שנייה אחרי שבחרתם את הופעת השנה של 2010 ושנייה לפני שמגיעה לכאן רשימת אלבומי השנה שלנו – מצאתי זמן לקפוץ בתחילת השבוע להופעה שערכו אסף אבידן והמוג'וז בסלון של יובל גבר ברמת גן. חלקכם אולי ראה את ההופעה, ששודרה לייב ב-Ynet (שיחוק!), מכיסא המחשב שלכם. אני וידידתי אסתי קפצנו למרתף בבית מעורר הקנאה של משפחת גבר, לראות איך זה באמת.
אחרי סדרת מופעי הישיבה של שלומי שבן, היה משהו מרענן ואפילו קצת אנרכיסטי במופע עמידה רועש באמת בתוך בית מגורים. אמנם זה היה מרתף גדול ולא סלון, אבל שבירת הסדר הקיים בתוך הבית בהחלט הייתה מורגשת והוסיפה התרגשות. מתי בפעם האחרונה ראיתם ברז בירה פעיל בתוך בית?
אבידן פתח לבד, אקוסטית, ובעוד השירים השקטים היו יפים, הם לא הצליחו להשביע את ההתרגשות של הקהל, רובו בנות, שעמד (ולא ישב! תודה לאל) במרחק חצי מטר ממנו וצילם כמו משוגע. רק כשהמוג'וז הצטרפו, ובמיוחד כשהגיעו לשירים מהאלבום החדש Through the gale, בעיניי האלבום הטוב ביותר של החבורה, החדר התחיל באמת לרתוח.
השיא האמיתי הגיע כשיובל, הזוכה בתחרות ובעלת הבית, הוזמנה ללא-באמת-במה. מסתבר שהיא לומדת תופים, וכשהמוג'וז הזמינו אותה לתופף באחד השירים שלהם במקום המתופף הקבוע, אני מודה שחיפשתי מקום להתחבא בו. אוי, חשבתי, זה הולך להיות מביך – הבחורה הצעירה והשברירית הזאת לא נראית כאילו היא באמת יכולה לתת בראש על התופים. וזה עוד בשידור חי ב-Ynet. אבל כמה כיף להתבדות – זה פשוט עבד:
זה לא סתם עבד, משהו בתיפוף הלא-לחלוטין-מדויק של יובל הביא איכויות מג-ווייט-יות לביצוע הזה, ויחד עם ההשפעות הניכרות של הבלאק קיז על האלבום החדש, זה כיוון יותר ממבורך בעיניי למוג'וז.
מחר – מצעד האלבומים שלנו! וגם הופעה נוספת לאסף אבידן במכבי הום טור. מי שצריך לדעת, יודע.
מצד אחד – גל ביטולים מאסיבי. הפסדנו את אלביס קוסטלו, דבנדרה בנהארט, קלקסונז, טינדרסטיקס, גיל סקוט-הרון, ארכייב, גורילאז סאונד סיסטם, הפיקסיז… הפיקסיז!!!
מצד שני – תשמעו, עד כמה ש-2009 הייתה מלהיבה מבחינת הופעות, אני לא זוכר שנה עם כל כך הרבה הופעות כמו 2010. היו פה ערימות על גבי ערימות של הופעות מחו"ל, היו פה תלי-תלים, תועפות הופעות.
ואתם הלכתם לכולן. חזרתם מכולן ואז דירגתם את כולן. זה לא פשוט, ובהחלט אומר משהו על הטעם המגוון של קוראי העונג, שכמעט כל אחת מההופעות שהגיעו השנה לארץ זכתה להצבעה (ובהחלט לביקור מקורא העונג שבת). רגע לפני שמתחילים, וכדי שלא נסיים עם טעם רע אלא עם טוב, הנה הנספח לבחירת ההופעה של 2010 – הביטול ששבר לכם את הלב.
ובכן, לא היה קשה לנחש.
כגודל הציפיות, כך הייתה גודל האכזבה. אחת הלהקות הגדולות של כל הזמנים, שגידלה כאן דורות על גבי דורות של קיבוצניקים (ואת כל השאר, רק שהקיבוצניקים עדיין לא השתחררו מזה ועדיין רוקדים את "Hey" כאילו זה רקיד – זה נפלא בעיניי), הלהקה שצחנת רוח הנעורים נושבת ממיתריה דפקה לנו את הברז הכי גדול של 2010. זה היה בגלל הכסף? בגלל המשט? בגלל איומים? מה זה משנה, זה לא היה. וזה עבר, והשנה הזו התמלאה בהופעות אדירות אחרות.
הנה הבערך-עשירייה שלכם:
אה… מה?
כן, לא פחות מחמש הופעות תופסות את אותו המקום (השמיני, בעצם), עם בדיוק אותו מספר נקודות. מטאליקה, מרקורי רב, פלסיבו, יו לה טנגו ו-Why?, שהגיעו לביקור שני ביחד עם Fog (בשנה שעברה הם היו במקום ה-5!), נתקעו באותו המקום ביחד. ככה זה לפעמים. כל הנקודות של החמישיה הזו ביחד, אגב, לא מתקרבת אפילו לניקוד שקיבל המקום הראשון. אבל סבלנות! בואו נראה מה חשבתם על ההופעות האלו:
"כי אלה פאקינג מטאליקה! אין יותר טוב מזה! מבחינתי, זו הלהקה הכי טובה בעולם, גם אם בשנים האחרונות המוזיקה שלהם הידרדרה קצת", כתב עידו.
"כי אפילו אני כלא מעריצה, על סף המעריכה בלבד, יצאתי מחויכת מאוזן לאוזן ובהיי שנמשך ימים אחריה. ההופעה דמתה יותר מכל לקומזיץ פרטי עם לאונרד כהן על על ענן ורוד. סיבה שנייה היא שאני אוהבת מוזיקאים עם לב טוב, ואין ספק שלדונהיו יש אחד שכזה", כתבה גילי ש.
"אולי זה הביטול של הפיקסיז שתידלק וטען את המופע הזה באנרגיות עודפות עבור כל מי שתיכנן להתפרק במשך יומיים-שלושה ואולי פשוט כי מדובר בלהקה מצויינת, שבלי פרה-קונספציות ודעות קדומות (סמול קנטרי מוקפת אויבים) באה ונתנה מופע מאומץ של שעתיים מול קהל נהדר וצמא לעוד", סיכם עמיחי.
"התלבטתי בין ההופעה של ג'ואנה ניוסום לזו של יו לה טנגו. שתיהן היו פנטסטיות, לדעתי. בחרתי בזו של יו לה טנגו מכיוון שהיא היתה חוויה יותר טוטלית. היה תענוג לשמוע את ג'ואנה ניוסום בישיבה נוחה, עם סאונד נפלא ואוויר נקי. אבל זאת חוויה של קונצרט קלאסי. על אף כאב הגב והבגדים המסריחים מסיגריות בסוף ההופעה של יו לה טנגו, אפקט האופוריה היה יותר ארוך אחריה. לעמוד 10 מטר מלהקה שאתה כל כך אוהב, זה פשוט אדיר." – סיכום יפה בונד, ג'יימס בונד.
"כי זו כבר מסורת, כי כמות האהבה של הקהל ליוני מרגשת כל פעם מחדש, כי יתכן ו-"The Hollows" הוא שיר העשור והוא תמיד מצמרר בלייב, כי חגגו ליוני יומולדת, כי Josiah (איך לעזאזל כותבים אותו בעברית [ג'וזייה – גיאחה.]) נתן יופי של חימום מתוך יופי של אלבום, כי אהבתי את הנגיעות החשמליות של ה-Fog, כי היה ביצוע בןזונה לארנק השחור, וכי יוני הוא מלך אמיתי. מחכה כבר לפעם הבאה", מצפה ניר.
יש בהופעת רוק הרבה מהחווייה הדתית, אפילו הפשיסטית: כולם מתקבצים להאזין לאדם אחד, מורם מעם, על במה גדול ומוארת. קהל המאמינים מתנודד בחושך. אבל רק בשתי הופעות חוויתי באמת את תחושת הקודש הרוטט באוויר הנשלח מהבמה לשארית המועדון, בהופעה של Low, ובהופעה של Woven hand. בקושי הכרתי את השירים כשהגעתי, אבל זה לא המעיט מעוצמת החווייה. "מטיף דתי על במת הכנסייה בירושלים", כתב יואב וינפלד, ונועה מגר, שהלכה להרבה מאוד הופעות השנה, בחרה גם היא בהופעה הזו מטעמים דומים: "כי הם כישפו אותי לחלוטין".
היה משהו בהופעה הזו, שהיה גדול הרבה יותר מהשירים, מהמקום, מהסאונד.
ברור, גם אני חיבבתי את K's choice בניינטיז. "Not an addict", "Everything for free", למה לא? אחלה שירים. אבל בחיי שלא יכולתי לצפות את מה שקרה השנה, כשקיי'ז צ'ויס הגיעו פעמיים לשתי הופעות בארץ, ופוצצו את הבארבי משל היו ברי סחרוף. יעקב מנמק: ""פרץ של נוסטלגיה, לדעת שהלהקה של הנעורים שלך עדיין מצויינת. האנרגיות והאהבה ההדדית בין הקהל ללהקה, שהיתה שם היתה סוחפת ומהפנטת", ויערה עדיין לא מאמינה: "כשקניתי כרטיס להופעה הזאת לא הבנתי בכלל שהלהקה התאחדה. זה היה חלום שאפילו לא חלמתי כי לא חשבתי שהוא אפשרי. והוא התגשם, פעמיים".
ועכשיו, וידוי מפתיע: למרות שהזמרת האהובה עליי בעשור האחרון הגיע השנה להופעה עותקת-נשימה, הקול שלי הלך השנה לארט ברוט. למה? אה, אני לא יודע, אולי כי היה פשוט כיף לא נורמלי?! אולי כי לא חשבתי שאפשר כל כך להתרגש, לצעוק, לקפוץ וגם לצחוק בו זמנית בהופעת רוק? אולי כי אדי ארגוס, כפי שנימק אלון עוזיאל את הבחירה בו כאחד מאלבומי השנה שלו, הוא "האיש הכי חכם בעולם", כשמדובר בתרבות פופ? אולי זה כי בכל פעם שאני שם את הדיסק שלהם באוטו אני מרגיש כאילו אני שוב בבארבי, וזה סימן להופעה גדולה?
רן ניסח את זה טוב ממני: "ג'ואנה ניוסום באמת כישפה ונתנה פייט לא רע, אבל המנצח הגדול שלי הוא אדי ארגוס, שאחרי בערך שלושה שירים לתוך ההופעה של ארט ברוט כבר צריך היה לחפש אותו הרחק מהבמה, בתוך הקהל שעל הרחבה. ומשם זה רק הלך והשתפר. הם הצחיקו, הם הלהיבו, הם נשמעו ממש טוב, הם בעיקר מאוד נהנו – ולא משנה עם כמה מעט חשק הגעת לבארבי או כמה רק רצית לישון, קשה לי לדמיין מישהו שהיה שם והצליח לא להנות איתם. חוצמזה הם הזכירו לי שלא קראתי את ה-NME כבר המון זמן."
אני מכיר איזה שיר אחד של Porcupine tree, אז אתן לאנשים שבאמת מבינים לספר לכם:
"כי הם טרחו לבוא, כי היה שווה לחכות עשר שנים, כי הם נתנו שעתיים וחצי של הופעה אדירה, כי הם לא מפחדים לנגן שירים של רבע שעה שמתאימים לאלבומים (אולי) ולא להופעות, וכי היה פשוט כיף!", מסביר עופר.
""הפקה ברמה שלא ראיתי, סאונד, תאורה, וידיאו, הנגנים וכמובן המוזיקה. ומסתבר שלא משנה מה הם מנגנים, בין אם זה שיר טוב או מעפן – אי אפשר לפסיק להתפעל מהמתופף", כותב דוקטור טיפש. בעל הדעה מוסיף: "בגלל המשקפיים של סטיבן והעברית הקלוקלת… אה, והפלייליסט המטורף!".
וואו, איך שאתם נהניתם בהופעה של Editors. בניגוד לשני המקומות הבאים, שחלק ממי שהצביע להם הוסיף כמה מילים וחלק לא, כמעט כל מי שהצביע לאדיטורז כתב, וכתב הרבה! ההתלהבות נשפכה מכם, גם חודשים ארוכים אחרי ההופעה הזו. האדיטורז היו אמורים להופיע בגני התערוכה עם הפיקסיז, והחליטו ברגע הכמעט אחרון להעביר את ההופעה לבארבי. הקהל המשולהב ומלא הציפייה והתסכול שחיכו להתפרק, והמקום הקטן-בכמה-מידות על הלהקה הזו יצרו אש לא נורמלית – כך שמעתי, מצטער עד היום שלא הגעתי.
פלא שאתם מדברים על ההופעה הזו כעל רגע מהסוג שתספרו עליו לנכדים?
אילה: "כי הכל התחבר ביחד – הלהקה הקהל והמקום, הדרך הכי טובה להתגבר על הבאסה אחרי אירועי המשט".
adi: ""להקה בסדר גודל מטורף, מפורסמת בכל העולם, ובכל זאת מנסיבות שלא קשורות לתוצאה נתנה הופעה אינטימית במקום קטן כמו הבארבי, מלאה באהבה לקהל ומהקהל ללהקה, המון חום והבעת תודה מאחד לשני. תקשורת בלתי רגילה בין הקהל ללהקה מה שאין בהופעות בסדר גודל של אצטדיונים, או גני התערוכה. הופעה שלא אשכח בחיים".
עמיחי: "הכל התחבר באותו ערב בבארבי. קהל פגוע מהביטול של הפיקסיז, שרק רצה לראות הופעה מחו"ל בלי קשקושים פוליטיים, להקת הופעות מעולה, שהופיעה שנים מול קהלי ענק והתגעגעה להופעות קטנות ואינטימיות. בקיצור, הייתה שם אהבה. משני הכיוונים. אנרגיות לא נגמרות, צרחות עד לב השמיים ואושר גדול".
איש הינשוף: "כי לראות הופעה שהיא הדליינר בפסטיבלים של עשרות אלפי איש באירופה מצטופפים עם ציוד שהיה אמור להיות על במה בשטח של דונם בברבי, זה רגע לכל החיים".
בשתי הופעות חו"ל השנה מצאתי את עצמי עם דמעות בעיניים, אבל רק באחת זה קרה תוך כדי שרקדתי בקפיצות באקסטזה. זה היה ב-"Someone great", כנראה רגע השיא מהופעת האופוריה של השנה. בשנה שעברה הם קפצו לתת סט דיסקו אחרי ההופעה הכה-מאכזבת של MGMT, וכולנו קיווינו שבקרוב נראה אותם עושים את הדבר האמיתי. רכובים על גבי אלבום שלישי (שברגעים אלה ממש זוכה במקום הראשון במצעד האלבומים של "הקצה", בתיקו מדהים וכנראה מוצדק עם ארקייד פייר) שהזניק אותם אפילו יותר גבוה מקודם והעמיק את החומרים שלהם, הגיעו LCD Soundsystem לקהל משולהב שרק חיכה, רק חיכה לתירוץ לרקוד עם דמעות בעיניים.
""שעון מוצב על הבמה, ומזכיר לנו כמה זמן אנחנו כבר מחכים. הדקות עוברות לאט ובמתח, ועייפות מתחילה לחלחל, בכל זאת כבר אחרי 11. מי בכלל זוכר את זה ברגע שסוף סוף LCD מתחילים לנגן? העיפו לאוויר את כל ההאנגר, כולם ביחד שרים רוקדים וזזים. האנרגיה מדהימה, נראה שאפשר להמשיך ככה כל הלילה", כותבת נטשה.
"הופעה שהצליחה להיות מרגשת עד דמעות וכיפית בטירוף כאחד, עם סטליסט שואף לשלמות וביצועים מצוינים", כותב ניר, ותום פשוט מוסיף "היה מדהים, לא ציפיתי".
Number 45 מתוודה: "כי בהופעה הזאת רקדתי כמו שלא רקדתי בחיים", וג'ורג' אליוט משווה: "כי נהניתי בה יותר מאשר בהופעה של ג'ואנה ניוסם.".
ג'ואנה ניוסם היא עילוי, היא אחת האמניות, היוצרות, הזמרות והמוזיקאיות הגדולות של דורנו – והיא הגיעה לכאן בנקודת שיא בקריירה שלה, אחרי אלבום משולש מרהיב, מאתגר וכובש, ועם להקה של וירטואוזים סביבה. ואם זה לא מספיק, היא הופיעה ב-Venue הכי טוב בכל ישראל, משכן אמנויות הבמה בתל אביב, עם מערכת סאונד משודרגת (בקלות הסאונד הכי טוב של השנה) ותחושה חגיגית של קונצרט שהעלתה את סף ההתרגשות של הקהל, שהיה גבוה בלאו הכי. אני מצטער מאוד, הופעות אחרות, אבל זה בכלל לא היה כוחות.
"כי היא הדבר היחיד שאני אאזין לו גם עוד 10 שנים", כתב יובל.
"נסיכת אינדי שמגיעה אלינו בשיא הצלחתה והקהל הכי מדהים שההיכל והפיה הזאת יכלו לייחל לו – קסם טהור. לא יכולתי להוריד את החיוך המטופש ממני במשך כל הסופ""ש – ככה זה כשמאוהבים, לא צריך הסברים", כותב רועי סקיף.
"פשוט ראיתי כיצד במשך שעתיים כמות עצומה של יופי וקסם מרוכזת למקום אחד ומוגשת מולי באקוסטיקה וסאונד נפלאים" – melquiades
"כמעט כל מי שיצא מההופעה הזו ביטא אותה במילים 'זה היה יפה מדי'. כ"כ הרבה אנשים חשו במקביל את התחושה הנדירה, החמקמקה והניסית הזאת. זה פשוט היה יפה מדי. מהכלה, מהבנה, מהיום יום, מהמוכר, מהצופה. כל כך יפה." – תום
"כמה זה במקום לראות את הופעת השנה, של אומן השנה, עם אלבום השנה. אי אפשר לבקש יותר" – יעל בוגן
"כי זאת הזמרת שאני הכי אוהב, שמגיעה לפה בשיא שלה. וכי לא ישנתי שבוע לפני ושבוע אחרי" – טל ס.
האם ג'ואנה תיקח גם את המקום הראשון במצעד האלבומים שלכם?! התשובה ביום שישי. תודה לכל מי שהצביע!
אני לא נוהג לעשות את זה (זה = פוסט אורח), אבל מצד שני זה הבלוג שלי ולא מערכת עיתון עם כללים נוקשים אז אעשה פה מה שבא לי – וכשעברתי על הופעות השנה שלכם, על הבחירות והנימוקים הרבים (238 מדרגים!), בחירתו של מדרג אחד גרמה לי להתעכב. לא בגלל ההופעה שהוא בחר בה, אלא בגלל הסיפור שצורף לה.
בהמשך הערב או מחר תתפרסם פה הופעת השנה שבחרתם, ושאר ההופעות שאחריה בדירוג. עד אז, אני מעביר זמנית את השרביט אל עידו כהן (שבימים כתיקונם כותב את הארד קופי):
נראה לי שיותר מכל אחד אחר, גיאחה יודע הכי טוב כמה 2010 הייתה שנה חשובה לי בתחום ההופעות. זו השנה בה עברתי להיות מאדם שהולך מדי פעם להופעה לכזה שחייב ללכת להופעות, והלכתי ללא מעט כאלה בשנה החולפת, 13 לפי הספירה שלי. וזה היה שווה את זה, אבל לא רק.
השנה, בפעם הראשונה, הרגשתי כמו קורבן. נכון, שזה דבר מאוד יחסי לומר בהתחשב בעובדה שיש אנשים שהחיים שלהם הרבה יותר קשים. ברם, אני הפכתי להיות מיעוט נרדף השנה. מיעוט מהסוג שלא רץ לדחוף אג'נדה בכל דבר, מיעוט שלא חי לפי משוואה של "אנחנו נגד ההם" ותו לא, ובעיקר מיעוט שלא רוצה שהחיים הפרטיים שלו יהיו זירה לקרבות של אחרים.
אז כן, החרם שפרץ השנה על ישראל שינה מוסכמות אצלי, לא מבחינה פוליטית, אבל מבחינה רגשית. הרגשתי שאני צריך להלחם עבור מה שאני רוצה… ועשיתי את זה.
כשארגוני החרמות על ישראל סימנו את אלביס קוסטלו, שתקתי, כי קוסטלו לא עניין אותי. כשארגוני החרמות פרצו להופעה של גיל סקוט הרון בלונדון התבאסתי, אבל שתקתי כי זה היה רחוק לי מדי. כשארגוני החרמות הובילו לביטול של הפיקסיז יום לפני ההופעה, זעמתי. והתחלתי לפעול.
ראשית כל רציתי למצוא הוכחה שאני לא לבד, שאני לא היחיד שחושב שמשקלה של הפוליטיקה צריך להיות מנותב דרך אפיקים אחרים, שאני לא היחיד שלא רוצה לעשות מכל דבר דיון אידיאולוגי. שאני לא היחיד שמכיר בבעיה, אבל לא בפיתרון שמוצע לה. רציתי לדעת שאני לא היחיד שרואה בקיומה של הופעה בישראל רק דבר – הופעה בישראל.
אז קמה הקבוצה, ותוך שבוע היינו מעל 1000 איש, והיום אנחנו כבר נוגעים ב2000 איש. וזה טוב, וזה מנחם, וזה מחשל אפילו. אבל זה לא הספיק, כי אני ראיתי מי המטרה הבאה של קוראי החרם על ישראל.
כאשר אל.סי.די סאונדסיסטם סומנו כיעד לביטול הבא נכנסתי לכוננות. עקבתי מרחוק ומקרוב, באופן פעיל וגם בצורה פסיבית אחרי התפתחויות, אחרי הדיונים שצצו מכל כיוון (גם בארץ וגם בחו""ל). וראיתי את המחרימים בפעולה, בפורומים, בפייסבוק ובשאר הצינורות. וזה היה מורט עצבים.
לא הפעם, חשבתי לעצמי, הפעם אני חייב לפחות לנסות למנוע את הביטול הזה. התחלתי לפעול בעורף האויב, בהתחלה חיפשתי לשנות את צורת הדיון, להסיט את הנוסח הקבוע בו מפצירים בכל אחד לגנות את ישראל, כי זה הדבר ההומני ביותר שאפשר לעשות אי פעם. וכשראיתי שזה לא עובד, החלטתי לחפור עמוק יותר.
שלחתי מיילים למפיקים המקומיים, הם לא החזירו תשובה, שלחתי מייל למפיקים הבינלאומיים, אבל מהם לא ציפיתי לתגובה, הייתי חייב להגיע למישהו שרלוונטי שישמע על הצד השני,על אותם מעריצים ישראליים של הלהקה שבאמת ובתמים רק רוצים לראות הופעה, את האג'נדה הפוליטית שלהם הם ילבשו בחזרה יום למחרת.
ואז זה קרה, דרך חבר מגרמניה שהיכרתי בפורום הלהקה הצלחתי להגיע למייל האישי של גיטריסט הלהקה – דיוויד סקוט סטון. שלחתי מייל, יומיים אחרי – מייל בחזרה!
התחלנו לדבר, אני ודיוויד (כן, עברנו לשלב השמות הפרטיים) ועל איך זה לעשות טור שנה שלמה, ועל מה הוא אוהב לעשות כשהוא לא מופיע, וגם קצת על ישראל, אבל לא על פוליטיקה. בסוף נהיינו חברים בפייסבוק, הוא תחת שם בדוי ואני עם השם הקשה לביטוי שלי. והתחלתי להרגיש חזרה את הביטחון העצמי עולה לקראת ההופעה.
ואז התחילו הפשיטות. כמו נחיל, כל עמוד פייסבוק שכלל את שם הלהקה זכה לגשם של קריאות, תמונות, ואיומים בדבר הופעה בישראל. חלק מאותם אנשים שהבין שאני לא מסכים איתה התחיל לפנות לפסים אישיים. מה זה פסים אישיים? זה מכתבים, לא במייל, אלא בדואר, הביתה, עם איומים. מכתבים מנוסחים בעברית שאומרים לי היטב שהם יודעים מי אני ומה אני, משל הייתי הקונסול הממונה על ענייני הופעות מטעם הליכוד. וזה לא היה נעים בכלל, אבל זה אמר שהמסר גם הגיע אליהם.
מנגד, צצו להם כל מיני תומכי ישראל, מפחידים לא פחות, שניהלו קרבות חורמה בפורומים השונים של הלהקה. גם אותם לא חיבבתי, כי הם והמחרימים הוציאו את הקונטקסט מההופעה. כי מבחינתי זו לא הייתה שאלה של האם להופיע בישראל או לא, אלא הנושא של הזכות של הלהקה לנגן איפה שבא להם.
לא אהבתי את שני המחנות שנוצרו בתווך ההערצה ללהקה שאני אוהב, והם לא אהבו אותי. מסתבר שהפרעתי להם, הפרעתי להם להפריע לי, והם שמו לב. אבל מכתבי איומים לא מפחידים אותי, קיבלתי כאלו מאיימים יותר ממעריצי "הארי פוטר".
במקביל לפני השטח, נראה כי מתחתיו כן היה דיבור מאוד רציני בדבר ביטול ההופעה. כפי שלמדתי מסטון וכפי שגם חשפה ננסי וואנג מאוחר יותר בראיון, הם לא אהבו את העובדה שהם נגררו נגד רצונם לויכוח הנ"ל, והם עוד יותר לא אהבו שציוו עליהם מה לעשות או מה לחשוב.
קיוויתי להגיע גם לג'יימס מרפי, כדי לספר לו שיש כמה אלפי מעריצים שמצפים מאוד לשמוע אותו שר על הבמה בתל אביב. הצלחתי לאתר אותו בחברים של סטון, גם הוא תחת שם בדוי. הפרופיל לא חשף הרבה מעבר לתמונה בשחור לבן של ג'יימס מצולם מאחור. אבל לא היה צל של ספק שזה הוא, גם סטון אישר את זה אחר-כך. שלחתי לג'יימס הצעת חברות, והודעה קטנה ותמציתית : “Hey James, just wanted to say I"m a huge fan. Looking forward to see you guys live next month”
וככה היה המצב, תלוי באוויר. לא שלחתי לג'יימס עוד הודעות מאז, אני לא סטוקר. גם הפסקתי לחפש לבוא בדיונים עם המחרימים או התומכים המיליטנטיים. הם רבו זה עם זה, המעריצים האמיתיים פשוט רצו שיעזבו אותם בשקט, ואני, אני הייתי דרוך במקום.
שלושה ימים לפני ההופעה קיבלתי את הודעת המייל האישית הכי טובה שמישהו אי פעם יכל לתת לי בפייסבוק. אלו היו 7 מילים מ(שם בדוי של פרופיל המשתמש של ג'יימס מרפי) וזה כל מה שרציתי לשמוע:
Hey man, see you soon in Israel
זהו, זה היה הניצחון הקטן שלי, אפילו שאף אחד לא ידע, אולי אפילו לאף אחד לא היה אכפת. אבל ה-4000 איש האלו שהיו בגני התערוכה, הם ידעו היטב שהם רואים את אחת ההופעות הכי טובות שהם ראו השנה.
וזו הסיבה למה ההופעה של אל.סי.די סאונדסיסטם היא ההופעה השניה הכי טובה שראיתי השנה.
כן, כן. קראתם נכון. אחרי כל המאבק הארוך, האיומים ויצירת הקשרים המפתיעה, אחרי ההופעה המדהימה בגני התערוכה ועדיין – זו רק ההופעה השנייה הכי טובה שהייתי בה השנה. בעיקר כי ההופעה הזו הגיעה בתיבול של מאבק ארוך ועיקש.
הופעת השנה שלי, לעומת זו של ג'יימס ושות', היא דווקא של האדיטורז.
למה?
ובכן, אולי לא רבים זוכרים. אבל השבוע בו הופיעו אדיטורז היה מהקשים ביותר שידעו חובבי ההופעות הישראלים. מה שהתחיל בביטול דוקר של הקלקסונז והגורילאז סאונדסיסטם, שהוציא את הרוח מהמפרשים של כולם (מהגולש הכי צעיר ועד השוקי הכי וייס) והמשיך בהודעה הכואבת, שהיא בהחלט הביטול הכואב ביותר השנה, של הפיקסיז.
לאחר הביטול של הפיקסיז היה שקט מאוד גדול. כמובן, היו את הקולות הרגילים שהזדעקו בטוקבקים "עוכרי ישראל" או "כל הכבוד על החרם", אבל מעריצי הפיקסיז נדומו. כאילו פחדנו לדבר בקול רם כי לא מגיע לנו. זה היה כואב, פאקינג כואב. התחושה הייתה שהנה, מכאן והלאה זה רק ביטול אחרי ביטול והולך להיות מאוד משעמם הקיץ.
אבל הגיעה נקודת האור, אדיטורז החליטו שפאק איט, הם באים בכל זאת. זו הייתה התראה של יום, אבל זה כל מה שהיה צריך. אמנם ההופעה עברה מגני התערוכה אל מעמקי הבארבי, אבל יש כאלו שיאמרו שזה רק פעל לטובת ההופעה. ואני אסכים איתם.
בתוך חלל קטנטן וסגור, 1000 איש וארבעה חבר'ה בלהקה הדליקו מחדש משהו, לפחות בסיסטם הפרטית שלי. הצפיפות, הויברציות, האינטימיות מול הלהקה, ואפילו התפרצות האמבה שהייתה לי באותו רגע הובילו לפרץ אדרנלין מטורף. זו הייתה תחושה חזקה יותר מהניצחון שאפף אותי בהופעה של אל.סי.די סאונדסיסטם, זו הייתה תחושה של תקוה. בסוף ההופעה סימסתי לגיאחה ""זאת הייתה ההופעה הכי טובה שראיתי השנה"" וצדקתי בזה גם חודשים אחרי, ואני עד עכשיו זוכר בבירור רב את הידיים של הקהל, את המבטים של סמית' ואת שאגות השמחה של שני הצדדים.
בסוף ההופעה אחד מחברי אמר לי שכזאת הופעה מזמן לא הייתה לו. ואני חידדתי ואמרתי שכזאת הופעה מזמן לא הייתה לאדיטורז.
מסתבר שצדקתי, כיוון ששלוש שעות אחרי (פאקינג שלוש שעות) טום סמית' פרסם מכתב רשמי באתר הלהקה, בה הוא מתאר בדיוק את סיבות ההחלטה של הלהקה לבוא בכל זאת, את המשמעות האישית שלהם כלפי המעריצים הישראלים וכמה, באמת כמה שהם נהנו בהופעה ההיא. והוא סיכם את הפוסט באתר באותן מילים אותן אמר גם על הבמה: "אנשים הם לא סך הממשלות שלהם. ולהופעה הזאת אין קשר למה שקורה מחוץ לקירות המועדון הזה". ומבחינתי זה ההישג האמיתי, לא רק להתענג בהופעה כקהל, אלא גם לגרום לאומן להתענג מאיתנו כקהל. ואת זה שום חרם לא יוכל לעצור.
411 אלבומים דירגתם השנה, בבחירות שלכם לאלבומי השנה של 2010. זה המון. המון, המון אלבומים. זה יותר אלבומים ממה שבן אדם אחד יכול לשמוע בשנה שלמה ועדיין לנהל חיי חברה בריאים.
ב-31 בדצמבר, יום שישי בערב תתפרסם כאן רשימת אלבומי השנה שלכם ל-2010, והיא תהיה חגיגית, משמחת ועמוסה בכל טוב. עד אז, בעודי מכין אותה, הנה שניים-שלושה-מאה-שבעים-ושישה אלבומים מסכנים, עצובים וזנוחים – שזכו מכם להצבעה אחת, בודדת וגלמודה. אפילו לא כוכבית (שפירושה, כזכור, אלבום בסט שבבסט). "סתם" הצבעה, על הדרך.
גם לאלבומים המיותמים האלה יש בית – והוא נמצא כאן. אז בתוך כל הסיכומים האלה, קחו לכם קצת זמן וכמה אוזניות (רצוי שתיים) והקליקו באקראי או מתוך סקרנות על כמה מהאלבומים הללו. אולי תמצאו אהבה חדשה, אולי תתנו צ'אנס נוסף למשהו שפספסתם או שמעתם בחצי אוזן. אחרי הכל, בן אדם אחד החשיב את האלבום שתקליקו עליו בין האלבומים שהוא הכי אהב השנה.
זיהיתם אלבום שבחרתם ברשימה? מגניב! אם כך, ייתכן ש:
א. הטעם שלכם כל כך מיוחד ומחודד, שרק אתם בחושיכם החדים קלטתם שמדובר כאן באלבום ענק.
ב. הטעם שלכם לא כל כך מחודד, ולא הצלחתם לשים לב שמדובר בסתם אלבום נחמד. כל השאר שמו לב, ולכן לא בחרו בו.
ג. הטעם שלכם מחורבן, מה פתאום בחרתם בסינדי לאופר?!
"The fear of getting stuck in a chimney is called santaclaustrophobia. I wrote that joke when I was eight, and it still holds up" – קונאן
לפני כמה חודשים נכנסתי לאוזן השלישית, וידידי המוכר עידו אמר לי שאני חייב לשמוע איזה שיר, שהוא שומע כבר כל היום. עידו ידוע באהבתו העזה לטום וייטס, לאוונגרד, למוזיקאים מהסבנטיז שרק הוא ועוד חמישה עשר אנשים בארץ מכירים, ולכן הופתעתי מאוד כשהוא שם לי את "As we enter", השיר שפותח את האלבום המשותף של Nas & Damian Marley. הבנתי לגמרי למה הוא התלהב – מדובר בשיר אדיר, שפותח אלבום משותף שלא מצליח להשתוות אליו. אבל איזה שיר, יא אללה! רק בהפרש של שערה הוא נשמט מסיכום שירי השנה של 2010 שפרסמתי כאן השבוע. אתמול פגשתי את פ'אנק סינטרה, סוג של אינצקלופדיה מוזיקלית מהלכת, ושאלתי אותו אם הוא שמע את האלבום הזה. בטח, הוא אמר לי, הם גנבו הכל מ-Mulatu Astatke, מוזיקאי אתיופי שנשלח בשנות השישים ללמוד קלידים באנגליה וחזר מאוהב בפ'אנק, ג'אז ומוזיקה לטינית. בשלב הזה האוזניים שלי כבר הזדקפו, ואמרתי לו בוא הנה, אתה חייב להשמיע לי. אז הוא השמיע לי את המקור לדגימה של נאס ומארלי, מה שכמובן שלח אותי מיד להוריד את האוסף של אסטטקה (שסומפל בכבדות גם על ידי K'naan, מוסיף מר סינטרה), שלגמרי עשה לי את היום. אח, נאנח גיא מול היוטיוב, כמה מוזיקה טובה יש בעולם. [מפ3]
אטמי אוזניים, הבלוג שתיעד, עורר, הגדיר וסיקר בשנתיים וחצי האחרונות סצינה רחבה מאוד של מוזיקת שוליים ישראלית, יוצא לפגרה בלתי מוגבלת, שאולי תיגמר ואולי לא. כל מי שקרא את "אטמי אוזניים" בתקופה בה פעל יודע כמה הבלוג היה חשוב ומשפיע בעולם האמיתי, ולא רק בקוראי ה-RSS ורשימת המועדפים שלנו. אני מאמין גדול בגורמים מאחדים, ואטמי אוזניים היה הגורם המאחד של ההתעוררות העצומה של המוזיקה העצמאית בארץ בשנים האחרונות. הוא לא היה אחד הגורמים להתעוררות, אבל הוא בלי שום ספק היה זרז עצום, שקידם אמנים וגישה, דחף, העיר והאיר, המליץ ולפעמים אפילו גם השמיץ, כשהיה צריך. הוא הפך לחלק כל כך בלתי נפרד מההתרחשות, שכמעט שכחתי שמדובר בבלוג שבא על חשבון זמנו הפנוי של נדב לזר. עכשיו נדב החליט, בהחלטה שאני מעודד מאוד מהיציע, להשקיע את הזמן הפנוי שלו בדברים אחרים, אני מנחש שרובם יהיה נגינה ויצירת מוזיקה, והבלוג נכנס להקפאה עמוקה. מעניין לראות איך ייראה היום שאחרי. ולמקרה שזו אכן פרידה – תודה ענקית ומעומק הלב, נדב, על הבלוג הנפלא הזה, ובכלל, על הכל (וגם על כך שהצטרפת למשפחת העונג. תבוא בחגים). [עברית]
מרי כריסטמס, הו הו הו! ולכבוד חג המולד המשוקץ הזה של הגויים טפו יימח שמם, מתנה! האחים רמירז, צדיקים נוצריים אוהבי ישו ידועים, חוגגים את חג המולד של מושיענו ב-EP חדש בן שישה מזמורי כריסטמס כשרים וחגיגיים. העמידו את האשוח, שלפו את קלישאת חג המולד החביבה עליכם והדליקו את המה-שזה-לא-יהיה-שמדליקים-הנוצרים, והורידו לכם עותק חינמי במתנה, מתנת האחים ומשפחתם המורחבת. ומה באריזת החג המנצנצת? השירים הבאים:
1. Jingle bells
2. Rudolph the red nose reindeer
3. Santa Claus is coming to town
4. I want a hippopotamuns for Christmas
5. Let it snow
6. Silent night
לספי, איתן ועוזי מצטרפים הפעם כשחקני חיזוק האולסטארז שלומי אלון (סקסופונים ובונגוס בשיר 5), עודד מאיר (טרומבון בשיר 5) ויונדב הלוי מהתפוחים (פעמונים בשיר 1). תיהנו, הו, הו, הו! [זיפ. עוד רמירז בהמשך]
קפטן ביפהארט הלך השבוע לעולמו. שרון קנטור כתבה נהדר בוואלה ("עבור רבים ביפהארט היה ההוא שעבד עם זאפה. אני למדתי לאהוב את זאפה דרך הקפטן. זאפה היה גאון מוכח, ביפהארט היה כלב בעל שלוש רגליים שעושה מון-ווק"), וב-WMFU פרסמו שוב את 10 הדברות של ביפהארט לנגינה בגיטרה. [עברית; אנגלית]
קפצו להגיד שלום לשכן חדש בשכונה המצטופפת של בלוגי מוזיקה בעברית: שומר רוק של אלעד. כמשתמע משמו, שומר רוק יעסוק בעיקר ברוק לסוגיו הרבים והמסתעפים. בימים הספורים שבהם הוא פועל, הספיק אלעד להעלות פוסטים על פרל ג'ם (עשרים שנה ל-Ten), אלבומי השנה שלו, תגלית מעניינת ועוד המלצות. קפצו אם אין לכם אלרגיה לגיטרות. [עברית]
אם פספסתם, שכחתם או סתם לא שמתם לב (עקבו אחר ראש הבאר השמאלי של האתר) – שירי השנה של עונג שבת 2010 עלו לאוויר – מדובר בסיכום אישי שלי פלוס אוסף להורדה, של כמה מהשירים שעשו לי את השנה הזו ליפה ומעניינת הרבה יותר. הבחירות שלכם – הופעה ואלבומים – תגענה ממש בימים הקרובים. [עברית]
קותימן לקח את אחד הקטעים הקלאסיים של האחים רמירז, והוסיף משלו על ההקלטה והווידאו המקוריים. התוצאה היא לגמרי קותי רמירז. [וידאו בפייסבוק]
אוף, איזו שנה של הופעות הייתה לנו. 
לפני כמה חודשים נכנסתי לאוזן השלישית, וידידי המוכר עידו אמר לי שאני חייב לשמוע איזה שיר, שהוא שומע כבר כל היום. עידו ידוע באהבתו העזה לטום וייטס, לאוונגרד, למוזיקאים מהסבנטיז שרק הוא ועוד חמישה עשר אנשים בארץ מכירים, ולכן הופתעתי מאוד כשהוא שם לי את "
