"ככה, כי אתה לא יכול לשים בקול רם מוזיקה שהיא לא של יום הזיכרון, זה לא יפה".
התרגזתי. וגם ככה הייתי עייף ועצבני עוד קודם. מי יגיד לי איזו מוזיקה לשים מתי, מי קבע שביום הזיכרון צריך להיות עצובים או איזה שירים עוברים את הרף ואיזה לא? בכלל, מי יגיד לי מתי להיות עצוב? אני לא יכול להיות עצוב לפי פקודה. כל היום הצלחתי להתחמק מסרטוני ההנצחה, ששרקו ליד אוזניי כמו מטוסי קרב. אתם לא תגידו לי. זה לא הכאב שלי, זה לא משחק שאומרים "עמודו" וצריך להפסיק לזוז, זה לא עובד ככה.

היד שלי הכניסה למערכת את Hospice של The Antlers ועוד לפני שהבנתי את זה, כל החלונות השקופים שעל בנייתם עמלתי בימים שהובילו ליום הזיכרון, אלה שחצצו ביני ובין ממלכת הכאב והאבל, התנפצו ברגע שלחצתי על הכפתור השחור עם הסימן Play. את הצליל המרהיב והעצוב של שבירתם אתם יכולים לשמוע בסביבות הדקה השישית של "Atrophy", השיר הרביעי.

הוספיס. במילה הנוראה הזו, עם הצליל שמרגיש כמו נייר זכוכית, נתקלתי לראשונה לפני שנים, ברגע שזה נהיה אישי. מה זה אומר, שאלתי. זה כמו התחנה האחרונה. זה בית חולים שלא משתחררים ממנו. זה המקום אליו הולכים כדי למות. כל דבר באלבום הזה מכוון לשם: השם, העטיפה, עם צמיד בית החולים על היד, תחושת המסדרונות המוארים-מדי שהם תמיד הכי חשוכים בחיים, שמשתלטת כבר בצלילים הראשונים של "Kettering", שיר שמפרק אותי לרסיסים בכל האזנה והאזנה. סמל הרפואה הלקוני על החוברת הפנימית. הלובן הטוטאלי של הפלסטיק, של הדיסק עצמו (צרוב, החוברת מודפסת בזול על נייר נהדר), התמונות המעטות של מיטות ריקות.

אני לא קורא את המילים, משתדל שלא להבין את מילותיו של הזמר. האלבום הזה הוא קפסולת הזיכרון שלי, הוא מחזיר אותי לביקור האחרון שלי בהוספיס, היחיד, ומשקע אותי בצער כמו בתוך דלי חם. אני יוצא ממנו שטוף דמעות. כלפי חוץ אולי לא – ההבעה העייפה היא רק תוצאה של יום ארוך בעבודה – אבל בפנים מערכת העיכול העדינה של הרגש עובדת במלוא הקיטור. אני לא קורא את המילים כי מתחבא שם סיפור פרטי של הזמר, והוא לא הסיפור הפרטי שלי. אני לא מזיז לגמרי את וילון בית החולים כדי לגלות מי שוכב במיטה. אני יודע מי הוא, וזה מספיק לי.

אתמול היה יום השנה למות אימא של חבר קרוב. אביו של חבר קרוב שלו נפטר אתמול, באותו יום שנה. בעיר הכי גדולה בעולם רעידת אדמה, כאילו שהמחלות לא מספיקות שם. לא קשה למצוא מוות לשקוע בו. החוכמה היא לצאת.

לי זה לקח הרבה זמן. רגל אחת שלי עדיין שם, למרות שאני מנסה לשכנע את עצמי, או להעמיד פנים, שההליכה שלי קלה ואני לא סוחב איתי מטען של עשרה טון כאב בכל צעד. אני מעדיף את זה ככה. אני מעדיף את הצביטה שאני מרגיש בכל פעם שאני מגיע לפסגה חדשה או סתם משתרע לרגע על זר דפנה או על הספה עם אהובתי וחושב: חבל שהוא לא רואה, חבל שהוא לא יודע, חבל שהוא לא יכול להתגאות.

האלבום הזה אולי לא יהיה איתי בשנה הבאה, ביום הזיכרון הארצי או הפרטי הבא. אבל עכשיו הוא כאן, הוא פותח את כל הפצעים וחובש אותם בנשיקה. והיופי מעט קרוב יותר כשהלהקה פשוט נותנת את כל האלבום להאזנה כמה שרק רוצים:

נ.ב.
ואני חייב לצטט בחיוך את חברי עומר, שכתב לי כך אחרי ששלחתי לו את האלבום: "כשניסיתי לתאר את זה לידידה אמרתי שזה כמו אנתוני מאנתוני והג'ונסונס מצטרף לבל אנד סבסטיאן שכרגע נזרקו מפאב כי הם הלכו מכות עם הוט-צ'יפ, ופגשו ברחוב את רייד שמנסים לנגן כמו אינטרפול בהפקה של הוּד אחרי שהם שמעו את הפוסטל סרביס ביום שבו חברה שלהם זרקה אותם. אבל זה סתם כי ניסיתי לעשות רושם".