עד העונג הבא: דקות אחרונות של רדיוהד
בעקבות הצעתו של הקורא הנאמן עמיר ובעקבות בחירתו של In Rainbows לאלבום השנה של העונג שבת, אני פותח כאן דיון קטן לרדיוהדס.
מלבד כל הכישרונות הידועים של חמשת המופלאים, כישרון אחד מסוים לוכד את תשומת לבי בכל אלבום שלהם, ובנוכחי במיוחד: שיר הסיום. רדיוהד תמיד דואגים לסיים עם יצירת מופת קטנה, מלנכולית ויפהפיה שמשאירה כזה טעם של עוד, שחייבים לשמוע שוב את כל האלבום.
אבל השאלה המנקרת במוח שלי, המוח שאוהב לדרג ולבחור, היא איזה משירי הסיום של רדיוהד אהוב עליכם במיוחד? וחשוב יותר: למה?
(cc)
לשם כך קיבצנו את שבעת שירי הסיום משבעת אלבומיהם ומאלבום ההופעה המוצלח. האזינו, ותנו דעתכם בתגובות. כל דעה חשובה, גם אם לא תוכלו להסביר למה!
"Blow out" מתוך Pablo Honey, יצא ב-1993
(אתם בהחלט רשאים להתעלם מהשיר הזה)
[audio:https://haoneg.com/temps/12%20-%20Blow%20Out.mp3]
"(Street spirit (fade out" מתוך The Bends, יצא ב-1995
[audio:https://haoneg.com/temps/r-ss.mp3]
"The tourist" מתוך OK Computer, יצא ב-1997
[audio:https://haoneg.com/temps/The%20Tourist.mp3]
"Motion picture soundtrack" מתוך Kid A, יצא ב-2000
[audio:http://www.minneapolisfuckingrocks.com/mp3/10%20Motion%20Picture%20Soundtrack.mp3]
"Life in a glass house" מתוך Amnesiac, יצא ב-2001
[audio:https://haoneg.com/temps/r-liagh.mp3]
"True love waits" מתוך אלבום ההופעה I might be wrong, יצא ב-2001
[audio:https://haoneg.com/temps/r-tlw.mp3]
"(A wolf at the door (It girl. Rag doll" מתוך Hail to the theif, יצא ב-2003
[audio:https://haoneg.com/temps/r-watt.mp3]
"Videotape" מתוך In rainbows, יצא ב-2007
[audio:http://www.theworldforgot.com/twf/mp3/boty07/Radiohead%20-%20Videotape.mp3]
נו, יש החלטה? רוצים לנמק? התגובות כולן שלכם, קוראים נחמדים!
אני לא ממש יכול לבחור ביניהם.
אני יכול רק לומר שני דברים:
א. Street Spirit מדהים אבל בהיותו אחד הוותיקים הוא מעט 'נשחק'.
ב. מבין השאר אני יכול לוותר על A Wolf at the Door.
True love waits…השיר בא כאיזשהו ניגוד לאלבום ההופעה הזה, שאם אני זוכר נכון מתבלט באלקטרוניות שלו…ופתאום שיר פשוט עם קול מדהים וגיטרה פשוטה…נוגע בכל המקומות הנכונים.
כולם טובים, אבל אף אחד לא משתווה ל-Life in a glass house המופתי…
קודם כל אחלה תמונה .. מזכיר נשכחות (שהייתי בהופעה שלהם ב2006 בהונגריה.. אחח)
מעצבן אותי שרשמת שאפשר להתעלם מ “Blow out”
וזה בעיקר מה שגורם לי כן לכתוב עליו!!
כי אני דווקא כן אוהבת את השיר, רק לא בגרסא של הדיסק…
היה לי במחשב (בימים שאוסף המוסיקה במחשב שלי היה גדול ומשובח..)
את השיר בגרסא אקוסטית (היה רשום שביחד עם פורטיסהד.. אבל זה לא ממש נשמע ככה..)
והשיר זכה מבחינתי להכרה מחודשת בעקבות אותו ביצוע, כשמפשטים את השיר
– כמה ענוג הוא, כמה ענוג.
ואפשר לומר את זה כמעט על כל שיר של רדיוהד שלא זוכה להפקה בובסטית.
קל לבחור ב (Street spirit (fade out
בגלל התודעה הרחבה שזכה השיר.. ואין מי שלא אוהב אותו!
או ב The tourist
בגלל שהוא מתוך אלבום נפלא כמו OK Computer
שזכה לאין ספור שבחים..
גם לבחור ב
Motion picture soundtrack
או
Life in a glass house
קל לי לבחור כי שניהם מבריקים…
ו-
True love waits
הוא גם אחד השירים האהובים עלי , שיר שזכה להיות באוסף האהבה שלי!
(שגם לך יש אותו..)
אז אפשר לומר שרוב הסיכויים שאם לא היית רושם להתעלם משיר מסויים,
לא הייתי טורחת לרשום משהו..
הבחירה קשה מדי..
בחירה קשה ביותר… בדיוק כשחשבתי שנגמרו רשימות סוף השנה ולא צריך לשבור את הראש יותר… 🙂
תום יורק אמר השבוע ל – BBC שהוא חושב ש- Videotape הוא היצירה הטובה ביותר שלו עד היום (http://www.nme.com/news/radiohead/33401), ומי אני שאתווכח?
אני מסכימה עם קלוין ש- Street Spirit כבר קצת שחוק, אבל עדיין נפלא.
אם ממש ממש צריך לבחור, אני חושבת שאני אלך על A wolf at the door, ולו רק בגלל שהוא בא מ- HTTT, שלפי דעתי הוא האלבום ההכי פחות טוב של רדיוהד (אי אפשר להגיד רע, כמובן), והשיר הזה מקפיץ את האלבום למעלה בכמה רמות.
אגב, גם דיון על שיר הפתיחה הטוב ביותר יכול להיות מעניין.
A Wolf At The Door. ללא ספק השיר האהוב עליי ביותר של רדיוהד. פשוט קטע מערפל חושים ומדהים, משלב בין האלמנטים הרוקיים והאלקטרוניים של רדיוהד בצורה מושלמת ותמיד מרגש ומושך אותך לשמוע שוב. גם כל שירי הסיום האחרים של רדיוהד (אפילו Blow Out) מעולים, אבל לא מתקרבים לשיר הסיום הנהדר מ-HTTT.
"Life in a glass house” – בחירה קשה בינו לבין Street spirit אבל הגדולה של השיר הזה מאפשרת בחירה אבל רק בקטנה.
אחרי שלפני כמה שבועות או חודשים (לא זוכר בדיוק) שמת את Life in a glass house בשיר סיום (או פתיחה) התאהבתי בו מחדש ושמעתי אותו בלופים.
אבל!
אין על השיר המרגש True love waits אם במהלך הדיסק הייתי על סף דמעות בא השיר האחרון הזה נכנס לקרביים עמוק ופותח את כל השכרים. גלים של דמעות שוטפים אותי. יש איזו תחושת ילדותיות תמימה בתקווה ש"אהבת אמת תחכה", משהו כואב ורחוק מהמציאות. הפער הזה עושה את שלו. שיר מדהים.
נו, אני אהיה היחיד שיבחר ב"תייר" למרות שהוא מהדיסק ההוא? חברים, האטו, האטו. אי אפשר לשמוע את השיר הזה אחרי כל מה שקרה בטירוף שקדם לו, ולא להתרפק על הבקשה להאט קצת, לנשום, לראות.
ואם כבר בסקירת אלבומי רדיוהד: סדרו אותם על המדף הקרוב לביתכם לפי סדר הוצאתם, ותגלו חוויה ויזואלית מרשימה! {או יותר נכון, חוויה בשחור לבן, שחור לבן וחוזר חלילה (למען הסדר הטוב, יש להוציא את אלבומי ההופעה ואי-פיים)}
לא קל.. כמו לבחור בין אבא לאמא..
נלך מהסוף להתחלה:
8. BLOW OUT – כמו שאמרת, זה עדיין לא היה זה.
7. VIDEOTAPE – למרות כל הבאזז שיש סביב השיר הזה, אני לא כל כך מתחבר אליו. מונוטוני מדי לטעמי.
6. THE TOURIST – שיר מקסים, אבל העובדה שהוא מגיע אחרי NO SURPRISES ו- LUCKY המושלמים יוצרת תחושה של נפילת מתח ופוגעת בו.
5. THE WOLF AT THE DOOR – מכאן זה כבר נהיה ממש קשה.. שיר מקסים, אבל מה לעשות שיש 4 יותר מקסימים.
4. TRUE LOVE WAITS – איך יכול להיות ששיר כזה מדהים לא קיבל גירסת אולפן עדיין??? בכלל, השיר מסיים את אחד מאלבומי ההופעה היותר מוצלחים, עם עיבודים מעולים. בעיקר LIKE SPINNING PLATES, שבגרסת ההופעה הוא אחד האהובים עלי.
3. MOTION PICTURE SOUNDTRACK – כמה עצוב, כמה מקסים.
2. STREET SPIRIT – השיר הראשון של רדיוהד שלמדתי לנגן 🙂
1. ובמקום הראשון… דווקא פה לא היה כל כך קשה לבחור- LIFE IN A GLASS HOUSE – כשאתה מגיע לשיר האחרון של AMNESIAC, אתה בתחושה ששום דבר כבר לא יכול להפתיע אותך. שמעת כבר הכל בדיסק הזה, החל בבלאדות מדהימות כמו PYRAMID SONG ו YOU AND WHOSE ARMY, וכלה בטראקים ביזאריים כמו REVOLVING DOORS ו- HUNTING BEARS, או LIKE SPINNING PLATES על שלל האפקטים המוזרים שבו. שום דבר לא יפתיע אותך, חוץ מלשמוע פתאום שיר ג'אז מלווה בחצוצרות היישר מהפיפטיז. פשוט מושלם.
אוף. קשה נורא.
בהתחלה חשבתי: "ברור שסטריט ספיריט", אבל אז החלטתי לקבל החלטה שקולה ולשמוע את כל השירים (בפעם המי-יודע-כמה).
וסטריט ספיריט עדיין גדול.
ונזכרתי כמה ש"התייר" מדהים.
ואז… כששמעתי את LIFE IN A GLASS HOUSE ודמעות לא מוסברות החלו לעלות בעיני, הבנתי מי המנצח פה.
לעניות דעתי:
the tourist ו-motion picture soundtrack הם שירי הסיום הטובים ביותר. אין זה אומר שהם השירים הטובים ביותר ברשימה (כי street fade מדהים ו-Life in a glass house לא פחות), אבל הם מסכמים במילים ובמנגינה את האלבום כולו.
אתה רע, רע רע רע רע. לא עושים כאלה דברים. תתבייש.
כולם חונקים אותי באותה מידה
True Love Waits הוא פנינה אבל השיר סיום המובהק והטוב ביותר לדעתי הוא Street Spirit.
מצטערת, אבל שום דבר לא יכול לנצח את סטריט ספיריט (ואני אומרת את זה בתור מישהי שזה לא השיר האהוב עליה של רדיוהד, אלא רק אחד מהשלושה האהובים 🙂 ).
Life in a glass house הוא יצירת מופת. הסיום הטוב ביותר לאלבום הטוב ביותר של רדיוהד.
תום יורק מזייף, נחנק, משתנק, יורק ומקיא כל מילה היישר מהבטן.
הגאז'יות של השיר וההפקה הופכים אותו גם לקטע הייחודי ביותר של רדיוהד, אחד כזה שעומד בפני עצמו ויהי מה.
אוי אוי, איזו משימה בלתי אפשרית. נראה לי שהתשובה תהיה שונה בכל זמן. כל שיר מתאים למצב רוח אחר. אם חייבים אחד, נראה לי שכרגע אני הולך על The Tourist. ולו רק בגלל שהוא הכי עושה חור בלב.
סתם שתדעו, שזה ממש מנחם לראות את כל התגובות האלו ולדעת שלא רק אני הוא היחיד שהתחבט בשאלה הזו…
העוצמה האינסופית של LIAGH מול האיטיות הכמעט-ממכרת של The Tourist?
הכניעה שב-Street Spirit או שיר האהבה – אגב, הכמעט יחיד של רדיוהד – המדהים שחותם את Kid A (וזה רק אני או שהגירסה האקוסטית פשוט הרבה יותר טובה?)
הפרידה המילולית/פיזית של יורק מאיתנו ב-Videotape שמצליחה להביא אותי לדמעות או העצבים המתפרצים במעיין שצף-קצף לתוך מערבולת מילים שלא תמיד קשורות אחת לשניה ב-WATD?
ל-Blowout אני לא ממש מתייחס, עמכם הסליחה, הוא פשוט בוסרי מידי.
ו-True love Waits היה צריך להשאר בתור אחד השירים הנדירים האלו שרדיוהד מואילים לנגן רק בהופעות מול בני-ישראל…
גיא, כמו שטענתי במייל המקורי, אני די אבוד בדירוג הזו…
אם ללכת לפי הלב, אז Street spirit לוקח.
אבל זה רק בגלל התלות שיש לי בשיר הזה, וגם בגלל שאי-אפשר לשכוח איך הכל נעצר בפעם הראשונה שהקשבתי לו.
ואם לקחת את האתגר שהעלתה פה איזו דנה אחת, אז שיר הפתיחה הכי טוב הוא 2+2=5, ולו רק בגלל הצליל הזו שהגיטרה של ג'וני עושה כשהוא חיבר אותה לתוך המגבר…
סטריט ספיריט לוקח בהליכה, סיום מושלם לדיסק הכי טוב של רדיוהד.
אצלי זה Street Spirit, ללא היסוס.
אני חושבת שלמרות שהוא כבר "זקן", עדיין, גם אם לא כל שבוע או כל יום כמו פעם. הוא תמיד שם ותמיד מזכיר לי איך זה הרגיש בפעם הראשונה ששמעתי אותו.
אף שיר סיום שלהם עדיין לא הגיע לרמה שלו.
כבר אמרתי פעם שהוא הפינלה המושלם ואצלי הוא ינוגן בהלוויה… 🙂
פשוט אי אפשר להתחרות בסיום המרטיט של amnesiac, שנותן לך את התחושה ההיא, שלא משנה מה שמעת או מי היית קודם, עכשיו הכל אחרת. וזה ממשיך לקרות בכל שמיעה מחדש… ואפילו מבלי להתייחס לתוכן, השירה של תום פשוט קורעת מתוכך איזו יבבה, שכאילו חיכתה למושיע שיחלץ אותה מתוכך…
ובמקום השני ללא ספק wolf at the door, אבל זה עניין של טעם אישי. המקום הראשון הוא, כמובן, אבסולוטי 🙂
MOTION PICTURE SOUNDTRACK.
כל האחרים מושלמים,מושלמים,מושלמים.
אבל היצירה הזאת שחותמת את KID A,אלבום העשור,ראוייה לחתום את החיים של כל אחד מאיתנו, עולה על הכותרות של הקרדיטים של כל מי שנתן יד.
ואגב,שיר הפתיחה הטוב ביותר של רדיוהד,הוא ללא ספק 2+2=5.
שיר שמתחיל בהתנעה עם חיבור המגבר,עובר להילוך הראשון עם חריקת התוף,ממשיך להילוך השני כשת'ום נכנס,שלישי בפזמון,רביעי,ואז מייד לחמישי כשהדיסטורשנים מתקיפים, והתרסקות אל תוך קיר בסיום.
שיר גדול.
איזה כיף שיש את רדיוהד.פאק על כל המלעיזים: מדובר בפלא גדול יותר מביטלס,מעפיל על פינק פלויד: השלטון עבר למדוכאים,חסרי התקווה,הלא יפים.
HAIL TO THE THIFE!
עם כל ההתלבטות הקשה (והיא קשה) ,true love waits לגמרי לוקח.הוא היה הדובדבן לאלבום הזה,שבכלל קניתי בטעות.שיר שאי אפשר לעמוד בפניו.
כולם מדהימים, אבל אלה הם רדיוהד..
A wolf at the door זוכה אצלי אחרי עשרות היסוסים ואלוי כי אותו שמעתי אחרון.
נאמר כבר מספיק על למה כן, ולמה לא…
ובכל מקרה אלה השאלות שצריכות להיות על סדר היום בעולם.
אוף,היה לי כל כך הרבה מה להגיד וכל כך הרבה התלבטויות,
אבל זה יותר מדי,
אז פשוט-
A wolf at the door
אוי,זה קשה.
לא אחזור על דעותיהם של קודמי בתגובות – אבל כן.. זו חתיכת בחירה קשה.
מבחינתי אני חושבת שזה חייב להיות LIFE IN A GLASS HOUSE היפהפה. אולי כי השיר הזה מהווה סיום כל כך אדיר והולם לאלבום המופתי הזה – האהוב עליי אישית מבין כל אלבומי רדיוהד , או אולי פשוט כי כשקראתי את השאלה זה השיר הראשון שקפץ לראש ונשאר שם וסרב לזוז..
A wolf at the door ללא ספק שבלי קשר הוא גם אחד מהגדולים.
אני מסכימה עם כולם- ק-ש-ה-!
ממש פיזית…
אבל בכל זאת. נתאמץ. אני מוותרת על שני הראשונים- גם בגלל השחיקה שהוזכרה וגם בגלל שהם היו טובים, אפילו מאוד, אבל מתוך אלבומים "פחות" מאתגרים. מסיבה זאת אני פוסלת גם את The Tourist שהוא פיאנלה לאלבום אדיר, שלעד יהיה האלבום שלי של התיכון, של המרד. אבל בגלל שהוא אלבום מהודק כ"כ, קשה לומר שתיירנו החביב בולט מאוד.
Kid A היה אלבום שטלטל אותי. הייתי לפני צבא, וגם ככה זאת הייתה תקופה קשה. ופתאום רדיוהד מוציאים אלבום, ואני קונה, שומעת ולא מבינה. אני זוכרת את עצמי שומעת אותו בלופ, בוהה בחלל החדר. לקח לי המון זמן לאהוב אותו. ואז זאת הייתה ונשארה אהבה עמוקה.
אבל דווקא שיר הסיום לא היה החוויה החזקה ביותר שלי מהאלבום הזה.
ואז התגייסתי. תקופה קשה מאוד. בחודש הראשון לא הפסקתי לבכות. בחיים שלי לא הייתי במצב נפשי שביר כל כך. דווקא אחר כךהסתדרתי ונהנתי מהשרות (עד כמה שאפשר) אבל הטירונות בחברת 1000 בנות הייתה זוועה. ואז יצא לו Amnesiac והייתי שומעת אותו בכל יום ראשון בחמש בבוקר לפני היציאה. כבר ידעתי יותר למה לצפות בגלל Kid A, ואהבתי אותו משמיעה ראשונה. במיוחד את You and who's army שהייתי מריצה בראש ברגעים קשים בטירונות… אבל שיר הסיום… אני בחורה שמכורה לחצוצרה. אין, זה פשוט כלי שעושה לי משהו עמוק בפנים. ב (האם אני אעז? נו יאללה…) בחצוצרות…
ובשיר הזה פשוט יש משהו, קשה להניח את האצבע בדיוק. ההתרסה, הניוון, המוזיקה שדווקא מתעלה מעל הקטנוניות שהמילים מצביעות עליה. שיר שפשוט קיים בפני עצמו, לבד ממכלול היצירה, אבל גם מייצג דיסק שלם (הסתכלתם מתחת לדיסק?). תקופה שלמה. עידן של פחד ושינאה שלא נגמר, רק שנדמה שקצת השלמנו איתו- מדינות נכנסות במדינות אחרות בכל הכוח, שליטים ואזרחים נרצחים, הכדור מסתחרר בדרך לאבדון ולאף אחד לא באמת איכפת. שום דבר לא השתנה באמת, אבל בקרוב כל מה שזרקנו יחזור אל בית הזכוכית שלנו.
אוי זה נורא מדכא. אבל איזה דיכאון יפה!
לכן הוא שיר הסיום שלי- כי במידה מסויימת, הוא שיר הסיום של הכל.
ואני חייבת לומר רק עוד שWolf at the door הוא שיר נפלא, שמסכם אלבום נפלא. ותמיד מזכיר לי סרט שמרגש אותי כל פעם מחדש Punch, drunk love. לא יודעת למה. יש לו אותה תחושה של מבוכה שאי אפשר לעצור בה.
ואת In Rainbows עוד לא שמעתי, יען כי בשלב זה בחיי אין לי שקל להוציא על כלום, ולהוריד אותו עוד לא הורדתי… אבל בסוף אני\מישהו אחר י\קנה אותו ואז תהיה לי דעה יותר מושכלת. שבוע טוב!
ללא שום ספק Motion picture soundtrack.
true love waits.
ככה. 🙂
אתה שאלת על השיר האהוב עלי ביותר, ולא על השיר הטוב ביותר בעיני, ואני שמחה, כי לשתי השאלות האלו יש שתי תשובות שונות.
בכל אופן, התשובה היא “(Street spirit (fade out”, ומסיבה סנטימנטלית לגמרי. כדי להרחיב, אני צריכה לשתף בעובדה מעניינת: כל אקס שלי השאיר אחריו להקה. האקס הראשון השאיר פינק פלויד, אחד אחר השאיר קווין וביטלס, וכן הלאה.
האקס שהשאיר לי את רדיוהד היה גיטריסט וזמר, והוא היה מנגן לי המון רדיוהד. השיר שהכי אהבתי שהוא ניגן היה “(Street spirit (fade out”. גם כי זה שיר מקסים, וגם כי היה משהו, בתנועה של האצבעות שלו על הגיטרה, בשיר הספציפי הזה, שהיה גורם לי להיזכר למה אני אוהבת אותו, גם בסוף, כשכבר היה ממש קשה להיזכר.
טוב, האמת שהייתי בוחר ב- Motion Picture Soundtrack , אבל העדפתי בהרבה את גרסת הלייב הארוכה והאקוסטית לשיר הזה שהסתובבה לפני מליון שנה באינטרנט בפורמטים שכבר מזמן מתים.
אני חושב ש The Tourist כל כך טוב שפשוט אי אפשר שלא לבחור בו. בכלל, קשה לי לומר איזה שיר אני אוהב יותר (וזה נכון ש-blow out בגרסה האקוסטית שלו הוא ממש טוב).
בכל מקרה, אני ממש ממש שמח שיש פה כל כך הרבה אהבה ל LIFE IN A GLASS HOUSE כי חשבתי שמדובר בפייבוריט אישי שלי ושאנשים באופן כללי לא מתים עליו (או פשוט לא זוכרים אותו ממש), אבל זו חתיכת מוסיקה קורעת לב. מייד אחרי ששמעתי את השיר הזה רציתי שרדיוהד יהפכו ללהקת ג'אז לנצח
וואו, redgirl ודולי – תודה על השיתוף! 🙂
לייף אין א גלאס האוס.
אחד מהשירים האהובים עלי אי פעם, גם
הבחירה שלי The Tourist
שיר איטי ומקסים, אבל מטריד שעושה מועקה
לא במקרה המוטו של שיר הסיום הזה הוא
Idiot, Slow Down
הוא מתכתב באופן מושלם עם שאר השירים באלבום וסוגר מעגל עם השיר הראשון להזכירנו שאוקי קומפיוטר היא יצירה שלימה
אגב לפני חודשים BBC4 שידרו מחזה ברדיו המבוסס על אוקי קומפיוטר. מדובר בתסכית לא רע בכלל, שנכתב בהשראת השירים בנפרד והיצירה השלימה כולה
אין בו טיפת מוזיקה אבל הוא ספוג באווירת האלבום! להשיג ברשת שיתוף הקבצים הקרובה למקום מגוריכם…
http://www.bbc.co.uk/pressoffice/proginfo/radio/wk42/fri.shtml#radio4
(מרוב ש- street spirit יפה ועושה לבכות זה כבר קיטשי לא?)
Life in a glass house.
לגיאחה- יותר מדי? D:
לגיאחה- יותר מדי? D:
ללא ספק street spirit
איזה מוזר שכולם התלבטו ואני ידעתי את התשובה שלי עוד מהכותרת-
motion picture soundtrack גורם לי לדמוע, תמיד, לא משנה איפה, לא משנה מתי.
איזה מוזר שכולם התלבטו ואני ידעתי את התשובה שלי עוד מהכותרת-
motion picture soundtrack גורם לי לדמוע, תמיד, לא משנה איפה, לא משנה מתי.
אוהב את כולם. אבל –
בטח לא וידאוטייפ ובלואו אאוט. גם הזאב נשאר בחוץ.
motion picture soundtrack בא אחריהם ואיתו the tourist .
אני הולך על true love waits (שהפירוש שנתן לו תום שונה מאוד ממה שכמה מהמגיבים למעלה חשבו, קינקי במידה. ) וגם על בית הזכוכית. מותר לבחור שניים, נכון?
אבל.
אף אחד מהשירים המסיימים פה לא נמצא בין 5 השירים שלהם האהובים עליי ביותר.
שימו לב שאת דיסק הבונוס של In Rainbows מסיים שיר מעולה בזכות עצמו שהיה יכול להכנס בכבוד לרשימת המסיימים ואף להתברג בה גבוה. שמו four minute warning .
היה כיף לקרוא את התגובות פה, ריגשתם 🙂
redgirl – כלל וכלל לא יותר מדי! 🙂 הלוואי שכל המגיבים בעונג היו משתפים ככה.
Wolf at the Door.
ללא ספק. שיר שלגמרי מחבר אלבום שבלעדיו יכל היה להיקרא מעט מגושם או מפוזר, ובזכותו זוכה למעמד של עוד אלבום מופת של רדיוהד.
מוטב מאוחר מאשר לעולם לא..לא?
לא קשה בכלל – סטריט ספיריט הוא השיר הכי אהוב עלי של רדיוהד. גם הקליפ.
ביחוד בגלל האופן שבו הוא שר בסוף השיר, כמעט מסתתר מאחורי קולות הרקע, את המלים:
immerse your soul in love
די להוסיף שהשורה הזו הודפסה באותיות קטנות בגב ההזמנה לחתונה שלי.
מוטב מאוחר מאשר לעולם לא..לא?
לא קשה בכלל – סטריט ספיריט הוא השיר הכי אהוב עלי של רדיוהד. גם הקליפ.
ביחוד בגלל האופן שבו הוא שר בסוף השיר, כמעט מסתתר מאחורי קולות הרקע, את המלים:
immerse your soul in love
די להוסיף שהשורה הזו הודפסה באותיות קטנות בגב ההזמנה לחתונה שלי.