31 בדצמבר 2013

אלבומי השנה של עונג שבת 2013

chart-opening

ערב טוב,

אני גיא, ואני אהיה המנחה שלכם הערב.

איזה כיף לראות שגיהצתם את הטוקסידו ודפקתן את השמלה הכי מנצנצת – ברוכים הבאים למצעד השנתי של עונג שבת, ובו נגלה איזה אלבומי 2013 הכי נענעו לכם את האגן, האיצו לכם את דפיקות הלב, סחטו לכם את שקיק הדמעות ומתחו לכם את השפתיים לחיוך.

בשבילי, זאת הייתה שנה ענקית כמעט בכל פינה מוזיקלית שאני מצליח לחשוב עליה – פופ המצעדים היה פנטסטי השנה, הרוק נתן בראש והתרענן, ההיפ-הופ הרעיש ואיתגר, כל עולם הבאס והביטים התרחב וכבש עוד שטחים לא ממופים, והניינטיז התחילו לחזור! אח, איזו חגיגה.

אז יאללה, מתחילים. יישרו את הפפיון, תנו איזה צעד ריקוד קטן, כוונו את הרמקולים או האוזניות לטיפה מעל הווליום הרגיל – מצעד אלבומי השנה של קוראי עונג שבת לשנת 2013 יוצא לדרך.

הערה צרכנית
אני יודע, אני יודע – אתם כבר לא קונים דיסקים. וחלקם מגחכים עכשיו כי מילא דיסקים, אבל גם קבצים דיגיטליים אתם לא קונים. ובכל זאת, אנחנו כאן בשביל המוזיקה, ואנחנו אוהבים ומעריכים את האמנים שיוצרים אותה. אם אהבתם את האלבום – תמצאו דרך לרכוש אותו, דיגיטלית (בבנדקאמפ, באייטיונז או איפה שתרצו) או פיזית (ויניל זה הכי!), או שתקפצו לאתר של האמן ותקנו חולצה או מה שתרצו. זה חשוב. תשקיעו בתרבות שלכם.

הערה לבבית
האייקון מסמן ששיר מהאלבום הזה מופיע ברשימת שירי השנה, שכדאי לכם להוריד! לחצו עליו.

מסכמים את 2013 בעונג שבת:
שירי העונג של 2013
האלבומים המיותמים של 2013

אלבומי השנה הקודמים של עונג שבת:
2012: אלבומי השנה של קוראי עונג שבת 2012
2011: אלבומי השנה של קוראי עונג שבת 2011
2010: אלבומי השנה של קוראי עונג שבת 2010
2009: אלבומי השנה של קוראי עונג שבת 2009
2008: אלבומי השנה של קוראי העונג שבת 2008
2007: אלבומי השנה של קוראי העונג שבת 2007

2013circle

נווטו בהנאה!
מקומות 30-21 | 20-11 | 10-1


30_sonlux
30 Son Lux – Lanterns
איי איי איי! כמה שאני שמח לפתוח את המצעד הזה עם מר ריאן לוט, שקורא לעצמו Son Lux. אני שמח כי הוא אמן אדיר ונדיר באמת – מין ילד אהבה של ג'יימס בלייק וסופיאן סטיבנס (תודו שזה לא לגמרי לא-הגיוני, מבחינה רומנטית!), מאסטר של התכת הסינתטי והאורגני, ארכיטקט רב-אמן שבונה ארמונות סאונד וממוטט אותם ביופי משוגע. אני גם שמח כי האלבום הזה הוא הבשלה כבירה של מגוון הכשרונות של סאן לאקס. אני גם שמח כי בשנתיים האחרונות הייתה לי לפעמים תחושה שאני מיסיונר של סאן לאקס, שמציק לכל החברים שלי שישמעו אותו, והנה גם בלעדיי הוא מקבל את האהבה וההכרה שכל כך מגיעה לו. אבל בעיקר אני שמח כי כל היופי הזה מגיע להופעה בישראל ב-2 בפברואר!!! איזה אושר.
הקורא היקר רן הכריז: "סאן לוקס הוא לא רק מוזקאי מיוחד ומרגש, הוא גם טכנאי הסאונד הטוב בעולם. כל שיר שלו פשוט נשמע כמו מיליון דולר וגורם לרמקולים ב-400 שקל שלי להישמע כמו מערכת על. החדשות לגבי ההגעה שלו לארץ היו המשמחות ביותר ששמעתי הרבה זמן". ואמרו אמן.
להאזנה: "Lost it to trying"

29_janelle
30 Janelle Monáe –
The Electric Lady

בעצם יש לנו כאן תיקו, אבל חתיכת תיקו ראוי מאין כמוהו. גם כן במקום ה-30 ניצבת בגאון אחת הנשים הכי מרתקות, יצירתיות, צבעוניות ושופעות כישרון שמחזיקה כרגע מיקרופון – לא את, ביונסה – מיס ג'אנל מונה (או מוניי, למהדרין). הקוראת מאיה כתבה: "המוזיקה של ג'אנל מונאה, כמו הדמות שלה עצמה, היא שוברת מוסכמות ופשוט מאוד כייפית", אבל זה אפילו לא מתחיל לתאר מה הולך באלבום השני שלה, או לצורך העניין אפילו בשיר אחד מתוכו כמו "Dance apocalyptic", שלא לדבר על "Q.U.E.E.N" שלה עם אריקה באדו, שלא לדבר על… אח, בחייאת, תעשו לי טובה אישית. תקשיבו לאלבום הזה, ותגידו לי אם אתם לא רוקדים כבר שעה רצוף, טוב?
להאזנה: "Dance apocalyptic"

28_nin
28 Nine Inch Nails –
Hesitation Marks

אתה יודע שהשנה המוזיקלית שלך הייתה פ-ס-י-כ-ית כשיוצא אלבום חדש להרכב כמו NIN ואתה אפילו לא מספיק לשמוע אותו פעם שלמה אחת! טרנט, אני מתנצל. באמת.
בבקשה אל תרביץ לי.
אחרי פרישה קצרה לטובת משחקים מוזיקליים עם אשתו החדשה בפרויקט How to destroy angels (שאלה די קלה, אגב: מושכים להם בהילה וזה גומר אותם!), רזנור חוזר לכור מחצבתו ולפי האהבה שאתם מרעיפים עליו כאן במקום ה-28, הוא חוזר בענק. או לכל הפחות חוזר רדוף (הבנתם, הבנתם? כי זה השם של הסינגל). קפצו לראות את וידאו ההופעה הרשמי והסופר מרשים שלהם, Tension, ותמשיכו להחזיק איתי אצבעות שהם יחזרו לעוד הופעה בארץ. ההופעה האחרונה שלהם הייתה אחת הגדולות שראיתי ושמעתי, לייק, אי פעם.
להאזנה: "Came back haunted"

27_JohnGrant-pale-green-gho
28 John Grant – Pale Green Ghosts
עוד תיקו! יערה כתבה: "ההופעה שלו שהגיעה לפה בזמן אמת בהחלט עזרה לאלבום הזה לקבל האזנות נוספות ולהתחבב עלי יותר", ואין ספק שמדובר פה במקרה קלאסי של הופעה ברגע מושלם שדוחפת אלבום יחסית שולי (מבחינת יחס תקשורתי) גבוה מאוד במצעד. אבל זה ממש לא רק בזכות ההופעה. השילוב של גרנט בין הפקה עדכנית (שלא חוששת מאלקטרו מחד ומרגש חשוף מאידך), לבין מבנה שירים מאוד מסורתי לסינגר-סונגרייטרז, לבין סיפור אישי מרתק, לבין כישרון באמת אדיר יוצר זמר שאם לא מתפעלים ממנו, לכל הפחות אי אפשר להתעלם ממנו. לפחות לא אחרי ששומעים שיר אחד שלו. אם עדיין לא שמעתם – זה הזמן לשמוע אחד ולהידלק. אם כבר נדלקתם – האחריות לכך שעוד אנשים יפלו ברשתו מוטלת רק על כתפיכם. תשמיעו להם, תספרו להם. אמנים כמו ג'ון גרנט – מיוחדים, מעיזים, לא מתפשרים – זקוקים לאבירים שיפעלו למענם.
להאזנה: "Pale green ghost"

26_lorde
27 Lorde – Pure Heroine
אח, כמה שאני מבסוט עכשיו. כבר כמה חודשים שאני עף על האלבום הזה של לורד, בין היתר כי הוא הרבה יותר גדול ממה שהוא. מה זאת אומרת? זאת אומרת שבתור אלבום נטו – יעני, אם מתעלמים ממי שאחראית לו ומהמקומות אליהם הוא הגיע השנה – מדובר כבר עכשיו באלבום מעולה. כתיבה מושחזת, הפקה מפנקת-אוזניים מעולמות ה-XX, קול מצוין, הוּקים בלי סוף.
אבל לא רק בזה מדובר.
מדובר גם בזה שהאלבום הזה והלהיט הכי גדול מתוכו, "Royals", – שהם לגמרי תוצרים של העולם המוזיקלי שבנו וגילו לנו אנשים כמו ג'יימי XX, ג'יימס בלייק ו-Purity ring – ישבו שבועות ארוכים בראש מצעדי המכירות בארה"ב ובעוד המון, המון ארצות. במילים אחרות, האלבום המתקדם הזה הוא אחד מרגעי הפופ הכי פופולריים של השנה. זה אומר שהוא הגיע להמוני אוזניים צעירות, לא רק לתיכוניסטים ולתיכוניסטיות שקוראים פיצ'פורק אלא גם לאלה שקונים בוולמארט ורואים היפה והחנון.
הכוח שטמון באלבום הזה הוא שמתחת לסבבה יש גם כמה מסרים – קריאת השכמה לכל הנערים והנערות שגדלים לתוך עולם מגה-ממוסחר וציני, שבו החלום הכי גדול שמוכרים לך הוא להיות ראפר עם שרשראות זהב, שבו העולם האמיתי הוא זה שאתה רואה בטלוויזיה ולא זה שבו אתה חי. לא במקרה עטיפת האלבום הזה היא טקסט לבן על רקע שחור וזהו – אלבום בכורה של נערה בת 17 בלי הפרצוף שלה עליו?! – לורד לא באה למכור לנו ציצים ופרובוקציות דהויות (ר' ערך מיילי). יש לה מה להגיד, והיא אומרת את זה בקול רם שמגיע לכל כך הרבה אוזניים. אני חושב – אני מקווה – שבעוד כמה שנים נוכל לדבר גם על פופ פוסט-לורד, שיהיה שונה משמעותית ממה ששטף לפניה את המצעדים. אני מחזיק לזה אצבעות.
כתבה רחל: "הדבר היחיד המביך בבחירה הזו הוא שהבחורה המזמרת הגיחה לעולם בשנת 1996 פרט לזה מדובר במוכשרת קטנה גדולה".
להאזנה: "Glory and gore"

25_strokes
26 The Strokes –
Comedown Machine

כמו האלבום של הארקטיק מאנקיז (שעוד נפגוש בהמשך המצעד, מה נראה לכם), גם האלבום של הסטרוקס גרם לי לחשוב בהתחלה "נו, טוב" אבל ככל שהסינגלים התנגנו אצלי יותר ויותר, התחלתי לאהוב יותר ויותר את הכיוון החדש של קזבלנקס ושות'. רותם, שמבינה בסטרוקס הרבה יותר ממני וציפתה לאלבום הרבה יותר ממני, שמחה כל כך להיות מופתעת: "כשרק יצאו הסינגלים הראשונים של האלבום הזה התבאסתי קשות. קיוויתי כל כך שהסטרוקס יחזרו קצת לסאונד הגיטרות החזק שלהם ולקול העמוק והלא מפולטר של ג'וליאן קזבלנקס באלבום החדש. היה לי קשה עם הסאונד האייטיזי והפלצאט המאולץ משהו של ג'וליאן. אבל אחרי כמה שמיעות הבנתי שאני צריכה לשים את אותן ציפיות ראשונות בצד. ברגע שזה קרה גיליתי שמדובר באלבום מקפיץ ומתוק, שהוא כיף טהור ושעדיין מככבות בו הגיטרות הסטרוקסיות המשובחות. התמכרתי אליו לגמרי ואפילו התרגלתי לפאלצט של ג'וליאן".
להאזנה: "One way trigger"

24_iron&wine
25 Iron & Wine – Ghost on Ghost
אם אתם אשכרה קוראים את כל הטקסטים שאני כותב בסיכומי השנה, אתם כבר מכירים את הנוהל: סם בים, אחד מאהובי לבי הגדולים והמעמיקים ביותר, מיחידי הסגולה שאני טוען שאם היו פועלים ב-1972 היו נחשבים עכשיו גאונים כמו דילן, סיימון וכהן, מוציא אלבום חדש; אני מתרגש לקראתו; יוצאים סינגל או שניים שנשמעים אחרת לגמרי ממה שזכרתי אותו; אני נבהל; לאט לאט, לאורך שבועות, האלבום החדש והזר שנשמע לי כל כך לא מתאים לסם בים מתחיל לגדול עליי; אני מתאהב עד מעל לראש; אני מבין שסם בים הוא אף פעם לא מה שזכרת מהאלבום הקודם שלו ושאם לא תשתנה איתו אתה פשוט תפסיד את אחד האלבומים הכי יפים של השנה, כל שנה.
Ghost on ghost פעל עליי בדיוק בנוהל הזה, ועד סוף השנה הפך להיות אחד האלבומים הכי מושמעים אצלי והכי אהובים עליי.
כתב אופיר: "מבחינתי האלבום הזה הוא הבטחה של הברנש להנפקת יצירת מופת אחת לשנתיים, כמתכון לחיים ארוכים למאזין".
להאזנה: "Lover's revolution"

23_haim-days-are-gone
24 Haim – Days Are Gone
חיים שלי! הצלחתי להתעלם משלוש האחיות לבית Haim במשך רוב השנה, ורק בסוף השנה התחלתי להבין איזה אידיוט הייתי שהתעלמתי מהן. התעלמתי כי שמינית האזנה לא תפסה אותי והיו כל כך הרבה דברים חדשים ומעניינים לשמוע; התעלמתי כי חשבתי שאני שבע מאלבומים שנשענים כל כך חזק על סאונד מהסבנטיז והאייטיז (היו כל כך הרבה כאלה השנה…); התעלמתי כי שלוש אחיות מוכשרות ישר הזכיר לי את האנסון.
הפסקתי להתעלם כי הצבעתם להן בהמוניכם, כי ביותר ויותר רשימות סוף שנה התעקשו ש-"The wire" הוא שיר ענק, כי אם כבר לשאוב מהסבנטיז אז אפשר לבחור השפעות גרועות הרבה יותר מפליטווד מק, ובעיקר כי פאק, היי, למה לא אמרתם לי קודם שהשירים שלהן מצוינים? אה, אמרתם לי מלא פעמים? כן, אני אידיוט.
נו, מזל יש את סיכום השנה כדי לכפר ולהידלק על Haim.
להאזנה: "Don't save me"

23_yyy
23 Yeah Yeah Yeahs – Mosquito
אתם זוכרים את הרגע הזה, בסוף של "B.O.B" של אאוטקאסט, כלשיר ענק ומבריק מצטרפת פתאום מקהלת גוספל לא צפויה והוא הופך להיות כל כך הרבה יותר ענק ומבריק ממה שחשבתם שאפשר? זה מה שקורה גם ב-"Sacrilege", הסינגל הענק של היה-יה-יה'ז שאני באמת לא מבין איך כמו אידיוט לא הכנסתי אותו לשירי השנה שלי (הכנסתי אותו לקליפי השנה שלי, עם הקליפ הענק שלו). מזל שאתם כאן כדי להצביע ל-YYY שוב ושוב ולהזכיר לי שגם האלבום עם העטיפה הכי מכוערת של השנה מכיל כמה פנינים אדירות, ושבכל פעם שאני חושב שאני יודע איך הלהקה הזאת נשמעת, היא תמצא פתאום עוד שטח לא ממופה להתפרע בו.
להאזנה: "Sacrilege"

22_rhye
22 Rhye – Woman
כמו כל מישהו כותב על מוזיקה גם אותי שאלו בחודש האחרון אינספור פעמים מה הם אלבומי השנה שלי. היה לי קשה להרכיב עשירייה ברורה, אבל היה ברור לי ש-Woman, אלבום הבכורה של הצמד Rhye, נמצא בה. בגלל הקול הנשי העמוק של מילוש, הסולן (כן, זה בחור); בגלל שאלבום על סקס יכול להיות אלבום עדין ורגיש ויפהפה ולא תוקפני ומתלהם; כי אם ה-XX היו מגלים פתאום את הדיסקו, ככה זה היה נשמע; כי אני כבר עשר דקות לא מצליח להחליט איזה מהשירים הפנטסטיים באלבום השלם וה – כן – די מושלם הזה לשים כאן בתור לינק להאזנה, וזה סימן של אלבום ענק. פשוט תקשיבו לכל האלבום, הוא לא ארוך אבל הוא נשאר איתך המון, המון זמן.
כתב איתי: "אלבום שכולו נשיות, בניסיון לתפוס את המקום של האישה מנקודת מבט גברית. ננסי הרטסוק הייתה בטח שמה לשמוע על האפשרות הזו, אבל למי שלא מתעניין בפילוסופיה פמיניסטית, שווה עדיין לשים את האוזן על אחד מהאלבומים הנעימים והיפים שנוצרו השנה".
כתבה יער: "כמה אהבה".
להאזנה: "Shed some blood"

21_kurtvile
21 Kurt Vile –
Wakin' on a Pretty Daze

חברי יוסי בבליקי, בחור שיודע איך לבנות שיר, אכל את הכובע שלו מרוב התלהבות כשהוא שמע את השיר שפותח את האלבום הזה. הוא אמר לי משהו כמו: אתה שומע את השיר הזה, ושלוש דקות לא קורה שום דבר מעניין, ואתה חושב טוב, לא נורא, יש גם שירים כאלה, ואז לאט לאט בלי מאמץ הוא מוביל אותך למקומות חדשים ואתה מוצא את עצמך בתוך מסע. כמו שכתב הקורא רוי: "איך הכל נשמע כל כך קליל כשהוא עושה זאת. הטוב ביותר שלו עד היום".
רבים מכם הצטרפו למסע הזה, שהוביל את קורט וייל – שכבר כמה שנים מסתובב בשוליים – ישר למקום ה-21, ממש על סף 20 הגדולים. אישית, אני מת מסקרנות לראות לאן הוא ייקח אותנו באלבום הבא שלו.

רוית ועמיחי כתבו: "אנחנו לא באמת יודעים מה להגיד על מקבץ השירים הארוכים והממכרים האלה חוץ מהעובדה שגם במונוטוניות שלהם יש איזשהו קסם, ממש כישוף, שגורם לך לנסוע איתם את כל הדרך מההתחלה ועד הסוף, ולפעמים זה לא מעט (11 דקות נניח…) אבל עובר כהרף עין".
להאזנה: "Wakin on a pretty day"

20_theknife
20 The Knife –
Shaking the Habitual

ראיתי השנה את The Knife בהופעה ולא ידעתי מה לעשות עם זה. בעצם אני עדיין לא ממש יודע. התאהבתי בהם קשות ב-Silent shout מ-2006, לא ממש התמודדתי עם האופרה שלהם מ-2010, וחיכיתי מאוד לאלבום הכפול שהבטיחו השנה ואכן הגיע. אבל עד היום לא ממש עיכלתי עד הסוף את האלבום המורכב, הקשה והמשונה הזה. יש בו רגעים נפלאים ומהפנטים כמיטב יכולותיהם של האח והאחות השבדים, אבל גם הרבה מאוד דקות שנמתחות ונמתחות. ההופעה הייתה כבר טירוף מסוג אחר לחלוטין: תלבושות מופרעות, נגנים עם כלים שלא הומצאו עדיין, ריקודים מודרניים מופשטים. אם לא נכנסת לטקס הפאגאני שלהם עד הסוף, היה קשה לאכול את זה.
אבל אתם מאזינים מנוסים, אתם. לא מפחידים אתכם בקלות עם קצת אמביינט ושטויות, והאלבום הזה זינק למקום ה-20 המרשים. למה? הקורא שי מסביר: "ממש קשה לי עם הקטעים האמביינטים באלבום הזה – הם ארוכים מדי ואפילו בשביל אמביינט לא קורה בהם כלום. אבל כמות העוצמה שיש בכל שאר השירים מחפה על כך בגדול עם ביטים ענקיים, ואין מה לעשות – לקארין אנדרסון יש את אחד הקולות הטובים שפועלים היום".
להאזנה: "Full of fire"

19_ff
19 Franz Ferdinand –
Right Thoughts, Right Words, Right Action

לא הספקתי לשמוע השנה יותר מכמה סינגלים (מעולים!) מהאלבום החדש של פרנץ פרדיננד, אז אני משאיר את הבמה למילים שאתם כתבתם. למשל, זה היה אלבום השנה של הקורא צח: "חריפים, מלאים באנרגיה, שפריצים של אינטילגניצה וכל מה שתמיד קורה באלבומים של פרנץ פרדיננד. מה גם שהם ההופעה הכי טובה שראיתי השנה, ובכלל. אז כן. פרנץ פרדיננד".
וגם גל מבסוט חלאס: "הייתי בטוח שפרנז פרדיננד יאכזבו וארקטיק מנקיז יפציצו, אבל קרה ההפך. בזמן שהארקטיק מנקיז איכזב אותי וממשיך לאכזב אותי היום, פרנז פרדיננד משמח אותי בלי הפסקה. אף אחד לא ציפה מהם להוציא אלבום כל כך טוב. הוא לא אלבום מופת, הוא אלבום שמסמל את מה שפרנץ פרדיננד מסמלים, כיף טהור. לא יצא אלבום יותר כייפי ואנרגטי מזה השנה".
להאזנה: "Right action"

19_tyler
19 Tyler, the creator – Wolf
פדיחה!!! מנגנון ההצבעות שלנו לא מושלם ועושה גם טעויות, בעיקר כשהן תלויות בי. איכשהו, האלבום של טיילר נספר כשני אלבומים שונים (אחד של Tyler the creator והשני של Tyler, the creator) ולכן הנקודות שלו התפצלו לשני אלבומים שאף אחד מהם לא סדק את 30 הראשונים (אם כי אחד מהם ממש כמעט נכנס). יום אחרי פרסום המצעד הזה חזרתי לטבלת הניקוד ואיתרתי את הטעות – איזה מזל! וגם: אופס! סליחה.
עם הניקוד המחודש, טיילר יקירנו עומד כתף אל כתף בתיקו עם פרנץ פרדיננד, ובכך הופך לאלבום ההיפ הופ השני במצעד (עדיין מעט מדי, ובכל זאת יותר טוב מאחד).
טיילר, הקיסר של Odd Future ואולי הראפר עם הכי פחות מחסומים בין הבטן לפה, הוציא השנה אלבום שני שלישי קורע – גם קורע עם הביטים שלו, גם קורע מצחוק לפרקים, גם קורע לב – כן, ראפ קורע לב. יש יותר ויותר מזה בשנים האחרונות, וטיילר הוא אחד הענקים.
Zerbit כתב: "למרות הטירוף המוחצן שלו, טיילר היוצר יצר אלבום שבעיקר ריגש אותי ונענע לי את ה תחת בו זמנית. רק תקשיבו ל-ifhy ו-Answer כדי להרגיש את כאבו של טיילר, יוצר עם לב ענק, ול-Tamale ול-Jamba כדי לזוז לצלילי ביטים אדירים!"
ועידו ניסח זאת היטב: "אני… אה…. אין לי מושג מה שמעתי עכשיו, אבל אני לא יכול להפסיק לשמוע את זה".
להאזנה: "Tamale"

18_mazzy-star-seasons-of-yo
18 Mazzy Star –
Seasons of Your Day

זו הייתה חתיכת שנת קאמבקים, 2013. יש לפחות עוד 3 קאמבקים מאוד מדוברים בהמשך הרשימה, אבל זה היה הקאמבק שהכי הפתיע אותי, בין היתר כי האלבום האחרון של מאזי סטאר יצא ב-1996, שנה שבה חלק (קטן) מקוראי העונג עדיין לא נולדו – אבל בעיקר כי אם הייתם אומרים לי שדיוויד בואי או MBV או בורדז אוף קנדה יחזרו הייתי אומר בטח, אין סיבה שלא, כולם עדיין מתרגשים מהם והם עדיין נשמעים חדשניים. אבל מאזי סטאר? מאזי סטאר נדמו לי כמשהו שנשאר בניינטיז. ברור, אנחנו עדיין מתרגשים עד דמעות מ-"Fade into you" ומעוד כמה שירים, אבל קשה לומר שהיה לובי רציני לחזרת הלהקה הזאת. ועם זאת – לא רק שהם חזרו, הם חזרו בענק וטיפסו גבוה למקום ה-18.
אם תהיתי למה וכמה האלבום הזה מצליח בקרב קוראי העונג, איתי סיפק לי את התשובה בתגובה שהוסיף להצבעה שלו: "הזמן עוצר מלכת כשהופ סאנדובל שרה. חזרו בדיוק למקום בו עצרו לפני 18 שנה". וזה נכון. הקול של הופ סאנדובל הוא על-זמני. וכשמאזי סטאר – ההרכב שהשיק אלף חיקויים – חוזרים לנגן, העולם חוזר להקשיב. יש זמן שסופר הראש, וכזה שסופר הלב. ובלב, ברגע שהופ סאנדובל שרה, הפער בין 1996 ו-2013 נסגר תוך אקורד אחד. אולי הגיע הזמן גם לקאמבק של עוד מזי?
להאזנה: "California"

17_foxygen
17 Foxygen – We Are the 21st Century Ambassadors of Peace & Magic
אם מישהו צריך הוכחה לכך שהסאונד של שנות האלפיים הוא פשוט הסאונד של כל מה שבא קודם, שיקשיב לאלבום של פוקסיג'ן הנהדרים. מאז סוף הסיקסטיז הסאונד של סוף הסיקסטי לא היה כל כך עכשווי. לא סתם הם מכריזים בכותרת האלבום שהם שגרירי השלום והקסם במאה ה-21. יש לי חשד רציני מאוד שמכונת זמן כלשהי מעורבת בסיפור.
אגב, בתור אוהד גדול של האלבום החדש של MGMT שבולט בהיעדרו המוחלט מהמצעד הזה, אני רואה את הבחירה בפוקסיג'ן כממלא מקום ראוי :)

רן כתב: " הבלאגן המופלא של פוקסיג'ן מצליח להיות גם מוזר וגם קליט, גם קלאסי וגם חדשני, גם קליל וגם מרגש. כל שיר שמתחיל, אין לך מושג איך הוא ייגמר. ואיכשהו הכל עובד".
כתב איתי: "אם כך נשמעים השגרירים של המאה ה-21 לשלום ולקסם, תביאו אותם הנה מיד! שני חבר'ה צעירים מקליפורניה שמתמחים ביצירת היתוכים יפים של רפרנסים מוזיקליים, מהמוזיקה השחורה של מוטאון, דרך מוזיקת שנות השבעים הפרוגרסיבית, איטלו-דיסקו, פופ צרפתי ועד שנות השישים של וודסטוק. וכל התערובת הזו הופכת להיות נפלאה כל פעם מחדש באוזניים, שמגלות עוד רובד ועוד רובד מוזיקלי".
להאזנה: "San Francisco"

16_chvrches
16 Chvrches –
The Bones of What You Believe

אבל אני הייתי שם! אני הייתי שם כשבסאונדקלאוד של Churches היה רק שיר אחד עם כמה אלפי האזנות! אבל אני מאבד את הקצה…
בשנה שעברה כתבתי באיים בזרם על "Lies", של הרכב חדש ומלהיב בשם Churches. התפלאתי איך השיר ההוא לא הופך ללהיט היסטרי, אבל כמה שבועות אחר כך הוא מצא את עצמו בפלייליסט של גלגלצ וכמה חודשים מאוחר יותר, בבוא 2013, Chvrches (ששינו את האיות כדי שנוכל למצוא אותם בקלות בגוגל) הפכו להיות אחד ההרכבים הכי מדוברים וממכרים בפופ האלקטרוני השמח הזה. לזה קוראים צדק. אולי לא פואטי, אבל בהחלט דיסקוטקי. כמה כיף לגלות שמאחורי סינגל בנזונה אחד עומד אלבום אדיר שלם!
דניאל קלע ישר למטרה: "האלבום הזה עשה אצלי 0 ל-100 קמ"ש בחמש שניות, ומאז הוא שומר על מהירות גבוהה. הוא כיף, הוא מרגש, הוא מרענן, הוא משמח, והוא כל מה שטוב במוזיקה "חדשה" ו"צעירה", ואני אסיר תודה למי שהמליץ לי עליו".
ונדב כתב: "נשמעים יותר טרי משוק האיכרים". לול!
להאזנה: "Gun"

15_mbv
15 My Bloody Valentine – m b v
"MBV מעולם לא היתה להקה מצליחה", כתב לנו הקורא נמרוד, "אבל במשפט ההיסטוריה הם הצליחו בגדול. על כל להקה שמנסה להישמע כמו נירוונה יש 10 שמנסה לשחזר את חומות הרעש של מיי בלאדי וולנטיין. לכן האלבום שלהם בכלל לא נשמע כמו קאמבק – הוא משתלב בטבעיות בנוף המוזיקלי שסביבו, כאילו הם מעולם לא עזבו, ומזכיר שהם לא רק היו שם ראשונים, אלא גם עדיין מסוגלים לעשות את זה טוב לא פחות מכל אלו שבאו אחריהם".
האמת? אחרי פיסקה כל כך מדויקת ושלמה אין לי שום דבר להוסיף. MBV מעולם לא דיברו אליי (אני יותר איש של Ride), אבל כשזקני השבט חוזרים כדי להראות לצעיריו איך עושים את זה באמת, אני תמיד מוחא כפיים בשורה הראשונה (אם כי, אם להודות על האמת, ההופעה שלהם בפרימוורה הייתה די בלתי נסבלת, אז לא בדיוק מחאתי כפיים בשורה הראשונה – אבל אתם מבינים את הכוונה).
להאזנה: "Only tomorrow"

13_foals
13 Foals – Holy Fire
הסייחים הבריטים חוזרים, וקשה להאמין שזה כולה אלבום שלישי שלהם. לא רק כי הם נשמעים כל כך טוב – הם נשמעו ככה עוד באלבום הראשון – אלא כי יש איזו תחושה שהם הפכו לעמוד תווך מסוים באינדי הבריטי הרקיד. כל כך הרבה להקות מגניבות באו והלכו בזירה הזו מאז תחילת שנות האלפיים, אבל נדמה ש-Foals רק הולכים ומתחזקים. רוית ועמיחי, שבחרו ביחד (איזה חמודים!) כתבו ש"הלהקה הרצינית הזו עושה מוזיקה רצינית, אבל עם הרבה מגניבות. לא אלבום שייכנס להיכל התהילה של הרוק'נ'רול אבל כזה שכיף לחזור אליו פעם באיזה זמן". ואמיר מבסוט על התיזמון: "כמו תמיד עם הלהקה הנהדרת הזו, תפס אותי בדיוק בזמן הנכון – ריגש אותי כשהייתי אטום, הקפיץ אותי כשהייתי מבואס, והזכיר לי למה כל כך אהבתי את הלהקה הזו מלכתחילה".
להאזנה: "My number"

13_disclosure
13 Disclosure – Settle
שתי ההברות האהובות עליי בפופ של 2013 הן ה"דה-דה!" שפותחות את "Latch". שיר המועדונים האהוב עליי השנה הוא "When a fire starts to burn". הקאמבק האהוב עליי השנה הוא לא בואי ולא MBV אלא הניינטיז, וספציפית סאונד הניינטיז שדיסקלוז'ר מחזירים ב-Settle, אלבום בכורה ענק – למעשה, אלבום הבכורה שצועד הכי גבוה במצעד הזה.
בצדק גמור. השנה הזו הייתה ברובה הגדול שנה של אמנים שלכל הפחות שמעתם עליהם, אם לא אותם, בשנים קודמות. לצד Haim ו-Chvrches, אין לי שום ספק שכהרכב, Disclosure הם הפריצה הגדולה של השנה (כאמן יחיד – לורד, בלי ספק). לדעתי, הסיכויים שלהם להישאר פה גם בשנים הבאות גדול יותר משל שאר ההרכבים שהשנה רק פרצו לתודעה.
אבל עזבו, מה סיכויים ופריצות עכשיו, תקשיבו כמה כיף יש באלבום הזה, כמה להיטי ענק – גם אלה שלא הצליחו בענק הם להיטי ענק בנשמה. פופ נוצץ, חכם, רקיד, מזיז, מעניין. תענוגות.

אמיר כתב: " דיסקלוז'ר, שני אחים בריטים בגילי בערך, גרמו לי לרקוד השנה בכל פעם שנתקלתי בהם כמו שאף אחד לא הצליח הרבה זמן. עם זמרים אורחים מצויינים, אסתטיקה מהודקת ויכולת אלוהית לכתוב שירים שנתקעים לך בראש, דיסקלוז'ר היו הפתעת השנה שלי שדי מהר הפכו להיות עובדה ברורה בשטח".
להאזנה: "White noise"

12_siguros
12 Sigur Rós – Kveikur
קשה לי לחשוב על מעבר חד הרבה יותר מהמעבר מדיסקלוז'ר לסיגור רוס החדש. כמו הקורא שי, אני מסכים שהאלבום החדש "לא קיבל את מלוא תשומת הלב, ודי חבל". זה מוזר להגיד על אלבום שהגיע למקום ה-12, מקום גבוה להפליא, אבל אני יודע כמה סיגור רוס אהובים כאן, ואני יודע כמה יפה האלבום הזה. אולי – רק אולי – היה מגיע לו מקום קצת יותר גבוה, אם היינו מקשיבים לו יותר. ממשיך שי: "סיגור רוס מוכיחים שיש להם מה לחדש בסאונד ושהם לא מיצו את עצמם. אמנם לא אחד מהאלבומים הכי מגובשים שלהם – בעיניי היה שווה להאריך אותו ולהפוך אותו לאלבום כפול וממוקד יותר – אבל בסופו של דבר יש פה כמה מהשירים הכי טובים של סיגור רוס בעשור האחרון". וזה היה חתיכת עשור לסיגור רוס. אישית, אני אוהב את האלבום הזה אבל דווקא מרגיש שסיגור רוס כן מתחילים למצות את עצמם למרות ההתרחבות בסאונד. דווקא הדברים שיונסי עושה לבד מרעננים קצת את הצלילים שמגיעים מבכירת להקות איסלנד.
להאזנה: "Stormur"

11_nickcave
11 Nick Cave and the Bad Seeds – Push the Sky Away
טוב, תשמעו, אני חייב להשוויץ רגע שהגשמתי השנה חלום וראיתי את ניק קייב בהופעה. שנים אני מחכה לזה, בונה ציפיות, ותנו לי לומר לכם – לא היה גרם של אכזבה. תופעת טבע. אפילו כשהוא שר שיר שקט מהאלבום החדש והשקט, כמו "We no who u r", האיש הזה מחזיק את הקהל בביצים.
האלבום הקודם שלו עם הבאד סידס, Dig Lazarus Dig, היה אחד מאלבומי השנה שלי ושלכם בשנה בה יצא, והאלבום החדש נדמה כמו ההיפך שלו. הקודם היה מתפרץ, יצרי, פרוע ומגוון. החדש הוא שקט, איטי, מהורהר וקוהרנטי. ואני, אני תמיד הייתי מאלה שאוהבים את קייב השקט קצת יותר מאת קייב הרועש. ובכל זאת האלבום החדש עדיין גדל עליי. אני עדיין לא שם, אבל כמה טוב להיות בדרך.
יואב תירוש המלך מודה על האמת: "תמיד כיף לחזור למכר ותיק ולגלות שהוא עדיין עושה מוזיקה בת-זונה. רק שניק קייב לא באמת מכר שלי. אבל הוא עדיין עושה מוזיקה בת-זונה, אז דיברתי חצי-אמת".
ואיתי כתב נפלא: "האלבום הזה פגש אותי באמצע פברואר 2013, גשם יורד על הכביש והעננים מתקדרים מעל הים ומבשרים סופה גדולה מתקרבת. כל מה שאתה רוצה לפעמים זה לדחוף את השמיים הרחק מכאן ולתת לשמש לחדור מבעד למסך האפרפר שמסתיר אותה. ניק קייב והזרעים הרעים הוציאו השנה אלבום ובו הם מנקבים את המציאות שהתרגלנו אליה בשנים האחרונות: מציאות של SMS במקום שיחות (שם השיר We no who U R, מרמז על כך, שכן הוא כתוב בסמסית…), מוסריות מדלדלת (הזנות ב-Jubilee Street), הויכוח הקייבי התמידי בין אלהים לפנטזיה (Mermaids) ולקראת הסוף, הבלוז של 'החלקיק האלוהי', התגלית המדעית המרעישה מז'נבה שמצביעה על קיומו של חלקיק 'דמוי אלוהים' במרכזו של כל חומר. המציאות על פי קייב היא כאוטית, סוערת והוא מבקש רק שקט בסופה, לדחות את המבול שעלול להגיע כל רגע ולהחריב את העולם. לקרוא את השורות 'Miley Cyrus floats in a swimming pool in Toluca Lake And you're the best girl I've ever had Can't remember anything at all' ולהבין שהבחור פשוט מקדים את זמנו. אלבום אדיר".
להאזנה: "Push the sky away"


ע-ש-ר-ת ה-ג-ד-ו-ל-י-םםםםםם!!!

10_amok
10 Atoms for Peace – Amok
יש בי חשד די מבוסס שאם ת'ום יורק ישחרר פעם EP שבו שומעים אותו מלמד את הילדים שלו במשך חצי שעה לשיר את "Wheels on the bus", הוא ייכנס לעשרת הגדולים במצעד של העונג.
אל תבינו לא נכון. זה לא ש-AMOK – אלבום ההמשך של יורק ל-The Eraser והראשון שלו תחת הלהקה והכותרת Atoms for peace – הוא אלבום גרוע. רחוק מכך, הוא אלבום מצוין! זה לא ש-"Ingenue" לא יכול לשבת בנוחות באלבום החדש של NIN עם הסאונד הזה. זה לא שהחיבור בין ת'ום יורק, נייג'ל גודריץ' ו-Flea הוא לא הפרייה יצירתית נהדרת. לא שחסרים פה שירים מעולים, עם קליפים מעולים, ואווירה מאוד ספציפית ויורקית. הכל כאן.
ובכל זאת.
איך כתב לנו ערן גלובוס: "אלבום שכולו תום יורק ונייג'ל גודריץ', אבל חסר לו את הדבר הזה של רדיוהד. זה עדיין אלבום מופתי בעיניי, אם כי לא אחיד ברמתו. יש פה המון רגעים שנשמעים ממש רדיוהד. עד שהם יחזרו, יש לנו את אטומס פור פיס שעושים מוזיקה מרתקת. במשפט אחד: זה לא רדיוהד, אבל זה הכי קרוב שיכלנו לבקש".
תובל: ".יש לי וייניל! זה לא רלוונטי, אבל אני פשוט רציתי להשוויץ".
להאזנה: "Ingenue"

09_bowie
09 David Bowie – The Next Day
יוני כתב: "הקונצנזוס של ילדי האינדי. לא משנה אם האלבום הזה טוב או לא, כולם אהבו אותו עוד לפני ששמעו אותו. איזה מזל שהוא פאקינג מבריק".
בואו נעשה רגע ניסוי מחשבה. אתם דיוויד בואי. אתם בני 66, וב-66 השנים האלו הספקתם לקדם את עולמות הפופ, הרוק, האופנה, הקולנוע, העיצוב והאמנות לפחות דור שלם קדימה בכוחות עצמכם; הספקתם לעבוד, לבנות ולהיבנות על ידי ענקים – איגי פופ, בריאן אינו, לו ריד זצ"ל ועוד רבים; הספקתם להוציא לפחות אלבום אחד שנחקק לנצח בכל היסטוריה שלא יכתבו על פופ ורוק במאה ה-20; אלבום האוסף שלכם הוא פאקינג כתבי הקודש. ואתם יודעים את כל זה, בבואכם להקליט אלבום חדש. מה תעשו?
יש זמרים שירימו ידיים מראש. טום ג'ונס, למשל, הוציא השנה אלבום קאברים מינורי ויפה שלא מנסה להוכיח כלום. זמרים ותיקים רבים אף יותר פשוט לא הקליטו אלבום מרוב חשש. לאור הישגי העבר, כל מה שהם יוציאו עכשיו יעמוד תמיד בצל.
אבל בואי חכם יותר. לצד היותו מוזיקאי וזמר אדיר, הוא אלוף העולם בניהול תדמית, בעיצוב מסיכות, וגם – אם אתם זוכרים היטב את "המבוך" – ביצירת בבואות והשתקפויות.
The Next Day הוא אלבום חדש ומקורי לגמרי שמורכב מהמוני ציטוטים, השתקפויות ומנודי ראש לצלילים, מהלכים הרמוניים, רגעים ביוגרפיים, שורות ורעיונות הפקתיים מימי הזהב של בואי. שלא לדבר על הרימיקס הפלאי שרקח לו ג'יימס מרפי ל-"Love is lost", שכבר מסמפל ישירות את "Ashes to ashes". כאילו, תסתכלו על העטיפה! לאיזה עוד אמן יש את הביצים לשחק ככה עם הציפיות שלנו והאגדה שהוא הפך להיות?

shez כתב: "שובו הבלתי צפוי של המלך מעולם לא יכול היה להיות בלתי צפוי כמו באלבום הזה, עם הדיאלוגים הבלתי פוסקים בין העבר של בואי ובין העתיד של כולנו".
ומעין לא מצביע רק עבור האלבום הזה אלא, כמו שרק הסרט האחרון של "שר הטבעות" קיבל אוסקר, הוא מצביע עבור כל מה שבא לפניו: "הקאמבק המפתיע של דייויד בואי הוא אלבום מצויין, אבל זו לא הסיבה היחידה שהוא פה. כמו – אני משער – עבור הרבה טינאייג'רים כמותי, האלבום החדש היווה עבורי שער של לקריירה המופלאה של אחד מהמוזיקאים הגדולים בכל הזמנים, ומשם ללו ריד ז"ל, מארק בולאן והטי רקס שלו ואיגי פופ. אז לאלבום הזה אני מצביע בשביל ולנטיינ'ז דיי ובשביל לאב איז לוסט,(והרמיקס המופלא של ג'יימס מרפי) אבל גם בשביל מייג'ור טום, זיגי, טרילוגיית ברלין ועוד רבים וטובים לא פחות".
להאזנה: "Valentine's day"

08_queens-of-the-stone-age-
08 Queens of the Stone Age –
…Like Clockwork

אני חושב שמאז ההצלחה הכבירה של "No one knows" לא נהניתי ככה משירים של Queens of the stone age. כל מיני מעריצים מושבעים סיפרו לי על החוויות של ג'וש הומי שהובילו לאופי של האלבום החדש, ורשימת האורחים הפסיכית לבדה (אלכס טרנר, טרנט רנור, ג'יימס לאבל, דייב גרוהל, ג'ייק שירז, מארק לאנגן, אלטון ג'ון!) מבטיחים אלבום גדול. אבל לא עד כדי כך גדול כמו האלבום האמיתי. אם יש אלבום רוק אחד השנה שהוא ממש אלבום רוק מושלם, עם כל מה שלמדנו לצפות מאלבום רוק, בלי שומן מיותר, עם הכי פחות רגעים חלשים, עם סאונד שלם ומובהק – זה האלבום הזה. פייר? אלבום הגיטרות של השנה, בלי בעיה ועם התנצלות לאלבומי הרוק שמדורגים פה גבוה יותר. אני מצטער. זה לא אשמתכם. פשוט לג'וש הומי יש כוחות על.
עמית לא מספיק להכיל את זה: "הקטע המדהים באלבום הזה, זה כמה מהר הוא עובר. החריקות הראשונות מתחילות, והופס, סיימנו את השיר האחרון. אלבום משובח ומופק היטב שעובר בקלילות משיר טוב לשיר טוב יותר, לכל אורך הדרך".
ומעין כותב: "ג'וש הום חזר מהקומה אליה נכנס זועם ופגוע ויצר אלבום אישי, דרמטי ואפל ועם זאת סוחף וכיפי מאוד, בו מופיעים שירי מלנכוליה זועמת לצד שירי אהבה למדבר ולשמש היוקדת שלו. מומלץ."
להאזנה: "I sat by the ocean"

07_vampireweekend
07 Vampire Weekend –
Modern Vampires of the City

יש לי בעיה עם ומפייר וויקנד, והבעיה היא שהם אף פעם לא ממש כבשו אותי, אבל מצד שני הם לגמרי כבשו אתכם. וזה יוצר מצב מוזר, שבו אין לי שום דבר להגיד על האלבום שטיפס עד המקום השביעי במצעד שלנו וזכה גם לתשבוחות בכל הקהילה האלטרנטיבית בעולם, עם דיבורים על כך שזה האלבום הכי טוב שלהם, שהם התבגרו, שזו יציאה ענקית, שזה אחד האלבומים הכי טובים שיצאו ב-2013 ובכלל בשנים האחרונות. זה באמת כל מה שאני יודע. את זה, ושאתם אוהבים אותו מאוד. למרבה השמחה כתבתם כל כך הרבה על האלבום הזה, שעשה לכם ממש טוב השנה, שאני יכול לסמוך עליכם שתסבירו למה לי לפנות ב-2014 זמן כדי לשמוע את האלבום הזה כמו שצריך.
הנה, תראו מה אמיר כגן כתב: "ומפייר וויקנד תמיד היו להקה חמודה. היו להם שירים כיפיים, מדבקים, קופצניים, ושובבים, שהסתירו תכנים עמוקים ואפלים שהסתתרו במילים של עזרא קניג. באלבום החדש שלהם הם הפכו מהנערים החמודים למבוגרים רציניים, עם יופי שמתפרץ מכל תו, מילים שמשתלטות על המוזיקה, ניסויים מעניינים בסאונד ואווירה ייחודית שעוטפת את כל האלבום. אלבום נהדר".
עומר הולך אפילו יותר רחוק, ומודה ש"האלבומים הקודמים של ומפייר ויקנד גרמו לי לחבב אותם, אבל האלבום הזה הפך אותי למעריץ הכי שרוף שלהם", בדומה למעין שכותב כי "האלבום האחרון של ומפייר וויקנד הוא היחיד שהאזנתי אליו מההרכב הניו יורקי, אבל הוא לא פחות מתענוג צרוף לאוזניים. פופ גיטרות אינטיליגנטי ומעניין, מלודי וקליט בלי להאכיל בכפית, שמח ופיל-גודי בלי לשכוח עומק רגשי וליריקלי".
עידו התייחס לריבוי ההתייחסויות ליהדות באלבום הזה: "מדובר כנראה באחד האלבומים היהודיים ביותר ששמעתי השנה. עם שירים על בני ישראל, יהוה וציון. נראה שעזרא עוזר לנו להיפרד ממשבר הזהות הדתי שלנו, ומזמין אותנו להיכנס לתודעה יותר חופשית". אמן!
להאזנה: "Ya hey"

06_Kanye-Yeezus
06 Kanye West – Yeezus
ההפתעה הכי גדולה מבחינתי במצעד מאזיני הקצה הייתה ש-Yeezus הגיע למקום 15. אל תבינו לא נכון, זה חתיכת מקום מכובד לכל אלבום בכל שנה, אבל ציפיתי שהוא יעמוד גבוה יותר. הוא קיבל 9.5 בפיצ'פורק ועשה הרבה מאוד רעש, מוזיקלי ויחצני, עם יציאתו. זה אולי לא אלבום ההיפ-הופ הכי טוב של 2013, אבל זה בלי ספק אלבום ההיפ-הופ הכי מדובר של השנה, וזה שהכי הרבה מאזיני אינדי שמעו. ולראיה: אצלנו הוא צועד במקום ה-6.
ומצד שני: מה? מקום 6?! זה חתיכת מקום גבוה ל"אלבום המלחיץ ביותר ששמעתי השנה, ללא שום ספק" כמו שכתב לנו הקורא צח. יש לי הרבה מה לומר על האלבום הזה, אבל כתבתם כל כך הרבה דברים והם כל כך נכונים, שאני נותן לכם את המקלדת:
"בחיים לא שמעתי מוזיקה שכל-כך הרגשתי צורך להצדיק את העובדה שאני אוהב אותה", כתב יואב תירוש המלך, והוסיף את הטקסט שהכי אהבתי לקרוא מסיכומי השנה שלכם: "כשאני מתבייש במשהו, אני זורק אותו הצידה ולא נוגע, לא משנה כמה אני נהנה ממנו. אבל לא יכולתי להפסיק להחזיק את קנייה השנה, גם אם זה יעשה אותי עיוור. לא משנה העובדה שחברה שלי, שהכירה אותי השנה, קיבלה את הרושם שכל מה שאני שומע זה מוזיקת ראפ, למרות שאני בכלל אוהב אינדי ופולק. לא משנה שהתחלתי לדבר בשיעורים בנושא של לימודי איסלנדית עתיקה על כמה שהמשוררים של התקופה מזכירים ראפרים, ויריתי לקריירה האקדמאית שלי ברגל. לא משנה שהמילים, כשכן הקשבתי להם, הטרידו אותי עד לאין שיעור. לא יכולתי להפסיק. במשך חודשים, מאז שהאלבום יצא, הוא היה כמעט אחד הדברים היחידים שהקשבתי אליהם. אני לא יודע למה אני כל-כך מתבייש להודות בזה שאני אוהב את האלבום הזה. אולי זה שנים שבהן אמרתי לעצמי שאין סיכוי שאצליח באמת להעריך ראפ כאמנות. האלבום הזה עשה בשבילי את מה שהרוטס היו אמורים לעשות – הוא גרם לי להבין שאפילו סנוב פלצן כמוני יכול להינות ממוזיקה שהכי לא ציפיתי שאהנה ממנה בעולם. תודה, קנייה. וכן, אני יודע שאתה משתין עליי".
אורן ו' ירמיה פגע בול: "קניה ווסט כלכך הפתיע אותי באלבום הקודם שלו, my dark twisted fantasy, שהייתי בטוח שלאלבום החדש אני אגיע מוכן להכל. בחיים לא הייתי מוכן לדיסק מינימלי של ריבוי סימבולים, צרחות ומעברים קיצוניים. באלבום הזה קניה ווסט שוב הצעיד את הז'אנר צעד קדימה, עם כמה מהשירים המהודקים ביותר בחוסר האחידות שלהם שנוצרו בשנים האחרונות".
מאור לא מתאפק: "ההייפ לא מופרך, האיש באמת גאון". ואמיר איתו: "שחצן, חסר חוש הומור, גנדרן, מתלהב – הכל נכון. אבל מה, קנייה ווסט שוב הוציא בן-זונה של אלבום".
וערן מרחיב: "אמרו שקניה ווסט גמר את הסוס אחרי המאסטרפיס שהוא MBDTF. אז אמרו. איזה הפקה, איזה אורחים, איזה עוצמות חדשות אצל ייזי. שירים מבריקים לכל אורכם כמו "Blood on the leaves" (חייב לקחת גראמי על הפקה) ו-"Bound 2" (אולי להיט הגלגלצ המוצדק ביותר של השנה, לצד גט לאקי) ורגעים שגורמים לי להתמוגג כמו הבית השני ב-"I Am A God". קניה הוכיח שלא משנה מה יגידו, הוא עדיין אמן הסולו הגדול ביותר של שני העשורים האחרונים". וואו. אני לא בטוח שאני מסכים עם הסיפא של ערן, אבל זו חת'כת אמירה!
להאזנה: "New slaves"

05_daft-punk-random-access-
05 Daft Punk –
Random Access Memories

בואו נרפרף רגע על הקאמבקים שקיבלנו השנה: בורדז אוף קנדה, דיוויד בואי, MBV, מאזי סטאר, סווייד, גודספיד יו! בלאק אמפרור… אבל הקאמבק המיוחצן ביותר הוא גם הקאמבק הגבוה ביותר ברשימה הזו. ההישג הזה מדהים בעיניי לא כי דאפט פאנק ענקים – את זה אנחנו יודעים כבר עשור וחצי – אלא כי בעצם, זה אלבום מחווה. גם בואי וגם דאפט פאנק ניצלו את אלבום הקאמבק שלהם כדי להסתכל לאחור, אבל בעוד בואי הביט אל הסבנטיז וראה שם את השנים הכי מוצלחות בקריירה שלו, דאפט פאנק הביטו לשם וראו את המקורות לסימפולים, להשראה ולמורשת המוזיקלית שממנה הם שאבו כדי ליצור את הרטרו העתידני שלהם מאז 1997. ואם בואי החליט לצטט ולייבא ולרפרר לאותן שנים, דאפט פאנק החליטו פשוט לנגן אותן, כמעט כמו שהן. לרגעים חשבתי שאינציקלופדיות הדיסקו האלו גמרו לעבור על כל 7 אינטש שאי פעם הוקלט ואמרו: טוב, נגמר לנו מה לסמפל, אז כדאי שנתחיל לייצר בעצמנו מה לסמפל.
אבל דאפט פאנק כמו דאפט פאנק עושים את זה עם כל כך הרבה סטייל, כל כך הרבה חיוך בזווית הפה, ובעיקר כל כך הרבה ידענות ומומחיות מוזיקלית, שגם הפ'אנק הכל כך סבנטיזי שלהם מצליח לא רק להישמע הכי 2013 אלא אשכרה להגדיר את 2013. האלבום הזה – ולא האלבום שנמצא במקום הראשון – הוא גם להיט הקרוסאובר הכי גדול של השנה, כזה שמנפץ את כל קופות המיינסטרים וצועד בגאון בעשירייה של כל מבקר מוזיקה סנוב או חובב אינדי שקורא העונג.
וחוצמזה, זה בנזונה של אלבום.
ערן גלובוס הסכים איתי והוסיף על זה: "כל הנראה כי אומנם היו אלבומים שיותר רגשו אותי השנה, אבל אני לא חושב שיש עוד אלבום שהאזנתי לו מתחילתו ועד סופו והרגשתי שמשהו בי השתנה. אמרתי את זה לפני כמה חודשים ואני דובק בזה – דאפט פאנק הגדירו מחדש את המוזיקה האלקטרונית באלבום הזה ויצרו אלבום שהוא גם הומאז' להיסטוריה של הז'אנר, גם כתב אישום כלפי מובילי הז'אנר היום (מי אמר דוויד גואטה ולא קיבל?), וגם חזון לעתיד".

מעין כתב: "למרות היותי בן תשחורת פוחז, ולמרות הפצרות חבריי מדי פעם, אני לא רוקד, ואינני הולך למסיבות במועדונים. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא המוזיקה – ברוב המקרים אני לא נהנה מטראנסים/האוסים למיניהם, אך אלבום הקאמבק של דאפט פאנק תפס אותי מהשנייה הראשונה. פופ אלקטרוני קליט וסוחף שמסתכל למאזין בעיניים ולא מזלזל באינטילגנציה. לשנייה הוא אפילו הצליח לגרום לי לפקפק בהתעקשותי שלא ללכת למסיבות במועדונים. אבל לא לדאוג, רק לשנייה".
"רק על הכבוד שהם עשו לג׳ורג׳יו ובוב מוג מגיע להם פרס ישראל", כתב רוי.
להאזנה: "Lose yourself to dance"

04_JamesBlakeOvergrownAlbum
04 James Blake – Overgrown
יש לי חברים שטוענים שג'יימס בלייק הוא סתם עניין עונתי. שהסאונד שלו הוא כל כך 2013 שכבר ב-2015 הוא יישמע לא רלוונטי. כראיה הם מביאים את אלבום הבכורה שלו, אלבום שעפתי עליו תעופה רצינית מאוד כשיצא, והיום איבד הרבה מזוהרו, בטח אחרי האלבום החדש של בלייק, שאתם מצעידים בצדק מוחלט ואבסולוטי במקום ה-4. לחברים האלה אני עונה: יכול להיות. יכול להיות שבעוד שנתיים או חמש או עשר אני אשמע את Overgrown ואגיב כמו היום כשאני מסתכל על תמונות שלי מהתיכון: "איך ייתכן שזה היה פעם נחשב מגניב?". יכול להיות. אבל לא אכפת לי. כי האלבום השני של ג'יימס בלייק בחש לי את הבטן והלב כל השנה. כי כמו קודמו הוא מצעיד את המוזיקה קדימה. כי יותר מקודמו יש בו נשמה ענקית ושירים ענקיים.
אלבום ששני האורחים בו הם בריאן אינו ו-RZA הוא אלבום עם הצהרה. וההצהרה כאן, כמו שאני מבין אותה, היא: אם אתם תוהים איפה למקם אותי, זה המקום. בין האמביינט המופשט של אינו, לבין ההיפ-הופ השכלתני והקר של RZA. אני שואב משניהם, ומערבב ביניהם. יחד עם המקום הראשון שלכם, האלבום הזה הוא כנראה האלבום ששמעתי הכי הרבה השנה. הרבה יותר מהמקום הראשון שלכם, האלבום הזה דיבר למשהו מאוד פנימי ופרטי אצלי. וכשאלבום חדש מצליח להיות גם מבריק, גם חדשני, גם עשוי ביד אמן, גם מרגש, גם מזיז את הגוף וגם נוגע ברוח – זה אלבום גדול. וזה, גבירותיי ורבותיי, אלבום גדול.
יוני חושב כמוני: "כשהוא מזמזם לו את הריף המופלא של רטרוגרייד אתה מבין שיש פה משהו גדול קורה. ואז נכנס הסינתיסייזר עם הסאונד המחשמל הזה ואתה כבר במימד אחר, שבו מרחף הקול השחור של הבחור הלבן והרזה הזה. ואיזה קטע, כל האלבום ככה".
עידו כועס: "בן זונה. הוא עשה את זה שוב. ג'יימס בלייק יודע איך נשמע החורף, ואיזה צליל יש לחלומות, והוא הפך את הרכיבות הליליות שלי בפארק הירקון לחוויות סוריאליסטיות כל פעם מחדש".
Miwi לקחה את האלבום הזה ללב: "לקח לו זמן, המון זמן כדי להיכנס לי ללב. אבל הוא פשוט ריסק אותו ואסף את החתיכות וקצת קשה להתאושש. אבל זה כל כך יפה שלא אכפת לי אפילו".
אמיר מסתכל על החברים שלו לועסים: "Overgrown הוא אלבום מופת. לא רק כי הוא מצליח להתעלות על קודמו המצויין, אלא כי הוא מצליח לבעוט לי בבטן ולהרקיד אותי באותו הזמן, כי הוא מצליח לגרום ל-RZA הגדול להשמע מיושן, כי הוא גרם לכל אותם החברים שלי, שלפני שנתיים כשהיינו בהופעה של בלייק בברלין התלוננו על יותר-מדי-באס-ופחות-מדי-מלודיות, לאכול את הכובע". אומ נומ נומ.
להאזנה: "Retrograde"

03_naional
03 The National –
Trouble Will Find Me

אני חושב שיש לי צרות של עשירים. האלבום הזה, שכל כך הרבה אנשים סביבי התלהבו ממנו השנה, לא הצליח לעשות לי את זה, ואחרי לא מעט מחשבה ("מה לא בסדר איתי? אולי אני הולך ומתחרש?!") הבנתי מה הייתה הבעיה, לפחות בשבילי. הייתה לי אחלה שנה. באמת, טפו טפו טפו ותודה למי שלא יהיה, 2013 הייתה שנה שמחה עבורי, שנה די נטולת מלנכוליה בסך הכל. והאלבום החדש של הנשיונל דורש קודם כל שהמאזין יהיה מוכן למלנכוליה. לא לכאב המתוק של ג'יימס בלייק, לא למלנכוליה האירונית של דיוויד בואי, אלא למלנכוליה בוגרת, מפוכחת, מלנכוליה שמבינה שהאפור של השגרה והאפור של השמיים בחורף הוא אותו גוון של אפור – הוא יפהפה אם מסתכלים עליו נכון. אז אולי הייתה לי שנה עליזה יחסית ואולי אני מסרב להתבגר ולהכיר במלנכוליה שמבעבעת מתחת לפני השטח, אבל השנה, הנשיונל ואני לא הצלחנו לדבר באותה השפה.
אתם, לעומת זאת, לא הצלחתם לשבוע מהאלבום הזה, שמחזיק פה בחת'כת מקום מדהים, והיה יכול אולי להחזיק במקום יותר גבוה אלמלא האבחנה המדויקת של איתי: "האנדרדוגים הנצחיים ממשיכים להוציא אלבומים נפלאים אחד אחרי השני, רק חבל שהם מתזמנים אותם לשנים בהם גם הארקייד פייר משחררים אלבומים".
והוא הוציא מכם אמוציות רבות מאוד, והמון מצביעים כתבו עליו, אבל אני מקוצר היריעה והסבלנות שלכם כקוראים, אני יכול להביא כאן רק חלק מהדברים:

נועה כתבה כל כך, כל כך יפה: "מילים-מילים של הסברים רק יפרקו אותם לקורות ועמודים ובטון ופלדה, אבל כשאני אשים אותם במערכת ואתן להם להתנגן – אני ארצה להיכנס פנימה. הנשיונל יודעים לקחת רגשות ולא לבטא אותם במילים שאנחנו מכירים, באינדקסים האלו של ״עצב״ ו״כעס״ ו״שמחה״ – יש להם שפה פרטית משל עצמם, שאיכשהו בלי שום מקרא מצליחה להתכתב עם השפה הפרטית של כל מי שמקשיב להם, ולתרגם לו את מה שהוא מרגיש בלי שהוא ידע בכלל שהוא מרגיש אותו. הם הגיעו אליי בדיוק כשהייתי צריכה אותם, אבל הם גם ידעו להישאר. באלבום הזה המילים מתפשטות והלחנים נתפסים בהתחלה כקלילים, ובתהליך כמעט-אבסורדי, ככל שמקשיבים להם יותר, הם מצטמטמים, מתרכזים למשהו סמיך וכבד יותר, ופתאום אי אפשר לראות דרך זה, פתאום צריך להסתבך בפנים כדי לצאת מהצד השני, קצת-אחרת. האלבום הזה לא רק הגיע אליי השנה, הוא ליווה אותי בה. הוא עבר איתי את הרחובות רועשים, שתי וערב של כל מה שהשארתי מאחור וכל מה שהייתי צריכה לבנות מחדש, רגעים ארעיים שהיו הבית שלי".
שמוליק הרגיש ש"בלי באמת שום דבר מיוחד, הנשיונל עטפו באריזה אחת ונתנו לי כל כך הרבה המנונים להסתובב איתם בעיר, לרוץ איתם בפארק, לקום איתם בבוקר ולהירדם אל מול הטלויזיה, שהרגשתי שהאלבום הזה נכתב כפסקול לסרט שאף אחד אף פעם לא יעשה עליי, אבל הוא כולו אני ובשבילי".
ואולי, כפי שמשתמע ממה שכתב לנו עמיחי, יש בכם פן מזוכיסטי: "אחרי שהקודם השאיר אותי מעוך על הרצפה, בא הדיסק החדש ועושה זאת שוב. כיף וייסורים".
יואב מוצא נקודת הזדהות עם מאט ברינגר: "הוא כל-כך צודק. אני מזדקן, אני כבר לא מצחיק כמו שהייתי, אני כבר לא מרכז תשומת הלב, אני אמנם לא אלכוהוליסט כמוהו אבל יש לי בעיות משלי. וכולנו רוצים להיות מה שהיינו בעבר, וכולנו כבר לא נהיה. אז אולי הם כבר לא יעשו שוב אלבום כמו High Violet אבל הם יעשו גם יעשו שירים אדירים כמו Pink Rabbits".
להאזנה: "Demons"

מסורת זו מסורת, וגם השנה, רגע לפני 2 המקומות הראשונים – גרף מיותר.

top-2

מה שאתם רואים כאן הוא הניקוד של שני המקומות הראשונים. מפרידות ביניהם 3 נקודות בלבד. זה לא חסר תקדים – ב-2011 הפרידו בין פי-ג'יי הארווי (מקום 2) לבון איבר (מקום 1) כולה 2 נקודות – אבל זה עדיין די פסיכי, במיוחד כי צפיתי כאן ניצחון מוחץ לאלבום אחד מסוים.

אבל אתם, חברים, אתם יודעים להפתיע. לפחות אותי. לאורך שבועות ההצבעה, שני האלבומים שלפניכם התחרו זה בזה ללא רחם, כשכמעט מדי יום האחד עוקף את השני ואז השני מחזיר לו ותופס את המקום הראשון.

אישית, הבחירה הסופית תואמת את הטעם שלי – האלבום שדירגתם בסוף במקום הראשון באמת טוב יותר, בעיניי, מהאלבום שתפס את המקום השני.

אבל כללית, המלחמה הזו על קוצה של נקודה בעיקר מזכירה לי מה חשוב ומה פחות חשוב במצעדים ממין זה. מה שחשוב הוא לחגוג את המוזיקה הפנטסטית שיצאה השנה, לגלות דברים שפספסנו בגלל אנשים אחרים עם טעם מצוין שהצביעו להם. פחות חשוב מה עומד במקום ה-38 ומה במקום ה-21. לכן אני אומר, כמו שאמרתי ב-2011: מבחינתי שני אלה הם המנצחים הגדולים במצעד שלנו, והניצחון הזה חשוב כקליפת השום. מה שחשוב הוא כמה שאתם נהנים מהמוזיקה האדירה הזאת שגם השנה שוטפת אותנו מכל כיוון. מי שטוען עדיין שהשנה הזאת הייתה פושרת פשוט לא הקשיב למספיק אלבומים.

הנה שני האלבומים הצמודים שעשו להכי הרבה מכם את השנה:

02_am
02 Arctic Monkeys – AM
האמת? הופתעתי. אני מת על ארקטיק מאנקיז, אבל חשבתי שכולם מרגישים כמוני, ואולי כמו אביעד, שהצביע לאלבום הזה וכתב ש-AM, האלבום האחרון שלהם, "שווה רק בגלל שני הקטעים הראשונים".
אז חשבתי.
חשבתי שכולם מסכימים ש-"R U Mine" ו-"Do I wanna know" הם כל כך טובים שהם לבדם מצדיקים הוצאת אלבום, אבל ששארית האלבום פשוט לא מצליחה לעמוד ברף המטורף של שני שירי הענק האלה.
אז חשבתי.
חשבתי שהאלבום הזה יסדוק את העשירייה ויתמקם ככה באיזה מקום 7.
אז חשבתי.
גם חשבתי שהאלבום הזה אולי יגיע גבוה, אבל האלבום שבמקום הראשון בוודאי יקח כפול נקודות ממנו.
אז חשבתי.
מה שקרה הוא שאתם משוגעים על האלבום הזה, ושלאורך כל שבועות ההצבעה, המקום השני והמקום הראשון התחלפו ביניהם כמעט על בסיס יומי, אחת ההצבעות הכי צמודות שאני זוכר כאן. וזה אומר המון: על האלבום הזה, על דעות קדומות, על הסבלנות שלכם, על השרירותיות שבמצעדים.

וגם על רגשות מעורבים.

רבים מכם כתבו על האלבום הזה שהוא מספק אתכם רק בחלקו. כמו שכתב מאור: "רגשות מעורבים לגבי האלבום. יום אחד אני חושב שהוא גאוני ביום האחר אני חושב שהוא גרוע. היום אני ביום של הגאוני".
קארין, לעומתו, לקחה השנה קוואדרופל: "אלבום השנה. שיר השנה ("Knee socks"). חתיך השנה. הופעת השנה". יה בייבי!
רעי לא מוכן להביט לאחור: "זה האלבום הראשון שלהם שבאמת אהבתי, והוא החזיר אותי לקודם שהתאהבתי בו גם. ופתאום שלושת הראשונים נשמעים כל כך מיותרים. לא להאמין איך הלהקה הזאת התחילה עם שירי זבל כאלה? תראו איזה יהלומים יוצאים מהם עכשיו!"
צח הודה באמת עגומה: "בהתחלה לא אהבתי אותו, כי הוא נשמע לי יבש וריק מידי מאנרגיות בשביל להיות אלבום של הארקטיק מאנקיז, ואז משהו גדל והתפוצץ לי בתוכו, ואז יצא האלבום של ארקייד פייר ושכחתי אותו. אלבום רגיל מדי של להקה מוכשרת מדי".
רותם חששה לקראת האלבום אבל שמחה להתבדות: "עם כל כמה שהם שונים מאד ממה שהארקטיק מאנקיז עשו קודם, עדיין יש בהם אייכות מאנקיזית ייחודית. היכולת של אלכס טרנר להמציא את עצמו מחדש ועדיין להישאר מי שהוא מהממת אותי כל פעם מחדש.
אבל בסוף באה Miwi ופשוט סיכמה את הוויכוח: "ברצינות? אלכס פאקינג טרנר. זה הכל".
להאזנה: "R U Mine?"

ועכשיו

גבירותיי

ורבותיי

ההפתעה

הכי

פחות

מפתיעה

של

2013

אבל

אחת

מה

זה

מוצדקת:

01_reflektor
01 Arcade Fire – Reflektor
כאילו לא עברו שלוש שנים מאז The Suburbs לקח פה בענק – איך אמרו שבק ס'? – אנחנו שוב כאן. לא שזה דבר רע – אדם צריך לדעת מה הוא אוהב, ואנחנו אוהבים את ארקייד פייר. אנחנו לא היחידים, כמובן – החמישייה העילית במצעד הזה זהה לחלוטין לחמישייה של הקצה, וזהה כמעט לגמרי לזו של מוזיקה נטו – Reflektor מסתכל על כולם מלמעלה ברוב מצעדי השנה. נורא רציתי לכתוב שארקייד פייר עושים את זה בטבעיות, אבל כאמור – הם גברו על ארקטיק מאנקיז ב-3 קולות בלבד. מספיק ששני מדרגים היו משנים את דעתם רגע לפני ההצבעה, והבכורה הייתה הולכת לאנגליה ולא לאמריקה.

"אם אתה לעולם לא משתנה", כתב יוני על האלבום הזה, "אתה לעולם לא תוכל להבין את מה שארקייד פייר מנסים לומר".

כש-The suburbs זכה כאן, כתבתי שהאלבום הראשון של ארקייד פייר היה על מוות (כלומר על החיים), השני היה על דת (כלומר על מלחמה) והשלישי הוא על הפרברים (כלומר על הילדוּת).

אז על מה מדבר Reflektor, שאמנם הוכרז כאלבום כפול אבל הוא לא פחות אלבום קונספט מקודמיו?

אני רוצה להציע שהוא מדבר עלינו. לא סתם הוא נקרא ריפלקטור, לא סתם העטיפה שלו מבריקה ואנחנו משתקפים בה.

זה אלבום על הרגע הזה בזמן, שבו אנחנו חיים, ועל איך שאנחנו חיים בתוכו. על עידן שבו כל רגע שאתם חווים הוא כבר לא שביב-זמן חד פעמי שנעלם לנצח כשהוא נגמר. הוא מצולם ומתועד ומפורסם ומשוכפל ומועתק. דבר כבר אינו חד פעמי, שום דבר אינו פתית שלג ייחודי שלא ניתן לשיכפול, או גרוע יותר, לזיוף.
יכול להיות – לרגעים נדמה לי – שהאלבום הזה הוא פשקוויל אזהרה, שמנסה להזהיר אותי מהמדרון החלקלק שבו אנחנו מתגלצ'ים בכזו הנאה. איך אני באמת יכול להבדיל בין העתק לזיוף? האם האם כפתור הלייק בפייסבוק הוא רק זיוף של חיבה ועניין? האם הקשר התמידי בטוויטר ובווטסאפ ובסמסים הוא העתק כל כך דהוי של רגשות וחיבור אנושי, שהוא מזיק יותר ממועיל? האם העושר האינסופי של כתבות מעניינות, קליפים חדשים, שירים להורדה, סאונדקלאוד, בנדקאמפ, יוטיוב, פיצ'פורק, באזפיד, עונג שבת – האם כל העושר הזה מקרב אותנו אל מלוא הפוטנציאל של מה שאנחנו כתרבות אנושית מתקדמת יכולים לעשות, אל מה שמוזיקה יכולה לעשות לנו כמאזינים, או שהעושר הזה רק מרחיק אותנו מההגשמה הזו בכל קליק? האם אנחנו עדיין מקשיבים? כל אחד מאתכם קורא את המילים האלו עכשיו על איזשהו מסך שמחובר לאיזשהו מכשיר שמחובר לרשת. האם החיבור התמידי הזה עושה אתכם יותר או פחות לבד? האם אנחנו משתנים מתוך רצון או שאנחנו לא שולטים בזה? אם אנחנו לא שולטים בזה, איך נוכל לחלץ את עצמנו מהבדידות?

אלו לא שאלות חדשות, וארקייד פייר הם לא הראשונים ששואלים אותן. הם גם חכמים מספיק כדי לא להוציא אלבום חד-מימדי, על "תרבות האינסטנט" או איזו כותרת איומה שלא תרצו לתת לעידן הזה. השאלות המרכזיות של האלבום מתפתחות ומסתעפות בשירים כמו "Flashbulb eyes", השיר הכי טוב שלא באמת נכתב על אינסטגרם (תחשבו על השורה "מה אם המצלמה באמת גונבת את הנשמה שלך?" בפעם הבאה שאתם מעלים selfie ומחכים במתח ללייקים),

ארקייד פייר יודעים איך אנחנו שומעים את האלבומים שלהם: לבד באוזניות, סגורים בתוך עצמנו גם כשאנחנו בתוך המון באוטובוס או ברחוב. אבל המלחמה שהם מנהלים מהאלבום הראשון היא מלחמה נגד הניכור הזה, נגד הבדידות. הם יודעים שאם יוציאו עוד אלבום עם סאונד כמו The Suburbs, אנחנו אולי נקשיב למלחמה שלהם בבדידות אבל נקשיב לה לבד. אז הם עשו אלבום שאנחנו חייבים לשמוע ביחד. אלבום שכדי לשמוע אותו במלוא הפוטנציאל שלו צריך לצאת למקום מלא באנשים ולרקוד אותו.

ואם האלבום הזה לא מזיז אתכם, כתב יוני, "אתם בסדר. אנחנו נרקוד ונבכה ואתם תוכלו לצחוק עלינו מהצד בזמן שהלב שלנו גדל".

לשם כך הם קראו למר גאון, ג'יימס מרפי, שלדעתי עשה באלבום הזה הרבה פחות ממה שנדמה שהוא עשה. כל הצלילים ה"חדשים" האלה נוכחים באלבומים הקודמים של ארקייד פייר – תקשיבו ל-"Sprawl II" (שימו לב, מסיכות הענק מהמופע החדש מופיעות כבר שם) או אפילו ל-"Haiti" מהאלבום הראשון. מה שמרפי עשה הוא רק להציף לקדמת המיקס והעיבודים אלמנטים שחיכו שם מזמן, אבל הייתה דרושה הרגישות והמומחיות שלו לפופ ולמוזיקה שמזיזה את הגוף כדי להביא את זה, ביותר משיר אחד באלבום הזה, לכדי שלמות.

ב-28 באוקטובר, יום היציאה הרשמי של האלבום, הגשתי ברדיו הקצה ספיישל ארקייד פייר בן 3 שעות. בהכנה אליו האלבום הזה עבר אצלי קרוב לאינסוף סיבובים, וגם אחריו הוא נכנס לקומפקט באוטו ולא ממש יצא ממנו במשך חודשיים (עד שטל אורן הוציאה אלבום בכורה לפני שבוע). בקרוב הוא יחזור לשם. כמו כל האלבומים הגדולים של ארקייד פייר – ובעצם כולם די כאלה – האלבום הזה כאן כדי להישאר. ארקייד פייר רצים למרחקים ארוכים, וכמו שהאלבום הזה מגלה עוד ועוד פכים נסתרים ככל שמאזינים לו יותר, כך הלהקה הזו חושפת עוד ועוד פנים שלה שלא ידענו שיש לה. איזה רגע נפלא זה כשמצד אחד להקה מגיעה לשיאה, ומצד שני הרגע הכי מסקרן בקריירה, שבו הכי מעניין לראות מה יהיה הצעד הבא שלה, הוא עכשיו.
להאזנה: "Afterlife"

chart-end

בכתיבת, שיקלול ועיצוב המצעד הזה השקעתי מספר דו ספרתי יפה של שעות, שזה שבריר ממה שאני משקיע בהתלהבות בעונג שבת כל שנה. אם אתם נהנים כל השנה מהעונג, אשמח אם תשקלו להשאיר לי טיפ קבוע דרך Patreon [ספר לי מה זה!], מערכת שמאפשרת לכם להשאיר טיפ של כמה דולרים, שיגיע אליי בכל פעם שאפרסם עונג שבת שבועי חדש.

זהו! זה המצעד שלנו להערב, אני מקווה שנהניתם, שיש לכם המון המון מה לשמוע בשנה הקרובה ובכלל. 2014 שבוגי!

23 תגובות על “אלבומי השנה של עונג שבת 2013”

  1. מאת ת'ור:

    היה כיף! תודה! [=

  2. מאת חמוטל:

    לא הספקתי עדיין לקרוא הכל, אלא רק לרפרף במהירות כדי למצוא את דה נשיונל. אני מהמכורים וכתבת נכון את האווירה של האלבום הזה. וגם השאר דייקו.
    הפי ניו ייר גיאחה! :)

  3. מאת אמיר:

    יש לי כמה טענות כמובן, למשל העובדה שהאלבום של יה יה יה'ז הוא היחיד השנה שלא הצלחתי לשמוע מהתחלה ועד הסוף אפילו פעם אחת (למרות שסקרילג' הוא משירי השנה שלי), או העובדה שיש פה רק אלבום ראפ אחד (על אף ששלושה מהאלבומים הטובים ביותר השנה היו אלבומי ראפ), או העובדה שעם כל האהבה לארקייד פייר ולרפלקטור, זה רחוק מאלבום השנה, אבל ג'יזס, כולם כותבים כל כך יפה שזה משכנע!

    כיף לקרוא, כיף לראות אלבומים שאהבתי במקומות גבוהים, כיף לחיות. שנה טובה לכולם!

  4. מאת יעל ר.:

    כתבת יפה ש"הם עשו אלבום שאנחנו חייבים לשמוע ביחד. אלבום שכדי לשמוע אותו במלוא הפוטנציאל שלו צריך לצאת למקום מלא באנשים ולרקוד אותו" – אם כי חייבים להודות שבסופו של דבר, רוב השיווק היה הכי וירטואלי שבעולם: אנשים בכל רחבי תבל ישבו לבדם ובהו במסך באותו רגע כדי לראות את הקליפ של שיר הנושא, הסינגל הראשון, עם השורה We fell in love when I was nineteen
    And I was staring at a screen"…

    ובכל זאת, כתבת על האלבום יפה ומדויק, ומאז צאתו אני רק מחכה לצאת למקום מלא באנשים ולרקוד אותו. כרטיס אחד להופעה שלהם בפרימוורה כבר נרכש, ועכשיו אני מתלבטת לגבי כרטיס נוסף להופעה לא פסטיבלית אי שם באירופה. יש חצי שנה עד אז, וכמו שאמרה יהודית רביץ, מאוד לא פשוט לחכות.

    אחלה סיכום שנה. כיף לקרוא ועושה חשק לגלות אלבומים שטרם שמעתי. תודה על העבודה הרבה וההשקעה כל שנה מחדש.

  5. מאת מיס בוז'רסקי:

    כל כך קרוב!!! גם כן אותם שני מדרגים 😉

    אבל שטויות, אני שמחה מאד שהארקטיק מאנקיז הגיעו למקום השני במצעד פה, גם לזה לא ציפיתי. ובכלל, יופי של מצעד הרבה תודה על ההשקעה שלך. ש-2014 תהיה עבורך עליזה ומוצלחת אפילו יותר מ-2013!

  6. מאת גל:

    מה שהכי טוב פה זה לא שיש לנו רשימה של אלבומים מופלאים,
    מה שהכי טוב פה (חוץ מהעובדה שזאת עוד הזדמנות להכיר אלבומים מצויינים שלא הכרנו השנה) זה שהמיקום של האלבום לא באמת משנה.
    אלה האלבומים הכי טובים שיצאו השנה אין ספק,
    אני מת על הארקייד פייר החדש וחושב שהוא האלבום הכי טוב השנה ביי פאר ומזדהה עם מה שכתבו פה על זה שהארקטיק מנקיז שווה רק את שני השירים הראשונים.
    לאומת זאת, זה בתגובה מעלי חושב שארקייד פייר רחוק מלהיות אלבום השנה.
    זה מה שכ"כ כייף כאן, לראות את הגיוון שיש בסגנון של כולנו פה, אבל לדעת שבסה"כ אנחנו כולנו אוהבים אותו דבר כי בכל זאת בנינו כאן רשימה מצוינת ומוצקה של אלבומי השנה שלנו.

    נ.ב
    איזה כייייף זה אלבומי שנה!! כמה אלבומים גיליתי כבר:)))

  7. מאת Green:

    אני מדמיין או שהאלבום של ביל קאלאהן לא נכנס לרשימה?! ואם כך המצב חמור משחשבתי..

  8. מאת איל:

    יופי של סיכום!
    ניסחת היטב מדוע ..Like Clockwork הוא אלבום השנה שלי :)
    חוץ מזה נפקד בעיני ברוב הסיכומים אלבום קוסטלו והרוטס המצוין.

  9. מאת יואל:

    כבר שנים שאני תוהה איך מבקרי אינדי מנצחים את הפיזיקה ושומעים מוזיקה יותר שעות ממה שיש בשנה.
    כך שלקרוא שלא הספקת לשמוע או להעמיק בחלק מהאלבומים יישב לי סוגיה שמציקה לי שנים. תודה על זה… )ועל הטקסטים הנהדרים שכתבת על האלבומים שכן טחנת)

    והרשימה לא מפתיעה. לא יודע אם זה טוב או רע. אני מניח שזה מה שזה. אנחנו מכורים להרגלים, ואנחנו רגילים להתפעל מאלבומים של האמנים האהובים עלינו, גם אם במקרה של שלושת הגדולים הם לא מתקרבים לסטנדרטים שהם העמידו בעבר.
    או שאולי זה בעצם אומר שלא הגיח השנה אף אחד שגרם לנו להתאהב בו ( כך שנבחר בו אוטומטית באלבומים הבאים שהוא יוציא, שיהיו, כמובן, פחות טןבים )

  10. מאת אלכס וטינה טרנר:

    כנראה שאני לבד בעניין הזה (ואם לא, תגיבו), אבל האלבום של ארקייד פייר נשמע כאילו מישהו מחרבן לי בתוך הראש. קודם כל הסאונד מחורבן, אבל זה תמיד אצלם ככה, עיבודים מיושנים, כתיבת שירים בינונית ונסיונות לאמץ כל מיני "דברים מגניבים" שאנשים אחרים עושים. והחיבור המגושם עם מרפי רק מעיד על זה. כל אלבום ברשימה הזו טוב יותר מרפלקטור. בקיצור, עורבא פרח.

  11. מאת מחשבה:

    אחלה מצעד, עבודה מעולה, ויש כאן כמה אלבומים שלא הכרתי והכתיבה שלך (ושל הקוראים) עשתה לי חשק להכיר. הבעיה שלי היא עם שני המקומות הראשונים.

    נראה לי שכשמדובר במצעד מבוסס על הצבעות הקהל ולא במצעד מבוסס מבקרים "מקצועיים" (עד כמה שאפשר לקרוא להם מקצועיים), המקומות הראשונים יורכבו בעיקר מפופולריות של הרכב שבנה לעצמו שם ומוניטין ולא בהכרח מאיכות האלבום הספציפי שיצא השנה.

    ארקייד פייר וארקטיק מאנקיז הם דוגמאות מעולות לאמנים מאוד פופולריים בקרב קוראי "העונג" (ומאזיני הקצה, שלדעתי הם אותו קהל פלוס מינוס), שהוציאו השנה אלבומים בינוניים, אבל בגלל שהם ארקייד פייר והארקטיק מאנקיז, אנשים מנסים בכוח לאהוב את האלבומים האלה ולתת להם עוד צ'אנס כדי שהם "יגדלו" עליהם. לא משנה מה הם היו מוציאים, בסופו של דבר הם היו נבחרים. אותו דבר גם עם רדיוהד ות'ום יורק (ופרויקט הצד שלו), שהאהדה שיש להם בארץ היא אוטומטית ולא מסוגלת באמת לשפוט את האלבומים לגופם.

    קיצר, אני סתם מתוסכל מזה שקניה ווסט ובכלל ההיפ הופ האלטרנטיבי, לא מקבלים את הבמה הראויה להם ברשימות מהסוג הזה בארץ. או שאולי הבעיה היא בי…

    • מאת יואל:

      אני דווקא מרגיש שעם רדיוהד יש אפקט הפוך משום מה. אנשים מאןד רוצים להיות מקוריים ולקטול יצירות שלהם. הפ גם העמידו רף ציפיות בלתי אפשרי
      יכול להיות שזה עניין של התמגדות עקרונית ללהקה גדולה מעידן הדיסק, לעומת רצון להעלות להקות טןבות מעידן פיצ'פורק לאותו מעמד.
      והיפ הופ זה עדיין מילים גסות בארץ

  12. מאת נדב רביב:

    עברתי על הכל. היה שווה בשביל להגיע לסאן לוקס… ישר קניתי כרטיס להופעה. תודות לך!

  13. המיקום של קנייה ווסט – מאכזב! הייתי בתוך שיהיה בשלישיה הראשונה…
    לארקייד פייר אף פעם לא תהחברתי, אולי זה אני…
    אבל כמו שמישהו פה אמר למעלה , המיומים לא באמת משנים, כי גם השנה אני יוצא לשנה החדשה עם חבילה של אלבומים שאני צריך לבדוק

  14. מאת Kaz:

    הגיע הזמן לאיחוד המצעדים של הקצה, העונג ומוזיקה נטו. אלו הרי אותם מצביעים (אם השפעות של המגיש/בעל האתר על הטעם) ונראה לי חבל על העבודה הכפולה והמטופלת של המצביעים והסופרים.
    איך תמיד יש אלבום גבוה ברשימות הישראליות שלא נמצא ברשימות אחרות כי הוא מהפן אבל משם גדול או השתחלות לגלגל – פעם זה היה גורילז, הברוקן בלס, והפעם תום יורק. וכמובן אפשר לראות מגמה שאם מישהו לקח מקום ראשון פעם , סיכוייו להגיע גבוה עולים. ככה ארקייד פייר, ככה גריזלי בר,וכדומה. אולי איחוד מצעדים והגדלת מספר האלבומים המובחרים יכול להביא לתוצאות יותר מעניינות , לפחות בעזריה השניה .
    על אף מה שמשתמע , סחטיין על העבודה ועל המאמץ והכתיבה המשתפרת משנה לשנה.

  15. מאת אביב:

    תודה על ההשקעה ועל בחירות שפתחו לי את האוזניים!
    ההמשך הוא תגובה ל"מחשבה": בגדול, אני מסכים עם מה שכתבת. לאורך השנים קרה שאלבומים רבים שלא מאוד התחברתי אליהם (ארקייד פייר למרות שירים מצויינים) או התאכזבתי מהם (רדיוהד, אמוק, בוב דילן באלבום מזעזע) הגיעו לדירוג גבוה. למעשה, השנה היחידה שהייתי מבסוט מאלבום השנה הייתה 2008 (פורטיסהד) – ובשנה זאת אלבום השנה השני שלי (אריקה באדו) אפילו לא הגיע למצעד! זאת ועוד, סקרלט ג'והנסון עקפה אותו. וניק קייב וMGMT עקפו את טי.וי און דה רדיו…
    אז רוב הקוראים לא מתים על היפ-הופ. ובכל זאת יש בכל רשימה כזאת המון אלבומים נפלאים שרק מחכים שנגלה אותם…

  16. מאת ishapira:

    Trouble Will Find Me הוא מהאלבומים הגדולים של המילניום, מדליית ארד לא מחמיאה לו. למרות ההד שזכה לו אז כשיצא, בזמן האחרון אני מרגיש שאני בין הבודדים שמבינים כמה זה אלבום ענק.
    אם היו אומרים לי בשנה שעברה, שארקייד פייר יוציאו אלבום שיגע עד למקום הראשון כאן, הייתי מעלה חיוך מטורף. אבל בפועל לא הצלחתי להתחבר אליו. יש בו חלקים שהם פנינות אמיתיות (למעריצים בפרט ולכל מאזין בכלל) אבל חלקים שהצליחו לבאס גם מעריץ שכמותי. בעייני זה אלבום חלש יחסית, אבל אולי העובדה שהוא נבחר לאלבום השנה מדגישה כמה סובייקטיבי הבחירות האלה

    בכל מקרה תודה רבה על המצעד! בשנים האחרונות זה הפך בשבילי למסורת של ממש; אחת שמחכים לה כל השנה.

  17. מאת מעין:

    היה כיף נורא, בהחלט עונג. כולם כותבים נהדר וגם ציטטו אותי ארבע פעמים, אני שמח!
    טוב, עם הבחירות אני קצת פחות מאושר. בסך הכל כל האלבומים שבחרתי חוץ משניים(אמינם ודרייק) נכנסו, אבל את ריפלקטור מצאתי די נפוח ולא ממש עומד בהבטחה שמציב השמות שמאחוריו, האורך שלו והתימות בהן הוא עוסק.
    כמו הרבה, קצת מרגיז הזלזול בהיפ-הופ, אבל כנראה שככה זה בעונג שבת. זו מין מחלה כזו של הרבה חובבי אלטרנטיבי, להתעלם מכל ההיפ הופ חוץ מקנייה. אני חשבתי שרק בתוך הראפ המיינסטרימי, גם דרייק וגם אמינם הוציאו אלבומים טובים יותר מקנייה.
    אבל מה אני מתלונן? היה תענוג. חבל שלא כל שבוע מסכמים שנה.

  18. מאת אבנר:

    חבל בעיני שדווקא בשנה שבה נראה שהפופ האלקטרוני לסוגיו מקבל תשומת לב מוגברת, אף אחד לא שם לב שקאט קופי הוציאו את האלבום הכי טוב שלהם. חבל שהם לא מגניבים כמו Disclosure או דאפט פאנק.
    חוץ מזה, מדהים כמה מצעד שאחרי הכל היה די צפוי יכול להיות מענג כל כך. אז תודה גדולה לך גיא!

  19. מאת גיאחה:

    בעקבות התגובות הרבות על היעדר אלבומי ההיפ הופ מהרשימה, רציתי לפרסם כאן רשימה של כל אלבומי ההיפ הופ ש*כן* קיבלו הצבעות. ואז גיליתי משהו ממש מביך…

    הייתה לי טעות בספירה!!! לא השגחתי היטב, והאלבום של טיילר, דה קריאייטור, קיבל 2 ערכים במקום אחד ולכן הנקודות שלו התפצלו. מי ידע שפסיק עושה כזה הבדל.

    בכל מקרה, אחרי חישוב מחודש מסתבר שגם טיילר נכנס ל-30 הגדולים, בתיקו במקום ה-19 עם פרנץ פרדיננד! הוספתי אותו למצעד – אנג'וי!

    התנצלויותיי לטיילר, בבקשה אל תבוא לרצוח אותי בשנתי.

    ותת-המצעד של 10 אלבומי ההיפ הופ של 2013 כפי שהוצבעו על ידי קוראי עונג שבת:
    1. Kanye West – Yeezus
    2. Tyler, the creator – Wolf
    3. Drake – Nothing Was the Same
    4. Earl Sweatshirt – Doris
    5. Eminem – The Marshall Mathers LP 2 (תיקו)
    5. Run The Jewels – Run The Jewels (תיקו)
    7. Chance The Rapper – Acid Rap
    8. Death Grips – Government Plates
    9. Deltron 3030 – Deltron 3030: Event II
    10. Jay-Z – Magna Carta Holy Grail

  20. מאת ליה:

    גיאחה,
    תודה רבה על סיכומשנה מעולה, מדויק ונפלא.
    השנה חיכיתי לזה במיוחד. האהבה למוזיקה אלטרנטיבית יכולה להיות חרב פיפיות. שכן, מצד אחד ישנה הנאה אמתית ממוזיקה ותחושת עליונות על פני ההמון הרדוד ושתום העין (אוזן). מצד שני (ובשל היותי יצור חברתי), הרצון לרוץ ולספר לכולם, להביע ולחלוק את כל הרגשות שמציפים כששומעים אלבום כמו זה של ג׳יימס בלייק ולשמוע איך הם הרגישו…
    אז המון תודה לך, שהצלחת עם כישרון כתיבה ענק, המון רגש וחיבור לכל נימי הנפש, לקלוע בול למה שהרגשתי כששמעתי את האלבום כל השנה.
    ליה

  21. את השקל וחצי המיידים שלי על סיכום השנה כבר כתבתי (http://bit.ly/Why2013) אבל קראתי עכשיו את כל הסיכום שוב ועלו בי עוד מחשבות.

    כתבו פה כבר (ושמעתי גם בפרטי) אכזבה מהמיקום של קנייה. זה מעניין כי אני לא חושב שמדברים על קניה ווסט אפילו שבריר פחות ממה שמדברים על להקות כמו הנשיונל, למשל, למעשה סביר שהרבה יותר. בהתחשב בזה שברידרז פול (כמו פה וכמו בקצה) יש חשיבות גדולה במיוחד להייפ, הוא היה צריך להתברג עוד יותר גבוה ולהוביל עוד אלבומי ר&ב פנימה. רק שהעניין שקניה מעורר באנשים בדרך כלל, כנראה, לא גורם להם להזיז את עצמם ולהאזין לריליסים חדשים אחרים מהז'אנר. כנ״ל כשפרנק אושן סוחף את כולם – זה נעצר אצלו ולא מתקדם. זה חבל, כי יצאו השנה דברים אדירים (דרייק, פשה-טי וצ'אנס דה ראפר למשל עם אלבומים מעולים). טיילור דה קרייטור במקום 19? כל-כך לא הטעם שלי. אבל נו טוב. גם זאת התחלה.

  22. מאת רוי:

    לקח לי זמן להגיע לאסופה הנהדרת והכתובה מעולה הנ״ל. למרות שלא הכל מתממשק עם הטעם האישי שלי, הגיוון והטעם הטוב של קוראי העונג נשאר סוג של אי בודד בין העיתונות להיפסטריזם זול במדיה הישראלית 2013. שאפט ענק.

    מחשבה אחת, תן האזנה ל-Reflektor (השיר) ומיד אחרי זה ל-Sprawl-II ותחשוב מה נשמע לך טוב יותר, מבחינת סאונד לפחות. אני חושב שגם שני הקליפים מגלים יחס דומה. ובאמירה כללית מאוד: Suburbs נשמע פשוט טוב יותר. אבל אולי אלו השוואות מיותרות. שני אלבומים נפלאים :)

כתיבת תגובה