"האמת? לא שנה מדהימה" (המדרג ניר)

אם להודות על האמת, ככה חשבתי גם אני חלקים גדולים של השנה, אבל לא באשמת השנה, ובטח לא באשמת המוזיקה – אלא באשמתי. זו הייתה שנה קשה מאוד עבורי, בכל מה שנוגע למוזיקה חדשה. 9 חודשים מתוך השנה הייתי טרוד בעבודה אינטנסיבית שפשוט לא השאירה לי את הפנאי הרגיל לשמוע את כמויות המוזיקה החדשה שאני רגיל לשמוע, ובטח לא להקדיש להן את תשומת הלב וההאזנה הראויה. כך חלפו לידי אלבומים נפלאים, לפעמים יצירות פאר ומופת, שרק עכשיו אני פתאום מעכל אותן. החל מ-M. Ward האחרון, עבור ב-XX וכלה באלביס פרקינס, לורה וירס ודבנדרה בנהארט. כולם הוציאו אלבומים שחלפו ליד אוזניי במהלך השנה בלי להשאיר רושם, ורק עכשיו, כשאני מקדיש להם את האוזניים והלב, אני פתאום מתאהב.

תמיד טענתי שאת השנה הנגמרת צריך לסכם בעוד שנה לפחות. רק כך נספיק להאזין באמת, להשלים חוסרים, לחפור במעמקים. השנה הזו, כך אני מבין עכשיו, מתחילה להיפתח לפניי רק עכשיו. אבל אתם, מצביעים יקרים, כבר חפרתם בה בהנאה רבה, והצבעתם ליותר מ-300 אלבומים שונים שיצאו ב-12 החודשים שחלפו. ולפי התגובות שלכם, הבחירות הנלהבות וההערות בשוליהן, אפשר לדעת בבירור שהשנה אולי לא היה אירוע מוזיקלי מרכזי (כמו רדיוהד לפני שנתיים או פורטיסהד ו-MGMT בשנה שעברה), אבל זו בהחלט לא הייתה שנה מאכזבת. להיפך. רוצים הוכחה? הנה 49 כאלו, לפי בחירתכם, ממקום 49 ועד המקום הראשון והחגיגי. שנה טובה!!!

"שנה מעולה במוזיקה!" (המדרג דן)

יש גם שידור ברדיו!
ביום שבת הזה, 2 בינואר, ב-20:00, אשמיע ואדבר עם מיכל ישראלי על אלבומי השנה שלכם (ווהו!), וגם שלי ושלה. זה יקרה ברדיו תל אביב, 102FM, בתכנית "מחוץ לקופסה", שטעמה המוזיקלי משיק למדי למצעד הזה גם בשאר ימות השנה. אז רשמו ביומן – שבת הזאת, 20:00 עד 22:00, רדיו תל אביב. מבטיח לייצג אתכם בכבוד (יחסי)!

יש גם פרסים!
כבכל שנה, שלושה מדרגים יזכו בדיסקים מצוינים מהשנה החולפת (הפעם – גם ישראלים מצוינים, כמו האחים רמירז, עמית ארז ורועי ריק), כולם מתנת חברת High Fidelity כפרה עליהם. את שמות הזוכים תמצאו בסוף, אבל יש דברים חשובים יותר קודם. בואו נתחיל.

סיכומי השנים הקודמות של עונג שבת:
2009: הופעת השנה של קוראי עונג שבת
2009: האלבומים המיותמים
2009: שירי העונג של השנה
2008: אלבומי השנה של קוראי העונג שבת
2008: האלבומים המיותמים
2007: אלבומי השנה של קוראי העונג שבת
2007: האלבומים המיותמים
2006: שירי השנה – חלק א', חלק ב'

זה היה קודם. ועכשיו…

במקום ה-50 יש תיקו מרגיז ממש בין כמה אלבומים, אז נתחיל הפעם ישר מהמקום ה-49.
49. Mos def – The ecstatic
כותבת מיכל: "היפ הופ אינטיליגנטי הוא ללא ספק הקאפ אוף קופי שלי. מוס דף, בניגוד להרבה מאוד ראפרים, הוא פשוט דמות חביבה, שלא לדבר על שחקן מקסים. Quiet dog bite hard היה נכנס בקלות לרשימת עשרת השירים של השנה, אם היתה כזאת".
48. Metric – Fantasies
הקנדים חוזרים במה שהוא כנראה האלבום הכי טוב שלהם, או לפחות הסוחף והמקפיץ ביותר שלהם. הגיע הזמן שיגיעו לאיזה ביקור קטן בבארבי, באמת, והאלבום הזה הוא הזדמנות טובה מאין כמוה. ואמילי היינס, טוב, אני לא צריך לספר לכם על אמילי היינס, נכון?
47. Built to spill – There is no enemy
"לא מושלם, לא אחיד, אבל אלבום מעולה", מסתפק רונן. בשביל גיבורי האינדי רוק, הלהקה שבלעדיה לא היו לנו דת' קאב פור קיוטי מצד אחד או ?Why מצד שני, גם אלבום בינוני הוא אלבום גדול.
46. Kings of Convenience – Declaration Of Dependence
טוב, זו כנראה סטייה שלי לא להתלהב מהקינגז, שעושים מוזיקה נעימה מאוד אבל גם משעממת מאוד. מצד שני, אני אוהב את לורה גיבסון, ואפשר להגיד עליה אותו הדבר, אז אשתוק. אלה מכם שבחרו במלכי הנוחיות שתקו גם הם, ולכן אין לי הרבה מה להוסיף כרגע.
45. Leonard Cohen – Live in London
מן הסתם, אלמלא הופיע השנה בארץ (וקטף את המקום השני המכובד במצעד הופעות השנה שלנו), אלבום ההופעה של לאונרד כהן בלונדון כנראה לא היה מופיע כאן. מצד שני, לך תדע. איצטדיון רמת גן או לא, לאונרד כהן הוא עדיין לאונרד פאקינג כהן, וסיבוב ההופעות העולמי שלו היה אולי האירוע המוזיקלי הגדול של השנה, ובהחלט המופע שזכה למספר הצופים הרב ביותר ב-2009. חייבים איזו מזכרת.
44. The Maccabees – Wall Of Arms
"האייפוד לא יכול לטעות: מדובר באלבום החרוש ביותר במערכת שלי השנה", כותב המדרג רעי. "'No Kind Words' מעיף אותי רחוק יותר בכל פעם. 'Young Lions' עדיין מרגש אחרי מאות השמעות".
43. Monsters of Folk – Monsters of Folk
האמת? אני עדיין מופתע לראות כאן את האלבום הזה, של הסופרגרופ שכוללת את קונור אוברסט (Bright eyes), ג'ים ג'יימס (My morning jacket), מאט וורד (M. Ward) ומייק מוגיס (ברייט אייז ושאר ירקות). אני מופתע כי חשבתי שזהו קונצנזוס שהאלבום הזה מפוספס נורא, שארבעת הכשרונות הענקיים האלה נפגשו באמצע הדרך במקום לנסות לעשות משהו מעניין. הביצוע של אוברסט ו-וורד ל-"Handle me with care" באלבום של ג'ני לואיס הבהיר שהם נורא רוצים להיות ה-Traveling wilburys. באלבום החדש הזה הם ניסו, אבל לא ממש הצליחו. מצד שני, מספיק קוראים כאן אהבו את האלבום הזה, אז מה אני כבר מבין.
42. The Pains of Being Pure at Heart – The Pains of Being Pure at Heart
"נפרגן כי זה היה אלבום ממש חמוד עם כמה שירים קאצ'ים שמאוד הזכיר לי כמה אני אוהב שוגייז", מסכם עידו שחם את דעת חבריו להצבעה. כשהאלבום הזה יצא הוא עשה הרבה מאוד רעש, וחשבתי שהרעש יימשך עד סוף השנה. אבל כפי שנראה בהמשך, הגיעו כמה אלבומים אחרים שהשאירו אותו בצד הדרך, או לפחות במקום 42. עוד שוגייז, מיד.
41. The Horrors – Primary Colours
כותב לנו נמרוד המלומד מטאפאס וטאפאס: "אומרים שאי אפשר לעשות רושם ראשוני פעמיים, ולכן טוב שאת ה-Horrors שמעתי רק באלבומם השני. אחרי אלבום ראשון, שעד כמה ששמעתי נקטל כנראה בצדק, הלהקה הזאת עשתה קפיצת מדרגה אדירה והוציאה את אלבום השוגייז של השנה שמאז לא מפסיק להתנגן אצלי. התעלמו מהתסרוקות המגוחכות והאזינו למוזיקה".

40. Patrick Watson – Wooden Arms
עוד אלבום שפספסתי בצד הדרך ודורש האזנה דרוכה ומרוכזת מצידי. האלבום הקודם שלו, Close to paradise, היה אחד מאלבומי השנה שלי ב-2007. "הפעם זה אפילו קרוב יותר לגן עדן מאשר בפעם הקודמת", כותב Uncle Joe, ושולח אותי להשתכשכות נוספת בקול השמיימי של פטריק ווטסון.
39. St Vincent – Actor
"האלבום החדש של סנט וינסנט לא זכה לכל כך הרבה תהודת בלוגים כמו הקודם. אולי זה בגלל שאנני קלארק מספקת את אותה הסחורה כמו באלבום הראשון. אבל לי אין בעיה עם זה; המוסיקה שלה כ"כ ייחודית, מתוחכמת, מושקעת, מאתגרת. המילים שלה מעוררות מחשבה, העיבודים שלה מוקפדים. הקול שלה רך ועדין אך הגיטרה שלה אגרסיבית, והיא משלבת בינהם בהצלחה מפתיעה. קניתי", קנתה תומג'י.
38. Them Crooked Vultures – Them Crooked Vultures
סופרגרופ שנייה באותו מצעד! שככה יהיה לי טוב. "תודה סנטה קלאוס אבל לא הייתי כ-ז-ה ילד טוב השנה! רוק מטונף כמו שצריך", מודה רונן. "הסופרגרופ הגאוני בהנהגת ג'וש הום הוציא את האלבום הזה רק ממש לאחרונה אבל הציפייה שלי לאלבום הזה הייתה בשמיים", כותב אמיר, "כבר מהרגע שהודיעו על הלהקה הזו חיכיתי שישחררו כבר שירים, וכשגיליתי שהאלבום שלהם יוצא השנה חיכיתי כמו מטורף. הציפייה השתלמה – האלבום הזה פשוט מצויין, ונשמע כמו אלבום של קווינס אוף דה סטון אייג' אם הוא היה מנוגן על ידי חברי לד זפלין. וזה לא פחות ממדהים."
37. Bill Callahan – Sometimes I wish we were an eagle
"אלבום מקסים. למרבה הכנות, הייתי שקועה חודשים שלמים בנואה אנד דה ווייל ולא הספקתי להעניק תשומת לב לאלבום של ביל קלהאן כמו שמגיע לאלבום של ביל קלהאן, אבל זה ביל אפטר אול… He's my man". אני לא בטוח שג'ואנה ניוסם (שמאז נפרדה ממנו ובחרה באנדי סמברג) תאהב את דברייך, קרן, אבל את צודקת. אין גבר כביל קלהאן. אני עצמי כתבתי על קלהאן בשירי השנה שלי "קלהאן, שנודע בעבר כ-Smog, ניחן ביכולת ביקוע מעטה האשליות של העולם, וכותב על הדברים עצמם, כמו שהם", ועמרי רוזן מקנא בו בנענע.
36. Dinosaur Jr. – Farm
"ברוך עושה רעשים, ברוך מחייה דיסטורשנים", מודה עידו כהן לאל החורך שבשמיים, ג'יי מסקיס. בין כל הבלגן של פיית' נו מור ו-MGMT כמעט שכחנו שהשלישייה הכבירה הזו נתנה באמ-אמא של הראש שלנו בגני התערוכה, עם שירים מהאלבום הזה ואחרים. אני חושב. כרגיל אצל דינוזאור ג'וניור, קשה היה להבחין באמת מה שומעים, אבל אחחחח, כמה אני אוהב לראות אותם בהופעה, ואיזה כיף לראות אותם שנתיים ברצף בישראל. תחזרו מתי שתרצו.
35. Sonic youth – The eternal
כותב אבי: "סוניק יות' היו בתקופה די פושרת. האלבום הקודם שהוציאו היה הגרוע ביותר ב-27 השנים בהן הם פעילים. קלישאתי, עייף. ופתאום הם מוציאים את האלבום הזה. סיום החוזה עם דיוויד גפן וחזרה ללייבל עצמאי הם ההפתעה הכי קטנה בו. עם צירוף מארק איבולד ופרידה מג'ים אורורק, הם נטענו באנרגיות חדשות. כמות מפתיעה של דואטים, ג'אמים מחשמלים. השיר הסוגר הוא לא רק המרגש ביותר שלהם מזה שנים, הוא בקלות נכנס לרשימת 15 הגדולים שלהם".
34. Sunset Rubdown – Dragonslayer
"הקנדים חוזרים במה שהוא כנראה האלבום הכי טוב שלהם"? כתבתי את זה כבר על מטריק, אבל אלוהים יודע שזה נכון גם כאן, 14 מקומות גבוה יותר. ספנסר קרוג הוא גאון מהסוג שאני יכול ליהנות ממנו רק במנות קטנות בכל פעם, אבל הוא גאון none the less.
33. Dave Matthews Band – Big Whiskey & The Groogrux King
אני חייב להודות שאני קצת מבולבל. מימיי לא חשבתי שאלבום של דייב מת'יוס בנד, ועוד אלבום עם שם כזה מוזר, ידורג כל כך גבוה במצעד של העונג. למען האמת, בכלל לא ידעתי שהוא יצא! אבל מסתבר שב-88FM התלבשו עליו חזק, וזה הספיק. לא שמעתי ולו שיר אחד מכאן, אז לצערי אין לי מה להוסיף, ואף אחד מבוחריו לא טרח להתפייט אודותיו. מסתורין.
32. PJ Harvey & John Parish – A Woman A Man Walked By
אין מה לעשות, בלי פי-ג'יי הארווי זה פשוט לא מצעד של העונג. "Black hearted love" הוא כנראה ריף הגיטרה החשמלית האהוב עליי ב-2009. "אני לא מעריץ ותיק של PJ. רוק וכו'. אבל בכל זאת יש לה קסם, וכשהיא לא מכסחת את הגיטרה אני פנוי לגמרי להאזין לה. ולה תמיד היה מה להגיד…", כותב בונד, ג'יימס בונד – ואני חולק עליו. זה נכון, תמיד יש לה מה להגיד ותמיד יש בה קסם, אבל דווקא כשהיא מניפה את הגיטרה אני קשוב הרבה יותר.
31. Lily Allen – It's Not Me, It's You
רגע לפני שאנחנו נכנסים לשלושים הגדולים, נסיכת בריטניה החדשה קופצת לבקר. "למה אני אוהב את האלבום הזה כל כך?", שואל עידו ועונהמיד: "כי הוא סיפור מושלם. כי הוא מיצוי חייה של לילי, כולל ההצלחה המפתיעה, מערכת היחסים עם אד סימונס וסופה המריר, ההיריון וההפלה, הדיכאון וההשלמה. מעטים האלבומים ששמעתי שהצליחו להכיל, ואני מתכוון למילה "להכיל" במלוא מובן המילה, כל כך הרבה". ורעי מסביר בקלילות: "תצוגת עילית של שירי פופ מהוקצעים ומלוטשים עד כאב, מילים שלא נותנות הנחות לאף אחד ומסך עשן כבד של תמימות. אלבום פופ מושלם, תופין נוצץ ומתקתק, המוגש אחר כבוד באריזת צלופן מרהיבה. איזה כיף!".

ועכשיו – טם טם טאאאאאאםםםםםם – שלושים הגדולים! (אקו, אקו, אקו!)

"חסד נעורים וכו'". כך, בחסכנות, נימקה הקוראת יוליה את הבחירה שלה. אבל חסד נעורים לבדו לא היה מביא את Far של רג'ינה ספקטור למקום השלושים. בשביל זה יש שירים מעולים כמו "Laughing with". בשביל זה צריך להיות גיבורת הפסנתר של שנות האלפיים (מה שטורי איימוס הייתה בעשור הקודם). בשביל זה צריך את הקול המצמרר הזה שהיא עושה כשהיא נוסקת גבוה באמצע שורה. בשביל זה יש את הקסם הספקטורי המפורסם, שאין לדנה או דניאלה אבל יש לרג'ינה. זה הספקטור האמיתי. תשאלו את פיל.
[audio:http://dukeofstraw.com/09/RS.mp3]
להאזנה: "Folding chair" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

"ככל הנראה שירת הברבור של כל תנועה האינטרפול של הפוסט-פוסט-Pאנק מעריצי איאן קרטיס וג'וי דיוויז'ן", פוסק עידו שחם, "אבל אחרי ששמתי את הציניות בצד גיליתי שיש להם חומר ממש קאצ'י שלא לדבר על ההפקה הסופר דופר מושחזת של ג'ון לקי". וחובצי מוסיף: "לקח לי קצת זמן להכניס אותם לאוזן שלי, אבל ברגע שזה קרה הם נשארו שם. המנוני רוק מעולים אחד-אחד. הם להקה שמסוגלת, עם הניווט הנכון, להיות הארקטיק מאנקיז הבאים".
[audio:http://rraurl.com/media/musica/bbc09/01-white_lies-to_lose_my_life.mp3]
להאזנה: "To lose my life" | אתר בית | שמעו משהו | קנו! (זול בטירוף!)

זה נחמד כשמסכימים איתי מדי פעם, וניצן שדמי כותב: "אני די מסכים עם מה שכתבת בעבר ובעונג האחרון, שמיסטר אי הכי טוב כשהוא עצוב, אבל עדין זה אילז – אני לא יכול להיות אדיש". אלבום הבערך-קונספט של האילז הפך את מארק אוורט לאיש זאב, ואף כי אני באמת אוהב את האילז פחות כשהם נותנים בראש (או נושכים בצוואר), אז כמו שאמר ניצן – זה עדיין האילז. הנה דוגמה לשיר רגוע ומוצלח יותר משאר האלבום.
[audio:http://takethesongsandrun.files.wordpress.com/2009/12/02-that-look-you-give-that-guy.mp3]
להאזנה: "The look you give that guy" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

ובניגוד לאילז, שאני אוהב אך לא את האלבום הזה שלהם, את פרנץ פרדיננד אף פעם לא באמת חיבבתי – עד שהגיע Tonight. אולי זה מפני שסוף סוף הם עומדים לבד, ולא כחלק מתנועה ששוטפת את כל הבלוגים ותחנות האינדי בארה"ב, ואולי הם פשוט התבגרו. כך או כך, Tonight הוא לטעמי האלבום הכי טוב שלהם, למרות ואולי דווקא מפני שהוא לא פרנץ פרדיננדי "קלאסי".
[audio:http://www.stereojealousy.com/wp-content/uploads/2009/12/10-Lucid-Dreams.mp3]
להאזנה: "Lucid dreams" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

"עוד לפני שהספקנו להתאושש מ-MGMT וכבר יש חיקוי, אבל הוא כ"כ מוצלח שכמעט לא מרגישים בהבדל", כותב הדוד ג'ו, ועידו כהן מוסיף "Passion Pit מציגים שילוב סקסי ומקפיץ של אינדי ואלקטרו פופ מובהק. כמו לחזור למסיבות כיתה ביסודי. אני די בטוח שאם MGMT ו-Hot Chip היו מזדיינים, הילדים שהיו נולדים להם היו נשמעים כמו Passion Pit". יותר מסך השפעותיהם?
[audio:http://downloads.betterpropaganda.com/music/Passion_Pit-Little_Secrets_128.mp3]
להאזנה: "Little secrets" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

כשהאלבום הזה יצא בינואר כתבתי עליו ביקורת שאני גאה בה עד היום. 12 חודשים מאוחר יותר, כמעט שכחתי שהוא קיים, וחבל. מדובר באלבום יפהפה. הוא אולי לא האלבום הכי גדול של אנטוני, אבל אנטוני עצמו מספיק גדול בעצמו, כך שהוא מצליח לגמד הרבה מאוד אלבומים אחרים שיצאו השנה. "אני אוהב את זה שאם מסתכלים על ההתקדמות של הלהקה הזו", כותב אבישי, "רואים את אותו האנתוני מתובל כל פעם קצת שונה. עכשיו קיבלנו אותו מאוד אורגני, עם תזמורים עדינים וחלומיים, ובאמת שאי אפשר להשאר אדיש לשיר (וקליפ!) 'האפילפסיה היא ריקוד'".
[audio:http://www.poptartssucktoasted.com/Best%20Albums%20%2709/Albums%20%2709%20%2321-30/06%20Another%20world.mp3]
להאזנה: "Another world" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

תמר אפק? אה לא, זו אליסון מוסהארט. תאהבו או תשנאו אותו, על ג'ק וייט לפחות אפשר לסמוך. בזמן שאנחנו מחכים לעוד אלבום מאוקרביל ריבר או רדיוהד, וייט דואג לפלוט לאוויר העולם לפחות אלבום בשנה, הפעם על תקן המתופף של אליסון מוסהארט מ-The Kills. ובאמת שאני לא צריך להכביר על האלבום הזה מילים כשמיכל כותבת עליו כך: "כשהאלבום הזה יצא, הוא היה בדיוק מה שרציתי ולא ידעתי שאני רוצה. ממש כמו one night stand, האלבום הזה גחמתי, מלוכלך, מיוזע ומענג, ואחריו מרגישים צורך עז במקלחת". Whew!
[audio:http://www.suckapants.com/Music/TheDeadWeather-TreatMeLikeYourMother.mp3]
להאזנה: "Treat me like your mother" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

ווהו! רבים מאלבומי השנה האישיים שלי (דיוויד באזאן, קלם סנייד, מגנוליה אלקטריק קומפני, קורסיב) דורגו כל כך נמוך שהם אפילו לא במצעד הזה (אחרים, לעומת זאת, מדורגים גבוה הרבה יותר!) – לכן אני כל כך מאושר לראות כאן, ממש בתוך המצעד, אלבום שעשה לי את השנה. לא הכרתי את הדירטי פרוג'קטורז קודם לכן, ואת הכרתם אני חייב לאוסף האדיר Dark was the night, שנפתח עם שיר שלהם (יחד עם דיוויד ברן!). הדירטי פרוג'קטורז זוויתיים, מתחכמים ועבור חלק גדול מהחברים שלי, בלתי נסבלים ("למה הם לא פשוט שרים את השיר?!"). והם באמת יכולים להיות מעצבנים, אלמלא ההרמוניות הנפלאות שמחברות את הכל ביחד, אלמלא היצירתיות שפשוט נשפכת מכל פינה בשירים רבי הפינות האלה, אלמלא התחושה הבלתי רצונית שפשוט חייבים לזוז עם השירים האלה, גם אם לא יודעים איך לרקוד אותם. זה ז'אנר שמורכב מגזירי ז'אנרים אחרים. הנה קצת רוק, קצת רגאיי, קמצוץ שירי ילדים, בזוק מעל הכל מקצבים מאלקטרוניקה או ממוזיקה אפריקאית, רגע, יש לי פה שתי כפות Fאנק, ברייק של Pאנק, ותקראו לזה איך שתרצו. אני קורא לזה תענוג.
[audio:http://causeequalstime.com/musique/01-cannibal%20resource.mp3]
להאזנה: "Cannibal resource" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

בעוד הסטרוקס מככבים במצעדי עשור, מר קזבלנקס הצעיר יוצא לדרך חדשה ומעניינת הרבה יותר. "פיטר פן של המאה העשרים ואחת. אין כתר אחר בו ניתן להכתיר את ג'וליאן קזבלנקס שלא יהיה יותר מוצדק. הבחור שבז ומפחד מהזקנה, משתמש בקולו הכובש כדי לבשר לנו שאנחנו במרוץ נגד הזמן, והזמן כרגע מנצח…", כותב יפה עידו כהן, ומיכל כתבה בבלוגה: " שמונה שירים מושלמים, משהו בין רוקנ'רול למוזיקה אלקטרונית מהאייטיז, שמצד אחד גורמים לי להתגעגע לסטרוקס ומצד שני מבהירים לי שיש סיכוי שזמנם עבר".
[audio:http://superstarninja.com/wp-content/uploads/2009/12/02%20Left%20&%20Right%20In%20The%20Dark.mp3]
להאזנה: "Left and right in the dark" | אתר בית | שמעו משהו | קנו! (זול בטירוף!)

היש דבר טוב מאמנים מעולים שמשתבחים? אחרי Silent Shout, שהיה אחד מאלבומי השנה שלי (ולא רק שלי) ב-2006, יוצאת מחצית מהצמד לקריירת סולו שעשויה להיות מעניינת יותר מהמקור. "קארין דרייג'ר אנדרסון – אהבתי אותה כחצי מ-The Knife, אבל אני אוהב אותה עשרות מונים בקריירת הסולו שלה", כותב נמרוד מטאפאס וטאפאס, "הקול שלה מכשף, מהפנט ומרגש אותי – אלבום השנה בלי שמץ של תחרות".
[audio:http://tapasntapas.com/wp-content/uploads/2009/03/Fever_Ray-When_I_Grow_Up.mp3]
להאזנה: "When I grow up" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

את עשרים הגדולים שלנו פותחת "היוצרת הנשית שהכי הדליקה אותי מזה שנים", כדברי עידו שחם, באט פור לאשס. למרבה הצער, לא הספקתי עדיין לשמוע את האלבום הזה (למרות הפצרות חוזרות ונשנות מחברים), ומלבד עידו לא כתבתם עליו כלום. פשוט אניח שהוא טוב, ואלך לשמוע שיר לדוגמה. לי היא עדיין נשמעת כמו גירסת שנות האלפיים של קייט בוש (וזו מחמאה. אני חושב).
[audio:http://musicforants.com/assets/09albums/01%20Glass.mp3]
להאזנה: "Glass" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

"אולי אין לו את החדשנות של Lost Souls , אבל הוא נשמע מלא ושלם יותר. הסאונד עשיר אך עדיין מהודק, כשכל צליל יושב טוב טוב במקום. מהאלקטרוניקה המרעננת של Jetstream ועד הסוף המרגש והנוגע של Lifelines – פשוט יצירה נהדרת. לא הפסיק להתנגן אצלי", כותב עופר שדמי, שבכלל לא דירג את המצעד שלנו, אבל אתם לא כתבתם כלום על האלבום הזה אז גנבתי מהמצעד של מוזיקהנטו.
[audio:http://www.digitalwell.washington.edu/dw/1/51/68/6862b3cb-375f-45e0-b66d-99ec4a9ed066.mp3]
להאזנה: "Jetstream" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

הולי שמולי, יוני, עשית זאת שוב! במהלך מבריק, ומיד אחרי ההופעה המצוינת כאן בבארבי, השלימו ?Why את המעבר ההדרגתי שלהם ממשהו-שקשה-להגדיר ונשען על היפ-הופ ומקצבים למשהו-שקשה-להגדיר ונשען על מלודיה. אלה ממש שירים. לא מונולוגים, מבריקים ככל שיהיו, אלא כמעט בית-פזמון. אבל האם הוולפים נפלו למלכודת הפופ? הו לא, ממש לא. הם רק מנצלים את הפורמט הזה כדי להמשיך ולפלוט לאוויר העולם שירים טובים ויצירתיים יותר מכמעט כל אחד אחר, רק בתלבושת חדשה.
[audio:http://www.opendrive.com/files/5889071_MoKEK_0451/09%20This%20Blackest%20Purse.mp3]
להאזנה: "This blackest purse" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

אני מודה, שני האלבומים האחרונים של מיוז הם קצת יותר מדי בשבילי. יותר מדי גדולים, יותר מדי גרנדיוזיים, והרבה יותר מדי אייטיז. אני מעדיף אותם רזים יותר ואוריג'ין-אוף-סימטרי יותר. אדר לא מסכימה איתי: "מלבד העובדה שהאלבום החדש של הלהקה האגדתית והמדהימה הזאת הוא נפלא לא פחות מהאלבומים הקודמים, יש בו דבר אחד שמבדיל אותו מכל השאר: הבחירה של הנושא. מת'יו כנראה חובב ג'ורג' אורוול גדול מאוד כדי להקדיש אלבום שלם לרומן "1984". ניתן לראות שבכל שיר ושיר מת'יו מדבר על העולם הדיסטופי שאורוול המציא ובעיניי זה נפלא. זה כמו לבקש מהבמאי האהוב עליך לביים את הספר האהוב עליך". ותומג'י מאופקת הרבה יותר: "אז הם לא מחדשים כלום, אז מה? זה עדיין כיף.
אפשר לסמוך על מתיו בלאמי שיערבב אלבום קונספט אפוקליפטי ל1984 עם סימפוניית רוק בשלושה חלקים, ויפזר למעלה קורט נוקטורן של שופן ואופרה צרפתית. למה לא?". תכל'ס, למה לא?
[audio:http://www.dinlemeparki.com/Sample%20Tracks/Muse%20-%20Exogenesis%20Symphony%20Part%20I%20(Overture).mp3]
להאזנה: "Exogenesis: Symphony part I (Overture)" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

אביב גדג' הוציא השנה אלבום שמשתווה ל, אם לא עולה על, האלבום הטוב ביותר של אלג'יר. הייתכן שג'ייסון לייטל עשה משהו דומה? אלבום הבכורה שלו כאמן סולו הוא אמנם לא יצירת מופת גאונית כמו The sophtware slump, אבל הוא כל כך טוב, שהוא מתעלה על כל שאר האלבומים של גראנדדי. בדיוק כמו במקרה גדג', לייטל הבהיר בסולו שלו שה"סאונד של גראנדדי" זה הוא, ושעם כל הכבוד לחבריו המוכשרים ללהקה, גם לקסם הוא אחראי. כשיצא האלבום הזה, כנראה אלבום השנה שלי, כתבתי כאן "ג'ייסון ליטל מאט את מהלך הזמן. כשהשירים שלו מתנגנים אני הולך כמו האנשים בקליפ החדש והיפהפה של "I am lost", מתבונן באנשים שסביבי כאילו אני בלתי נראה, חוקר אותם במבטי, חורץ לאורכם חריצים ומחטט. האלבום החדש של ג'ייסון ליטל הוא שיר שלם, וכל שיר בו הוא שורה. האלבום הזה הוא כפתור ההשתקה לכל העולם שמחוץ לאוזניות. הוא עוצם את האוזניים לחוץ ופוקח את העיניים חזק. האור נראה אחרת, ומזווית מעט שונה של הראש אפשר לראות פתאום את הסדקים נפערים מחד, את הפרחים נפתחים מאידך, כשבסופו של כל יום אתה תמיד מתגלגל הביתה לבד. האלבום הזה מחדד ומצלצל (הופך צלול יותר ורם יותר) את המציאות. והוא מחבק, והוא שורף בפצעים כמו מלח, והוא כולו שיר שלם, שיר שאני לא מפסיק לשמוע".
[audio:http://loftandlost.files.wordpress.com/2009/12/09-rollin-home-alone.mp3]
להאזנה: "Rollin' home alone" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

תיקו? מה פתאום תיקו עכשיו?! זה לא רצוי אבל זה קורה, אין מה לעשות, ופיניקס פגשו את XX באמצע (תעלת למאנש?) עם אותו ניקוד בדיוק. לי זה לא משנה – את ה-XX אני אוהב ואת פיניקס לא כל כך. הם כיפיים, בהחלט, אבל לא משהו שלא שמענו קודם (זה לא הפריע להם לצעוד בראש מצעדים רבים ברחבי הרשת). למעשה, אני נוטה להסכים עם הרשימה המצחיקה של סטריאוטיפים-לפי-אלבומי-השנה, שמייחסים למי שבחר את פיניקס לאלבום השנה שלו את התואר "אנשים שלא שומעים מוזיקה אחרת". אפילו בונד, ג'יימס בונד שהצביע אצלנו לאלבום הזה כתב עליו "כבר אמרתי שאני חובב אלקטרוניקה? כבר אמרתי שלא יצא לי לשמוע הרבה אלבומים חדשים? את פיניקס כן שמעתי, והם עושים אלקטרוניקה, והם אחלה". נראה שזה מספיק.
[audio:http://www.post-rockist.com/audio/phoenix-lisztomania.mp3]
להאזנה: "Lisztomania" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

[תיקו עם פיניקס] אח, The XX. ממתק סוף השנה שלי. קינוח. חבר שלי שמטייל עכשיו בהודו פגש בחורה מלונדון שלמדה איתם בתיכון, והייתה בשוק שהוא מכיר אותם בכלל. אבל הם בהחלט הגיעו גם לכאן. "ילדים חרמנים שעושים מוזיקה מחרמנת עם MPC500 AKAI", מתמצת נהדר רוי רגב, ושמוליק כץ חותך: "הייפ, שמייפ, אינדי, שמינדי, תופעה, מגפה, ילדים, אמנים. מעניין לי ת'תחת. עושה לי טוב ו-100% הצלחה במדד הטרמפיסט המזדמן באותו ששואל 'מי זה?'".
[audio:http://www.undomondo.com/alarm/the_xx–shelter.mp3]
להאזנה: "Shelter" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

כותב אביב: "בזכות האומץ להוציא אלבום קונספט, שמספר סיפור דרמטי, בתקופה שבה המושג 'אלבום' הולך ונעלם (לצערי) והשיר הבודד מקבל מקום רב יותר. בזכות הרגש שמועבר מכל שיר בהתאם לעלילה. בזכות מילים חדות, ובזכות שורה מוזרה ונהדרת כמו "The prettiest whistles won’t wrestle the thistles undone" שעד היום אני מפרש אותה בכל פעם בצורה אחרת…"
[audio:http://www.box.net/shared/static/uk7n03ptl6.mp3]
להאזנה: "The rake's song" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

"ווילקו האלבום, ווילקו השיר, ווילקו הלהקה המיוחדת שגיליתי מחדש דרך האלבום הזה", חוגגת אדר את חזרתם של וילקו לשורשים והתרחקותם המוחלטת מהניסיוניות היחסית של תחילת העשור. בפיצ'פורק היטיבו להדביק לאלבום הזה את הז'אנר המומצא "Dad rock" – וזה הולם. זה רוק, בהחלט, אבל כזה שגם אבא ישמע באוטו בכיף. למרות קשיי הראשונים איתו, אי אפשר שלא לאהוב את האלבום הזה, פשוט כי אלה וילקו. וזה ג'ף טווידי. וזה אלבום כייפי כייפי כייפי, ובא לי להוריד את הגג מהמכונית ולנסוע בכבישי הארץ הכפריים עם האלבום הזה בפול ווליום. ואף אחד לא עושה את זה כמוהם, גם כשלדעתי הם לא במיטבם. או כפי שניסח זאת Uncle Joe: "ההרגשה שלי היא שווילקו לא ממש התאמצו באלבום הזה, אבל גם בהילוך שני הם לוקחים את רוב האלבומים שיצאו השנה". ומה אתם יודעים, אפילו לגלגלצ הם הגיעו עם האלבום הזה!
[audio:http://www.fileden.com/files/2006/12/20/536138/Wilco%20-%20You%20Never%20Know.mp3]
להאזנה: "You never know" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

ורגע לפני שאנחנו נכנסים לעשרת הגדולים… אתם רואים נכון. זה אלבום שלא נמכר בחנויות, שאין לו אפילו עטיפה, והוא הגיע למקום ה-11. אין יור פייס, חברת תקליטים מטומטמת! איך אפשר בכלל לסכ הוצאת אלבום שמופק ומנוגן על ידי ספארקלהורס ודיינג'ר מאוס (איך, איך הם לא הלכו על השם "דיינג'רהורס"?), ומארח את פרנק בלאק, ויין קוין, ג'ייסון לייטל, איגי פופ, ג'יימס מרסר, גריף ריס, ג'וליאן קזבלנקס, סוזן וגה, ויק צ'סטנאט ז"ל, נינה פרסון, ואפילו את דיוויד לינץ'!!! "איך אפשר לפספס עם רשימה כזו? אי אפשר", כותבת מיכל ישראלי, "נכנס לרשימת אלבומי השנה שלי עוד לפני שהוא יצא. זו היתה הפתעת העשור אם האלבום הזה היה מאכזב". חילוקי הדעות בין היוצרים לבין EMI נשארו עדיין מסתוריים, אבל אנחנו מה אכפת לנו? NPR נותנים לנו את כל האלבום המעולה הזה להאזנה מלאה מתי שאנחנו רוצים. כן ירבו פרויקטים עצומים שכאלה.
[audio:http://www.poptartssucktoasted.com/Best09/Beat%20Radio/01%20Revenge.mp3]
להאזנה: "Revenge (feat. Flaming Lips)" | שמעו את כל האלבום

ומהפליימינג ליפס שמתארחים אצל הסוס והעכבר – לפליימינג ליפס שפותחים ובענק את עשרת אלבומי השנה. "זה האלבום שחיכיתי שהפליימינג ליפס יוציאו וידעתי שהם יוציאו. הזוי, מהפנט, גרובי ועם קולות של חיות", כותב עידו שחם, ואבישי מנסח את העשור הבא: "זוכר כמה שדיברת על זה שקיד איי שינה את התפיסה שלנו לגבי מוסיקה, והיווה את יריית הפתיחה של שנות האלפיים במוסיקה? אז הנה הכאפה המצלצלת הבאה בתור, יריית הפתיחה של העשור השני של שנות האלפיים. אפילו מי שחשב שבאמצע העשור הזה מרטי מקפליי הולך להחליק על סקייטבורד מרחף, לא היה מאמין שכבר בתחילתו המוסיקה תישמע ככה. עם כל הכבוד, ויש ימבה כבוד, מי שרוצה לשמוע עוד קצת יושימי, שישמע עוד קצת יושימי. מי שרוצה לשמוע כמה רחוק אפשר להגיע עם מוסיקה, מי שרוצה לחקור את הנקודה ההזויה של המפגש בין רגש, שכל ודמיון, מי שבגיל הטיפש עשרה אחרי ששמע את 'דארק סייד' התבאס שהמוסיקה לעולם לא תהיה טובה כמו אז, שיאכל הרבה מהאלבום הזה. בטריילרים ווין קוין אמר שזה הולך להשמע כמו קצת ג'וי דיוויז'ן, קצת ג'ון לנון וקצת מיילס דיוויס, ואני אמרתי שהוא מסטול וזה בטח הולך להשמע כמו כל דבר שהוא לא שלושתם. אבל אינעל דינאק, זה שלושים שנה של מוסיקה דחוסות לתוך 70 דקות ו17-שניות". במילה אחת? מסחרר. יחד עם הביצוע המחודש שלהם לכל דארק סייד אוף דה מון, זאת הייתה שנה ענקית לפליימינג ליפס.
[audio:http://www.poptartssucktoasted.com/Best%20Albums%20%2709/Albums%20%2709%20%2311-20/02%20-%20The%20Sparrow%20Looks%20Up%20at%20the%20Machine.mp3]
להאזנה: "The sparrow looks up at the machine" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

"בשנה שעברה בחרתי ב-Elbow לאלבום השנה שלי. את השנה הזו עברתי בחיפושים אחר משהו מרגש. יצאו הרבה אלבומים טובים, אבל כמעט אף אחד מהם לא ריגש אותו כמו אותו אלבום מופלא של שנה שעברה. עד שהגיעו הסולסייברס עם מארק לנגן, שהקול שלו הוא אולי האהוב עלי בתולדות המוסיקה, והצילו את המצב. בקיצור, מרגש". ב-2007 צעדו כאן הסולסייברז במקום ה-10, וגם השנה הם שומרים על רקורד לא ייאמן ונכנסים שוב לעשירייה. האמת? בצדק גמור. איך אפשר לטעות עם שירים מעולים, סולנים מעולים והפקה נהדרת? "אלבום מופתי נוסף של הצמד האלקטרוני", כותב רונן, "ושוב עם מארק לנגן בתור סולן ברוב המוחלט של האלבום. מופע מרהיב של אלקטרוניקה בטמפו נמוך, סול, בלוז ואמריקאנה. בונוסים: דואטים של לנגן עם בוני 'פרינס' בילי (וויל אולדהם), מייק פאטון (מה אתה עושה פה?), וזמרת אוסטרלית צעירה וממש לא מוכרת בשם Rosa Agostino, שנשמעת כמו הבטחה שהולכת להתממש מתישהו". ההבטחה של הסולסייברז התממשה מזמן, ורק הולכת ומשתפרת. במוזיקהנטו, אגב, זה נבחר לאלבום השנה המוחלט בהחלט.
[audio:https://dl.dropbox.com/u/2113642/04%20-%20You%20Will%20Miss%20Me%20When%20I%20Burn.mp3]
להאזנה: "You will miss me when I burn" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

מדהים. מדהים לראות את האלבום הזה כל כך גבוה בהצבעות שלכם. מדהים שכל כך הרבה אנשים שמעו אותו. מדהים איך הוא משתלב נהדר אחרי השיר של הסולסייברז מהשלב הקודם. מדהים איך דברים טובים בסוף צפים למעלה, לא משנה כמה מחביאים אותם. במהלך השנה נתקלתי באלבום הזה במקרה לגמרי באתר של Bandcamp, בכיתי מהתרגשות ומיהרתי להטמיע אותו בבאר הצידי של האתר הזה, שם הוא שכן במשך חודשים ארוכים, שאני רוצה לחשוב שגרמו לכם לשמוע אותו (או לקרוא את זה). בהמשך השנה הוא אכן צף. לא רק אצלכם בהצבעות אלא בביקורות מרהיבות ברחבי הרשת, ובסופו של דבר בסיכומי שנה רבים מספור. כמה נחמה יש בידיעה הזו.
"הדבר הכי קרוב ל – Funeral שתקבלו השנה.ממליץ בחום לשמוע אותו בעת אשפוז בבית חולים – זה מה שאני עשיתי", כותב נמרוד.
"אני מנסה להעלות על הכתב מה האלבום הזה גורם לי להרגיש, ודמעות אמיתיות מבצבצות לי בעיניים. ואני אפילו לא מאזינה לו עכשיו", כותבת מיכל ישראלי, "הוא מענה ומענג בו זמנית, הוא מכיל כל כך הרבה כאב שזה כמעט בלתי נסבל להאזין לו, אבל רק כמעט".
וחובצי כותב: "קודם כל, אסור להקשיב לו בלי לקרוא את המילים כי מאבדים את כל הפואנטה של האלבום בלעדיהם. דבר שני, חובה להקשיב לו. מרוב שהקשבתי לאלבום הזה הגעתי למצב שאני מתחיל לדמוע כבר מהצלילים הראשונים של השיר הראשון, למרות שהוא חסר מילים. הגיוון, התיחכום, השירה המיוחדת, השילוב, הסיפור הקורע לב שמאחורי היצירה (פאק, זו יצירה!) הזו, הרגש שמועבר פה כ"כ טוב, הדרך שבה אתה שם בלי להיות שם, סילביה… זה אלבום מדהים. ואני יודע כבר מעכשיו ששאר הקוראים שלך לא יבחרו בו וזה מבאס אותי לחלוטין". אל תתבאס, חובצי. יש תקווה ונחמה.
ורעי מסכם: "תמיד אני מרגיש שהוא דורש יותר מדי, מפורר בכוח את הקרום שמפריד בין הצל הקולקטיבי למודעות העצמית שלי ולא משאיר שום גבול או דרך להתמודד עם החור השחור והנורא הזה שהוא פוער. אלבום ענק!".
[audio:http://www.donewaiting.com/wp-content/uploads/2009/12/05-Bear.mp3]
להאזנה: "Bear" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

עוד הפתעה אחת מני רבות במצעד הזה, עבורי. כשיצא האלבום של בירד בתחילת השנה נהניתי ממנו מאוד, אפילו ביקרתי אותו בהנאה, אבל הוא לא השאיר שום משקע. אחלה דיסק, כייפי, מקסים, אולי אלבום הרקע הטוב של השנה. אבל עניין אמיתי או עומק לא מצאתי בו, וכנראה שלא הייתי צריך לחפש. אז כתבתי: "זה מצער במיוחד כי כישרון, כאמור, לא חסר לממזר. היכולת שלו למזוג מבחר אנין של רעיונות והשפעות לתבנית שיר פופ קצר וקליט מעוררת קנאה. בירד בהחלט עשה שיעורי בית, ויכול לצטט ממוצרט או מרנדי ניומן, להסתיר מקצב טרופיקליה בתוך שיר פולק ג'אזי או לזרוע בערמומיות מנגינה קצרה וממכרת בתוך שיר מורכב, בלי להראות סימני מאמץ. זה מרשים, זה מגרה וזה מעניין, אבל זה פשוט לא מרגש. לכן נותר לי אולי רק לפסוק: בזמן האחרון, זהו האלבום הכי יפה שלא עשה לי שום דבר", ואני עדיין עומד מאחורי הפסיקה הזו. אתם לא חשבתם אחרת: "הדרך הטובה ביותר להעביר את הנסיעה בבוקר לעבודה. איך אפשר לומר לא למישהו ששורק כל כך טוב. גאון מוזיקלי שהקרוסאובר למיינסטרים עשה לו רק טוב", כתב רונן. "בזכות כלי המיתר, השריקות, הטקסטים מלאי דמיון ודימויים שעוסקים בנושאים מעט שונים מבדר"כ, והקול הרך והנעים", כתב אביב, והצבעתם לאלבום היפה הזה בהמוניכם.
[audio:http://lostinyourinbox.com/resources/music/08%20Not%20A%20Robot%20But%20A%20Ghost.mp3]
להאזנה: "Not a robot, but a ghost" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

"כמו בכל שנה בה יוצא אלבום של הארטיק (אני יודע, לא ככה אומרים) הם מקום ראשון", כותב הדוד ג'ו, ובועז שואל ועונה: "מדוע Humbug הוא אלבום השנה? פשוט מכיוון שכל השאר כל כך משעמם. פרוייקטים כמו של בק וכמו Dark was the night אולי כובשים אחרים בהיותם 'יצירתיים',
אך יצירה אמיתית היא יצירה כמו של ארקטיק מונקיז – של לידה מחדש, של רנסנס".
[audio:http://atlalist.com/wp-content/uplaods/2009/12/01-My-Propeller.mp3]
להאזנה: "My propeller" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

מה עושה פה אוסף???
א-הא. אני אגיד לכם מה.
"אם היו שמים לי אקדח ברכה ומחייבים אותי תוך כדי איומי סירוס לבחור באלבום העשור, יש מצב שהייתי בוחר באלבום הזה. בעשור שבו אלבום עם קונספט נחשב אלטרנטיבה אוונגארדית, שבו אמני אינדי הם האמנים השולטים בתודעה המוזיקלית, שבו אין סגנון אחד שאפשר באמת להגדיר מהו, בעשור כזה אלבום אוסף כמו "דארק" הוא כמו אבן רוזטה המצליחה לרגע קצר להכניס סדר בכאוס המוזיקלי ולהשליט בו את אותו קסם והתרגשות השמורים לאלבומים גדולים באמת. זהו מופת התקופה, לא פחות!". ותודה לך, הקורא רעי, על שניסחת לעילא את מחשבותיי, ועזרת לי בוויכוחים חוזרים ונשנים עם חברים שטוענים שהיי, זה לא ממש חוכמה לבחור באוסף. אבל זו כן חוכמה לבנות אוסף מחומרים חדשים לגמרי, לתת תמונת מצב עכשווית של הקרם דה לה קרם של האינדי האמריקאי, ולעשות זאת בלי שיהיה אפילו שיר מיותר אחד באלבום הכפול (כפול!!!) הזה.
"יצירה מושלמת לאוזניי, מהודקת ונכונה, אוסף אמיתי, לא מתיימר, מושלם", כותבת איילת, שדירגה אך ורק את האלבום הזה (עשר פעמים. אבל כמובן, רק אחת נספרה).
וגילי מתרגשת: "לחלוטין וללא ספק אלבום השנה שלי. מה שהתחיל כשמיעה אגבית ב'הקצה' של שיר נורא יפה של חוזה גונזלס (בדיעבד זה היה צ'לו סונג…) הפך למרדף על גבול האובססיבי אחר האלבום ואחר מידע על כל הלהקות וכל מי שלוקח בו חלק. מעבר להיותו פנינה מוזיקלית גועשת ושופעת, מעבר למילים הטובות שאפשר להגיד על כמות האומנים שבחרו לקחת בו חלק ומעבר למטרה המקודשת שלמענו האלבום הזה נוצר (והעובדה שכבר אף אחד היום לא עושה דברים למען מטרות מקודשות אלא רק למען מטרות קיומיות וכלכליות גרידא), זה אלבום השנה שלי מסיבה אחת פשוטה. האלבום הזה הוא בית ספר למוזיקה. לשיתופי פעולה, לאיכות, לרגש, לבנייה של אלבום, להפקה. פשוט בית ספר, שאני רוצה ללכת אליו כל יום. עם מי מדברים בשביל שיוציאו עוד אחד כזה בשנה הבאה".
[audio:http://www.poptartssucktoasted.com/Best%20Albums%20%2709/Albums%20%2709%20%2311-20/1-03%20Train%20Song.mp3]
להאזנה: "Feist and Ben Gibbard – Train Song"
[audio:http://prewarblues.org/files//1-09-dark-was-the-night.mp3]
להאזנה: "Kronos quartet – Dark was the night"
[audio:http://www.tsururadio.com/muzak/Communitastic2009/Grizzly%20Bear%20Feist%20-%20Service%20Bell.mp3]
להאזנה: "Grizzly bear and Feist – Service bell"
[audio:http://www.letssexyfighting.com/media/iwasyoung.mp3]
להאזנה: "Antony and Bryce Dessner – I Was Young When I Left Home"
[audio:http://2w.radio.free.fr/wjkbx/sons/playlists/iaw/iaw_die.mp3]
להאזנה: "Iron & Wine – Die"
אתר בית | שמעו משהו | קנו!

עוד כשיצא, בחודש הראשון של 2009, כבר נזרקו לחלל השנה הבלתי צפויה שאלות: האם MPP הוא האלבום הכי טוב של 2009? הייתכן ואף אחד לא יכול להתעלות עליו? האם אפשר בכלל לשמוע אותו דרך קולות האורגזמה הבלתי נשלטים של הבלוגים מסביב? התשובה על כל אחת מהשאלות האלו, אם תשאלו אותי, היא פשוטה: לא. כן, זה אלבום טוב. אפילו מצוין. לא פורץ דרך (עבור מי שכבר מכיר את הקולקטיב), אפילו לא בהכרח הכי טוב שלהם. אבל כמו האלבום השני של ארקייד פייר, האלבום הזה ענה על צמא שנוצר אצל הקהל. הדיבור, הבאזז וההילה סביב אנימל קולקטיב, להקה באמת מצוינת, הלך וגדל כל כך, שכל דבר שאינו-מחורבן שהם היו מוציאים באותה נקודה בזמן היה הופך לקלאסיקה שנתית. הציניקנים כבר הגדירו את האלבום הזה בארבע מילים: "פט סאונדס של היפסטרים". רוצה לומר: אוננות מופרזת של הפקת פופ, פסיכדליה אבסטרקטית והייפ, אם אתם משונאי פט סאונדס. גאונות שלא ניתנת לשיחזור, אם אתם מאוהביו. לפי ההצבעות ההיסטריות שהוא קיבל במצעד הזה, רובכם מאוהביו. אני, כספקן שאהב את האלבום אבל לא "גמר בקשת" בגללו (כפי שאומרים כמה מידידיי הפחות מאופקים), תוהה כמה יישאר ממנו בעוד שלוש שנים (ואולי, מי יודע, גם אני אתאהב בו באיחור).
"אחד מאותם אלבומים שמשנים הרגלי שמיעה", כתב טל.
[audio:http://goldenbloggen.com/02%20My%20Girls.mp3]
להאזנה: "היש ברירה? My girls" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

"איש שמגלם בתוכו את כל הניגודים של מוזיקת האינדי. פסיכי עם קבלות אבל היכולות שלו לעשות קרוס אובר בין סגנונות וליצור שוני מוחלט בין אלבום לאלבום הופכת אותו לגיבור גיטרה אמיתי. הפעם זה עם דיסק דתי (טרנד הפיוטים הגיע גם לקליפורניה?!) מסובך, קשה, לא אחיד אבל ממש יפה", מנסח יפה רונן כמה ממחשבותיי. זה באמת אלבום גדול. זה באמת אמן גדול. והכי גדול? שהאמן הגדול הזה לא מפסיק להקליט וליצור, ולהרעיף עלינו עוד ועוד ועוד ועוד אמנות מרהיבה. נכון, לפעמים היא קשה, לפעמים היא תובענית. אבל כמו אנימל קולקטיב, כמו פורטיסהד האחרון וכמו הרבה אמנות גדולה – לפעמים שווה להתאמץ, לעבוד ואפילו לעבור דרך חתחתים בשביל האמנות הזו.
"למרות שזה מבחינתי אלבום העשור, זה לא קרוב להיות אלבום השנה בשום מצעד, ומליונים של אנשים טובים לא ישמעו בחייהם את האלבום הזה. הסיבה היחידה היא שהציבור מטומטם ולכן הציבור משלם", מקטר אבישי, "מהשמיעה הראשונה כבר הכנסתי אותו לרשימת ה-5 שלוקחים לאי בודד. גדול מכל הבחינות, גם הפקה מיוחדת ומורכבת למרות שהסאונד כמעט לואו פיי, וגם שימוש חכם ולא מופרז באקספרימנטליות – הבחור יודע שבשביל להיות אקספרימנטלי לא צריך להיות איזה ג'ון זורן פסיכי או מייק פאטון שקשה מאוד לשמוע… וחוץ מכל הדברים האלה, השירים כתובים ומולחנים מדהים, ושומעים טונות של נשמה בכל תו והברה".
"אלבום שכולם ידעו עליו כבר מהרגע שהוא יצא בתחילת השנה שהוא הולך לשלוט ביד רמה במצעדי סוף השנה. אלבום אדיר. פעם ראשונה שפרושנטה מצליח לשמור על קו שלם באלבום ולא להבליח פה ושם", כותב חובצי.
[audio:http://www.box.net/shared/static/yhku250foy.mp3]
להאזנה: "Song to the siren" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

"מכירים את הסרטים האמריקאיים האלה, בהם יש את החנונית בתיכון שכולם לא שמים עליה קצוץ עד שפתאום, שני שליש לתוך הסרט, היא מפזרת את השיער, מורידה את המשקפיים ופתאום נהיית המגה-כוסית של השכבה? ככה אני מרגיש לגבי האלבום החדש של ה'אכן, אכן, אכנים'. בתהליך שעוד הרגשתי שהתרחש באלבומם הקודם מ-2006, השלישייה הניו-יורקית לוקחת עוד כמה צעדים כלפי קדמת הבמה, תוך כדי שהיא מוותרת על דיסטורשנים אבל לא על סטייל. השירים פחות רועשים, אך עדיין בועטים ועדיין ננעצים בלב. ולמה זה מזכיר לי את אותה נערת תיכון? כי בסופו שלו דבר, כמו אותה נערה, 'יה יה יה'ס' לא היו מכוערים ופתאום נהיו יפים, כל מה שהיה צריך זה טיפה לסדר את השיער, והנה, כולם מחכים לראות את קרן או צועדת בשמלת נשף", מסכם עידו כהן נפלא את האלבום הזה, שאני עדיין קצת בשוק שהגיע למקום השני. הוא לא זכה להרבה כוכביות (שפירושן "האלבום שממש הכי אהבתי בטירוף השנה"), הוא פשוט הופיע בהמון סיכומים.
"80% של קרן או והלהקה (אני עדיין חושב ש-שו יור בונז הרבה יותר טוב) עדיין מספיק בשביל להחשב אחד האלבומים של השנה", מחשב רונן, וניצן פשוט מסכם: "שתי מילים: קארן או".
אני הכי אוהב את היה-יה-יה'ז כשהגיטרה מובילה אותם, לכן הריליס האהוב עליי שלהם הוא דווקא ה-EP שלהם מ-2007, Is Is. האלבום החדש לא הצליח לכבוש אותי כפי שהוא, כעת ברור, כבש אתכם – אבל מול "Hysteric" המענג גם אני לא הצלחתי לעמוד.
[audio:http://www.box.net/shared/static/s5zo724c2e.mp3]
להאזנה: "Hysteric" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

עכשיו בואו נעשה משחק. אל תגללו עדיין למטה. עצרו, הסתכלו בכל המקומות הקודמים, ונסו רגע לנחש מה במקום הראשון.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.הצלחתם לנחש?
.

כדי להבין למה דווקא האלבום הזה ודווקא הלהקה הזו הם הנציגים הדפיניטיביים של 2009, של השנה שמסכמת עשור מפוזר ופרוע שאי אפשר לסכם, לא צריך להתאמץ יותר מדי. לא צריך לקרוא את הניתוח המוזיקולוגי של "Ready, able" (אם כי כדאי) ולא צריך לקרוא ראיונות עם חברי הלהקה. צריך רק ללחוץ כאן פליי ולהקשיב רגע ל-"Two weeks". ואז ל-"Southern point". ואז ל-"While you wait for the others".
ואז, פתאום, מבינים. הלהקה הזו חייבת לעמוד כאן בראש, עם האלבום הזה ולא אף אלבום אחר שלה כי זו פסגת היופי של 2009, וזה הכי 2009 שרק אפשר. יש כאן את האינטיליגנציה המוזיקלית של אנדרו בירד ואת הנסיוניות ושבירת המבנים המקובלים של אנימל קולקטיב. את החופש והאומץ העיבודי של הפליימינג ליפס יחד עם ההתפתחות ההדרגתית וההרמוניות הקוליות של הדירטי פרוג'קטורז. יש כאן את הפסיכדליה ש-MGMT רכבו עליה כל הדרך לגני התערוכה ואת השילוב החכם בין מלודיה קליטה למקצבים מורכבים שיש באלבום החדש של ?Why. יש כאן הפקת לקחים מעשור שלם של מוזיקה, וזיקוקם לכדי אוצר בוהק של יופי. כל כך בוהק, שהאלבום הזה סיים את המירוץ בהפרש עצום מהמקומות שתחתיו. כי הוא נוטף יופי, הוא משפריץ יצירתיות, תעוזה, אסתטיקה ועומק. כי כמו בדוגמה המובהקת מתוכו, "Two weeks" (בקלות שיר השנה שלי), הוא משלב באופן מושלם בין הדרך בה אמנים כמו אנימל קולקטיב ודירטי פרוג'קטורז מצעידים את המוזיקה הפופולרית אל תוך העתיד, לבין אלמנטים בסיסיים של פופ ורוק מהעבר, שגורמים לנו להרגיש שזה אולי ניסיוני, אבל אנחנו יכולים לשיר את זה ולשרוק את זה ולרקוד את זה ולקבל את זה בצורה חלקה וטבעית. זה סוס טרויאני. הוא כל כך יפה, קליט והרמוני על פני השטח, וכל כך חתרני, מורכב וחדשני בפנים. זה אלבום שמחנך דור שלם לקראת המוזיקה הפלאית, הפרועה, המורכבת ושוברת הגבולות שצפויה לנו בעשור המסתורי הבא. פלא שזו הלהקה האהובה על רדיוהד?
[audio:http://wakingupto.files.wordpress.com/2009/12/02-two-weeks-1.mp3]
להאזנה: "Two weeks"
[audio:http://www.poptartssucktoasted.com/Best%20Albums%20%2709/Albums%20%2709%20%231-10/01%20Southern%20Point.mp3]
Southern point"
[audio:http://www.rollingcotp.com/beats/10%20While%20You%20Wait%20for%20the%20Others.mp3]
While you wait for others"
אתר בית | שמעו משהו | קנו!

והזוכים הם…
שלושה מדרגים מאושרים ייקחו הביתה כל אחד שני דיסקים מעולים שיצאו השנה, מתנת היי פידליטי (תודה!). והזוכים שעלו בגורל הם: רונן וייס, לירן ירימי וזיו ל. בדקו את המייל שלכם, חברים!

נהניתם, הא? גם אני!!!
מדי שנה בסוף המצעד הזה אני מבקש מכם לתרום כמה שקלים שתבחרו, שילכו למימון האיחסון של משפחת העונג. אבל בשנה האחרונה הייתם כל כך נדיבים, שפעם בכמה שבועות טפטפה איזו תרומה, פה 5 דולר, שם 20 דולר, ומהון להון הצטבר מספיק הון קטן כדי לממן את האיחסון של כל 2010. לכן במקום לבקש מכם השנה תרומה, נותר לי רק לומר לכם תודה. תודה מכל הלב על כך שאתם יודעים להשקיע באתר שאתם נהנים ממנו (אני מקווה!). כמובן, אם תרצו לתרום עכשיו או במהלך השנה, בתחתית הבאר השמאלי תמצאו תמיד את הלינק לעשות זאת. אם בכל זאת יש לכם בארנק כסף מיותר בסוף השנה, תוכלו לתרום אותו לעמותה ישראלית לבחירתכם שעוסקת בנושא הקרוב ללבכם.

שתהיה שנה שבוגי!!!