיעו) – נשר לי הלב לתחתונים לפני כחודש, עת התבשרתי כי שני גיבורים מגיעים לארץ – אוקרביל ריבר ומאדהאני. על מאדהאני אני עוד אכתוב, שלא יהיה לכם ספק. אבל הארוע הקרוב יותר קורה בעוד שבוע וחצי, ואז ינחתו פה אחד ההרכבים החשובים ביותר באינדי העכשווי – Okkervil River.

אני לא אכנס להיסטוריית הלהקה, מי הם חבריה, מאיפה הם באו ולאן הם הולכים, בשביל זה יש מגזיני מוזיקה עבשים או וויקיפדיה. אבל חשבתי כן לתת לאלה שלא שמעו עליהם מעולם או לא מכירים לעומק או וואטבר, פרספקטיבה אישית שלי לחמשת הסיבות למה אין לכם ברירה ואתם חייבים לפקוד את הבארבי ב 15.9, אם אתם רוצים לראות להקה שהיא כבר מספיק גדולה כדי להגיע לישראל, אבל עוד לא שבעה ומבסוטה מעצמה – וזו הזדמנות נדירה לראות להקה על קו התפר הזה. אין ספק שאם אוקרביל ריבר ימשיכו להצליח, הם ישמינו ויראו כמו ג'ים ג'יימס ב-Evil Urges שלו (ועשה הוא בשכל כשהוציא את אלבום הקאוורים לג'ורג' האריסון לאחרונה, הזכיר לנו איך הוא נשמע כשהוא רעב).

אני לא יודע איך הם יראו בהופעה ואני מקווה שהם לא להקת אלבומים מושלמת ולהקת הופעות על הפנים, איכשהו נראה לי שלא. אבל כך או כך, חייבים לקחת את המיני-הימור הזה, כי זה מסוג הדברים, כמו ההופעה של איגי פופ כאן, שאני לא אסלח לעצמי אם לא אעמוד מתחת לפיו של הסולן והמנהיג וויל שף, ואנסה לשחק איתו כמו בארקיידים הישנים – כך שהרוק שעף ממנו יפגע לי במצח. זה כמו פוגו, רק באלטרנטיב קאנטרי.
וויל שף הוא בעיניי הכותב החשוב ביותר של זמננו בסצנת הרוק-פופ-אינדי-שמינדי, לצד ג'ף טווידי, ולו רק בשביל להביע את ההערכה וההערצה שאני רוחש לכל פסיק ונקודה שהאיש הזה כותב, אני אהיה שם.

ואם אתם רוצים לדעת למה אתם גם רוצים להיות שם, תעברו על סקירת חמשת האלבומים הזו, שמתחילה מאלבומם השני. אם אתם רוצים את החוויה האינטרקטיבית, תלחצו play על הנגן פה למטה, ויתנגנו לכם 55 דקות של אוסף אוקרביל מכל האלבומים שערכתי. תהנו בהופעה.

[audio:http://pod.icast.co.il/2729457f-7f16-4f19-847c-5ce51737fe6d.icast.mp3]
[הורדה]

Okkervil River, 15.9, בארבי ת"א. מופע פותח – רועי ריק התותח! איזה כבוד לאוקרביל שמישהו כמו רועי פותח הופעה שלהם.
פרטים נוספים.

Tracklist

1. Our Life Is Not a Movie Or Maybe (The Stage Names)
2. Song About a Star (Down The River Of Golden Dreams)
3. Blanket and Crib (Down The River Of Golden Dreams)
4. Lost Coastline (The Stand Ins)
5. It Ends With a Fall (Down The River Of Golden Dreams)
6. Lady Liberty (Don't Fall In Love With Everyone You See)
7. Black Sheep Boy (Black Sheep Boy)
8. A Hand To Take a Hold of The Scene (The Stage Names)
9. Westfall (Don't Fall In Love With Everyone You See)
10. Black (Black Sheep Boy)
11. The Stand Ins, Two (The Stand Ins)
12. Happy Hearts (Don't Fall In Love With Everyone You See)
13. Pop Lie (The Stand Ins)
14. A Glow (Black Sheep Boy)
15. Okkervil River Song (Don't Fall In Love With Everyone You See)

"שמירה על קשר עם כל הדברים שעוזרים לנו להרגיש חיים – מוזיקה, ספרים, סרטים, אפילו התיאטרון אם, מסיבה מסתורית כלשהי, הוא מדבר אליכם – הופכת לקרב, קרב שרבים מאתנו מפסידים בו כשאנחנו מתבגרים; אני לא חושב שמספיק מבקרי תרבות, אנשים שכותבים על הדברים האלה למחייתם, מבינים את זה כראוי" – ניק הורנבי, בטור מרתק בגרדיאן על הריגוש החדש שבמציאת מוזיקה בבלוגים של מפ3

גרפיטי במנצ'סטר. (תצלום: פיט בויד, CC-by-nc-sa)
1. מסכמים את תשס"ט, מסכמים את 2009, מסכמים את העשור – רשימות, רשימות, רשימות! בכל מקום – רשימות. אפילו באתר רשימות. [ומי אני שאקטר בכלל? גם פה הולכת להתנוסס רשימה ב-31 בדצמבר, של אלבומי 2009 שאתם תבחרו (יש עוד זמן, אבל תתחילו לחשוב) ובכלל – כל עונג שבועי הוא רשימה]. ובכל זאת – נדמה שלאן שלא נביט באינטרנט ניתקל בעוד רשימה, הנה פרנק שולח לי את Listography, אתר לניהול רשימות על כל דבר שבעולם (אני משתמש בפנקס!) ועוד רגע מגיעים ראש השנה ויום כיפור ואז גם ההוא שם למעלה יערוך לו רשימות. כל זה מחזיר אותי לשיר קטן אחד שהוא ממש גדול, "My year in lists" של Los Campesinos הוולשיים, מתוך אחד משני אלבומים לא פחות ממצוינים שהוציאו בשנה שעברה. רגע לפני שעורכים כאן עוד רשימה לשנה החדשה, זה בדיוק הזמן להשלים חוסרים מ-2008. לוס קומפסינוס היא המלצה חמה במיוחד. [מפ3]



2. אחרי שקימייה דוסון התארחה בארצנו הקטנטונת לפני כמה שנים, מגיע גם שותפה למולדי פיצ'ז, אדם גרין! היהודי הטוב מברוקלין יגיע להופעה אחת ב-12 באוקטובר, בבארבי תל אביב. היאח הידד! איזה מבול כייפי של הופעות קטנות אך איכותיות. זה יעלה לנו 169 ש"ח (ואם תקנו גם כרטיס ל-Mum המדהימים, שמופיעים באותו מקום ב-2 באוקטובר, הצמד יעלה לכם 319 ש"ח, שזה… לא הבדל כזה גדול). [זהו]
3. אני תוהה לעצמי איך קרה שהופעות חו"ל קטנות עד בינוניות מגיעות כמעט אך ורק לבארבי או לזאפה. פעם, לפני לא הרבה מאוד שנים, הופעות אינדי מחו"ל היו מגיעות גם לפטיפון ז"ל, לסינרמה, למועדון התיאטרון, לבית מיומנה, לצוללת הצהובה בירושלים, לסיטי הול בחיפה. הבלאק ליפס עשו טוּר קטן בארץ. עכשיו המצב הרווח הוא שכל קבוצת פרומוטרים עובדת קבוע עם מועדון מסוים וזהו זה. מדובר בקשרים עסקיים וחבריים שלא מקומי לנבור בהם, אבל אשמח, ואני בטוח שרבים אחרים ישמחו גם כן, אם יהיה קצת גיוון. אחרי הכל, לא כל אמן מתאים להופעה בבארבי ולא כל להקה להופעה בזאפה. [מחשבה]
4. האתר החדש של אינדינגב 2009 באוויר! עדיין אי אפשר לקנות כרטיסים (קנו מראש!!!) או לגלות מי יופיע – כל זה יקרה ממש בקרוב – אבל אפשר להתחיל לשוטט ולקרוא, להציע את "שיר הפסטיבל" והכי חשוב – להתנדב! להקים דוכן, לעזור בהקמה, להציג יצירות שלכם אם אתם אמנים, כל דבר! אחד הדברים שאני אוהב כל כך באינדינגב הוא שזה לא רק אירוע מוזיקה, זה קודם כל אירוע קהילתי. [עברית]
5. נדב לזר פתח עמוד שאתם באמת חייבים לבקמרק – המדריך לפסטיבלי האינדי בחודש הקרוב. כל מה שצריך לדעת על חוצמזה, אינדינגב, הלם כרך ואפילו פסטיבל ערד. נדב גם מעדכן שם בכל התפתחות, עדכון או מידע חדש. אם אתם מתכננים להגיע לאחד או יותר מהאירועים הנפלאים האלה, גזרו ושמרו (אם כי לא פיזית, כמובן). [עברית]



6. עדכוני אוקרביל ריבר: חברי הלהקה מאחלים לנו שנה טובה, ובפרויקט הקאברים הישראליים שיזמו מונוקרייב יש כבר לא מעט ביצועים, כולל ביצוע אחד מפתיע ונהדר של הקארסיטרס עם אורח מסתורי ל-"Lost coastlines" "Our life is not a movie or maybe" (טעות שלי). וגם סקופון קטן – אם מסיבה שנשגבת מבינתי החלטתם לא ללכת להופעה הנפלאה הזו ביום שלישי, 88FM יעבירו אותה בשידור חי! זה מגניב פעמיים, אם לא שלוש: ראשית כי 88FM אף פעם לא מעבירים הופעות בשידור חי (למיטב ידיעתי) וזו יוזמה ברוכה; שנית כי היי! אנחנו מקבלים את אוקרביל ריבר ברדיו! ושלישית כי מיכל דוקרסקי המעולה תעביר את השידור. מי מקליט? [טיוב]
7. האלבום החדש של יו לה טנגו, עם השם המעולה Popular songs, ניתן להאזנה מלאה ודשנה ב-NPR. תתפרעו! [סטרימינג]


כל כך חמודים, כל כך יפים, כל כך מוויילס! Los Campesinos

8. תראו מה זה! רק נזכרתי ב-Los campesinos המשמחים והפוריים, והנה שיר חדש לגמרי שלהם! "The sea is a good place to think of the future". בסטריאוגאם יש גם הורדה. דווקא לא משיריהם הבלתי-נשכחים, אבל עדיין טוב יותר מרוב הדברים. [וימאו; מפ3]
9. ובמדור החדשה המוזיקלית הכי מוזרה שגרמה לי השבוע לפעור פי בפליאה (כן, זו קטגוריה קטנה מאוד): ברק הכה בבסיסט של Sunset Rubdown. [אנגלית, תמונה, גללו מעט מטה]
10. הלייבל הנפלא Drag City (שאחראי לא רק לג'ואנה ניוסם, בוני פרינס בילי וסילבר ג'וז, אלא גם למונוטוניקס) השיק מחדש את האתר שלו, שסוף סוף מתנהג כמו אתר נורמלי (הגיע הזמן!). לרגל המאורע הם העלו (בפינה הימנית למעלה) הודעה קצרה ומשעשעת מביל קלהאן ("סמוג"). אז אם אתם גנבתם את מה שנגנב, תהיו בני אדם – תחזירו לו את השלל (ובדרך, אם אתם כבר שם, פנקו את עצמכם באיזה ויניל של שתמיד רציתם!)! [אנגלית]
11. אסף אבידן, שבדיוק הוציא את האלבום השלישי והמעוצב להפליא שלו (דעה מוזיקלית תגיע בהמשך), מסכם בוויינט את סיבוב ההופעות הכביר שלו באירופה. כיף לקרוא חוויות בגוף ראשון מסיבוב הופעות מרגש שכזה. [עברית]
12. ציפורים על חוטי חשמל יכולות להיראות ממש כמו תווים במחברת תווים, נכון? יארבס אגנלי, למרבה הצער זה שם אמיתי, ראה תמונה של ציפורים על חוטי חשמל בעיתון, והחליט לבדוק מה קורה אם מתרגמים אותן לתווים, ובעצם מנגנים את הציפורים. איזו מחשבה יפה. התוצאה מקסימה לא פחות. [וימאו]

קרא/י את המשך הפוסט

"לאורך האלף הנוכחי שבנו ופגשנו אלבומים שעשו רושם ראשוני מצוין, אבל התפוגגו מהר מדי ונותרו כחסרי ערך ומשמעות של ממש לחיים. אלבומים של להקות עאלק-מרדניות אבל רק בגבולות הידועים ששורטטו לפניהן, של אמנים מתייסרים אבל נעדרי מוכנות לסיכונים, ושל הרכבים לכאורה פרועים שאצל רובם המראה זכיר יותר מהשירים" – שרון מולדאבי מאוהב באלבום החדש של הסולסייברז, וחושש שמא גם הוא יתגלה בקרוב ככזב

לפני הכל: וואו. פשוט וואו. אוקרביל ריבר? You guys! לא ידעתי שאתם כל כך אוהבים אותם! מכל החלוקות שהתפרסמו כאן השבוע, מכל החלוקות שהתפרסמו בעונג מאז ומעולם, אף אחד אפילו לא התקרב ל-375 התגובות שפשוט שטפו את הפוסט הזה כמו צונאמי. עד עכשיו השיא היה משהו כמו 212, ואני חושב שהחזיקו בו פורטיסהד, כשחילקתי כאן את Third. בכל מקרה, וואו. פשוט וואו. התנצלותי הכנה בפני 371 המגיבים שלא זכו. תודה שהגבתם.
הזוכים בכרטיסים לאוקרביל ריבר: תומר (זה שהתאהב באוטיס רדינג) ויובל (שהתאהב ב-Why). בדקו מייל!
הזוכים בדיסקים של אוקרביל ריבר: שירי (שהתאהבה ביו לה טנגו) ומורן (שהתאהבה בליאם פיין) בדקו מייל!
הזוכים ב"יום שני" של נסים קלדרון: זקי חלטורה, תם שי. בדקו מייל!
הזוכים בדיסק החדש של Monotonix: פרופלור, מיה. בדקו מייל!

(תצלום: Alicia J. Rose, CC)
1. ככל שהולך ומתקרב סוף השנה, הראש שלי הולך ומתמלא בצפיפות גדלה בשמות של אלבומים ושירים שהפכו את 2009 לנסבלת, טובה ומרגשת יותר. יש הרבה כאלה ומעט כאלה, תלוי ברמת הריכוז שלי באותו הרגע ובמידת השיפוט והרחמים שלי כשאני מרפרף בראש על אלבומי השנה ומחליט מי לכאן ומי לכאן. ואני כל הזמן מזכיר לעצמי: אל תשכח את Dark was the night. זה אולי אוסף ומי בכלל מדרג אוספים, אבל זה יהיה פשוט פשע לשכוח את אחד הדיסקים ששמעתי הכי הרבה השנה. ומבחינתי, אוסף שמכיל רק שירים חדשים שלא נמצאים בשום מקום אחר, הוא קביל לגמרי כאלבום לרשימת אלבומי השנה. ואיך לא, כשכמעט כל שיר בו הוא מועמד ודאי לרשימת שירי השנה? אח, DWTN, אוסף-על שכמוך, לו רק היו יותר כמוך עולמנו היה כה נפלא. עד שנקבל עוד מהטעים-הטעים הזה, אני אמשיך לשמוע את "Sleepless" של The Decemberists פעמיים בשבוע לפחות. [מפ3]



2. חוצמזה 3, כהרגלם של מארגני הפסטיבל הצפוני, חושף את פרטיו כמעט ברגע האחרון. שמרו לכם את הסופשבוע האחרון של ספטמבר – 25-26.9 – והעפילו לקיבוץ פרוד (ליד צפת)! בשנה שעברה זה היה תענוג אדיר, ולפי הליינאפ נראה שגם השנה יהיה פסטיבל מעולה, אף על פי שההדליינרז הולכים ומתמרכזים. אם בשנה שעברה פורטיס הגיע לתת את ברכתו המוזיקלית לדור יורשיו החתרניים, הפעם יהיו המופעים המרכזיים אסף אמדורסקי, כנסיית השכל ועמיר לב (שהגיע גם בשנה שעברה, הוא גר איזה 10 דקות משם). מפחדים שלא יהיה לכם מספיק אינדי? הו חברים, אל חשש! תראו מי עוד יהיה שם: גלעד כהנא, אורן ברזילי (מופע הארנבות של ד"ר קספר), איטליז, קולולוש, קרוסלה, אלקטרה, Mambomambas, יעל דקלבאום, יהוא ירון, ברמלאי, אורי מרק, המועדון, דיוויד בלאו, אשכרה מתים, nx2, אדם קומן, The Aprons, אסף ארליך, חיה מילר, The Inhibitors, וזו כמובן רשימה חלקית! גם ייבוא קטן מחו"ל יהיה, בדמות הרכב האלקטרו-נויז Les Trucs מברלין. פרטים נוספים יהיו, בקרוב, כאן, ובהתאם לגודל השמות גם המחיר גדל (מעט), ויעמוד על 110 ש"ח בהזמנה מוקדמת, 120 ש"ח במקום (למדו מלקחי אינדינגב – קנו מראש!). כרטיסים אפשר להזמין בטלפון הזה: 0523-725357 (ובטלפון הזה בלבד! כנראה). נראה שהולך להיות אדיר, אבל בדיוק כמו בשנה שעברה, גם הפעם יש בעיה גדולה של העברת מידע לציבור. שלושה שבועות לפני הפסטיבל אין מידע באתר, המייספייס מעודכן לשנה שעברה, ואם יש מקומות לרכוש בהם כרטיסים פיזית (נגיד, בחנויות מוזיקה) או אינטרנטית, אני לא יודע עליהם – וכמי שמתכוון ללכת לפסטיבל, אני אמור לדעת. [אף שפה, בעצם]
3. ועוד מחשבה: בשנתו הראשונה נערך חוצמזה בפסח (אפריל), בשנתו השנייה נגרר עד אוגוסט והשנה הוא כבר בסוף ספטמבר. בהתחשב בעובדה שאינדינגב נשארו כבר שלוש שנים במועד הקבוע שלהם באוקטובר, נראה שיש פה בעיה רצינית. לערוך את שני פסטיבלי האינדי הגדולים והמרכזיים במדינה, שפונים לאותו קהל, במרווח של שלושה שבועות זה קצת חוסר אחריות, שאני נוטה להפיל על חוצמזה (שבמקור הצהירו שהפסטיבל השנה ייערך בסופשבוע הראשון של ספטמבר, כלומר… היום), שהזיזו תאריכים. מצד אחד, למה להתלונן? יש שני פסטיבלים גדולים בשני הקצוות של הארץ ואני גם יודע שנעשים מאמצים להבדיל בין הליינאפים שלהם ולא לחזור על להקות. מצד שני, מדובר באותו קהל. אמנם קהל הולך וגדל אבל עדיין, אותם 2,000-3,000 איש, וסביר להניח שמישהו ייפגע: לא יישאר כסף, לא יהיו שני סופ"שים פנויים במהלך חודש אחד לברוח בהם מאחריות או תוכניות אחרות, או שפשוט לא יהיה כוח. אני אהיה בשניהם גם אם זה יביא אותי לאוברדראפט, קריסה מתשישות ועומסים בעבודה – אבל אני נלהב במיוחד בעניין, ואני מניח שהאוהד הממוצע, זה שהבילוי השנתי שלו זה לקחת את הילדים לפסטיבל אינדי או לנסוע עם החבר'ה ושק"ש לסופשבוע מוזיקלי, יתקשה לעמוד בעומס. אני טועה? תנו דעתכם בתגובות. [זהו]
4. No Coast הוא לייבל ירושלמי חדש ומעניין, שמתכוון "להפיץ ולתעד יצירות של אמנים ירושלמים בתחום המוזיקה והוידאו". לייבל שהוא גם לייבל-וידאו, זה מעניין. [עברית]




(תצלום: גוני ריסקין)

5. אוף, איזה שבוע מוזיקלי מעייף זה היה! מעייף וטוב, אבל מעייף. בואו נראה מה היה לנו שם. בערב הראשון קיבלנו את מונוטוניקס, Dinosaur Jr ו-Faith no more, איזה הרכב מנצח. האם הייתי היחיד שנהנה מההופעה של הדינוזאורים? כך מסתמן משיחות עם חברים. בינתים, הנה הסיכום שלי מהערב הזה, והנה של אחרים: אור ברנע כתב ב-Ynet כמו מעריץ טוטאלי של פיית' נו מור, כנ"ל תומר יודילביץ' ב-NRG. עינב שיף וניב הדס כתבו ביקורת משותפת בוואלה, ובנענע חילקו משום מה את מונוטוניקס ודינוזאור ואת פיית' נו מור לשני מאמרים (הייתי קורא אותם, אבל יש שם איזו פרסומת נוראה שמתעקשת להשמיע לי מוזיקה שאני לא רוצה בפול ווליום, אז החלון נסגר מהר מאוד), ורק בן שלו ב"הארץ" דרש מעט שיפור (אבל נהנה כהוגן). [עברית]
6. מי היה מאמין. בעולם נטול מדונה, הביקור של MGMT בישראל היה הופך לשיחת היום – לפני ואחרי ההופעה. הציפיות מול הביקורות. בעולם שלנו, ההופעה המפוּצצת שלהם כבר כמעט הספיקה להישכח בבליל ההופעות של השבועות האחרונים. אבל MGMT היו כאן! וגם הסאונד של ביתן 1 היה כאן, אולי יותר מהם. מה חשבו המבקרים? עינב שיף חושב בוואלה שבמקום להיות אירוע מכונן, ההופעה הייתה מקסימום אירוע מפוספס ("ויינגרדן וגולדווסר התגלו כילדים שלא יודעים איך להפוך למבוגרים בסיטואציה המורכבת של טור ארוך וממושך הבנוי על מספר שירים מצומצם מאד, שבו הלהקה מגלה שלפעמים עדיף לבטל הופעה מלזייף אורגזמות"). מחשבות דומות הביעו גם מיכל חי בנרג', עמי פרידמן ב-Ynet ופיני אסקל בנענע עם ביקורת מאוד משונה בעיניי. ורק ארז שוייצר ב"הארץ" מצא בהופעה צדדים נשגבים, לא פחות. [עברית]

קרא/י את המשך הפוסט

[אפשר לזכות במלא דברים!!! הציצו בראש התפריט השמאלי של האתר, אל תפספסו אף חלוקה]

מופע שנות התשעים

לערב הראשון בגני התערוכה הגעתי שלשום על אופנוע. חבר שגם הוא הלך לבד, כמוני, הציע שנלך ביחד ואסף אותי על המגה-קטנוע שלו. כשהרוח שורקת לי באוזניים בתוך הקסדה, סיפרתי לו שהפעם האחרונה שנסעתי על אופנוע הייתה לפני יותר מעשר שנים, כשעוד תפסתי טרמפים בגליל ואופנוען אחד עצר לי. לא ידעתי אז כמה החווייה הזו, של חזרה בזמן לגיל הנעורים, הייתה נבואה לערב כולו. אבל הכל התברר לי מהר מאוד כשהגענו.

כמי שהתבגר, גילה את המוזיקה, את האהבה, את המחשבה העצמאית ואת העולם שסביבו בניינטיז, העשור ההוא נטבע בי חזק מכולם. מהפכת הגראנג' הזעירה השאירה בי חותם גדול של עצמאות, מוזיקה ומהפכנות יותר מכל זכר דהוי לוודסטוק. יש לי עד היום חיבה עזה לסרטי Slackers, לרוח נעורים שמובילה לשום מקום, לגיטרות מהסטייל של דינוזאור ג'וניור, פייבמנט וחבריהם, וכמובן – לאופנה. כבר עשור אני חי בגיהינום של אופנת רטרו לאייטיז ורק מחכה בציפייה שיושלם המעגל ויגיע הרטרו לניינטיז. אתמול הוא הגיע, ובענק. כשירדתי מהאופנוע בגני התערוכה הרגשתי כאילו יצאתי מהדלוריאן. שער ארוך, ג'ינסים חתוכים, גופיות שחורות גזורות, בחורות בגופיות אב-מכה לבנות וג'ינס עם חגורה ענקית, כל מה שבאמת לבשו בניינטיז בהופעות (אף אחד לא באמת לבש פלנל בארץ, זה סתם מיתוס). הפוגו שהתחיל חצי דקה לתוך ההופעה של המונוטוניקס, הקראוד סרפינג שהתחיל עוד לפני שנוגן תו אחד והנטייה (המרגיזה, אך הרומנטית) של מחצית מבנות האולם לטפס על כתפיהם של גברים חסונים ולהניף ידיהן לתקרה משל היו בליל אהבה בצמח 1995 – כל אלה לא השאירו מקום לספק: אנחנו כבר לא בקנזס, טוטו, חזרנו לשנות התשעים- תודה לאל! עכשיו איפה הנובלס?

מונוטוניקס – ההיפוך של "להקה" זה "הקהל"

(כל התצלומים: גוני פאקינג ריסקין)

המופע אתמול היה מפגן אדיר של ניצחון, גם אם ניצחון קטן. 6,000 איש זה רק עשירית מכמות האנשים שנהרו לפארק, לשמוע את "הבחורה הבלונדינית מעבר לכביש", כדברי מייק פאטון, ובניינטיז ערב כמו זה היה מביא לפחות כפליים, אבל מי שהיה אתמול ונזכר ברגעי הרוק הגדולים שהיו כאן בעבר לא יכול היה שלא להיאנח בנחת. כן, חטפנו כמה מרפקים בצוואר ממטאליסטים נלהבים מדי, ולפחות בחור אחד חטף את המרפק של עמי שלו מהמונוטוניקס באף ויצא החוצה מדמם, אבל היי – רוקנ'רול!!! זו לא הופעה אמיתית עד שמישהו מדמם מהאף, אני פשוט שמח שזה לא הייתי אני.

ההתרגשות, שהתחילה כבר בכניסה עם החזיון המרנין של אלפי אנשים שמחים בשחור, הוכפלה עשרת מונים ברגע שהתחילה ההופעה של מונוטוניקס, במרכז הרחבה שלפני הבמה ולא על הבמה עצמה, כנהוג אצל החוליגנים האלה. כבר בשנייה הראשונה היה שם כל מה שצריך להיות בהופעת רוק טובה: דיסטורשן מועך עצמות, מסה אדירה של אנשים מיוזעים וקופצים, ריח של עשן, בירה נשפכת לכל עבר וזיעה ניגרת. מימיי לא ראיתי להקה שמדליקה את הקהל כל כך מהר (והאלבום החדש של מונוטוניקס ניתן כאן להאזנה רק השבוע, הזדרזו). תוך כדי ההופעה, כשאנחנו מרימים לסירוגין את עמי שלו, את התוף שלו וצופה אקראי שהחליט להגשים חלום ולעשות קראוד סרפינג, הכתה בי מחשבה כמעט מובנת מאליה: מונוטוניקס, עם כל הכישרון שלה כלהקה, לא שווה כמעט כלום בלי הקהל. הקהל הוא מרכז ההופעה הזאת, ובלעדיו – יוק. למה מונוטוניקס מתעקשים, אם כך, להמשיך להקליט באולפנים במקום פשוט לשחרר אלבום חי אחרי אלבום חי?

בדיעבד מסתבר שמונוטוניקס לימדו את האורחים המכובדים מחו"ל שיעור כואב ברוקנ'רול מהו. זה בדיוק מה שהיה חסר כל כך בהופעות המרוחקות של פיית' נו מור או דינוזאור ג'וניור: מגע אלים ובלתי אמצעי עם הקהל, השתלהבות היצרים שמרכיבים את רוח הרוקנ'רול מאז ומתמיד – סקס, אלימות והתפרצויות זעם (וזיעה, ובירה מושפרצת לכל עבר). הגיבורים המקשישים מאמריקה בטח עמדו בשולי הבמה בפה פעור וסיננו "פאק, אז ככה עושים את זה".

Dinosaur Jr – אה, יש להם גם שירים!

(זה רק נראה שליו)

להופעה של דינוזאור ג'וניור הגעתי עם צלקות בנות שנה בעור התוף. ההופעה שלהם בשנה שעברה בזאפה הייתה אירוע מחריש בצורה קיצונית, ועדיין הצליח להיות מהנה למדי. עם אטמי אוזניים בכיס נעמדתי בגבורה קרוב למדי לבמה, מוכן לספוג את מטחי הדיסטורשן האימתניים שאיימו לשפוך עליי שלושת מגדלי המגברים שעטפו את ג'יי מסקיס. הופתעתי לטובה. ווליום רציני, כראוי להופעת רוק, אבל לא קורע אוזניים. אפילו הצלחתי לדבר קצת עם חברי להופעה, בלי לצרוח. אז נכון, לא היה את "Almost ready" שחיכיתי לו כל הערב, אבל מצד שני – הצלחתי להבדיל בין השירים! ותודה לג'יי מסקיס על רגעי החסד בהם האצבעות שלו הלכו במקומו על צוואר הגיטרה, ומתוך הבליל הדייסתי של הסאונד הגיחו להם סולו אחר סולו כמו להקת נשרים.

Faith No More – גנרל פאטון, אנו מצדיעים לך

מייק פאטון, תעשה לי צאצא-שטן!!! זו המסקנה העיקרית שנחקקה בראשי מהמופע של מייק פאטון, כלומר של פיית' נו מור. כן, פיית' נו מור היו שם, ממש על הבמה, ראיתי אותם במו עיניי ואפילו שמעתי אותם יופי, אבל הם לא ממש *היו* שם. הם באו לעבוד. הם נתנו העתקים די מדויקים של עיבודי האלבומים, פלוס מינוס כמה פינות רופפות (שזה דבר חיובי דווקא בהופעה), אבל הקפידו על מבנה ועיבוד השירים עד רמת הסולו. למה? הם מן הסתם מודעים לכך שהקהל שבא לראות אותם גדל על האלבומים המוקלטים, אבל ממה הם מפחדים כל כך? פאטון, בתורו, פשוט שיחרר את הרסן. הוא צרח, הוא צווח, הוא נהם, הוא הנעים קולו בשיר, הוא עשה גראולינג ממעמקי השאול, הוא קפץ, הוא קרס על הבמה, הוא הפך את הקול שלו לדגימה ועיוות אותה מעבר לנקודת הזיהוי האנושית. הוא היה הפקטור היחיד שהפך את ההופעה של פיית' נו מור להופעה *חיה*. כן, בילי גולד הוא בסיסט גדול והפגין אפילו קצת התלהבות, אבל רבאק – תנו קצת נשמה. מזל שפאטון היה שם, להוביל את הצבא המיומן-מדי שלו למתקפה, שברגעים קטנים הצליחה גם להכניע אותי ולגרום לי לקפוץ ולצעוק בהתלהבות. בשאר הזמן, בעיקר הדפתי את המטאליסטים שזינקו עליי מאחור. בסוף הערב גילינו שעל הקטנוע של רוי הניח מישהו חבילה של קונדומים בטעם תות. הכי ניינטיז.

היום בבוקר יצאתי מהבית והופתעתי לגלות בוקר שקט מהרגיל. נדרשו לי כמה רגעים להבין שהבוקר לא שקט, אני פשוט לא שומע אותו. אובדן שמיעה זמנית? בשנות התשעים זה היה סימן להופעה בת זונה. בימינו זאת סתם הגזמה קלה.

MGMT – למרות הכל, היה כיף גדול

אותו מקום, אותה שעה, וכמה שהכל השתנה. מדהים כמה הקהל יכול להרים או להפיל הופעה, לקבוע את הטון והאווירה עוד לפני שהלהקה בכלל עולה. הקהל ב-MGMT היה, כצפוי, אופנתי וצבעוני, עמוס באנשים שמודדים מדי בוקר את רמת המגניבות שלהם מול המראה, וילדים בני 17 עם נוצות על סרט בשיער (מישהו לקח ממש ללב את העטיפה של האלבום, אה?). באתי עם ציפיות ברצפה. אחרי שראיתי קטעי וידאו מהופעות שלהם בחו"ל וקראתי ביקורת אחת, הבנתי שגדוּלה לא תהיה כאן. הופתעתי לטובה די מהר – MGMT בגירסת הלייב היא אחלה של להקת רוק פסיכדלי, וחצי השעה הראשונה הייתה מהנה במיוחד ושונה מאוד ממה שציפיתי לו. ואז הגיע "Time to pretend" וגרם לי גם להתרגש ולזנק באוויר. ההופעה השתפרה בבת אחת והפכה מהופעת רוק שמעטים באמת נהנים בה והאחרים מחכים ללהיט, למסיבה אופורית. היו מעט רגעים כאלה, והם היו יקרים וסוחפים, והתרחשו בעיקר בלהיטים המוכרים (שהם גם, חייבים להודות, השירים הכי טובים של MGMT). זה קרה ב-"Weekend wars" וזה קרה ב-"Electric feel" שהיה אולי שיא הערב, וזה קרה בקטע אינסטרומנטלי ארוך ויפהפה. כל שאר ההופעה, ואפילו חלק מהשירים הסוחפים והמקפיצים, הייתה טבועה בבוץ נורא של סאונד מחפיר ממש, פידבקים מקיר לקיר שנמשכו שירים שלמים, ובאופן כללי כאבי אוזניים רציניים. הרגע היחיד בו הסאונד היה מצוין היה ב-"Kids" המסיים, אבל הוא היה מחפיר מסיבה אחרת לגמרי: הלהקה ביצעה אותו עם פלייבק כמעט מלא, בגירסת קריוקי, והיה ברור שאף אחד מהם לא באמת מעוניין עכשיו לשיר. הם שוטטו על הבמה, בנו דחליל ממעמדים של מיקרופון ובאופן כללי נראו כאילו הם רוצים כבר לעוף משם. בראיון שהם נתנו ל"7 לילות" עלתה תחושה דומה של מיאוס מהופעות. התיקלוט השמח של LCD Soundsystem היה כייפי במיוחד, אבל בשעה כזו כבר נשברנו מעייפות.

היה גדול? נו, היה יכול להיות באמת גדול, אבל לא היה. היה כיף, היה משמח, לפרקים היה מרגש והיה גם מאוד מעייף – אבל רובן של ההופעות היו, במקרה הכי טוב, "טובות". לא ענקיות, לא מדהימות, לא הדבר-הכי-טוב-שראיתי-בחיים-שלי. טובות. ולפעמים, רצף ענקי של הופעות טובות זה יופי של דבר.

מילה טובה למארגנים: סחטיין על צוות הווידאו החרוץ, שדאג לצלם כל הופעה מכל זווית אפשרית, ולהקרין אותן על מסכים גדולים ונחמדים שהיטיבו עם חלק גדול של הקהל שעמד רחוק.
מילה רעה למארגנים: זה רעיון מעולה, לסדר את הבמה בערב הראשון בשורות: בשורה הראשונה הציוד של דינוזאור ג'וניור, בשורה מאחוריה הציוד של פיית' נו מור. זה רעיון מוצלח שיכול לחסוך דקות ארוכות של הכנות וארגונים משמימים בין ההופעות ולמנוע את נפילת האנרגיות. אז למה, לעזאזל, עברה יותר מחצי שעה בין דינוזאור ג'וניור לפיית' נו מור? נשגב מבינתי. בזמן שמונוטוניקס סיימו את הסט שלהם, דינוזאור ג'וניור היו יכולים כבר להיות מוכנים ועל הבמה, ומעבר מיידי בין שתי ההופעות היה יוצר אפקט מדהים ובלתי נשכח. במקום זאת זכינו לחצי שעה של שירי Fאנק (אחלה מוזיקה, אבל מי תוקע Fאנק בין המונוטוניקס לדינוזאור ג'וניור?!) שהוציאו לנו את כל האנרגיות שהצטברו. לפחות שעה בערב הארוך-גם-ככה הייתה מיותרת, וחבל. אם עושים פסטיבל באמצע השבוע, אין שום סיבה שבעולם לסיים אותו בשתיים בלילה.

ניפגש באוקרביל?