[פוסט מסחרי, כחלק ממבצע "מכבי הום טור"!]

כן, גם לי זה נשמע קצת מוגזם ברגע הראשון. מילא שבן והפסנתר הענוג שלו, אבל להקת רוק שלמה בסלון הקטן שיש לרובנו? כן, ועוד איך כן. ואתם יודעים למה כן? כי זה פאקינג רוקנ'רול, ואם אתם צריכים אטמי אוזניים והשכנים דופקים מלמטה וקוראים למשטרה על הרעש אז כנראה שגם עושים את זה נכון.

אחרי סיבוב ההופעות של שלומי שבן (שאארח מחר ב"תדר") בסלונים של כמה זוכים מאושרים (שהיה סיבוב נהדר ומאוד יוצא דופן, זכיתי להיות בשלוש מתוך ההופעות והן היו נהדרות), מבצע ההופעות בסלונים של בירה מכבי נמשך, וגם הפעם בשיתוף עונג שבת. בסיבוב הראשון כתבתי: "כמה פעמים ישבתם בתחתונים על הספה בסלון המבולגן שלכם עם בירה (או שוקו) ביד ומוזיקה במערכת וחשבתם: וואו, איזה מדהים זה יהיה אם {{הכניסו כאן את הזמר האהוב עליכם}} יופיע עכשיו כאן, ממש מולי! הוא פשוט יישב על כיסא עם הגיטרה שלו וישיר את השירים שאני אוהב הכי קרוב ובלי שום תאורה וקהל זר וכל הדברים שחוצצים בינינו".

אבל הפעם המבצע הזה עשוי להרחיב את הדמיון. כי אני לא חושב שמישהו מאתנו ישב בתחתונים על הספה בסלון וחשב: "המממ, מעניין איך ייראה הסלון שלי אחרי שלהקת רוק שלמה, תופים והכל, תיתן פה בראש עד שמישהו מהשכנים יקרא למשטרה". מי בכלל חושב על הדברים האלה? לארח להקה שלמה בסלון שלך לסט לא-אקוסטי-בעליל זה, זה… ובכן, זה די טירוף. טירוף מהסוג שלא תשכחו, כנראה, הרבה אחרי שייעלמו הצלצולים באוזניים (ברצינות רגע, תביאו אטמים).

לו היה בית ספר למוזיקה עצמאית בארץ, היו צריכים ללמוד בו את הסיפור של אסף אבידן והמוג'וז. הוא לא מאוד מסובך, למעשה: להקה מצוינת שמנגנת טוב שירים מצוינים, ועובדת קשה מאוד הרבה מאוד זמן – מופיעה עוד ועוד ועוד ועוד, בכל מקום אפשרי, ומתמידה בזה. זה כל הקסם, אבל איכשהו, זה קסם שמעט מאוד אמנים משכילים להפנים וליישם. כי זה מתיש, וכי זה קשה, וכי זו עבודה לטווח ארוך ואולי גם כי לא כולם נגישים מוזיקלית כמו אבידן והמוג'וז שלו. לאבידן יש יתרון לא הוגן – יש לו קול בלתי נשכח. תאהבו, תשנאו, ודאי לא תתעלמו, בטוח תזכרו. זה כבר נותן לו דריסת רגל בתודעה שלכם. אחר כך, חוצמזה, כמו שכתבתי גם באתר של הום טור, במוזיקה של המוג'וז יש את האנרגיות של הרוק והרגישות של הפולק שמדברות לקהל צעיר שמחפש זמר להאמין לו, ויש בה את התחושה הסיקסטיזית ההיא, של הרוק והחופש והאהבה, שמדברת גם לבני ארבעים ומעלה, שלא נדיר למצוא בהופעות האלה.
וזה נהדר בעיניי.

עכשיו, לא הרבה מאוד זמן אחרי אלבום חדש, אבידן והמוג'וז מוציאים *עוד* אלבום חדש, Through The Gale, שיצא באיזור דצמבר. רגע לפני שהוא יוצא, אבידן וחבריו למסע יציגו אותו באוזניי מי שיזכה בתחרות הזו.

הפרטים הנחוצים:
איך משתתפים? מביימים את תמונת הרוקנ'רול האולטימטיבית. אתם מוזמנים לפרש ולקחת את ההצעה הזו לאן שתרצו. כאן כל הפרטים.
מתי ההופעות? בתחילת דצמבר.
והם באמת יבואו בהרכב מלא לסלון שלי?! כן, מגברים והכל.
ומה אעשה עם השכנים? תן להם בירה ותישבע להם שזו הפעם האחרונה. כי תכל'ס, מתי תהיה לך עוד הזדמנות כזאת?

"כשמוזיקה מופיעה בסך הכל כפסיק קטן בתוך זרם מתעדכן-תמידית של טקסט, אודיו ווידאו, פשוט לא נשארת לנו הרבה תשומת לב להקדיש לה. השאלה אם יצירתו של מוזיקאי נחשבת 'אמנות' או 'בידור' כלל לא רלוונטית, כי שני הדברים נצרכים עכשיו באותה הצורה" – מחשבה עצובה ונכונה ברובה, כחלק ממאמר מעולה שמופיע בהמשך העונג, בפינת "המוזיקה החדשה"

"זה לא עניין של מבטא (אתה לא יכול להסתובב עם כל האלבומים של ביורק באייפוד ולטעון שזמרים עם מבטא מציקים לך), זה יותר עניין של כנות. הרבה יוצרים ישראלים מנסים לכתוב מוסיקה בשפה שבה הם שומעים מוסיקה וזה מובן לגמרי, אבל הכתיבה בשפה שאינה שפת האם שלהם מגבירה את הנטייה ליפול לקלישאות ומדללת את הטקסטים של יוצרים מקוריים ואינטליגנטיים מכל בחינה אחרת" – חסר תרבות מאבחן

הזוכים בדיסק של אורן ברזילי: יובל לוי, fireshine, וקרן. אפשר עדיין לזכות בדיסק של עוזי רמירז!

Wake from your sleep. The drying of your tears. Today we escape, we escape
1. הרבה פעמים יצא לי לכתוב, בהמלצה על שיר או אלבום כזה או אחר, שכדאי להאזין לו ואולי תגלו שהוא יהיה החבר הכי טוב שלכם. הקשר הרגשי שלי לאלבומים ושירים הוא באמת כזה, כמו לאנשים שאני אוהב. בגיל 14-15 הייתה לי חברה טובה מאוד, ממש ממש טובה, טובה ברמה שלא ידעתי שיש עד אותו גיל. היא הייתה גדולה ממני בשנה וכמו שקורה לפעמים בגילאים האלה חלקנו הכל, כתבנו זה לזו מכתבים ארוכים כדי שיהיה מה לקרוא בשיעורים, בכינו נער על כתפי נערתו ולהיפך, תמכנו זה בזו בתקופות המסובכות האלו של גיל הנעורים. כשהשנים נקפו פשוט נסחפנו כל אחד לכיוונו, ואחרי שהיא סיימה את התיכון פשוט לא ראיתי אותה יותר. יש שירים שהיו שם בשבילי במשך שנים, ולא נתקלתי בהם מאז. אפילו של להקות שאני ממש אוהב. אפילו של רדיוהד. השבוע ישבתי אצל חבר והוא הכניס למערכת דיסק בי-סיידס של רדיוהד שצרבו לו ב-1996 (מדהים לחשוב שזה לפני 14 שנה). ופתאום נכנסו הקלידים של "Talk show host" ונתנו לי חיבוק עצום כמו חבר שלא ראית 14 שנה ופתאום מזהה אותך באיזה פסטיבל או תחנת רכבת ומזנק עליך בחיוך וברגע שאתה מזהה אותו הלב מתרחב. אין פה הקבלה. את הנערה שהייתה החברה הכי טובה שלי במשך שנתיים (והכירה לי את אביתר בנאי) באמת לא ראיתי מאז התיכון. שמעתי שהיא חזרה בתשובה ויש לה ילדים, וזה אחלה. ו-"Talk show host" הוא פשוט שיר מדהים ששכחתי שקיים. [מפ3]



2. ב-12 בנובמבר (שימו לא: לא דצמבר, נובמבר) ייערך ברוטשילד 12 פסטיבלון שתמשרה השני: מרתון בן 12 שעות של 12 אמנים, תמורת 12 שקל בלבד. השנה יופיעו רוקפור, לוס כפרוס, אליוט, כל החתיכים אצלי, שממל, Sandhaus, Monti fiori, ברק אלנקוה והגטו סווינגרס, Drunk machine (יאי!), Tiger love, ועוד שני אמנים ששמם עדיין לא פורסם. הידד! [אירוע בפייסבוק]



3. רוצים כרטיס חינם להופעה של יקיר העונג יהוא ירון ביום שני הזה, 20:30, באוזןבר בתל אביב? סבבה, פשוט שלחו לי מייל עם הכותרת "יהוא ירון" ועם שמכם המלא בתוך המייל. הזוכים יקבלו תשובה במייל, ושמם יחכה בכניסה. הזוכים קיבלו הודעה במייל. יאי! [פייסבוק]
4. שני שירים חדשים של Dntel זו תמיד סיבה למסיבה (קטנה, בודדה ומאוד לא עולצת, אבל עדיין מסיבה). והפעם בלי אף ווקליסט אורח או מילים, בכלל. אינדיטרוניקה נטו, אם המושג הזה בכלל אומר משהו (רמז: הוא לא. פשוט תקשיבו). [סטרים]


זה ידהים אותי לנצח. שלג, מאוד מאוד מקרוב

5. אני מחויב אסתטית להזהיר אתכם: א. הלינק הבא נפתח בקלוז-אפ היסטרי של חרק שעיר, וזה מגעיל. ב. כל שאר התמונות מרהיבות ביופיין, בגלריית התמונות מתחרות ה-Photomicrography של ניקון. יאמי לעיניים. דווקא התמונה הזוכה בתחרות לא נמצאת בגלריה הזו, ואולי בצדק, כי היא לא מרשימה ויזואלית. [פיקסלים, ממש מוגדלים]

קרא/י את המשך הפוסט

[עדיין אפשר לזכות ולשמוע את האלבום החדש של אורן ברזילי!]

עוזי פיינרמן. על מה אתם חושבים כשאתם שומעים את השם הזה? רוב האנשים שאני מכיר חושבים ישר על אחד או יותר משלושה דברים: זקן, גיטרה, משקפיים. במקום הרביעי: גופיית אב מכה. פגשתי לפחות בחור אחד שכשאומרים לו עוזי פיינרמן הוא עונה אוטומטית "טוב לפחות כמו הנדריקס" (!). אבל מה שלא עולה לכם בראש, אם אתם קוראים פה אתם ודאי מכירים את עוזי, פיינרמן בתעודת הלידה, רמירז בקרב הקהל שלו, בלוּזי בקרב חלק מחבריו ומוקיריו וג'וזי בפי (כי הוא על קו התפר בין ג'יזס לעוזי). אם אתם לא מכירים אותו בשם, ראיתם את פניו באינדינגב כלשהו, בהופעה של האחים רמירז או בום פם או קרולינה או קותימן, שמעתם את הגיטרה שלו אפילו בלי שידעתם באינספור שירים בשנתיים האחרונות. עוזי הוא בכל מקום.

עכשיו, אחרי שנים של נגינה בבום פם, באחים רמירז ובעוד מיליון מקומות, אירוחים ושיתופי פעולה, עוזי מוציא אלבום סולו ראשון תחת שמו ופרצופו השעיר – Lick my heart, וזה דיסק גדול. אולי המילה הנכונה היא רחב: 20 שירים, 70 דקות (ושתי שניות), ויותר השפעות משאפשר לספור על מיתרי הגיטרה. מי שהתרגל לפ'אנק-בלוז של האחים רמירז ימצא גם פה כמה קטעים מנענעי אגן, אבל מכל השבילים בהן טיילו אצבעותיו של פיינרמן על גיטרת הנפח שלו בשנים האחרונות (יווני, בלקני, סול, פ'אנק), האלבום הזה שוחה בנהר הרחב והעצום של האמריקנה בה עוזי גדל והתאהב: הרבה מאוד בלוז ("Baby, please come home", "I wanna be your man"), רוקנ'רול ("Lydia"), קאנטרי ("Denise", "She's so young"), פולק ("Deceived", "Mountain climbing"), סאות'רן רוק ("Oh me oh my"), הנוסחה הרמירזית המוכרת של פ'אנק-רוקנ'רול-והשפעות-מקסיקניות ("Girl don't lie") וגם כמה הפתעות נפלאות בדמות ג'אם פסיכדליה ("Purpleassbabboon"), שיר כאב יפהפה ועטור מיתרים וחצוצרה ("If") ושירים שאני לא יודע איפה להגדיר אותם (שלושת השירים האחרונים באלבום) ומגלים צד רגיש, עדין ויפהפה של עוזי שלא ראינו קודם.

האלבום הזה אולי קצת ארוך מדי, קצת עמוס מדי, אבל היי – עוזי לא דומה לדבנדרה בנהארט רק במראה החיצוני. גם בנהארט מוציא אלבומים של עשרים שירים ויותר, עמוסים השפעות מקצה אחד של היבשת לקצה השני. שניהם פורים בצורה לא נורמלית, ולנו נותר רק ליהנות מהפירות העסיסיים האלה. לזמן מוגבל, תוכלו לשמוע את האלבום כאן במלואו:

ואם זה לא מספיק לכם, יש לי כאן כמה עותקים ממנו לחלק לכם. במוצאי שבת הזו, 23 באוקטובר, וכחלק מפסטיבל תל אביב למוזיקה, ישיק עוזי את אלבום הבכורה הזה במופע מיוחד בקומפורט 13, שעל פי ההופעות שכבר ראיתי בהרכב הזה צפוי להיות טירוף רציני.

מה צריך לעשות כדי לזכות בעותק מהדיסק?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם תרצו להיות יצירתיים, ספרו גם על המקום בו הכי תרצו לבקר בארצות הברית (או מקום מדהים בו ביקרתם). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לצח!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שבת בערב!

אנשים שצריכים לבדוק מייל ומהר: גיל אביגדור, ניר, ירונזו, גילי ש, יואב, הנפלד, UNCLE JOE, כפינה, מאיה ישראלי, תומאס, הילה

איך מפרידים בין אלבום לסיפור הרקע שלו? האם אפשר בכלל, האם כדאי? האם "עזרה בדרך" של נעם רותם יישאר אלבום חזק כל כך, גם אם לא נכיר את הרקע הביוגרפי שלו? ומה עם Funeral של ארקייד פייר? את סיפור הרקע לאלבום הסולו של אורן ברזילי (שרובנו ודאי זוכרים ממופע הארנבות של ד"ר קספר), Sorrow demon joy blizzards, אני בטוח שכבר קראתם בעבר (אם לא, הנה הוא). אבל האם שמעתם את האלבום? ואיך הוא נשמע עם ובלי שיודעים את הסיפור שמאחוריו?

לפני בערך חצי שנה קיבלתי הזמנה לבקר את ברזילי, בחור שלא פגשתי קודם פנים אל פנים, בבית שלו. זה היה סתם יום חול בצהריים, והנושא היה המופע החדש שלו שהוא מריץ בבית. היה איזה דיבור על שיתוף פעולה, וקפצתי לפגוש את ברזילי ולשמוע את השירים החדשים שלו. זו הייתה חווייה מהפנטת אבל גם מוזרה מאוד. רק הוא ואני בסלון, הוא עומד בחזית התפאורה והתאורה שהרכיב בסלון, לפטופ לצידו ומגבר מאחוריו, ונותן מיני הופעה לצופה יחיד, שנע על הספה באי נוחות – גם מהסיטואציה האינטימית שנפלה עליו, וגם מתוכן השירים והחשיפה שבהן. ברזילי מגיש את השירים האלה בלי פחד, כמעט כמו סיפור שהוא סיפר כל כך הרבה פעמים, שהוא כבר הפך לאגדה ולא לזיכרון חי מהשנים האחרונות. ודווקא הישירות הזו, והיעדר הרעד בשפתיים או הדמעה בזווית העין, הופכים את הסיפור האישי שלו מטלנובלה סוחטת דמעות לאלבום שמצליח לעמוד גם בפני עצמו. וכמו שנעם רותם בחר להגיש את התכנים הכי קשים שלו באריזה הכי נעימה לאוזן (מבחינת סאונד ועיבודים), ברזילי עושה מעשה דומה ובוחר לשיר באנגלית, ולהרחיק קצת את התכנים כדי להקל על עיכולם.

עכשיו האלבום הזה בחוץ, בצורה עצמאית (ובפורמט של ספר עם עטיפה מושקעת), וזוכה לחיבוק מרשים הן מהקהל והן מהתקשורת. ומה אתם יודעים? אתם אפילו לא צריכים לצאת מהבית כדי לשמוע אותו. כאן למעלה יש נגן שישמיע לכם את כל האלבום מתחילתו ועד סופו, ואתם מוזמנים להאזין לו כמה פעמים שתרצו בזמן הקצוב שבו הוא יופיע כאן (וכאן). אתם מוזמנים גם ללחוץ על Share ולהדביק את הנגן הזה אצלכם בבלוג, בפייסבוק, איפה שבא.

ותוכלו אפילו לעזור בצורה פעילה: המופע הביתי של ברזילי, שרץ בשנה האחרונה בדירה שלו בתל אביב, מחפש דירות נוספות להשתקע בהן ולהופיע בהן דרך קבע, מול קהל מצומצם מאוד, פעם בכמה שבועות. אז אם אתם גרים בבאר שבע, חיפה או ירושלים ורוצים לארח בדירתכם דרך קבע את ברזילי ושיריו, פנו לאורן.

המופעים הקרובים: 21.10, 28.10, 4.11, 10.11. כתבו לכאן לשמירת כרטיסים.

מה צריך לעשות כדי לזכות בעותק מהדיסק?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם תרצו להיות יצירתיים, ספרו גם איזה אלבום או שיר אי אפשר להפריד מהסיפור האמיתי שמאחוריו?). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה להגר!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי בערב!

טוב, אפשר כמובן להתווכח על ההגדרה של "פסטיבל מוזיקה", ולטעון שקבוצת אירועים לא רצופים שמתרחשים לאורך שבוע בכמה אולמות שונים בעיר מסוימת, הוא לא פסטיבל. אז אפשר. מצד שני, אפשר להסתכל על התוכנייה של פסטיבל תל אביב למוזיקה השני ולהגיד שיט, מן, יש פה יותר מדי הופעות טובות בפחות מדי זמן. אני רוצה כרטיסים לזו ולזו ולזו, ואם אפשר אז גם להיא.

ביום רביעי הזה (20.10, שזה מחר) ייפתח הפסטיבל הזה בפעם השנייה, וכמו בשנה שעברה הוא יתפרש על כמה אולמות בתל אביב – בעיקר משכן אמנויות הבמה, הקאמרי וצוותא, עם גיחות לשאר המועדונים בעיר: בארבי, רידינג 3, הקומפורט 13, זאפה, הלבונטין ומוזיאון ת"א. את התוכנייה המלאה תוכלו לראות כאן, אבל לי חשוב להדגיש את הדברים שמעולים בעיניי, ברשימה לפניכם. לחלק מהם (מסומנים במודגש) יש לי כאן כרטיסים לחלק לכם (יאי!). הזדרזו, כי חלק מההופעות הן כבר ממש מחר, וההגרלה הזו תהיה זריזה.
קרא/י את המשך הפוסט