31 בדצמבר 2014

אלבומי השנה של עונג שבת 2014

זהו, הגיעה השעה! מגהצים את העניבה, מצחצחים את הנעליים ונועלים מאחורינו את דלתותיה של 2014. היו שלום, 365 ימים. היי שלום, שנה קשוחה וקשה של התנגשויות ודם, היי שלום, שנה נדיבה ונפלאה של מוזיקה אדירה.

albums-2014-title

אם יש נחמה כלשהי לכל סבלותיה הרבות מספור של 2014, הרי שהיא טמונה בצלילים עתירי היופי, החמלה, היצירתיות ורוחב הלב שיצאו לאור בתריסר החודשים האחרונים.

אני יודע שאני נאחזתי השנה חזק מהרגיל באלבומים אדירים שהפכו לחלק מהימים והלילות שלי (זו הרשימה שלי).

ובהיעדר מגדל גבוה שמטיל צלו על כולם, קל יותר לראות למרחוק. 2014 לא נשלטה על ידי אלבום או שניים מפלצתיים – דוגמת האחרונים של ארקייד פייר או דאפט פאנק – שדחקו הצידה את כולם, ובעיניי זו הייתה ברכה גדולה. במקום להתקבץ סביב אלבום־שניים ענקיים, האוזניים של כולנו התפזרו למרחקים, היו פנויות לשוטט, לחקור, יותר מהרגיל. זה ניכר גם בפיזור הנקודות במצעד – המקומות הראשונים לא היו רחוקים בעשרות אחוזים מאלה שמתחתיהם כמו בדרך כלל, אלא קרובים יחסית – וגם במגוון המפתיע של אלבומים “מינוריים” שנכנסו ל-20 הגדולים, דוגמת… טוב, למה לספיילר? בואו פשוט נצלול לתוך זה.

תודה ענקית לכל מי שטרח והצביע, ובמיוחד לאלה שטרחו וכתבו כמה מילים על בחירותיהם. וכתמיד, תודה לאלון ולירון, שבנו את טופס ההצבעה וחסכו לי ימים שלמים של עבודה.

הערה לבבית
האייקון מסמן ששיר מהאלבום הזה מופיע ברשימת שירי השנה, שכדאי לכם להוריד! לחצו עליו.

אלבומי השנה הקודמים של עונג שבת:
2013, 2012, 2011, 2010, 2009, 2008, 2007.

הערה צרכנית
אני יודע, אני יודע – אתם כבר לא קונים דיסקים. וחלקם מגחכים עכשיו כי מילא דיסקים, אבל גם קבצים דיגיטליים אתם לא קונים. ובכל זאת, אנחנו כאן בשביל המוזיקה, ואנחנו אוהבים ומעריכים את האמנים שיוצרים אותה. אם אהבתם את האלבום – תמצאו דרך לרכוש אותו, דיגיטלית (בבנדקאמפ, באייטיונז או איפה שתרצו) או פיזית (ויניל זה הכי!), או שתקפצו לאתר של האמן ותקנו חולצה או מה שתרצו. זה חשוב. תשקיעו בתרבות שלכם.

ועכשיו

30
30 Thom Yorke – Tomorrow's Modern Boxes
היי, זוכרים שהסולן של הלהקה האהובה עליכם הוציא השנה אלבום? אפילו הוא יודע שאתם לא זוכרים, לכן הוא הוציא בשבוע שעבר שיר חדש בבנדקאמפ החדש שלו.

יובל מתעקש: "מי שחושב שהאלבום הזה לא מלודי מספיק יכול ללכת להזדיין. נקודה". וזה מה שהיה לקורא Raul להגיד: "לאנשים לא בא כבר על תום יורק והבאסה שלו, אבל הוא עדיין מושלם לטעמי. אלבום השנה".
אז היי, ראול, תסתפק במקום 30? גם מכובד, וזה.

29
29 FKA Twigs – LP1
הדירוג הגבוה של LP1 מרגיש לי כמו ההחלטה לתת לפיטר ג'קסון את האוסקר אחרי "שר הטבעות" השלישי, שבבירור (טוב, בבירור בעיניי) לא היה הסרט הטוב מבין השלושה. שני ה-EPים שהוציאה FKA Twigs היו טובים, מעניינים וחדשניים בהרבה מהאלבום השלם. אבל מה לעשות שהם לא יצאו ב-2014, ו-2014 הייתה השנה של טוויגז [מסכימה על כך עדי אולמנסקי]. ואולי, אולי LP1 הוא כן טוב ומעניין וחדשני, אבל המוזיקה מהסוג הזה מתקדמת כל כך מהר, ששנה אחרי EP2 הסאונד של טוויגז כל כך נפוץ וטבעי באוזניים, שההמשך הטבעי שלו ב-LP1 מרגש אותנו פחות.
אולי. ואולי יש פה שירים פחות טובים. בכל מקרה, מקום 29 הוא ראוי ומוצדק.

28
28 Mark Lanegan Band – Phantom Radio
אני מודה, אני בתקופת שובע מסוימת מהקול הכה־דומיננטי של דארקי מארק. אני אוהב אותו, אוהב מאוד, אבל בשנים האחרונות אני מקבל אותו בזרם מתמיד – זה האלבום השלישי שלו בשלוש השנים האחרונות, והוא התארח באלבומים של QOTSA, מובי, איפה לא. אז כשיצא לו אלבום חדש שמחתי, אבל לא ממש התמסרתי אליו. אתם, למרבה השמחה, חשבתי אחרת. אלי כתב: "אלבום השנה שלי, במיוחד בגלל שלאנגן אימץ קצת את האלקטרוניקה והוא עושה את זה מצוין, בעיקר בקטע 'Killing Season', שהוא האהוב עליי באלבום הזה. עדיין, שירי האבל והחרטה שלו, אלה המינימליסטיים יותר, מעולים כרגיל".

27
27 Pixies – Indie Cindy
איך כתב קוואמי? אם הדבר הזה היה יוצא לפני 20 שנה הוא כבר היה נחשב לקלאסיקה. אחד משלושת הקאמבקים הענקיים של השנה (השניים האחרים הם Aphex Twin ו-D'angelo) וחד משמעית אחת ההופעות הגדולות של השנה בישראל. אני אולי לא עף על האלבום הזה כמו קוואמי, אבל אני לכל הפחות מסכים עם אופיר, שכתב\ה " למרות כל מה שיגידו המלעיזים, זה אלבום הרבה יותר טוב מכל מה שפו פייטרס ודומיהם יוציאו בעשור הקרוב".

26
26 Lana Del Rey – Ultraviolence
הרגע שבו הבנתי שלאנה דל ריי עשתה את הקפיצה מכוכבת פופ סמי־מעניינת שההייפ סביבה מטביע די בקלות את איכות המוזיקה שלה היה כשאתם – אתם – הצבעתם לה די בהמוניכם למצעד אלבומי השנה. עוד אינדיקציה לכך שהאינדי והמיינסטרים הולכים וחופפים יותר ויותר. "אלבום הרבה יותר שלם מאשר הניסיונות הקודמים שלה, עם יותר דגש על אווירה ומבנה שמספרים איזשהו סיפור", כותב אזי.

25
25 Elbow – The Take Off and Landing of Everything
פייר? יכול להיות שמספיק רק "New York morning" כדי להכניס את האלבום הזה לרשימת אלבומי השנה. "הלהקה הזו לא משחררת לעולם אלבום אם הוא לא עשיר ושלם מספיק ואין לתאר את האושר הגדול מהם", כותבת רחלי. "יש מין אופנה לזנוח להקות ככל שהן הופכות לגדולות – אלבו הם מופת לעומק, עושר מוזיקלי וכתיבה נהדרת. הם כמעט פועלים במפעל המוסיקה במובן הטוב של המילה. הם עובדים קשה לאורך ולרוחב, הם אינטלגנטיים והמוסיקה והאלבומים שומרים על מתח גבוה ולא מתפשר – זה גדול לפעמים יותר מהחיים עצמם". וואו. קלעת בול.

24
24 TV on the Radio – Seeds
למה אני כל כך אוהב לערוך את מצעד האלבומים של קוראי עונג שבת, ולא סתם לכתוב רשימה משלי? כי לפעמים אני יודע לנסח בדיוק את מה שאלבום מסוים עושה לי, וזה כיף גדול לבטא את התחושות שלך, לפרמט אותן למשפטים. ולפעמים אני נאבק עם אלבום במשך ימים, שבועות, חודשים, חוזר אליו ומתרחק ממנו ושוב חוזר אליו, כי התחושות שהוא מעלה אצלי הן עמומות. אני יכול להתאהב לגמרי באלבום בלי להצליח לדבר עליו (שזה לא דבר רע כשלעצמו, אבל זו בעיה כשאתה מבקר מוזיקה). לכן כל כך שמחתי כשאופיר ניסח\ה בדיוק את התחושה שלי בנוגע ל-Seeds: "בשמיעה ראשונה אתה מתבאס כמה פופיים הם נהיו. בשמיעה עשירית אתה מבין שעדיין לא פיצחת את כל הגדולה של מה שהופך את השירים האלה לנהדרים אחד אחד".

כאלה הם TVOTR. להקה שקשה לפצח. חוסר היכולת לנסח אותם בצורה בהירה היא חלק מהחווייה של כל אלבום שלהם, טובים יותר או טובים פחות.

23
23 Perfume Genius – Too Bright
אני עדיין זוכר את אותו יום, לפני כמה שנים, כשחבר שלח לי לראשונה לינק לשיר של Perfume Genius. אני אופטימיסט מושבע וגם התאהבתי מהר מאוד בגאון הבושם הזה, אבל בחיי שלא חשבתי שתוך שלושה אלבומים הוא יוציא את שיר השנה של רדיו הקצה וידורג כל כך גבוה בכל כך הרבה מצעדי סוף שנה. זה מאוד, מאוד, מאוד משמח ומעורר תקווה מכל כך הרבה סיבות – העיקרית שבהן היא ש-Perfume Genius כותב שירים יפהפיים, אמיצים, מלאי חולשה וכוח ונטולי בושה לחלוטין. ועולם שבו שירים כאלה זוכים לכזו חשיפה ולכל כך הרבה אהבה הוא עולם שאני רוצה יותר לחיות בו.

22
22 Future Islands – Singles
עוד הרכב שזוכה סוף סוף להכרה שכל כך מגיעה לו. במשך שנים נאחזתי ב-"Little dreamer", שיר מופלא ומוקדם שלהם, ובכל פעם שיצא להם שיר או אלבום חדש זינקתי בכיסאי – אולי הפעם, אולי הפעם הם יפרצו!

והשנה, איזה כיף, זה קרה. ההופעה המדוברת בדיוויד לטרמן עזרה להביא אותם לקהלים רחבים יותר, ו-"Seasons" הוכתר כשיר השנה (או אחד משירי השנה) בכל כך הרבה מגזינים שכבר הפסקתי לעקוב. "Seasons גרם לי להבין שאם האייטיז היו מחליפים את הבס המסונתז ואת מכונות התופים בבסיסט ומתופף", כותב יוני, "היינו יכולים להנות כולנו מעשור שלם שמושמץ כבר מעל 20 שנה". אבל Singles הוא הרבה יותר מאלבום של שיר ענק אחד.

21
21 Lykke Li – I Never Learn
השנה החליטה ליקי לי לערוך ניסוי: כמה שברון לב אפשר לדחוס ל-33 דקות? אמת, היא לא הראשונה שעושה את הניסוי הזה, קדמו לה רבים ושבורים. אבל נדמה לי שלי הצליחה במהלך כפול שמעטים מצליחים בו: מצד אחד היא זיקקה את שברון הלב לתמצית רגשית מאוד מרוכזת וחד־משמעית, קוהרנטית ובעלת טעם מובחן מאוד שאין לטעות בו; מצד שני, בכל אחד מ-9 שירי האלבום היא דיללה את התמצית הזו בנוזל מוזיקלי קצת אחר. רוצה לומר: יש פה איזון מרהיב של גיוון ואחדות. כל שיר מושך למקום אחר אבל האלבום הזה עובד פנטסטי כיחידה אחת – מבחינה מוזיקלית, תמטית, מבחינת סאונד. זה אחד מאלבומי השנה האישיים שלי, בלי צל של ספק.

זהר כיווצה לי את הלב כשכתבה על האלבום הזה: "לאלבום הקשבתי בתקופת צוק איתן. הבן זוג שלי נקרא למילואים ונעדר בסופו של דבר חודש ימים. עברנו לגור ביחד פחות מחודש קודם ואני מצאתי את עצמי מאוד בודדה ומבודדת, בדירה חדשה, מקשיבה בריפיט ל-'Never gonna love again' וברגעים הכי גרועים (והיו לא מעט כאלה) באמת הבטחתי לעצמי שלעולם לא אוהב שוב אם משהו חלילה יקרה".

עשרים הגדולים


20
20 Flying Lotus – You're Dead!
ירדן אבני קלע בול כשכתב על האלבום הזה "ג'אז מעולם לא נשמע הזוי כל כך. אתה חושב שכבר שמעת הכל מפליינג לוטוס, ואז האלבום הזה נופל עליך ומראה שבשביל הלוטוס המעופף השמיים הם הגבול. נשמע כאילו צ'ארלי פארקר ובאדי ריץ' עושים ביחד ג'אם סשן על אקסטזי". הוא קלע בול כי זה למרות השימוש המופרז ב"הזוי" בעברית היומיומית בשנים האחרונות (לא כל דבר שטיפה מפתיע הוא הזוי, אנשים), המוזיקה של פליי־לו תמיד הייתה אכן הזויה, במובן המקורי של המילה, כלומר דמוית־חלום, כאילו נולדה בעת הזייה והצליחה לשמר את התחושות שמאפיינות הזייה: חוסר ודאות, חוסר קוהרנטיות, נזילוּת, אובדן אחיזה, ריחוף.

הקורא ירדן קלע בול גם כי הוא טרח לציין שזה אלבום ג'ז, עניין שקל לפספס מרוב רסיסי ביטים אלקטרוניים. פליינג לוטוס הוא לפני הכל אמן הג'ז הגדול, היצירתי והמסעיר של דורו, הוא פשוט לא מגביל את עצמו להרכב הכלים המסורתי של הג'ז.

19
19 Real Estate – Atlas
אהבתי את מה שכתב על האלבום הזה קורא העונג Mr. Grey Sky: "המנגינה של 'April’s Song' החליפה את המורנינג בנדרס בתור הצלצול המעורר שלי. מאז החיים שלי הפכו להיות טובים יותר. סתם, הם אותו דבר". כי זה פחות או יותר מה שעושים ריל אסטייט למאזינים שלהם. למשך שיר אחד (או אלבום שלם) הם מרככים את החיים שלך, מניחים פילטר אינסטגרמי על העולם. וברגע שזה נגמר, זה נגמר, והחיים שלך מזכירים לך שהם אותו הדבר. לכן כל כך קשה להפסיק לשמוע את ריל אסטייט.

18
18 Spoon – They Want My Soul
הקורא אייזיק כתב ש-Spoon היא "הלהקה הכי עקבית של השנים האחרונות. בכל אלבום משהו קטן משתנה, אבל הבסיס נשאר אותו בסיס מוכר ואהוב". אני כתבתי עליהם פעם שזו להקה שתמיד מעניינת ואף פעם לא מרתקת. זה סוד הקסם של ספון: איכות אחידה. הם תמיד כותבים שירים מצוינים, הם תמיד נשמעים מצוין, אין להם באמת נפילות, אבל מנגד גם אין להם (כמעט) שיאים יוצאי דופן. They want my soul הוא אחלה, אחלה, אחלה אלבום. הוא לא מדהים, הוא פשוט ממש טוב. וזה לגמרי קול. בימים שבהם הכל חייב להיות מדהים או מאכזב, כיף לדעת שאפשר גם להסכים שמשהו הוא פשוט ממש, ממש טוב, וזהו.

17b
17 Run the Jewels – RTJ2
מישהו כתב איפשהו שזה אלבום ההיפ הופ לחובבי אינדי לבנים ש"לא מתחברים להיפ הופ". רציתי להוסיף כאן "איזה בולשיט", אבל אז יריב כתב על האלבום הזה "אחד מאלבומי ההיפ-הופ היחידים שממש הרשימו אותי. גורם לי לחשוב שאני צריך להיפתח יותר כלפי הז'אנר הזה". ואם האלבום הזה הצליח להמיר מישהו שלא מתרשם מהיפ-הופ, מבחינתי דיינו.

מאור כתב ש"השילוב בין קילר מייק ל-el-p הוא שלם הגדול מסך חלקיו. יש באלבום המושלם הזה הכל מהכל – שילוב בין מילים נוקבות להפקה מהודקת וחדשנית, בין הצחוק לבין הרציני, בין הניסיוני לבין המסחרי. מהרגע שהאלבום יצא לפני חודשיים בערך הוא לא יוצא לי מהסבב, כי הוא מהפנט, וגורם לך להרגיש. אלבום השנה מבחינתי" (!!!), ואמיר הפליא לנסח: "אם האלבום של קילר מייק ואל-פי מהשנה שעברה היה איום מפורש, האלבום החדש והמופלא שלהם הוא כבר חיסול ממוקד. שני ראפרים שנמצאים בשיא של הקריירה שלהם, שלא מפחדים משום דבר ולא צריכים להוכיח את זה. אלבום שיודע יותר טוב ממכם בדיוק מה אתם צריכים".

16
16 The Black Keys – Turn Blue
אני מחזיק מעצמי מנוע מלהגיב אל האלבום הזה. לא רק שלא שמעתי אותו במלואו אפילו פעם אחת השנה, אלא שבקיץ הסתובבתי בארה"ב כמה שבועות ו-"Fever" התנגן ברצינות פעמיים בשעה ברוב התחנות, ופיתחתי אליו תגובה אלרגית מנטלית קשה מאוד.

אז אתן לקורא הנאמן אמיר להסביר לכם למה הצבעתם לו עד למקום ה-16: "אחרי הרוק'נ'רול הבסיסי וחסר הפשרות של El Camino, כנראה שהקלידים השחורים החליטו שהם צריכים להיות להקת הרוק הכי גדולה בעולם. אז הם הלכו והקליטו אלבום שהוא מעבר לסך ההשפעות שלהם. 'Weight of Love' שפותח את האלבום (והוא השיר הכי טוב בו בקילומטרים) ללא ספק מושפע מפינק פלויד ושכמותם, בצורה מופלאה; 'In Time' הוא פנינת דיסקו-רוק שאי אפשר לא לרקוד איתה; 'It's Up to You Now' מזכיר לי יותר מהכל את הדורס, ו-'Fever' הוא הסאונד של להקת בלוז-רוק שרוצה לנגן ניו וויב. מה שבטוח, השנה אף אחד לא ישווה את הבלאק קיז לג'ק ווייט".

15
15 Interpol – El Pintor
טוב, מסורת היא מסורת, ואתם אנשים מסורתיים. מהי המסורת, אתם שואלים? הו, זו מסורת פשוטה: בכל שנה שבה יוצא אלבום של אינטרפול – הוא ייכלל ב-20 אלבומי השנה של העונג. לא משנה אם האלבום טוב יותר, טוב פחות – הוא יהיה כאן. כי אינטרפול היא עמוד תווך. היא משהו שאי אפשר בלעדיו.

כתב היטב ערן גלובוס: "התלבטתי תקופה איך אני מרגיש לגבי האלבום הזה. בסוף לפני שבועיים שמעתי את Turn On The Bright Lights, מאלבומי היסוד של הסצינה שאני חי ונושם, ואז חזרתי לאל פינטור ונזכרתי – פאק, אינטרפול זאת להקה ענקית. העובדה שהם שומרים על רלוונטיות, בעידן של ענקי רוק מזדקנים, היא נהדרת ופלאית. בשנה בלי אלבומים חדשים של דה סטרוקס, הנשיונל או ומפייר וויקנד, אינטרפול, מהלהקות הגדולות של ניו-יורק, עושה את אחד מאלבומי הרוק הטובים של הרגע".

14
14 Temples – Sun Structures
בכל שנה יש אלבום אחד כזה במצעד – אלבום שלא שמעתי אפילו פעם אחת השנה עד שהזנקתם אותו למרומי המצעד ושלחתם אותי להאזין מיד כדי להבין למה אתם מתלהבים. אמיר הסביר לי: "הייתה דילמה רצינית איזה אלבום יסגור את העשירייה השנה, אבל הלב החליט שצריך ללכת עם החדשים שהולכים להיות הדבר הגדול הבא. אז כן, תאשימו את טמפלס שהם אולי רוצים להשמע כמו Tame Impala, אבל בשנה שבה החברים מאוסטרליה לא הוציאו מוזיקה חדשה, מזל שיש מי שעושה את זה בשבילנו. אלבום פופ-פרוג-פסיכדלי ומתוק, שאחראי להרבה רגעי feel-good בשנה שעברה ובאלו שעתידות לבוא". ואמרו אמן.

13
13 Angel Olsen – Burn Your Fire for No Witness
"אני לא זוכר שהאלבום הזה הוזכר בעונג במהלך השנה, וחבל. גיאחה, אני מקווה שהקוראים שלך פונים לעוד מקורות כדי להכיר מוזיקה חדשה, ושהם שמעו איכשהו על האלבום הנפלא הזה", כתב Mr. Grey Sky. ואני צריך להתוודות: כמעט שנה שלמה שמעתי את השם שלה פה ושם, תמיד בהקשרים חיוביים מאוד, אבל לא הספקתי להגיע להאזנה ראויה לה. הייתי צריך מייל עם לינק מחברה טובה, ישר לשיר ספציפי ביוטיוב, כדי שאפול שבוי לרגליה של העלמה אולסן.

לא הייתי היחיד שהתעורר כאן באיחור: אלוני שאל "מאיפה צצה הבחורה המתוקה הזאת? את האלבום הזה הכרתי רק דרך אלבומי השנה שהתחילו להופיע בשבועות האחרונים, ומיד הוא נכנס לרשימה שלי. נעים להכיר", וגוטי הרגיש\ה צורך לאזן את התוצאה: "ברור לי ששרון ון-אטן תגיע גבוה יותר במצעד של העונג, ולכן נקודת הבונוס שלי הולכת לאנג'ל אולסן ודווקא ון-אטן מחוץ לעשירייה שלי. למה? כי לדעתי אולסן מרגשת יותר, יצירתית קצת יותר, ויפה הרבה יותר".

12
12 tUnE-yArDs – Nikki nack
"אלבום פצצה. לא מכיר שום דבר שדומה לזה". "פנומנלי. משוגע וצבעוני עד כדי התקף חרדה". "איזה דיכאון היה הקיץ האחרון בלי האלבום הזה". "אם האלבום השני היה ה'להתחיל הכי מהר שלך', זה החלק שלאט לאט מגביר".

לפעמים נדמה לי שכל מה שאני עושה זה לנסות ללכוד במילים את מה שעושה מריל גרבוס, אבל אני תמיד מפגר אחריה והיא תמיד חומקת מהגדרה. לכן אני פשוט מעדיף להדביק פה את הדברים שכתבתם על האלבום האכן־פנומנלי הזה, ולקוות שבמקום לנסות לתפוס במילים את הדבר המשוגע והנפלא הזה, פשוט תעזבו את המילים ותתמסרו אליו לגמרי. Nikki nack ראוי למלוא תשומת הלב שלכם.

11
11 Mac DeMarco – Salad Days
אני אוהב מאוד את כל האיזור הלא־מתאמץ־לכאורה של האינדי רוק בשנים האחרונות. ריל אסטייט, קורט וייל, וכמובן האדון מק "אפשר להחנות ספינה בין השיניים שלי" דמארקו, שבקרוב יגיע להופיע בישראל במקום ההופעה שלו שהתבטלה בזמן מלחמת הקיץ.

ניבי גרמה לי לחייך מאוד כשכתבה ש"באיזשהו שלב השנה קלטתי שאני נהנית לעשות הכל לצלילי מאק דמארקו: לנמנם, לנהוג, לבשל, אפילו ללמוד כימיה לצליליו הופך לנעים משהו, מחויך, הוא שר והעולם הופך לשליו יותר, פתאום המירוץ שאני מנהלת כדי לתפוס את החיים שלי הופך למגוחך". ויואש נאנח בעונג: "מילים פשוטות, לחנים לא מתאמצים, ותחושת הזדהות עצומה בזמן שאני רוכב על האפניים או שותה בירות בטיילת באילת. שירי חול קלילים שכיף לשמוע שוב ושוב. איזה פלא".

כולם רוצים שירים פשוטים, שר גרוניך. מעניין אם הוא שומע מק דמארקו.

עשרת הגדולייייים


10
10 Jack White – Lazaretto
טוב, הגענו לעשירייה אז חייבים איזה גיבור ותיק, לא? גם באלבום שבעיניי הוא הרבה פחות מעניין והרבה יותר מפוזר מקודמו, ג'ק וייט עדיין יודע לעשות את סוג הרוק המסוים שלו טוב הרבה יותר מעשרות ומאות חקייניו. גם מאור מסכים איתי: "אצל ג'ק ווייט אתה תמיד יודע מה תקבל, וזה בסדר גמור. כי את מה שהוא עושה, הוא עושה מצוין", הוא כתב.

אין לי ממש מה להוסיף על האלבום הזה, חוץ מהדעה הקטנה שאת האוזניים שלי הוא לא הפיל, ונראה שגם לכם אין הרבה להוסיף עליו, כי כתבתם מעט מאוד. אולי פשוט הצבעתם מתוך הרגל?

09
9 Chet Faker – Built on Glass
במקום התשיעי – אלבום בכורה. אתם לא מבינים כמה זה משמח אותי. לפני 3 שנים העלה ניקולס ג'יימס מרפי האלמוני ממרפי את הביצוע מלא הסול שלו ל-"No diggity" לחשבון הסאונדקלאוד השומם שלו. אחת מההופעות הכי יפות של השנה. אחד האמנים עם הלב הכי גודל והכי גלוי. אחד האלבומים הכי יפים של השנה.

ועידו כהן, שתמיד כותב נפלא, כתב על Built on glass, אלבום השנה שלו: "מה שמדהים אותי באלבום הזה של פייקר, הוא שאני מרגיש שאני מצליח לחוות בדיוק את מה שהוא חווה בשירים שלו. אני מרגיש את הקצב, את הטון, את הרגש שמסתתר מאחורי המכונה, אני אפילו מרגיש את הזקן שלו גדל לי על הלחיים והסנטר. לא נתקלתי באף אמן אחר השנה שהצליח לרתק אותי בכל שמיעה מחדש".

08
8 Sun Kil Moon – Benji
איזו שנה זו הייתה עבור מארק קוזלק ועבור המאזינים (הקיימים והחדשים) של מארק קוזלק. Benji הביא אותו לשיא חדש של כנות, של המהירות והעדינות בה האגרוף שלו נכנס לבטן שלך, וגם של מספר המאזינים. ו-2014 גם הייתה השנה שבה האופי של קוזלק צף על פני השטח בדרך הכי ברורה, עם הריב\שטות המדוברת־מדי שלו עם The War on Drugs (הזמן, לדעתי, יפעל דווקא לרעתם ולטובתו).

לכן אהבתי כל כך את הביקורת הקולעת ביותר שקראתי לאלבום הזה, ביקורת שאורכה 6 מילים והיא בו זמנית הביקורת הכי קצרה והכי מדויקת לשנת 2014 של סאן קיל מון: “הדוש הזה קורע לי את הלב” (קוואמי, כפרה עליו).

כי זה לא משנה אם קוזלק הוא דוש או לא (כנראה שכן), זה לא משנה מה דעתו לגבי להקות אחרות, זה לא משנה את מי הוא שונא. מה שמשנה הוא האלבום הזה. העירום המכאיב שבו. המוות שבו. הדרך שבה קוזלק כאילו מגיש לנו את מחשבותיו המיידיות, בלי פילטר, אבל בעצם כותב שירים גדולים מאוד על הנושאים הגדולים ביותר שיש: משפחה, מוות, זיכרון, ילדות, פחד, מין, אלימות, עדינות, חברוּת. אלה הדברים שנמצאים בבסיס השירים, הספרים והסרטים הכי גודלים בעולם. אלו השאלות שאמנות מנסה לענות עליהן מאז שיש אמנות. לכן זה אלבום כזה גדול.

ירדן כתב יחסית הרבה על האלבום הזה, אבל הוא קלע כל כך בול שאני פשוט מביא פה את כל הטקסט שלו: “אם 2013 הייתה שנה שיצאו בה אלבומים של ארקייד פייר!!!!! וארקטיק מאנקיז!!!!! וקנייה ווסט!!!!! 2014 היא הרבה יותר צנועה. לא היו הרבה שמות גדולים השנה, ואף אחד לא הולך להגיד שהשנה יצאו אלבומים של סוואנס!!!!! וראן דה ג'ולז!!!! ופליינג לוטוס!!!!! כי האלבומים של שנת 2014 הם אלבומים קשים. הם אלבומים שלא מתאהבים בהם בשמיעה אחת, אלא לאחר עשרות שמיעות שבכל אחת מהן מתגלה משהו יפיפה חדש שמונע מאיתנו להתעייף מהם. בקיצור, השנה הזאת היא שנה ענקית לגיקים של מוזיקה.

ומעל כל האלבומים הנהדרים שיצאו השנה מפקד מארק קוזלק, הוא סאן קיל מון. מארק קוזלק בכלל לא אוהב אותנו, אני גם לא בטוח עד כמה הוא אוהב את עצמו. קוזלק לא עשה את האלבום הזה בשביל אף אחד חוץ מלעצמו. ומכאן הסיבה שזה לא רק האלבום הכי אישי שיצא השנה, זה האלבום הכי אישי ששמעתי אי פעם. בהתחלה זה נשמע כאילו קוזלק מקשקש על כל מיני חוויות שעבר והמון המון (המון) אנשים מתים. אבל האמת היא שהכל מתחיל מקאריסה, בת דודה מדרגה שנייה של קוזלק שמתה משריפה, בדיוק כמו דוד שלה, שהיה סבא של מארק. בגלל קאריסה מארק חוזר לאוהיו, משחזר את כל הילדות שלו (ונזכר בהמון, המון חוויות מיניות), מתמודד עם אבא שלו, ונזכר איך כל החיים שלו השתנו כשהוא ראה את The song remains the same של זפלין. למה קאריסה, קרובה רחוקה מאוד של קוזלק שהוא בקושי הכיר, היא הטריגר לאלבום? רק הוא יודע, וזה לא באמת משנה. האם כל מה שמארק מספר באלבום הזה הוא אמת? אני רוצה להאמין שכן, כי קשה מאוד להמציא סיפור שלכאורה לא קורה בו כלום, אבל בדיעבד הוא אחת ההגדרות הכי מדויקות של הדבר המוזר הזה שנקרא חיים".

07
7 The Antlers – Familiars
וואט! וואט. וואט? אני בהלם. הלם חיובי, כמובן, אבל הלם. The Antlers היא להקה פנטסטית (אם כי קצת פחות בהופעה), אבל נראה לי שהחיבה שרוחשים לה קוראי העונג עולה בהרבה על החיבה שרוחשים לה במקומות אחרים. זה דבר נהדר בעיניי, ולראות את Familiars כאן, מעל ענקים כמו סאן קיל מון, צ’ט פייקר, ג’ק וייט, הבלאק קיז ואינטרפול – זו חגיגה אמיתית של טעם עצמאי שיודע להתעקש ולא לרדוף אחרי כל זרם שחולף בסביבה.

יהוד’לה כתב: “אני לא חושב שיש היום עוד כותב שירים שמצלחי לגעת בי כמו פיטר סילברמן. זה אלבום מאוד מרגש, כמעט עד דמעות. ונכון שזה לא Hospice, אבל הוא מתקרב אליו מאוד ברמת הדרמה שהוא מייצר וביכולת שלו להשפיע על מצב הרוח. אני ממש מבסוט על האלבום הזה. כנראה שבכל זאת התבגרתי קצת”, והודיה חושבת כמוהו: “אז הוספיס זה לא. זה גם לא ברסט אפארט. ובהתחלה זה כל מה שיכולתי לחשוב, אבל אז חזרתי לאלבום הזה שוב ושוב ושוב וגיליתי שהוא פשוט יפה וכל ניסיון השוואה שלו לקודמיו זה לחטוא לו ולחטוא להרכב הקסום הזה. ואז גם ראיתי אותם בלייב (הידד לי!) וגיליתי כמה האלבום הזה גדל כשרואים את פיטר סילברמן מתנועע לאיטו על הבמה, כשמשני צדדיו חצוצרות שקורעות את האוויר והלבבות. הלב שלי עדיין לא החלים”. רפואה שלמה, הודיה.

06
6 Sharon Van Etten – Are We There
”גיאחה, רוצה לשמוע סוד? הכנסתי את האלבום הזה לרשימה שלי בלי להקשיב לו עד הסוף אפילו פעם אחת. אני מקווה שזה חוקי. הענין הוא ששלושת השירים הראשונים כל כך טובים (!!!!) שפשוט חזרתי עליהם שוב ושוב ולא הספקתי עדיין להמשיך לשאר האלבום”, כתב לי המצביע יריב, והתשובה שלי היא: א. אני כל כך מבין אותך. ב. אתה חייב לשמוע את כל השאר, הוא אפילו יותר טוב!

שיט, איזה אלבום שלפה עלינו שרון ון אטן. לא שזה מפתיע את מי שהאזין לה עד עכשיו, לדרך שבה היא טיפסה לאט ובנחישות מאלמוניות חרישית להצלחה די מרהיבה (האלבום הזה הגיע למקום 25 במצעד המכירות האמריקאי!). ארבעה אלבומים בחמש שנים, והגרף הוא ממש גרף ישר ויציב של עלייה מתמדת.

ואם סאן קיל מון משתמש בכל מה שיש לו כדי להסיר פילטרים, להעלים כל סימן של ריכוך רגשי או אחר, אז ון אטן נוקטת באסטרטגיה מעט שונה – השירים שלה כואבים למדי, אבל היא יודעת להגיש אותם עטופים במספיק רוך כדי שתרצה לחזור לאלבום הזה עוד ועוד למרות הכאב שבו. היא יודעת לאזן בין העיבודים הנעימים לקול שלה, שתמיד נעים להקשיב לו אבל הוא אף פעם לא מתחנף או נהיה רך מדי.

“נסיכת האינדי של ארצות הברית”, קרא לה המצביע איתי, וטל נוימן פשוט שמחה שהיא קיימת: “היא ממשיכה לכווץ לי את הלב, עם שירים יפהפיים שממשיכים את הקו הנקי, השקט והמלנכולי שלה, מרגשת ונוגעת במקומות הנכונים. כיף שיש אותה בסביבה”.

05
5 The War on Drugs – Lost in the Dream
הנה האלבום שלא משאיר מקום לאלבומים אחרים. ”לא צריך סיכום שנתי השנה. האלבום הזה מסכם הכל”, כתב הקורא איתי (לא אותו איתי של שרון ון אטן, יש הרבה איתי בעולם). “האלבום היחיד השנה שאני יכול באמת להקשיב לו בלי הפסקה, בכל מקום”, כתב עומר לוגסי.

ויוני, כפרה עליו, כותב טוב יותר ממה שאני יכולתי לכתוב על האלבום המפלצתי הזה: “לא חשבתי שאלבום השנה שלי יישמע כאילו הוא יצא כבר לפני כמה שנים. הם לא עשו לי כלום עד היום, אבל פתאום, כשהאלבום הזה מתחיל, אתה מקבל את התחושה שהלהקה הזאת התבגרה בקצב מפחיד. הם נשמעים כמו שספרינגסטין היה צריך להישמע בגיל שלו. הקול של אדם גרנדוסיל נשמע כמו בוב דילן מעודן יותר ושבור יותר. Lost In The Dream הוא אלבום החלומות שעונה על השאלה ‘איך היה נשמע אלבום משותף לאגדות רוק אמריקאי?’ ובו זמנית מוריד לך גרזן לראש בעוד אתה מבין שזו תחילתה של אגדה חדשה. ‘Red Eyes’ גורם לך להבין שהמשחק פה הוא אחר. זאת לא ליגת להקות האינדי, זאת ליגת היצירות העל-זמניות. קלאסיקה מהרגע שהיא מתחילה ועד הרבה אחרי שהיא נגמרת”.

ואסף סתם את הגולל על האלבום הזה כשכתב “עם כל הניסיונות המתחכמים שנעשים היום כדי לפרק את המוסיקה לגורמים ולהביא את המהלך המוסיקלי הלא צפוי הבא 10 פעמים בשיר, פתאום מגיע האלבום המונוטוני הזה, שנשמע כמו שיר אחד ארוך. וזה יכול היה להיות כל כך משעמם וטרחני אבל איכשהו זה עובד, נכנס מתחת לנשמה ולא בא לך להפסיק לשמוע אותו. וזה בעיני מפתיע יותר מכל התחכמות של St. Vincent או Tuneyards”.

דעתי? דעתי לא משנה כאן. המקום החמישי שלכם נראה כאילו הוא עומד להישאר פה לנצח, וזה לא קורה כל שנה. אני רק תוהה: האם נראה כאילו הוא יישאר פה לנצח רק כי נדמה כאילו הוא היה פה תמיד? הממממ (ושלא יובן לא נכון, אני לגמרי בעד האלבום הזה).

04
4 St. Vincent – St. Vincent
סלחי לי, אנני קלארק, את מוכנה להסביר לי מה נראה לך שאת עושה? מאיפה הרשות להתפוצץ על עולם האינדי עם אלבום בכורה פנטסטי, ואז פשוט להרים את הרף בכל אלבום חדש? מאיפה החוצפה לשפוך כל כך הרבה יצירתיות לכל שיר חדש, כשמסביבך יש להקות שגוועות ברעב יצירתי? מי הרשה לך להיות דיוויד ברן של 2014?!

אז זהו, שאנני קלארק לא שואלת אף אחד. וכל השאלות האלו הן כמובן רטוריות בלבד – אין לי שום תלונה אליה, להיפך, אני כל כך מבסוט עליה שלפעמים אני לא יודע מה עשינו שזכינו בכל הטוב הזה.

“פשוט מדהימה”, כתב עופר לרר, “נשמע כאילו האלבום הוקלט בחלל החיצון מרוב ייחודיות. זה האלבום היצירתי ביותר שיצא השנה וכשזה מתווסף לקול הנהדר של אנני קלארק,התוצאה קרובה לשלמות”. ושלי הוסיפה ש“אני רוצה להיות כמוה. איזו אישה יצירתית ומדהימה”. ואם אנני קלארק תהפוך לרול מודל, לא יהיה מאושר ממני בעולם.

03
3 Alt-J – This Is All Yours
כבר התוודיתי מעל פיסקלים אלו על כך שאינני נמנה עם המתרגשים מאלט-ג’יי. השנה זה קצת השתנה, עת “Hunger of the pine” שבה אותי, אבל אני מודה, במבוכה מסוימת: אף על פי שאני מתרשם מהלהקה הזו שוב ושוב, מבחינה רגשית אני נשאר מנותק ממנה לגמרי. מרגיש תמיד שאני בחוץ.

איזה מזל, אם כן, שלא אני קובע את האלבומים במצעד הזה, אלא אתם. אבל מעבר מהיר על התגובות שלכם לאלבום הזה הבהיר שגם בקרב חובבי הלהקה אף אחד לא באמת התעלף מהאלבום הזה. גם אוהביו דאגו להוסיף “אבל”. ניר כתב “לא בטוח שזה האלבום הכי טוב של השנה, אולי אפילו פחות טוב מהראשון של הלהקה. אבל”, Raul כתב “עוד אלבום שאי אפשר לקרוא לו משובח אבל”, אלוני כתב ש”אני יודע שהאלבום הזה איכזב כמה חברים שלי, אבל”, ועומר לוגסי סיכם כי “לקח לי זמן להתרגל, אבל”.

ערן גלובוס, שהמגזין שהוא עורך בחר באלבום הזה לאלבום השנה, כתב: “לפעמים אין טעם להילחם בזה. האלבום הכי אובר-מוערך של הלהקה הכי אובר-מוערכת של השנים האחרונות הוא בכל זאת יצירת אינדי-פופ מעולה (ברובה) וכיפית (בחלקה). קיבלו אצלי מאה נקודות בונוס על הסמפל המעולה למיילי סיירוס ואיבדו את רובן בשורת שירים פספוסים. אבל בתוך עמנו אנחנו חיים. אחלה אלבום שבעולם”.

02
2 Beck – Morning Phase
זה clearly העולם של בק. אנחנו רק חיים פה. האלבום הכי מצליח של בק בישראל היה ונשאר Sea Change. פירוש השם הזה, אגב, הוא “שינוי משמעותי”, וזה הולם: אותו אלבום היה אכן שינוי משמעותי מאוד בתדמית של בק ובסאונד שלו (גם אם הוא הוציא לפניו 4 אלבומי פולק שקטים). בק המתפוצץ, הצבעוני, המשוגע, הפך לבק המיושב, החדגוני, העקבי. לפחות לאלבום אחד.

Morning phase הוא חזרה מודעת לגמרי לאותו אלבום. וזה לכשעצמו מעלה שאלות גדולות: מה פתאום בק, שתמיד דאג ללכת קדימה, לפעמים רחוק מדי ומהר מדי בשביל הרבה אנשים, חוזר אחורה? מה פתאום בק, אמן הציטוטים והגנבות המוזיקליות הגדול של זמננו, מתחיל לגנוב פתאום מ… בק?

לא ראיתי הרבה תשובות לשאלות האלו השנה. אולי הן מעסיקות רק אותי. אולי בק יודע שהמאזינים שלו מתחלקים לשני מעגלים גדולים שחופפים רק בחלקם: אוהבי בק ההרפתקן, ואוהבי בק הרך והשמרן (או “בק השמח” ו”בק העצוב”, כפי שהגדירו את זה ב-Esquire כשיצא האלבום), והוא החליט להנעים את זמנו של המעגל השני הפעם, ויהא אשר יהא.

אולי אמן כמו בק בכלל לא מעסיק את עצמו בשאלות כאלו. אולי הוא פשוט עושה מה שבא לו. כמו – האם בכלל שמתם לב? – להוציא שני אלבומים ב-2014.

יוני מודה, “תן לי עוד אלבום שרק יזכיר את Sea Change קצת כמו האלבום הזה ואני שם אותו כבר עכשיו ברשימת אלבומי 2015”. ואוקטובר העצוב כתב\ה: “הקשבתי לאלבום הזה איזה 30 פעם בשבוע שהוא יצא. מלודיות חזקות, הפקה פנומנלית. האלבום הכי טוב שלו מאז Sea Change, אבל חלאס להשוות בין השניים” (איך אפשר שלא?!).

ועכשיו

במקום

הראשון

במצעד

אלבומי

2014

של קוראי עונג שבת:

Leisure Cruise
1 Leisure Cruise – Leisure Cruise
סתאאאאאאאאאאאאם!

ברור שהמקום הראשון הולך אל:

everyday_robots_album_packshot_high_res_3
1 Damon Albarn – Everyday Robots תקשיבו, כשאתם צודקים אתם פשוט צודקים. והו, כמה שאתם צודקים.

דיימון אלברן הוא אחד האנשים היחידים בשני העשורים האחרונים שראויים ליום שידור של 7 שעות ברדיו הקצה. כבר עשרים שנה שהוא פותח לפופ את הצורה, ורק עכשיו הוא התפנה להוציא אלבום סולו ראשון באמת. הציפיות היו גבוהות, אבל אלברן חכם יותר. הוא הציע לנו אנטי-קליימקס לכל העשור האחרון, ההרפתקני, הגורילאי שלו. הוא הציע לנו אלבום עדין, מאופק, כמעט “קטן”, והצליח להביא את האלבום הכי גדול של 2014.

אל תטעו במינימליזם ההפקתי, ברוגע. האלבום הזה מכיל לקחים משני עשורים של עבודה יצירתית עשירה ורחבת אופקים של אחד המוזיקאים הכי פתוחים והרפתקנים בפופ (במובן הרחב ביותר של המילה פופ). מאחורי הצלילים הברורים מאליהם יש הדים משמעותיים של היפ הופ ודאב ומוזיקה אפריקאית ורגאיי וגוספל וצ’יימבר פופ ופוסט-דאבסטפ ומוזיקת פסקולים וטריפ הופ וסול ופולק אנגלי ולכל הרוחות, נראה אתכם עומדים בשיר כמו “The history of a cheating heart” או לא נמסים כלי מהמלודיה העדינה של “Hostiles”, או מהפאר של “Heavy seas of love” או לא מתכווצים מול הכאב של “You & me”.

דיימון אלברן, לעזאזל. הוא תמיד היה חכם יותר ומוכשר יותר, ובעיקר מנוסה יותר. הוא כבר נכווה והחלים, כבש את הפסגה וזכה לשרוד את הירידה ממנה, התפרק והתאחד, היה בראש המצעדים וכתב פאקינג אופרה, המציא הרכב היפ הופ דמיוני ואז הפך אותו לאמיתי לגמרי וכבש איתו את העולם. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, וזה רגע מצוין לעשות דווקא את האלבום הזה, שנשמע כאילו הוא התבשל בתוכו עשרים שנה וחיכה לרגע הנכון. וכשאלברן מצא את הרגע הנכון, הרגע הזה הפך להיות גם הרגע הנכון עבורנו. 2014 לא אחראית לאופי של Everyday robots, כמו ש-Everyday robots אחראי לאופי של 2014.

“לא ממש היה לי זמן להקשיב לסולו של אלברן”, כותב עידו כהן, “עד שמצאתי את עצמי בטיסה של British Airways מלונדון למלדיביים. שם בשמיים, ברגע בו המטוס ריחף על סופת ברקים שחלשה על עיראק, נשביתי בקסמו של האלבום, בתחושת השלמות שאלברן סוף סוף מגיע אליה, משאיר מאחוריו את המלנכוליות שהייתה הצל שלו כל השנים. כמה כיף לראות אותו שוב מבליח חיוכים, אפילו אם אלו חושפים את הצלקות”.

ויוני כתב: “בהתחלה לא הבנתי מה דיימון אלברן רוצה ממני. כל האלקטרוניקה הרכה הזאת לא התחברה לי לבחור שפעם צרח את ‘Song 2’ ויצר את ההיפ הופ האינטליגנטי והשמח של הגורילאז. איפשהו באמצע הדרך הגיע ‘The Selfish Giant’ והאסימון נפל. זה פשוט אלבום עם שירים מדהימים אחד אחד. לא צריך לחפש את הגאונות בהפקה, היא באה מראש עם השירים, עוד לפני שהלבישו עליה חליפה יפה של ביטים שבורים”.

ויערה מסכמת את המצעד המפואר שלנו ל-2014 עם התובנה הזו על אלבום השנה שלכם: “כשאני מקשיבה לאלבום הזה אני מדמיינת שלדיימון אלברן יש שיניים מושלמות”.


icecreamנהנים? קנו לי גלידה!
המצעד הזה, כמו כל סיכומי השנה, דרש שעות על גבי שעות של עריכה, כתיבה, עיצוב וכל מה שכרוך בזה. העונג תמיד יישאר חינמי, אבל אם תרצו לתמוך בו, תוכלו לעשות את בטיפ קבוע של כמה שקלים בפטריאון, שיהפוך אתכם לתומכים אמיתיים בקיומו של העונג בסכום של עודף בפלאפל. תודה!

13 תגובות על “אלבומי השנה של עונג שבת 2014”

  1. מאת בן:

    איזה סיכום כייפי.

    עוד על האלבום של אלברן פה:

    https://cmykmusicblog.wordpress.com/2014/12/20/damon-albarn-everyday-robots/

    • מאת המורה:

      לצערי. על פי התוצאות רוב קוראי העונג הם מלנכולים ועצובים.
      בכלל לא כייפי. אולי עמוק, מרגש ומעורר מחשבה.

  2. מאת טלברים:

    אני לא מהקוראים האדוקים של העונג אך בכל סופשנה , הצבעתי במצעד האלבומים.
    תמיד האלבומים שהצבעתי עבורם לא היו מגיעים לרשימת 30+ ואולי 20+ במקרא הטוב.
    השנה האלבום במקום הראשון הוא האלבום שאליו הצבעתי וזה נהדר!!!!
    יש באלבום הזה פשטות צניעות וגם שמרנות שאני כל כך אוהב. כל כך כיף לנגן את The history of a cheating heart ואת Hostiles כי הם כל כך מינימליסטים ומרגשים. דרך אגב גיא. אני מבטיח לך שיום אחד במוקדם או מאוחר אגיע לאיזו מסיבת 90s .

  3. מאת אופיר:

    כיף לשמוע שמצאתי את המילים לתאר את מה שגם אתה חשבת בקשר לSeeds לבית TVOTR. (ומצטער על השם האמביוולנטי. זה לגמרי "ניסח", גם אצלם וגם אצל הפיקסיז).

  4. מאת רחלי:

    כל הכבוד ותודה על הסיכום המעולה. אני אמשיך להקשיב לי בשקט לאלבו ולהמליך אותם יום יום…

  5. מאת אסף:

    הי גיאחה,
    תודה על ההשקעה וההתמדה, לאורך כל השנה ובסיכום השנתי.

    יש כאן השנה רק 2 אלבומים שלא שמעתי (temples שאני אבדוק ולנה-דל-ריי שלא), וזה אומר משהו.

    ברור שסיכום של סיכומים תמיד ילך לאיזור הקונסנזוס, אבל עדיין בעבר הייתי מוצא בסיכום הזה כמה אלבומים שפספסתי והפעם יש רק אחד.

    נדמה לי שכבר כתבת פעם בעבר על הנאמנות של המאזינים הישראלים ומשנה לשנה זה הולך ומתחדד. הסיכום הזה נראה כמו שקלול של נאמנות לאמנים שהוציאו בעבר אלבומים גדולים והשנה הוציאו אלבומים לא רעים (אנטלרס, ג'ק ווייט וכד') יחד עם הביקורות של פיצ'פורק.

    ואין פה כוונה להעביר ביקורת, גם אני נמצא באותה הסירה. אבל זה הופך את הסיכום הזה בעיני לפחות מעניין מסיכומים באתרים אחרים.

    בכל מקרה, תמיד נחמד להשתתף ולקרוא.

  6. מאת ליאור:

    מחכה לזה כל שנה, בדרך כלל אפשר לספור את מספר האלבומים החדשים ששמעתי על כף יד אחד וגם זה הולך ויורד עם השנים. אבל בדיוק בשביל זה אני פה – כדי להתעדכן מפי אנשים עם טעם מעולה במוזיקה מה קרה השנה.
    אז תודה גיאחה וכולם, יש לי הרבה עבודה לשבוע הקרוב :)
    כיף!!

  7. מאת franny:

    איפההההה strand of oaks?
    סירייסלי מה לא בסדר אתכם אנשים :(((

  8. מאת לירון:

    אלוהים עדי שטום יורק הוא האלוהים שלי, אבל אני מודה ומתוודה שמלבד 2 רצועות באלבום החדש, השתעממתי לגמרי והשיר החדש שהוא הוציא הוא רק המשך ישיר של השעמום הכללי. נדמה שמרוב כשרון וקול יפה, לא בא לו יותר להשתמש בשניהם.
    בקרוב ייצא אלבום חדש לרדיוהד. נחזיק אצבעות

  9. מאת שגיא:

    נהניתי וגיליתי המון מוזיקה חדשה ונהדרת!
    תודה, תודה, תודה.

  10. […] שלושה מהם: המצעד השנתי של הקצה, המצעד של קול הקמפוס, והמצעד של העונג שבת—טקס הבחירות של סצינת השוליים, של אנשים שהטעם שלהם […]

  11. […] להם סיכומי השנה (אפילו גיאחה הסכים בסוף לשחרר את סיכום העונג), פורסמו הפלייליסטים והוכתרו להם שליטי הרגע. לוח השנה […]

  12. מאת Elise:

    It's really great that people are sharing this inaonmftior.

כתיבת תגובה