עונג שבת: סימני חיים מאחורי העצים
"כשמוזיקה מופיעה בסך הכל כפסיק קטן בתוך זרם מתעדכן-תמידית של טקסט, אודיו ווידאו, פשוט לא נשארת לנו הרבה תשומת לב להקדיש לה. השאלה אם יצירתו של מוזיקאי נחשבת 'אמנות' או 'בידור' כלל לא רלוונטית, כי שני הדברים נצרכים עכשיו באותה הצורה" – מחשבה עצובה ונכונה ברובה, כחלק ממאמר מעולה שמופיע בהמשך העונג, בפינת "המוזיקה החדשה"
"זה לא עניין של מבטא (אתה לא יכול להסתובב עם כל האלבומים של ביורק באייפוד ולטעון שזמרים עם מבטא מציקים לך), זה יותר עניין של כנות. הרבה יוצרים ישראלים מנסים לכתוב מוסיקה בשפה שבה הם שומעים מוסיקה וזה מובן לגמרי, אבל הכתיבה בשפה שאינה שפת האם שלהם מגבירה את הנטייה ליפול לקלישאות ומדללת את הטקסטים של יוצרים מקוריים ואינטליגנטיים מכל בחינה אחרת" – חסר תרבות מאבחן
הזוכים בדיסק של אורן ברזילי: יובל לוי, fireshine, וקרן. אפשר עדיין לזכות בדיסק של עוזי רמירז!
- הרבה פעמים יצא לי לכתוב, בהמלצה על שיר או אלבום כזה או אחר, שכדאי להאזין לו ואולי תגלו שהוא יהיה החבר הכי טוב שלכם. הקשר הרגשי שלי לאלבומים ושירים הוא באמת כזה, כמו לאנשים שאני אוהב. בגיל 14-15 הייתה לי חברה טובה מאוד, ממש ממש טובה, טובה ברמה שלא ידעתי שיש עד אותו גיל. היא הייתה גדולה ממני בשנה וכמו שקורה לפעמים בגילאים האלה חלקנו הכל, כתבנו זה לזו מכתבים ארוכים כדי שיהיה מה לקרוא בשיעורים, בכינו נער על כתפי נערתו ולהיפך, תמכנו זה בזו בתקופות המסובכות האלו של גיל הנעורים. כשהשנים נקפו פשוט נסחפנו כל אחד לכיוונו, ואחרי שהיא סיימה את התיכון פשוט לא ראיתי אותה יותר. יש שירים שהיו שם בשבילי במשך שנים, ולא נתקלתי בהם מאז. אפילו של להקות שאני ממש אוהב. אפילו של רדיוהד. השבוע ישבתי אצל חבר והוא הכניס למערכת דיסק בי-סיידס של רדיוהד שצרבו לו ב-1996 (מדהים לחשוב שזה לפני 14 שנה). ופתאום נכנסו הקלידים של "Talk show host" ונתנו לי חיבוק עצום כמו חבר שלא ראית 14 שנה ופתאום מזהה אותך באיזה פסטיבל או תחנת רכבת ומזנק עליך בחיוך וברגע שאתה מזהה אותו הלב מתרחב. אין פה הקבלה. את הנערה שהייתה החברה הכי טובה שלי במשך שנתיים (והכירה לי את אביתר בנאי) באמת לא ראיתי מאז התיכון. שמעתי שהיא חזרה בתשובה ויש לה ילדים, וזה אחלה. ו-"Talk show host" הוא פשוט שיר מדהים ששכחתי שקיים. [מפ3]
- ב-12 בנובמבר (שימו לא: לא דצמבר, נובמבר) ייערך ברוטשילד 12 פסטיבלון שתמשרה השני: מרתון בן 12 שעות של 12 אמנים, תמורת 12 שקל בלבד. השנה יופיעו רוקפור, לוס כפרוס, אליוט, כל החתיכים אצלי, שממל, Sandhaus, Monti fiori, ברק אלנקוה והגטו סווינגרס, Drunk machine (יאי!), Tiger love, ועוד שני אמנים ששמם עדיין לא פורסם. הידד! [אירוע בפייסבוק]
- רוצים כרטיס חינם להופעה של יקיר העונג יהוא ירון ביום שני הזה, 20:30, באוזןבר בתל אביב?
סבבה, פשוט שלחו לי מייל עם הכותרת "יהוא ירון" ועם שמכם המלא בתוך המייל. הזוכים יקבלו תשובה במייל, ושמם יחכה בכניסה.הזוכים קיבלו הודעה במייל. יאי! [פייסבוק] - שני שירים חדשים של Dntel זו תמיד סיבה למסיבה (קטנה, בודדה ומאוד לא עולצת, אבל עדיין מסיבה). והפעם בלי אף ווקליסט אורח או מילים, בכלל. אינדיטרוניקה נטו, אם המושג הזה בכלל אומר משהו (רמז: הוא לא. פשוט תקשיבו). [סטרים]
- אני מחויב אסתטית להזהיר אתכם: א. הלינק הבא נפתח בקלוז-אפ היסטרי של חרק שעיר, וזה מגעיל. ב. כל שאר התמונות מרהיבות ביופיין, בגלריית התמונות מתחרות ה-Photomicrography של ניקון. יאמי לעיניים. דווקא התמונה הזוכה בתחרות לא נמצאת בגלריה הזו, ואולי בצדק, כי היא לא מרשימה ויזואלית. [פיקסלים, ממש מוגדלים]
- בזכות אורי זר-אביב גיליתי שסול ויליאמס הוציא בשקט בשקט שיר חדש לגמרי, "Explain my heart". יס! [טיוב]
- זו רשימה טיפשית, אבל היא גם קצת חמודה: בספינר אוספים את שירי ההיפ-הופ הכי טובים שסימפלו שירי אינדי. רק שההגדרה "אינדי", כפי שכולנו כבר יודעים, לא באמת אומרת כלום מוזיקלית, ולכן יש כאן שירים שמסמפלים בין השאר את פייסט, רדיוהד, פיטר ביורן וג'ון, MIA, פיקסיז, פאנטום פלאנט, אדל, פורטיסהד ודאפט פאנק (אכן, אינדי). כצפוי, רוב השירים לא טובים. אבל עדיין נחמד לשמוע שירים שאנחנו אוהבים מסומפלים למקום אחר. [אנגלית, טיובים עד האופק]
- איזה כיף שיש אינטרנט, ואם בין השעות 2:00 ל-5:00 בבוקר אתם מעדיפים לישון כאחד האדם, עדיין אפשר לשמוע מתי שרוצים את שלוש השעות המיוחדות והמרגשות שהגיש קוואמי בגל"צ, בתכנית מיוחדת בה הוא חזר לנעוריו והשמיע את גלי צה"ל דרך האוזניים שלו. "מהקצה אל הקצה" היא תכנית שתיזכר שנים רבות, לדעתי, ממש כמו התכניות המיתולוגיות של מיכל ניב ויואב קוטנר שקוואמי מדבר עליהן בתכנית. [מפ3, סטרים]
- [ויה ויה] בניו יורק טיימז תוהים למה אנחנו כבר לא נתקלים בשורות קולנועיות בלתי נשכחות שהופכות למטבעות לשון. ויש בזה משהו. אני לא זוכר בשנים האחרונות משפטים שנתקעו בתודעה המערבית כמו משפטים שנונים יותר ופחות של הארי המזוהם, פורסט גאמפ, דארת ויידר ואפילו מה שמה, הבלתי נסבלת ההיא מג'רי מקגווייר. אם אתם כן זוכרים כאלה, רעננו את זכרוני. במקום זאת, אני חושב, השורות שמהדהדות מגיעות מהטלוויזיה: החל ב-"Blurg" וכלה ב-"That's what SHE said". [אנגלית]
- אפילו באולם באולינג אפשר למצוא פרסומות ויזואליות שנונות. [אנגלית]
- שלושה אנשים שאני מעריץ, אסף תלמודי, תובל פטר ובוריס מרצינובסקי, מדברים על האקורדיון עם בן שלו הנערץ גם הוא, לרגל חג האקורדיון שייערך השבוע בלבונטין 7. [עברית]
- שלו כותב יפה גם על קפה גיברלטר, בלוג המוזיקה המצוין שעלה לאחרונה ברשת הישראלית. [עברית]
- לא תקלטו עד כמה אפריקה גדולה באמת, עד שתראו את המפה הזו. [אנגלית]
- לא שמעתי על Cannons of Pedro עד ששגיא שחר, האיש שמאחורי הכינוי הזה, שלח לי בצניעות לינק לבנדקאמפ שלהם. איך לא שמעתי עליהם קודם? לפי ארבעת השירים היחידים שהם פרסמו, מדובר בלהקה מצוינת שלא נשמעת ישראלית בשיט, וזו מחמאה גדולה מאוד. [בנדקאמפ]
- האם קומיקס הוא אמנות? קורא נרגז והקומיקסאית ליז פרינס נדרשים לשאלה. וברור שזו אמנות. [אנגלית]
- [תודה לעדיאל] ואפרופו האייטם הקודם, זה עצום: מה אם כמה מהציורים הכי מפורסמים שאנחנו מכירים היו בסך הכל פריים אחד בסטריפ קומיקס? [פיקסלים]
- אנדרו דאבר המעולה בפוסט נוקב ומדויק על מייספייס כפלטפורמת מוזיקה. או פשוט פלטפורמת פרסום שבמקרה כוללת מוזיקה. שווה קריאה לכל מי שמשתמש במייספייס כאמן או כמאזין. [אנגלית]
- הידד! הנרי רולינס קיבל טור קבוע ב-LA Weekly. אין מוצדק מזה. [אנגלית]
- אני לא בטוח עד כמה זה חדש, אבל הפיקסיז מציעים EP חינם מהקלטות לייב, תמורת כתובת המייל שלכם. [אנגלית]
- Warpaint הכה-חמודות נותנות האזנה חופשית לאלבום הבכורה שלהן דרך הייפ מאשין. קולנס. [סטרים]
- הבלוגר הישראלי ממאשין מיוזיק מראיין את איאן מק'קיי (פוגאזי, Minor threat ועוד) על מוזיקה פוליטית, פוליטיקה מול מוזיקה, והצורך להטיל ספק ולבחון את הדברים סביבך. [אנגלית דווקא]
- [תודה לאמא] אוי, זה אדיר: 20 מילים אדירות מסביב לעולם, שפשוט אי אפשר לתרגם לשפות אחרות. יש שם מילים מלבבות ממש, כמו Mamihlapinatapei (המבט שחולקים שני אנשים כששניהם רוצים ליזום משהו אבל חוששים להתחיל), Cafuné הברזילאית, או המילה האינואיטית ל"לצאת החוצה כדי לבדוק אם מישהו בא", או Tartle הסקוטית. בקיצור, תענוגות. למילה ה-11 יש בהחלט תרגום עברי: שמחה לאיד (וגם למילה אחרת יש כינוי סלנגי בעברית: צינתוק). [אנגלית]
- אני אוהב לקבל המלצות מוזיקליות מאנשים עם טעם טוב, ועוד יותר מזה אני אוהב לקבל המלצות מוזיקליות ממוזיקאים עם טעם טוב. ניק זמוטו מההרכב הנפלא The Books מתארח בבלוג Altered zones וממליץ על אמנית שלא שמעתי מעולם. [אנגלית, מפ3]
- יס! דירהוף חדש, ולא רק חדש – גם מעולה! ולא רק חדש ומעולה, אלא גם שונה ממה שהכרנו עד כה מדירהוף, אחת הלהקות הכי מיינד-בלואינג של העשור. האלבום החדש שלהם, בעל השם המעולה Deerhoof Vs. Evil, יוצא בקרוב. בואו להוריד את "The marry barracks" מתוכו, תמורת מייל. זה שווה. מאוד. [אנגלית, מפ3]
- ג'ואי ברנז מקלקסיקו עורך לנשיונל ג'יאוגרפיק סיור בטוסון, אריזונה. [וידאו]
- לפעמים גם מוזיקאים מבריקים עושים דברים ממש טיפשיים. אבל לפחות תום יורק לא ציפה את השיניים שלו ביהלומים וזהב. אחרי שג'ון קייג' הוציא שיר שכולו דממה מוחלטת (אקט שהוא קונספטואלי נטו, ולכן נחמד רק בפעם הראשונה כשבירת גבול), מוציאים עכשיו תום יורק, מארק רונסון, בוב הוסקינס (הוא חי?!), ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון ו, כמובן, הטניסאי אנדי מוריי, סינגל צדקה ליום הזיכרון הבריטי, שיהיה דממה באורך שתי דקות. לנו יש צפירה, להם יש סינגל של שקט, שאפילו זוכה לטיזר בן 11 שניות (ספוילר: שקט). גודנס גריישס, ממש קשה לי לחכות עד יציאת הסינגל החגיגית ב-7 בנובמבר. למעשה, האנגלים הם אולי העם היחיד שהוא דווקאי מספיק כדי אשכרה להטיס את השעשוע הזה לראש המצעדים, וזה תמיד נחמד בעיניי, קצת בלגן בריא. מה שבאמת מעניין אותי כאן היא העובדה שיורק משתף פעולה עם רונסון וראש ממשלת בריטניה. זו התחלה טובה, בואו נראה אותם עושים עוד דברים. [אנגלית]
- ואפרופו מארק רונסון. אני מודה שהופתעתי ושמחתי להיתקל בגלגלצ ב-"We used to wait" של ארקייד פייר. אבל אפילו יותר הופתעתי להיתקל בקאבר של מארק רונסון ולהקתו לשיר הנהדר הזה. לא ביצוע רונסוני אופייני, אבל כן ביצוע נחמד (שהוקלט לייב בתחנת רדיו, ולכן המיקס הרחוק-מלהיות-מושלם). [סטרים, מפ3]
- [תודה לאביטלי] זה פשוט עצום. כי ברגע שאתם קולטים שלכל הברווזים יש בעצם מסיכות של כלבים, אתם תראו את זה לנצח. [פיקסלים]
- Weezer מתפנים לרגע ממסלול הביזיון העצמי בו הם דוהרים בחדווה בשנים האחרונות כדי להביט אחורה בקנאה עצמית, אל אלבום המופת שלהם Pinkerton. לפני ארבע שנים, בשבוע בו ציין האלבום עשור, כתבתי כאן: "בעולם מושלם, האלבום הזה היה יוצא החודש בגירסת דלוקס כפולה עם כל הבי-סיידז". העולם עדיין לא מושלם, אבל הנה צעד אחד לשיפורו: השבוע יוצא האלבום בגירסת דלוקס כפולה עם כל הבי-סיידז. בפורום של הלהקה פירסם ריברס קומו שיר אחד מתוך הבונוס, והוא נפלא. אם עדיין לא שמעתם את פינקרטון או נפלתם ברשתו, זו הזדמנות מצוינת. גם חסר התרבות שש וצוהל. [עברית; מפ3]
- DJ Shadow מתראיין ל-Quietus, המגזין הכי טוב בסביבה (אם הסביבה היא האינטרנט). [אנגלית]
- [תודה לזהר] החדווה השבועית: מקהלת הילדים PS22 שרה את "Kids" של MGMT. חדווה, אני אומר לכם. חדווה. [טיוב]
- חסר תרבות, שהולך והופך לאחד הבלוגים החביבים עליי, כותב על חמישה אלבומים שנשכחו וחבל. [עברית]
- זמיר סיון הקדיש שתי תכניות ברדיו הר הצופים לספיישל סופיאן סטיבנס לרגל אלבומו החדש והיפה. [סטרים, מפ3]
- [תודה לערן] שמספר: "נתקלתי היום באוצר. לא חדש, אבל מאד מעניין. מסתבר שלסיגור רוס יש שרת FTP חופשי, שבו הם מציעים להורדה חופשית טונה של חומרים שלהם. עשרות הופעות חיות, מתחילת הדרך ב-1998 ועד אחרי יציאת התקליט האחרון שלהם, ב-2008, שעשועים מוזרים כמו () הנפלא מהסוף להתחלה, או Avalon במהירות גבוהה פי 3, שנוצרו עוד לפני התעלול עם ג'סטין ביבר, כמה בי סיידים" ועוד ועוד. כיף! [FTP]
- [תודה ל-C4] שכותב: "תחרות ה-DMC, סוג של פסגה בעולם הטרנטייבליזם, עושה את המעבר המתבקש (?) מתקליטי ויניל לקבצים דיגיטלים בשנת 2011. התחרות כולה מקבלת חסות של Rane/Serato, שהיא אחת מייצרניות המובילות בעולם לתוכנות לתקליטנים (Serato Scratch Live, או SSL, בקיצור). בעולם ה-DJs, מדובר ברעידת אדמה קלה. כמו בכל תת תרבות, גם שם קיימת שמרנות לא קטנה וויכוחים אין ספור בנושאים משונים כגון "האם מישהו שמנגן באמצעות קבצים יכול להיחשב DJ אמיתי". מהלומה לא קטנה לפורמט הויניל הותיק". [אנגלית]
- עוד פנינה עיתונאית מיקיר העונג בן שלו, שכתב השבוע טור מעולה על ה"מיינסטרים האיכותי", מרכאות לגמרי בכוונה, של המוזיקה הישראלית (או "המיינסטרים הלא מזרחי", בפי שלו). המיינסטרים שחושב שהוא איכותי, רגיש ומדויק אבל הוא קלישאתי, עייף ולעוס. "הבדיל מלהיטים מסוגו של "ערב טוב" [של ליאור נרקיס], שירים מטופשים שיודעים שהם מטופשים, השירים הריקים והחלולים של המיינסטרים הלא מזרחי לא חושבים שהם מטופשים. הם חושבים שהם שירים יפים, מורכבים, מעודנים, אולי אפילו עמוקים". אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הנהנתי בכזו נחרצות מול עיתון. שלו לא קוטל הרבה, אבל כשהוא קולט הוא עושה את זה מנומק וחד, בלי שההנאה שמתלווה הרבה פעמים לקטילה תעלה על גדותיה ותהפוך את הביקורת למרושעת וזהו. [עברית]
- אני אוהב מאוד כשבלוגרים עורכים ראיונות רציניים עם אמנים שמעניינים אותם. זה כמעט תמיד מעניין יותר מראיון עיתונאי סטנדרטי, שבו הקו שמנחה בדרך כלל את המראיין הוא "מה הקוראים רוצים לדעת \ מה יגרום להם להקליק". בבלוגים, הקו המנחה הוא בדרך כלל "מה מעניין", וזהו. וזה מה שצריך להוביל ראיונות, זה והנכונות לעקוב אחרי נושאים שמתפתחים בשיחה מעצמם ולראות לאן הם מגיעים, במקום לרוץ לשאלה הבאה כי יש לי רק 200 מילה במוסף אז בוא נדבר על החברה שלך לשעבר. בכל אופן, אייל מרדיו פרימיום להמונים ראיין השבוע את ערן צור, וזו אכן שיחה שמתמקדת בתהליכי יצירה, במחשבה שמאחורי ההפקה ונקודות המבט השונות מהן צור כותב, במוסר עבודה – בדברים המעניינים באמת, בקיצור. [עברית]
- [תודה לעומר סנש] די מדהים: תחנת רכבת תחתית לונדונית שנסגרה לפני עשרות שנים הסתירה בחובה עשרות פוסטרים מהשנים 1956-1959, שהתגלו עכשיו בשיפוצים שנערכו בה. ויש שם דברים יפים יפים יפים, שיוסתרו שוב אחרי שעבודות התחזוקה ייגמרו והתחנה תיסגר שוב. [אנגלית]
- אפרופו שני אייטמים שהיו בעונג בשבוע שעבר – סטיב אלביני נכנס בסוניק יות' על ה"התמסחרות" שלהם, ופתיחת אולפן ההקלטות של קונברס בוויליאמסבורג – התפרסם מאמר מצוין ב-MBV music על ההבדל בין אמנות ותוכן, או יותר נכון בדרכים בהן אנחנו צורכים את המוזיקה שלנו. "אנחנו מחפשים אמנות כדי לברוח מהשגרה היומיומית, אבל אנחנו פונים לתוכן כי הוא מתאים בצורה חלקה לשגרה היומיומית שלנו", כותב שם מאט למאי, "אנחנו מעניקים לאמנות גישה לזכרונות ורגשות שעשויים להסעיר אותנו, להפריע לנו ולא להיות לנו נוחים. אבל כשאנחנו צורכים מוזיקה כתוכן, השליטה נשארת בידינו. אנחנו יכולים לדלג הלאה, למחוק, לשתף ולהגיב אם וכאשר מתחשק לנו". זו נקודת מבט מעניינת מאוד על הדרך בה רובנו צורכים מוזיקה מהאינטרנט, וזה בעיניי דיון מעניין הרבה יותר מהדיון על מעורבות גופים מסחריים ביצירה. [אנגלית]
- בית הספר למוזיקה ברקלי, כנס המוזיקה העצום MIDEM ואוניברסיטת הארוורד יערכו באפריל כנס בשם Rethink music, לבחינת מודלים כלכליים חדשים לתעשיית המוזיקה, לאמנים, ללייבלים ולספקי שירותים מוזיקליים. משתתפי הכנס מוזמנים להציע מודלים משלהם, והמודל הטוב ביותר יזכה ב-50 אלף דולר. [אנגלית]
- טרי טיצ'אאוט כותב על השלב הבא באבולוציית צריכת התרבות שלנו, וספציפית רכישת המוזיקה: אחרי שפעם ניסינו לקנות כל מה שנשמע מעניין, ועכשיו אנחנו מסוגלים פחות או יותר להוריד הכל ועכשיו ולהשיג את כל ההקלטות המלאות של כל מי שנרצה – הגיע שלב השפיות היחסית בתוך השפע המטמטם הזה: לסנן שוב. לקנות רק את מה שאנחנו באמת אוהבים ורוצים לשמוע, להחזיק רק במה ששווה להחזיקו על המדף. מעניין, מיושן וחדש באותה המידה. [אנגלית]
- עוד חבר שלא ראיתי מזמן הוא האלבום Ágætis byrjun של Sigur ros, שלפני שנה חגג עשור ליציאתו, יציאה שהמיסה לבבות, הרחיבה אופקים והעמיקה מצולות אצל כל מי שנתקל באלבום הזה. לפני שבועיים סגרתי את התכנית שלי ב"תדר" (התכנית האחרונה בראשון הקרוב, 14:00-16:00!) עם "Svefn-G-Engler". מתן קיצ'לס, ששידר אחריי, סירב להתחיל את התכנית שלו עד שהשיר הארוך הזה ייגמר, אף על פי שהוא כבר חרג לתחום התכנית שאחרי. ואיתי, שמפעיל את הרדיו בימים כתיקונם, סיפר לי שלא מזמן הוא נתקל שוב בשיר הזה והתרגש בטירוף ("זה שיר שצריך לשמוע פעם בשנה, ולא יותר מזה"). וכל זה קרה במקרה, כי לפני שיצאתי לרדיו עברתי בבית של אח שלי וראיתי את הדיסק הזה שלא שמעתי מזמן וקטפתי אותו איתי לתחנה. כי שירים שאתה באמת צריך מוצאים את הדרך אליך ברגע הנכון, איכשהו. [מפ3]
Wake from your sleep. The drying of your tears. Today we escape, we escape
זה ידהים אותי לנצח. שלג, מאוד מאוד מקרוב
אאוץ'.
לא מצאתי אף תמונה מתאימה, אז פשוט שמתי תמונה מהפייבוריטס שלי בפליקר צולם בין 1911-1914
סיגור רוס בהופעה. רק בעיניי התמונה הזו יפהפיה? (CC)
יונסי. עושה את העולם סביבנו יפה יותר (CC)
שתהיה שבת שבוגי!
אחלה עונג,
"במקרה" יצא לי גם לי לחוות שבוע שעבר את שיר הסיום.
תודה על פרסום הראיון שערכתי לערן צור. הדבר העיקרי שעניין אותי זה איך מוזיקאי של מוזיקה אלטרנטיבית יכול להצליח וליצור ולשרוד כל-כך הרבה שנים. יותר מכל מוזיקאי אחר שבגילו.
ווהו! ציטוט בראש העונג!
טוב, עכשיו שהגעתי לפסגה כבלוגר אפשר סוף סוף לפרוש ולהתחיל גינת תבלינים.
ובקשר ל 36 – איזה כיף זה כשמישהו מנסח בדיוק מה שמציק לך. אין מעצבן יותר מגל היוצרים ה"רציניים" שמנסים למכור לקהל קישקושים רוחניים בשקל במסווה של איכות.
מה זה אומר להצטרף לים הרחמים?
איך הזמן מסמן שאריות של החיים?
זה אפילו לא מעניין מספיק בשביל לצחוק על זה.
9. יש לא מעט סצנות קולנועיות מצמד העשורים האחרונים שהפכו לשגורות יותר בקהל הקולנועי. ברם, הקהל בעשורים האלה השתנה, ואם לדייק אז אומר שהקהל התפלג.
בעידן המגה-פלקסים, שהם היכלי הקולנוע המרכזים עשרות אולמות במקום אחד, נוצר מצב שתפוצת סרטים גדלה פי כמה ממה שהיה מוכר ונהוג, וזה הוביל לכך שיש יותר סרטים שמתפצלים על קהלים שונים.
גם הקהל התפצל ברמה של צופי קז'ואל (שסתם הולכים למה שמוקרן באותו רגע), צופי נישה (שמתמכרים לז'אנר ספציפי, כמו סרטי קומיקס או סרטים לקהל שחור) וצופים מומחים, שאלו הם בוגרי בתי הספר לקולנוע שמספרם בחברה עלה פלאים.
הקבוצה האחרונה הולכת לקולנוע כדי לחוות תרבותית את הקולנוע, והם אלו שיותר מכל קהל אחר יזכרו את השורות המדוברות. לכן שורות כמו "I wish I could quit you" (הר ברוקבק), "פגוש אותי במונטוק" (שמש נצחית בראש צלול) או "why so serious?" (האביר האפיל) הפכו לשורות כאלו.
26 – שכחת לציין שגם הדוקטור מופיע שם, וכשאני מתכוון ל"דוקטור" אני מתכוון לדיוויד טאננט.
38 – יפייפה! כמו מסע בזמן!
As always great job and shabbat shalom !!!
יום שבת -פלורנטין-9 וחצי לפנות בוקר.
ברקע יונים מתחרעות על מקומות בשורה הראשונה במרפסת,
קמה לאנדרלמוסיה הזו וחיוך למשמע קול מוכר-
"שיוווו או, שיוווו אוווווו"
Sigur ros -Góðan daginn
הקומקום כבר ברטט ויונסי כבר בסראונד עוטף.
10 וחצי, הגעתי ל42 וחיוך מרוח על פני- העונג השתלט על השכונה 🙂
הציטוט בהתחלה, … האבחנה בין אומנותי לבידורי, היא סימן מובהק של מאזין מטומטם, כבוי, מודע, פלקטי, מעודכן, מפולצן .
היום זה הטרנד לשחק אותה, מבין …עאלק, "אומנותי" … "בידורי"
אני לא יודע למה התכוון הכותב, אני מקווה שהוא מבין שלא צריך לעשות אבחנה או הבדלה כזו.
אם חושבים שכן צריך, או שזו הכוונה , אז חוזר ואומר – זהו טמטום במסווה של ידענות.
וידוי: היה לי איזה אנטי עד היום לסיגור רוס. אין לי מושג למה – לא ממש הכרתי כלום שלהם.
סתם ככה בלי סיבה.
בקיצור, שמעתי את השיר כאן ואני הולך לנסות לשנות את דעתי (מה שסביר להניח שיש לו סיכוי טוב כי כמו שאמרתי האנטי היה סתמי לחלוטין).
אז אני חושב שמעבר לכל הלינקים שתמיד כיף לשוטט ביניהם (הרי צריך לברור בסופו של דבר) אין כמו להכנס לעונג (או לאתרים אחרים אבל זה קורה לי בעיקר פה), לשמוע איזה שיר שבאמת נוגע ולחוות את ההתרגשות הזו שבלהכיר משהו חדש.
זה קורה לי מדי פעם וזה אדיר.
כל טוב.
אחלה עונג!
באחד האתרים שלנקקת אליהם פספסת את התמונה הזו – מפגש בין דאלי וקרנף!
http://ubersuper.com/dali-and-rhinoceros/
תזכיר לי לספר לך יום אחד את הסיפור המדהים מאחורי התמונה הפייבוריטית שלך (מתחת לאייטם 25).
חסרות שורות מסרטים?!
I drink your milkshake
Call it, Friendo
You had me at 'Hello'
לגבי 22 – יש ברוסית מילה מדהימה בשימושיותה שלא ברור לי איך אין לה מקבילה בשום שפה אחרת שאני מכירה [אמ, עברית, אנגלית]: משמעותה היא ההפך מלהתרגל. כלומר מה שקורה לך כשאתה כבר לא עושה את ההרגל, הדעיכה שלו.
שמופקה – יו הד מי אט הלו זה ג'רי מגווייר שהוזכר בפוסט כישן. את שני האחרים אני לא מכירה, אז יכול להיות שהם לא כל כך מפורסמים.. לעומת זאת מה שעידו איש קריות כתב זה דוגמאות טובות.
טוקשואו הוסט הוא לגמרי שיר יפהפה.
יש עוד איזה עניין איסלנדי לא לגמרי ברור בהתהוות. מישהו פרסם ב-last.fm ש-gusgus מגיעים לתל אביב ב-12/11. נבירה לא קצרה באינטרנט העלתה שמי שיגיע הוא כנראה רק אחד החבר'ה, President Bongo, שיתן איזה DJ סט. מצאתי את זה באתר של הלייבל שלהם, בשום אתר ישראלי אין לזה התייחסות.
בזמנו הלכתי להופעה של Mum קודם כל כי הם איסלנדים. יצאתי ממנה מוקסם לגמרי. חשבתי ללכת להופעה של Gusgus מאותה סיבה בדיוק, אבל יש לי הרגשה שזה ממש לא יהיה אותו דבר. כשאמינה או באנג גאנג יגיעו, אני אהיה שם.
מישהו בשם ג'וזף אפשטיין וזה די טלפון שבור כל אחד מעתיק משהו מהשני. זה מתחיל עם הקשר לכך שבשנות הארבעים היו נגני ג'אז נפלאים שבקושי יכלו להרשות לעצמם 78" אחד לשבוע (שני צדדים של 3.5 דקות בעוד כיום יש שפע אדיר, וזה נגמר במישהו שמספר איזה חכם הוא שהוא נפטר מדיסקים שלו אבל גיבה אותם פעמיים על הארדיסקים.
אגב, אני מעדיף את ג'יימס לינקולן קולייר על טרי טיצ'אאוט בכל הקשור לביוגרפיות של לואיס ארמסטרונג בגלל שהוא יותר נוקב למרות שהסגנון שלו לעיתים חורג מביוגרפיה קלאסית כשאדם מבריק אז הוא מבריק!
סליחה על הפוסט הכפול פשוט בטעות רשמתי כותרת בשורה של האתר
מה שחסר זה לא טרי טיצ'אאוט שכתב את זה
מישהו בשם ג'וזף אפשטיין וזה די טלפון שבור כל אחד מעתיק משהו מהשני. זה מתחיל עם הקשר לכך שבשנות הארבעים היו נגני ג'אז נפלאים שבקושי יכלו להרשות לעצמם 78" אחד לשבוע (שני צדדים של 3.5 דקות בעוד כיום יש שפע אדיר, וזה נגמר במישהו שמספר איזה חכם הוא שהוא נפטר מדיסקים שלו אבל גיבה אותם פעמיים על הארדיסקים.
אגב, אני מעדיף את ג'יימס לינקולן קולייר על טרי טיצ'אאוט בכל הקשור לביוגרפיות של לואיס ארמסטרונג בגלל שהוא יותר נוקב למרות שהסגנון שלו לעיתים חורג מביוגרפיה קלאסית כשאדם מבריק אז הוא מבריק!
בתחילת שנות האלפיים היה לי איזה סדר בדברים. היה לי את קוואמי (איזו תכנית נפלאה ומרגשת). היום, עשור אח"כ, אני טובע ואבוד (בהקשר של המאמר המצוין על אמנות מול תוכן).
מאז סיגור רוס, איני זוכר אלבום שפשוט זעזע – פיזית – כל תא בגוף שלי. ואולי זה בגלל שלא היו לי עוד 5000 דברים לשמוע ולבדוק. היו עוד 24 שעות עד ל"הקצה" הבא…
אבל אולי זה רק אני שמזדקן…
אה, כן, וזה ממש תענוג העונג הזה. (-:
הי גיאחה,
אני קורא אותך כבר המון זמן ואני חושב שאתה כותב מצוין והבלוג שלך הוא אחד הכי טובים שאני מכיר ותודה רבה לך על זה. מדי פעם אני מוצא את עצמי לא מסכים איתך על חלק מהקביעות שלך וזה בסדר לגמרי. בפוסט האחרון שלך היתה הערה אחת שקוממה אותי עד מאוד והחלטתי שאני חייב להגיב הפעם. מדובר בהערה לאייטם 14 לגבי Cannons of Pedro. אתה כותב ש"מדובר בלהקה מצוינת שלא נשמעת ישראלית בשיט, וזו מחמאה גדולה מאוד". לגבי החלק הראשון של המשפט אנחנו די מסכימים- הם נשמעים מצוין מהמעט ששמעתי, אבל לגבי הערה המעט נבזית על כך שהיא לא נשמעת ישראלית בשיט… מכיוון שאתה טוען שלא לא להשמע ישראלי זו מחמאה גדולה מאוד, רציתי לדעת האם לדעתך לא להשמע ישראלי זה לא להשמע כמו ברי סחרוף לדוגמא? או כמו פורטיס? יכול להיות שאתה מתכוון שאסור בשום ואופן להשמע כמו נושאי המגבעת, או יהוא ירון או רות דולורוס וייס? כי מוסיקה ישראלית זה גם שלום חנוך לדוגמא, האם גם כמוהו לא טוב שמוסיקה תשמע? או אולי גם לא כדאי להשמע כמו האחים רמירז? או תעני אסתר או סשה ארגוב או כל משתתפי רשומי פחם בצבע? אני מודה שאני נתקל באמירה הזו מדי פעם גם אצל עינב שיף בוואלה! וגם אצלו אני לא מבין את זה, אם אתה כל כך בז למוסיקה ישראלית אז למה בעצם אתה כותב עליה? ואתה גם מעיד על עצמך כמי שרואה המון הופעות. ישראליות!! רחמנא לצלן. רחמים. היה קשה לראות את אביב גדג'? או נעם רותם? או אלג'יר בזמנו? ומה עם Cannons of Pedro בעצמם? הרי הם ישראלים לכל דבר, לא? גיא שחר אמרת? ואתה חושב שאם הם שרים באנגלית אז הם יוכלו להתחמק מהישראליות שלהם? אני די בטוח שהם שמעו פעם או פעמיים בחיים שלהם שיר ישראלי(!) אולי כוורת? אולי אריק אינשטיין, אולי את שי נובלמן, או אטליז או קיצו, אולי את נדב אזולאי המעולה (והישראלי! לגמרי! שר אפילו בעברית). יש לי הרגשה שבעצם ניסית להגיד שהם נשמעים נהדר ושהם לא נשמעים כמו סינרגיה נגיד, או קרן פלס. זה בסדר, את זה אתה יכול להגיד. אבל ככה? במילה למחוק תרבות מוזיקלית כה עשירה?
סליחה על אכילת הראש, אבל כזה אני- הכי מרגש אותי תמיד לפתוח אריזה של דיסק י ש ר א ל י ! (האחרון אגב- רישומי פחם בצבע- המעולה)
תודה,
גיל
היי גיל,
אם אתה קורא את העונג באופן רציף, אתה ודאי יודע כמה אני אוהב מוזיקה ישראלית ודוחף אותה. אז ירדנו מהרעיון שמוזיקה ישראלית בכללותה היא רעה בעיניי. ודאי שזה לא נכון.
אבל.
לצד כל הבולטים והטובים שציינת, שלצערי הם מיעוט במוזיקה הישראלית, רוב רובה של המוזיקה הישראלית שיוצאת כיום (ולצערי אני שומע הרבה מאוד דברים, גם כאלה שלא מגיעים לרדיו ורוב האנשים לא שומעים) מוקלטת רע, ממוקססת רע, ומאופיינת באותו סאונד מזוהה שלא השתנה מאז 1987. וזה כולל את האלבום האחרון של שלום חנוך, אגב. יש שירים שאני יכול לומר לך תוך 10 שניות, לפני שבכלל שמענו את הזמר שר בעברית, שהם הוקלטו ומוקססו בארץ – וזו לא מחמאה, כי הם נשמעים רע.
Cannons of Pedro נשמעים, מבחינת סאונד, כאילו לא הוקלטו ומוקססו בארץ, וזו מחמאה. כי רוב הדברים שאני שומע מחו"ל ניחנים בסאונד טוב יותר ומקובע פחות, הן טכנית והן יצירתית.
כאמור, כל האמנים שציינת הם יוצאי דופן ומיעוט. עשה נסיון – נסה להשיג יוזר ללינקטון, והאזן מדי יום לכל סינגל וסינגל שיוצא דרכם. ואז תגיד לי שלהישמע "ישראלי" בימינו, עם כל מה שהולך מסביבנו בעולם, זו לא בעיה. ואני מדבר על רמת הפקה וסאונד, לא על שפה ואיכות היצירה.
גיאחה- אני מסכים איתך שיש הרבה זבל גם מבחינת הפקה וגם מבחינת שירים וזבל יש גם בחו"ל לא רק בארץ. ברור שבעידן הזה שבו כל עולל יכול להקליט שיר, לעלות לאינטרנט ולהפיץ אותו יהיה חלק נכבד מאוד שלא יהיה בסטנדרט מינימלי. כמו רוב הדברים בחיים אי אפשר להכליל גם אם בעייניך רוב מה שמיוצר היום (ואגב לא כתבת הם לא נשמעים ישראלים מהיום בשיט, כתבת ישראלים נקודה) זבל. כל מה שאני אומר שאמירות מהסוג הזה מבליטות את הרע שיש במוסיקה הישראלית (ויש בהחלט גם רע) ומבטלות את כל השפע הנפלא והאיכותי שיש גם כיום. או במילים אחרות הייתי בפשטות רושם את מה שכתבת כאן בתגובה- Cannons of Pedro נשמעים, מבחינת סאונד, כאילו לא הוקלטו ומוקססו בארץ, וזו מחמאה- ככה לא תפגע ב"מוסיקה הישראלית", אם כי מצד שני יש סיכוי שתסתבך עם המקליטים והממקססים למינהם ושמעתי שהם פחות נחמדים ממני 🙂
היי גיאחה,
קראתי בעיון את התגובה שלך לגיל, ויש לי שאלה.
אני נמצא קצת לפני מיקסים לשירים שהם בבת עיני (כמו אצל כולם מן הסתם) ואין לי מושג ירוק בנושא הזה, או יכולת להבין מהו מיקס טוב ומהו כזה גרוע.
האם אתה מכיר אתר/מאמר שמרכז תובנות או הסברים בנושא הזה? מה שהעליתי בחיפושי שלי ברשת הם בעיקר מאמרים דלי תוכן שלא אומרים יותר מדי או שמשתמשים במושגים מקצועיים מסובכים שנראים לי כמו יפנית (וזה כשאני ביום טוב..). אני מניח שהטיפ המרכזי הוא שהממקסס צריך להיות בענין ולהבין את רוח השיר ואת כוונות היוצר לאיך צריך להישמע השיר. אבל אם יש משהו מעבר לזה הייתי שמח לעזרה.
תודה , על זה ועל העונג (אני די חדש כאן..) בכלל.
🙂
היי גדי,
זה פחות עניין טכני ויותר עניין של טעם. גם ההסתייגות שלי מהסאונד של רוב המוזיקה שמוקלטת בארץ היא הסתייגות של טעם – אני לא אוהב את איך שזה נשמע, וזה נשמע אותו הדבר כבר עשרים שנה. אבל מן הסתם, יש אנשים שאוהבים את זה ומרוצים מזה, אני מניח שחלקם הגדול הוא הזמרים ואנשי הסאונד, ולכן מי אני שאלין.
ואתה צודק, עד כמה שידיעותיי משגות בענין הזה, זה בעיקר תלוי בבחירת איש מקצוע שיש לו גם את הידע והמיומנות וגם את היכולת לקלוע לטעמך. הטיפ הכי חשוב (כך למדתי מחבריי המוזיקאים, לי עצמי אין ניסיון פעיל בזה) הוא פשוט לבוא אל טכנאי המיקסים עם רפרנסים משלך – אני רוצה שהתופים יישמעו דומה לקטע הזה של זאפה, והמיקס של השירה שיהיה כמו פה אצל אינטרפול – ולהתעקש על זה. וכמובן, עוד לפני זה, לדעת איך אתה רוצה שזה יישמע, או לפחות איך אתה *לא* רוצה שזה יישמע.
זו האמנות שלך. אל תתפשר על מיקס שלא מספק אותך ולא נשמע טוב לאוזניך. ואם המיקס שאתה הכי אוהב הוא מיקס שלאוזניי האישיות נשמע משעמם או מיושן או מבאס – זו כבר בעיה שלי, כנראה, וכאמור – עניין של טעם.
אחלה. תודה.
תודה על פרסום הראיון עם מר פוגאזי. הוספתי תרגום בעברית בינתיים, אם זה משמח מישהו.
ושוב תודה רבה.
תודה לאמא של גיא!!
לא הייתי כאן שנים
ואין לי זמן מעבר לאייטם של המילים, אבל הוא כלכך מוצלח שזה בטח השיא
🙂
נשיקות ממרחקים (ירושלים)
שירה
איפה אפשר להשיג את השיר של רדיוהד? בשביל הורדה לmp? הוא לא על אף דיסק נכון?
מישהו – השיר הזה יצא רשמית בפסקול של "רומיאו ויוליה" של באז לורמן. אז אפשר להשיג אותו בדיסק הפסקול (אחלה פסקול, אגב), ואני מתאר לעצמי שגם באייטיונז ודומיו.
לגיל, אני לעומתך לא סופר את גיאחה.
אז הוא כתב.
רשאי, זכותו. אני מאמין לו.
זה בסדר, לפעמים, אבל, התשובות וההערות שלו נעשות פטרוניות, וזה מחמיר עם הזמן, ככל שהמושג "גיאחה" עולה ופורח.
גיאחה , לא מכיר במוסיקה הישראלית דברים כמו התרנגולים, אילי גוריליצקי, שמעון ישראלי, שלישיית התאומים, לא אכפת להם, להקות הפיקוד למיניהן, אושיק לוי, העוד, צלילי הכרם, אורי שבח, עליזה עזיקרי, ששי קשת, פפויק ארנון, צלילי הכרם, ועוד ועוד ועוד עד שאני יכול למלא כאן, שמות של 30 או ארבעים שנה , ככה, טונות של שורשים ישראליים, (כוורת ?)
אני בטוח, כי זה לא בא לידי ביטוי כאן.
לכן "מוזיקה ישראלית" הוא מושג מאוד מצוצמם בבלוג הזה. גם בזמן, גם במרחב, וגם בסגנון (או הטעם האישי).
לאפיין ישראלי, לפי הפקה/מיקסוס /סאונד, זה ממש מגוחך.
לאפיין "ישראלי" זה זמן, מקום ,סגנון, ריח, שפה.
פועל יוצא מכך הוא ההפקה וכו'.
למשל, לאט לאט כל מזמרי האנגלית , סליחה, הסינגר סונגרייטרים, מתנדפים לכל עברי הרוחות והעזאזל, כי זה לא ישראלי, עזבו הפקה. עוד לפני התוכן המוסיקאלי.
הרי רק לפני שנתיים, ביזו כל מה שהוקלט "נקי".
כולם היללו את ההגשה, את "האמירה" , את הלואו פיי , כל זה היה התחמקות מזה שהמוזיקה היתה רעה בשורש שלה.
בזמן האחרון יש התפכחות, ולא כל חנטריש אקוסטי עם מפוחית מתחיל להפיל אותנו מהכיסא.
כנות בכל מחיר ובכל צורה כבר לא מספיקה.
אני מקווה שנגמרו הימים האלה.
מר טרול יקר (שאף פעם לא טורח לכתוב כתובת מייל אמיתית, משום מה) – אני מעריך את העקביות שלך ואת הזמן שאתה משקיע בלהיכנס לאתר רק כדי לכתוב בו כמה שאני מעצבן (וזה נכון, אני באמת קצת מעצבן).
אבל באינטרנט קל מדי להניח הנחות. אנשים קוראים מהר, אין זמן לדקויות. כשאתה מנחש, אתה צפוי גם לטעות. אם תבקר בדיסקייה העברית שלי תגלה לא מעט דיסקים של השמות שהזכרת כאמנים שאני בכלל לא מכיר בהם, ואם תשאל את ידידתי עדי תשמח לדעת שאני בדיוק מכין לה אוסף משירי סשה ארגוב. ואם תשאל את ההורים שלי תגלה שהם עדיין תוהים למה לא החזרתי להם את הדיסקים של חוה אלברשטיין, הדודאים והשלושרים.
לאהוב את החדש אין פירושו להתעלם או לא להכיר את הישן. אבל לישן יש כל כך הרבה עיתונאים, מתעדים, ערבי זמר ואוספים שידברו אותו ויחזקו אותו וישמרו אותו. הישן לא צריך אותי, מטפלים בו יפה, ולכן הוא לא מופיע כרגע בעונג (אם כי אני אכן עובד על אוסף משירי אלכס וייס לעונג, אבל הדרך לשם עוד ארוכה). גם קוואמי לא משמיע ברדיו את אילי גורליצקי, אבל אני לא מניח שהוא לא יודע מי זה (ואני ממש לא מתכוון לטעון כאן שאנחנו באותה רמה, רחוק מכך, אני מלחך את סוליותיו).