"בטח, OK Computer הוא האלבום שבגללו המריאו אלף קולדפליי, אבל הוא גם האלבום שבגללו המריאו אינספור נשמות אל הסטרטוספרה" – כריס דוויל בטור רטרוספקטיבי קצר ומעניין על 20 שנות תום יורק

זה שאייקון "מאמר השבוע" מופיע הפעם 3 פעמים – זו לא פאשלה. זה בכוונה. אחרי שבשבוע שעבר לא העליתי עונג, הצטברו כל כך הרבה דברים שהעונג הגדוש שלפניכם מורכב רק מהטוב שבטוב. זה אומר שיש בו הרבה דברים אקסטרה מעולים. קחו את הזמן. אל תרוצו.

תצלום: עטר רפפורט (תודה!)
1. קמצוץ מהרשמים שלי מההופעה הסופר-פנטסטית של קלקסיקו אתמול בבארבי תוכלו למצוא בהמשך העונג. את שיר הפתיחה אני רוצה להקדיש לפרט אחד בלבד, לשיר אחד שהוא אפילו לא שלהם, אבל בעצם, בעצם הוא כבר שלהם. קלקסיקו כותבים שירים מעולים, ולא פחות מכך הם מקליטים קאברים מופלאים שבמופלאים. הם לקחו את "Human" של גולדפראפ והפכו אותו ל-"Humano" המעולה לא פחות מהמקור; הם ביצעו נפלא את "Ocean of noise" של ארקייד פייר; הזריקו טבסקו לעורקי "Corona" של The Minutemen ועוד ועוד. יש כמה אסכולות לדרך הנכונה לגשת לביצוע מחודש של שיר, ואין דרך אחת נכונה. החוכמה היא להקשיב טוב טוב לשיר המקורי, ואז לבחור את הדרך. אחד הקאברים המופלאים ביותר של קלקסיקו הסתפק בלקחת את השיר המקורי ולנגן אותו כמעט אחד לאחד, בלי שינויים גדולים בקצב, בסטייל או אפילו בבחירת הכלים. אבל איכשהו, הקסם הקלקסיקואי שורה על כל הביצוע הקאנוני שלהם ל-"Alone again or", במקור של Love מ-1968 (שמתארח בו הזמר השוודי המצוין ניקולאי דונגר), גם על החלקים שבהאזנה חטופה יהיה קשה להבדיל ביניהם לבין המקור. כשג'ואי ברנז דיבר על השיר הזה באירוח שלו ברדיו הקצה (ראו בהמשך העונג) הוא אמר שהם מקפידים לנגן אותו בכל הופעה, בחלק האנרגטי יותר של הערב, והוא מרים את הכל לרמה גבוהה יותר. זה בדיוק מה שקרה בהופעה עצמה, אתמול. אם עד אז היינו בהמראה הולכת ועולה, בשיר הזה פרצנו את גבול האטמוספירה, וכבר ריחפנו בחלל. [מפ3]



2. רדיו הקצה. יש לי הרבה דברים להגיד על רדיו הקצה: שזו תחנה חלוצית פור ריל, שזה הרדיו האלטרנטיבי הכי טוב בארץ, שיש להם נבחרת שדרנים מסחררת, שהתשוקה שבה ניגש כל מי שעובד שם למיקרופון או אפילו לפייסבוק היא ראויה להערצה, וגם שוואלה, אני חושב עד היום שלקוואמי ונדב יש כנראה את שני זוגות האשכים הכי גדולים בארץ. כשזרקו אותם מגלגלצ הם היו יכולים ללכת לכל תחנת רדיו בארץ, אבל הם החליטו לסכן המון זמן, המון כסף, המון כישרון והמון מוניטין ולהקים תחנה עצמאית חדשה. אנחנו תופסים את זה ככמעט מובן מאליו – אה עוד תחנת אינטרנט – אבל מדובר במיזם פסיכי מבחינת כמות העבודה שמושקעת מאחוריו מדי יום על ידי צוות הולך וגדל של אנשים, ומדובר בזינוק מסוכן שדורש המון, המון אמונה. אמונה מצד אנשי הקצה, ואמונה מצדנו, האנשים שעדיין רואים בקצה מקור שאין לו תחליף להכרת מוזיקה חדשה ומעניינת, להגשה ועריכה אישיים ומרתקים, לקהילה של אוהבי מוזיקה בדיוק כמו פה בעונג (והקהילות חופפות לא מעט), של אנשים שלא מרגישים לבד באהבה שלהם. זה המון. זה כל כך הרבה. ועד עכשיו, הם לא ביקשו שום דבר בחזרה. הם פשוט זינקו לתוך התהום הזו בלי חסות מסחרית, בלי פרסומות, בלי סלינג אאוט. אז עכשיו, אחרי שנת שידורים ראשונה די מדהימה (שבה כל המעורבים עבדו בהתנדבות מלאה) הם רוצים להזניק את התחנה קדימה בסדרה של שדרוגים טכניים ואחרים שדורשים את עזרתכם. אז אל תשאלו מה הקצה יכולה לעשות בשבילכם, תשאלו מה היא עשתה בשבילכם ב-14 השנה האחרונות. פה רואים את הסרטון הקורע של קוואמי ונדב ונותנים כמה כסף שתרצו. יש תמורות נהדרות, מחולצות וקייסים מעוצבים לסמארטפונים, דרך תכנית בהקדשה אישית, הקלטת פתיח אישי לתא הקולי, תכנית לייב מהבית שלך (!!!), ועד מסיבת הקצה אצלך בבית או שיר שקוואמי ילחין או נדב ישרבל. תנו להם אהבה. [עברית]
3. אלישיה קיז הנהדרת תופיע בארץ ב-4 ביולי! נתראה בנוקיה. [עברית, $]
4. Liars יופיעו בבארבי בתל אביב ב-15 ביוני! [עברית]
5. מזכיר לכם להירשם כדי לקבל הודעת מייל בש-נ-י-י-ה שבה יוצא לאור האלבום "שירים משומשים: פרשנויות בעברית לשירי טום ווייטס". להערכתי זה קורה תוך שבוע. [עברית]



6. [תודה לירון] אלקטרה הפילו בפח מצחיק מאוד את תכנית החדשות המביכה לכשעצמה "חדשות הוט", כשניצן חורש התארח באולפן עם ידידתו איילה פנייבסקי בתור "בסיסטית הלהקה דורון פרחי", וביחד הם סיפקו ראיון מלא זיוני שכל משעשעים וניגנו כ"שיר חדש שנכתב במיוחד להופעה" שיר צרפתי ידוע מאירוויזיון ישן. ככה זה כשיש אפס תחקיר. מצחיק לאללה. [טיוב]


זו פעם אחרונה שאתה מאחר לארוחת שבת. כבר עשינו קידוש

7. אז לדיוויד בואי יש אלבום חדש שיצא היום לסטרים באייטיונז (באמת תודה), וקליפ חדש, "The stars (are out tonight)". על האלבום אני עדיין לא יכול להגיד כלום. על הקליפ אני יכול לומר שהוא: 1. מעולה. 2. סקסי. 3. מעט עוכר שלווה, במובן הכייפי של המונח. 4. ה"טקסט" הכי מעניין שאתם יכולים לקרוא על דיוויד בואי, גם בהשוואה להררי הטקסטים (והספרים) שהתפרסמו מאז ההכרזה על אלבומו החדש. לכן מבחינתי זה, הקליפ הזה, הוא "מאמר השבוע". הקליפ הזה הולך ומחזק את ההבנה שלי שמה שבואי עושה באלבום החדש הוא ליצור מעין יצירה רב-תחומית (במוזיקה, טקסט, עיצוב, צילום, וידאו) ביקורתית על… דיוויד בואי. הוא מפרק את הפרסונות השונות שלו, משחק משחק עתיר-השתקפויות וכפילויות עם דמויות ותדמיות (נושא שמלווה אותו מהרגע הראשון שלו בעין הציבור), מבקר מחדש בתחנות גיאוגרפיות ואוטוביוגרפיות ומבקר אותן במובן של ביקורת, מגיב עליהן. בואי תמיד היה אמן לפני שהוא היה זמר, והוא תמיד היה אמן מודע לעצמו. כל מה שהגיע אליי עד כה מהאלבום החדש – מהעטיפה המרעישה שלו, דרך השירים והמילים שלהן ועד לקליפים המורכבים – הוא משחק מתוחכם ורב-משמעי בין נוסטלגיה לביטול, בין קיפאון להתחדשות, בין אני ומי שאתם חושבים שאני, בין העבר (על שכבותיו הרבות) להווה, בין זיכרון להנצחה, בין זכר ונקבה (עוד נושא חוזר אצל בואי), בין כוכב ואיש רגיל, בין צעיר פרוע ומבוגר רגוע, ועוד ועוד. בואי תמיד היה האדם הפוסטמודרני, כזה שמעלה עוד ועוד שאלות אבל לא מצפה לתשובה, כי הוא יודע שאין דבר כזה תשובה אחת נכונה. במובן הזה, של ההשתקפויות והדיאלוג הסופר-מורכב הזה, הקליפ החדש הוא חתיכת יצירה מרתקת. איך השיר? לא רע בכלל, אבל לא בטוח שזה הנושא המרכזי כאן. אני לא אומר את זה סתם כי לא שמעתי מספיק את האלבום, אלא כי בואי, מאז ומתמיד, יצר בכמה אפיקים, לא רק זה המוזיקלי. את זיגי סטארדאסט אי אפשר לשמוע בלי הדמות שבואי מגלם גם על הבמה ובעטיפה. גם האלבום החדש כזה. ואל תשכחו שכבר ב-1980 הוא חזר לדמות שפרסמה אותו, מייג'ור טום, ופירק אותה ב-"Ashes to ashes". בוואלה אופנה כותבים על השימוש המעניין באייקונות חדשות מעולם האופנה בקליפ החדש, והמשמעות שלהן לגבי איך שבואי מדבר על העבר האנדרוגיני שלו. [טיוב; עברית]
8. [תודה לגיל] איך פספסתי את כתבת הפרופיל של מגזין הניו יורק טיימס על איש השנה שלי פרנק אושן? [אנגלית]

קרא/י את המשך הפוסט

אני מבטיח, זו פעם אחרונה החודש שאני מתלונן על תקופת המבחנים. היא פשוט תקפה אותי קשה הפעם, והסופשבוע הזה הוא המאני טיים לגמור הכל לפני שחוזרים ללמוד. אז צר לי, הפוסט הזה הוא במקום עונג. אבל כאמור, פעם אחרונה החודש! שבוע הבא – omg איזה עונג יהיה פה.

אבל בינתיים, למשהו אחר לגמרי.

השבוע היה שמח במיוחד בעמוד הפייסבוק של העונג, כי עשיתם משהו די מדהים. זה לא לקח לכם את כל השבוע, למעשה רק 6 שעות. במהלכן 98 מכם תרמו בסך הכל 4,836 ש"ח, שזה 108% מהכסף שהיה דרוש לי כדי לשלם על המאסטרינג של פרויקט שירים משומשים: פרשנויות בעברית לשירי טום ווייטס [אתר האלבום].

מתישהו ב-2009 התחלתי לעבוד על הפרויקט הזה, שנולד כמו כל הדברים הטובים לגמרי במקרה. אפילו לא הייתי אז מעריץ כזה גדול של ווייטס, רק התחלתי לחפור בדיסקוגרפיה שלו. אבל הגורל רצה, ומצאתי את עצמי מתקשר ושולח מיילים לאמנים ישראליים נפלאים ומציע להם לקחת שיר של טום ווייטס שהם אוהבים במיוחד, לתרגם אותו או לפרש אותו או לכתוב אותו מחדש בעברית איך שרק ירצו – ואז להקליט אותו. באיזה עיבוד? איזה שרק ירצו. רוצים לקחת שיר רועש ולהפוך אותו לחרישי? לקחת שיר קופצני ולהפוך אותו למפלצתי? לכו על זה.

די הרבה אמנים היו מעורבים בתהליך הזה. חלקם (הקטן) סרב כי הוא לא היה בעניין של טום ווייטס באופן כללי, חלקם (העוד יותר קטן) סרב כי הוא לא רצה לגעת במה שמבחינתו הוא בערך קודש הקודשים (רות דולורס וייס סירבה בנימוס מסיבה דומה), וחלקם הזעיר ניסה וכתב ועיבד והחליט שזה פשוט לא יוצא (שלומי שבן, למשל, שתכנן לבצע את אחד השירים האהובים עליי של ווייטס – "Johnsburg Illinois").

בסופו של דבר, נאספו לאלבום כ-22 שירים. הייתי כל כך שמח ובטוח שעוד שנייה זה קורה, שהפקתי שני ערבי הופעות משירי האלבום באוזןבר. זה היה בתחילת 2010. מאז עברו שלוש שנים. למה האלבום הזה התעכב כל כך?

בעיקר כי כשרוצים להוציא לאור גרסאות חדשות של שיר יש שתי אופציות: אחת היא לעשות קאבר, כלומר להשאיר את המילים והלחן כפי שהם, ורק לשנות את העיבוד והביצוע. במקרה כזה אין שום בעיה, ולמעשה אפילו לא צריך לבקש רשות. פשוט מקליטים, דואגים לרשום באקו"ם למי שייכים המילים והלחן המקוריים, ונגמר הסיפור. האופציה השנייה היא לבצע שינויים, כמו במקרה שלנו. הלחן נשאר זהה אבל המילים השתנו, לפעמים בצורה מרחיקת לכת. במקרה כזה, צריך לקבל אישור. ממי? מבעל זכויות היוצרים המקורי. מי זה? ברוב המקרים – טום ווייטס עצמו.

כאן התחילה סאגה בירוקרטית ארוכה מנשוא שכללה התעסקות מאוד לא נעימה ומדלדלת-אמון-בבני-אדם עם חברה ישראלית שמטפלת בדברים האלה, התעסקות שאחרי שנה וחצי הביאה ללא פחות ולא יותר מאפס תוצאה. בשלב הזה שלחתי מייל לחבר שמעורב בתעשיית התקליטים העולמית. הוא שלח לי בחזרה את כתובת המייל של בכיר בסוני אירופה או משהו כזה ואמר שמע, דבר איתו, הוא ידע מה לעשות. ככה יצא שאחרי שחיכיתי שנה וחצי שמישהו יעשה בשבילי עבודה שהאמנתי שהיא פשוטה מאוד, מצאתי את עצמי עושה אותה בעצמי. ומה אתם יודעים? היא באמת הייתה פשוטה מאוד.

הייתי צריך לאסוף את כל הליריקס העבריים החדשים, לתרגם אותם מחדש לאנגלית (כן כן), ולשלוח לאישור אצל החברות שמחזיקות בזכויות היוצרים: Jalma שמחזיקה את רוב הקטלוג המאוחר של ווייטס (והיא למעשה חברה קטנה שמטפלת רק בווייטס, כך שהמילה האחרונה היא שלו אישית), וכמה חברות גדולות שמחזיקות בחלקים מהקטלוג הישן שלו. תוך שבועיים קיבלנו את כל האישורים.

זה היה לפני איזה שנה או יותר. מה שקרה מאז הוא שהתחלתי ללמוד ולא היה לי זמן להתעסק בזה בכלל. אבל לפני חודש החלטתי שמספיק, צריך פשוט ליצור את הזמן. נסעתי ליומיים אצל חברי הטוב בנימין (מורפלקסיס) אסתרליס, ישבנו ביחד, עיצבנו עטיפה, צילמנו סרטון הדסטארט, הוא ערך את סדר השירים ואני בניתי את האתר של האלבום, שכרגע נראה ככה, אבל כשיעלה האלבום הוא יהיה בעצם תחליף לחוברת של דיסק ויכיל את כל מילות השירים, קרדיטים, טקסט על האלבום, וכמובן אפשרות להאזין, להוריד ולהגיב.

בזכות 98 האנשים שתמכו ונתנו את כספם, ובזכות כל מי שהגיב והפיץ את הקמפיין – הצלחנו להעפיל על המכשול האחרון. הקהל, המאזינים, אתם עשיתם את זה. לא חברת תקליטים שחושבת על הכסף, לא ספונסר מסחרי. אתם.

השירים נשלחו למאסטרינג אצל טלי כץ המעולה, ותוך שבועיים אמורים לחזור גמורים ומוכנים ולהישמע כמו פאקינג אלבום (!). ברגע שזה יקרה, האלבום יצא לאור. מה זה אומר? האזנה והורדה בחינם, לנצח.

עד שזה יקרה – אם הפרויקט מעניין אתכם אני ממליץ בחום להכניס את כתובת המייל שלכם ולקבל הודעה בשנייה שהאלבום מגיע לרשת, וכדי להיכנס לאווירה, הנה פלייליסט יוטיוב שמכיל למעשה את כל שירי האלבום, לפי הסדר, רק בביצועים המקוריים המופלאים של בחור אחד שאני אוהב, מר טום ווייטס:

גם השבוע יש מבחנים ללמוד אליהם, אז גם השבוע עונג מעט מקוצר. אבל וולאק, את הדברים החשובים תמצאו פה.

1. אם אתחיל לפרט את מגוון הסיבות שהופכות בעיניי את "Sound and vision" של דיוויד בואי לא רק לאחד השירים הכי גדולים שלו אלא לשיר מדהים באופן כללי, לא יישאר מקום לעונג של השבוע (מצומצם ככל שיהיה, due to תקופת מבחנים שעדיין לא נגמרה). אבל בתור התחלה, בואו רק נדבר שנייה על המבנה יוצא הדופן שלו. יש לו אינטרו מוזיקלי של דקה וחצי. זה קצת חריג אבל לא ממש נדיר בעולם המוזיקה הפופולרית. מה שנדיר הוא שהשיר הזה הוא שלוש דקות, כלומר חצי מהשיר הוא הקדמה אינסטרומנטלית. ואיזו הקדמה! הריף הנפלא של הגיטרה, האנחות המהדהדות של בואי, שטיח הסינתי, ואז הזמרות שמחקות את ליין הגיטרה הפשוט והממכר הזה. ובמקום לפצוח בשיר, בואי מקדים את עצמו בפראזת סקסופון כבירה וקצרצרה. כל הדקה וחצי האלו, עם כל התנופה והחיוך העליז שבהן והשירה העולצת של הזמרות, בונות ציפייה אדירה לזמר שיגרום לך לרקוד. במקום זאת, בפעם הראשונה שאנחנו שומעים את הקול של בואי הוא נשמע כאילו לא זז לו אפילו שריר אחד בפנים. קר ויבש. הדיסוננס הזה נפלא (דיסוננס נפלא נוסף תמצאו גם בשיר הסיום), ומיד אחריו מגיעה עוד תנועה לא צפויה, כשבואי משנה בשורה הבאה ("About sound and vision") את קולו למשהו ג'אזי ופומפוזי, ואז שוב, מיד אחר כך, לזעקה דרמטית בשורה הבאה ("blue, blue! electric blue") ואז שוב ("that's the colour of my room") למשהו שמזכיר את הדמות שלו כזיגי סטארדאסט. כל זה בשתי השורות הראשונות של השיר, שכאמור מגיעות אחרי דקה וחצי. ואז עוד כמה מילים, והשיר פשוט נגמר. בלי פזמון חוזר, בלי פיי-אוף להקדמה הארוכה הזו. במובן מסוים זה מקדים את מה שעושה אריאל פינק היום: יש פה מלא הוּקים נפלאים, אלמנטים פופיים מבריקים, שפשוט מסודרים אחד אחרי השני. בלי מבנה סדור או מחזורי במיוחד. וכמו שהוא בא, ככה הוא נעלם. ואם זה לא גאון פופ פוסטמודרני, אז אין דבר כזה גאון פופ פוסטמודרני. [מפ3]


יו, אני לא מאמין שאני פה, היום, בגמר כוכב נולד

2. בואו נדבר רגע על הביצוע המחודש של בק ל-"Sound and vision" של דיוויד בואי. כן, קחו איזה 9 דקות לצפות בווידאו הזה ואז תחזרו, אם עדיין לא צפיתם בו. אם צפיתם, אתם בוודאי יודעים שמדובר בחלק הראשון בסדרת פרויקטים של יצרנית הרכב האמריקאית לינקולן, שמזמינה אמנים לפרש מחדש יצירות אמנות. רציתי לקוות שלינקולן מזמינה אמנים לעשות את זה כדי להוסיף טוב ויופי והשראה לעולם. כמה התאכזבתי כשגיליתי שגם הפעם הכסף והאמנות לא ממש הולכים יד ביד (וחבל! כל כך חבל, כי הם יכולים, וצריכים, וזה לא רע בכלל, שילכו יד ביד). כי מה עשינו פה? לקחנו את אחד האמנים הכי יצירתיים שפועלים כיום, שידוע כאחד שמתיך ז'אנרים וחוצה גבולות בלי בעיות. נתנו בידיו את אחד השירים הגדולים ביותר (ר' שיר פתיחה לעיל) של אחד האמנים החדשניים והחשובים ביותר בפופ העולמי. ואמרנו לו: תעשה מה שבא לך. אה, ואתה יודע מה? התקציב לא מוגבל. נו, מדבר כזה היינו אמורים לקבל פרשנות שתעמוד לפחות ברמה של מה שסוניק יות' עשו ל-"Superstar" של הקרפנטרז, או ג'ף באקלי (ויה ג'ון קייל) עשה ללאונרד כהן. ומה קיבלנו? קיבלנו ספקטקל. קיבלנו פסטיגל עתיר תקציב. ברור שזה וידאו, מופע וביצוע מאוד מאוד מרשים. אבל אם תשאלו אותי, זה כל מה שמצאתי בו: רושם. אם אתם חושבים שאני טועה, נסו את התרגיל הבא: תקשיבו לשיר המקורי (הנה, הוא כאן למעלה), ואז תקשיבו לביצוע החדש אבל בעיניים עצומות. אל תצפו בווידאו. ותגידו לי, בכנות, אם בק ואנשיו הציעו פרשנות מעניינת כלשהי לשיר הזה, אם הם עשו איתו משהו מעניין. אני מניח שתסכימו איתי שהתשובה היא לא. מה הם כן עשו איתו? הם עשו ממנו קרקס. היה להם תקציב בלתי מוגבל, אז הם הלכו על גרסה מקסימליסטית, אפית במובן של האפוסים הספרותיים שמנסים להכיל את כל העולם שהם מכירים. מה אין פה? יש פה מקהלות, יודל, כלי נשיפה, כלי מיתר, כלי הקשה, איזה חמישה גיטריסטים שמנגנים בדיוק אותו הדבר (למה? סתם), זה מעין ביצוע "We are the world" כשבמקום זמרים שונים יש לנו כלי נגינה שונים אבל העיקרון זהה: בואו נדחוף פנימה כמה שיותר אלמנטים. התוצאה היא גיבוב. היא ספקטקל שהרושם שנשאר ממנו היא "וואו. אז היה להם המון כסף, אה?". וחבל. כל כך חבל. כי זה פאקינג בק הנסן כאן, אחד האנשים המוכשרים ביותר שיוצרים בימינו מוזיקה. וזה לא שהוא לא יודע לפרש מחדש שירים ואלבומים, כפי שההיסטוריה הוכיחה (אל תשכחו את הרקורד קלאב שלו). אבל כאן הוא על תקן מתג אנושי, שעכשיו מדליק את המקהלה, עכשיו את כלי הנשיפה. יופי (וגם כריס מילק, הבמאי המוכשר, התבזבז כאן). כמו שאמר חברי הטוב יוסי בבליקי, במקום להביא 167 מוזיקאים הם היו יכולים להסתפק בסמפלר, וללחוץ בכל פעם על כלי אחר. בקיצור, אם תשאלו אותי, מדובר בבזבוז מצער. לשם השוואה, תחשבו מה מישהו כמו סופיאן סטיבנס, מתזמר אפי בנשמתו, היה מוציא מאותו הרכב ואותו שיר. אבל כאמור, באנו להראות שיש לנו כסף למרות המשבר הכלכלי בשוק הרכב האמריקאי. ליד המשימה הזו אפשר לסמן וי. [טיוב]
3. תואר קליפ השבוע הולך די בקלות לקליפ החדש, היפהפה והמרגש לפרקים "The bed song" של אמנדה פאלמר. זה לא רק הסיפור (והשיר, איזה שיר), זה גם התפאורה, והעיצוב, וכן, בהחלט גם הסיפור. יפה יפה יפה. [טיוב]
4. [תודה לאביטל] מחולל שמות לסרטי המשך של מת לחיות. אהבתי במיוחד את "A GOOD MAN IS HARD TO DIE" ואת "SHE WORKS HARD FOR THE DYING". [אנגלית]
5. "Twenty" הוא סרט תיעודי מצוין (אך עם בעיות קלות) על פרל ג'ם, ומה אתם יודעים? מה?! מה????? הוא ביוטיוב עכשיו במלואו. [טיוב]



6. הספרייה הבריטית סרקה והעלתה לרשת את אחת המחברות של לאונרדו דה וינצ'י, ואתם מוזמנים לדפדף בה. זה די מדהים. עזבו את זה שהכתב שלו יפהפה (וכתוב בקוד, ואם אני לא טועה גם בכתב מראה), הרישומים שלו נהדרים ומוצגים באיכות נהדרת (עשו שימוש בזום!). [פיקסלים]
7. ח.ר.ק.ו.ת, אלבום הבכורה המצוין של הראפר הישראלי החביב עליי לאחרונה, פלד, עלה סופסוף כולו להאזנה בבנדקאמפ, והוא נמכר שם במחיר גבוה מדי לדיגיטל אבל הוא לגמרי שווה את ההאזנה שלכם. במיוחד אם חשבתם שהיפ הופ ישראלי מעניין כבר לא בנמצא. [בנדקאמפ]
8. קריאה לסופ"ש: כתבת השער של מגזין אסקווייר החודש נראית מרתקת (עדיין לא הספקתי לקרוא). הכותרת היא "The Man Who Killed Osama bin Laden… Is Screwed", והיא כתבת פרופיל מעמיקה על האיש שלחץ על ההדק במבצע המפורסם, וחזר לארה"ב גיבור לאומי בלי פנסיה, בלי עתודות למשפחתו. זה סיפור על צבא וחברה, על גבורה ומי קובע אותה. [אנגלית]
9. בחשבון הטוויטר Unfinished Scripts תמצאו פרודיה קורעת מצחוק על סרטים הוליוודיים, בדמות עמודים מתסריטים פיקטיביים אבל מאוד מצחיקים. [אנגלית]
10. "A tattered line of string", שיר ישן של The Postal Service שלא שוחרר, רואה עכשיו אור לרגל מהדורה חדשה לאלבום הדי-מופת שלהם מ-2003. [טיוב]
11. מה בין הקלטת אולפן לביצוע חי בהופעה? מה אמיתי יותר? האם "אמיתי" היא המילה הנכונה? [טיוב, אנגלית]
12. בממלכת ארנבי הפלסטיק (אין ממלכה כזו, למרבה הצער, אבל יש בלוג כזה, למרבה השמחה) אספו רצף סרטוני אנימציה קצרים שאינם אילמים. כיף אדיר ומצויר לכולם! יאי! [וידאו]
13. [תודה לאביטלי] 5 סרטי האנימציה שמועמדים לאוסקר נאספו יחדיו לצפייה ישירה. [סטרים]
14. בועז כהן, עורך מוזיקלי מוכשר בפני עצמו, כותב (או נכון יותר מפרסם מחדש פוסט ישן) על עריכה מוזיקלית לרדיו, למה כל כך קל לעשות את זה, אבל כל כך קשה לעשות את זה טוב, ולמה עריכה ממוחשבת הורגת את האמנות שבעניין. הוא אומר הרבה, הרבה מאוד דברי טעם שכל מי שרוצה להתעסק בצורה חובבנית או מקצוענית בעריכה מוזיקלית (כולל תיקלוט או הכנת מיקסטייפים) צריך לדעת, ובמיוחד כללי האצבע שלו בסוף הם משהו שאת רובם כדאי לשנן אם הם עדיין לא טבועים בכם. לטעמי, כהן גם מסתכל על העניין מפרספקטיבה שמקובעת על סגנון, שלא לומר אתוס, ספציפי של עריכה מוזיקלית (מן הסתם, זה הסגנון שכהן התחנך על ברכיו ומקדם גם היום, הן בתכניות הרדיו שלו והן בפוסט הזה). [עברית]
15. עמית מבלוג התרבות האלטרנטיבית המעולה "פריק" מפרסם "סיבוב נוסף במרחבי הצלילים הקסומים של עולם הקולנוע", ובוחר 10 שירים\קטעים מעולים מפסקולים של סרטים מהשנתיים האחרונות (רוב הסרטים, כרגיל אצל עמית, לא הוקרנו פה בצורה מסחרית). [עברית, סטרים]
16. כן, הוא סוג של הבוס שלי (לא באמת, כי אני פרילנס בבלייזר והוא אפילו לא העורך הישיר שלי), אבל גם אם הוא לא היה, הייתי ממליץ לכם לעשות מנוי RSS או איזה שנוח לכם לחמישיה הקמרלינג, הבלוג הדי חדש של תומר קמרלינג – שרובנו מכירים כמישהו שכותב על קולנוע, אבל בבלוג מסתבר שהוא כותב על פוליטיקה, חינוך ומבוכים ודרקונים באותה רמה של כישרון. בכל פוסט יש לפחות תובנה או אבחנה אחת שכדאי לקחת איתכם הלאה, והכל כתוב במיטב רוח בלייזר (שקמרלינג הוא אחד ממכתיביה העיקריים), כלומר קריא ומשעשע אבל לא מטופש. [עברית]
17. Buttering Trio הוציאו כמה שירים לבנדקאמפ ואף על פי שפספסתי את ההופעה שלהם באינדינגב הבנתי שהם היו מעיפים. השבוע הם הוציאו לבנדקאמפ את אלבום הבכורה שלהם, שכרגיל אצל הלייבל Raw Tapes מוצע לכם להורדה מלאה בחינם באיזה פורמט שרק תרצו. רוצו! [בנדקאמפ]
18. [ויה ויה] הפרויקט החדש "היספיקו החיים? משירי חנוך לוין" עלה כולו לבנדקאמפ, וכולל ביצועים של יוני רכטר, קרולינה ושלומי שבן, נועם ענבר, אלי מגן, התלמודים ועוד, לשירי חנוך לוין הגדול. [בנדקאמפ]



19. יש ביטוי כזה, "כאב מתוק". יוצא לי לקרוא אותו הרבה בתיאורים שאמורים להיות ארוטיים אבל לא ממש הולך להם. ועם זאת, יש דבר כזה, כאב מתוק. והוא לא ממש קשור לסקס. הוא קשור לביטוי כל כך יפה של כאב, שהמוח והלב נמצאים בדיסוננס אחד עם השני. המוח אומר ישו הטוב, כמה יופי יש פה, איזו אסתטיקה. אבל הלב מרגיש את מה שמתחת לאסתטיקה ומתכווץ בכאב. ל-"Retrograde", הסינגל החדש של ג'יימס בלייק, שהוציא בעיניי את האלבום הכי גדול של 2011, נדרשה פחות מחצי דקה כדי לגרום לעיניים שלי להיעצם חזק. הן נעצמו משתי סיבות: כי זה מה שאני עושה אינסטינקטיבית, בדרך כלל בלי לשים לב, בכל פעם שהיופי של המוזיקה עולה על גדותיו וכדי להכיל אותו אני חייב לכבות לפחות חוש אחד; וכי השיר הזה כואב, כל כך כואב. סימפוניה של כאב מתוק. גם בו יש את הפער הזה בין הראש ללב. הביט מדויק, מתמטי, השיר נשטף בצליל סינתטי, אנטי-אורגני, סרברלי נטו. אבל הפסנתר, השירה הפתוחה של בלייק הן רק לב, המון לב. וככל שהשיר מתקדם, שימו לב איך התפקידים נשזרים זה בזה. באיזור 2:30 הסינתיסייזר בוכה. העיבוד גורם למרכיבים הקרים, המרוחקים, להפוך לאינטימיים. השיר הזה מרהיב בעיניי (וגם הקליפ), והוא גם עליית מדרגה זהירה של בלייק מהאלבום הקודם שלו. התכה מעמיקה יותר של הצבעים בפלטה שלו. קשה לי לחכות לאלבום החדש, שאמור להגיע באפריל. אני בטוח שהוא יהיה מלא בכאב המתוק הזה. [מפ3]

שבת שבוגי!

[פוסט מסחרי]

היום מצוין בעולם יום האהבה, או ולנטיינ'ס בלעז. אבל לנו כבר יש יום אהבה אחד, ויש הטוענים שגם הוא יותר מדי, אז גם ולנטיינ'ס? ויסקי הוא משקה של בודדים, וויסקי בלנטיינ'ס החליטו להעלות על נס את הבוז לוולנטיינ'ס דיי. לכבוד העניין הם מזמינים אתכם להתחבר לשבור הלב או לציניקן הפנימי שבכם, ולקפוץ לבחור בפייסבוק שלהם את שיר האהבה-שנאה הטוב בכל הזמנים.

השבוע הזמנתי כמה מוזיקאים עצמאיים שאני אוהב לבחור את שירי האהבה-שנאה האהובים עליהם, והאיש שיסגור את השבוע ויחגוג את החג עצמו עם שיר אהבה-שנאה כביר במיוחד הוא דווקא לא מוזיקאי אלא DJ, איש היח"צ של קסטה, מכור לא אנונימי למוזיקה והרקדן הכי טוב בעולם, יונתן קוטנר.

יונתן כתב כל כך יפה על "Baby Bitch" של Ween (ואף תירגם אותו לעברית!), שנותר לי רק להפציר בכם לקרוא, ולנגן כמובן את השיר שנמצא פה בתחתית הפוסט.

שיר ישיר, בוטה, מגושם, כמעט ילדותי בכעס שלו – ובו זמנית מלא ניואנסים. אתה מקבל תמונה די טובה של הדמות והקשר בינה לבין הכותב מרמיזות:

הבית הראשון שמעיד על, טוב – ביצ'ינס לא ייאמן (מושא השיר שמגיעה מחייכת רק כדי להגיד לבת הזוג החדשה "אני מופתעת שעוד לא נפרדתם"), השורה "לכי תכבשי מישהו אחר", וכמובן הרגע בו ג'ין ווין מגלה שהוא כבר כתב עליה שיר אחר של ווין ומבהיר לך שמדובר בסיפור אוטוביוגרפי (השיר נכתב על אשתו לשעבר). מדי פעם הוא גם מודה שהיא יפה, אבל זו לא חנופה או נסיון חיזור, אלא יותר דרך לתרץ לעצמו למה הוא בכלל היה איתה.

העיבוד המינימלי יחסית, הקליטוּת של השיר והניואנסים הכתיבתיים הם הדרך שלו להראות לך שהוא כבר מספיק מאושש מהקשר הזה כדי לכתוב עליו שיר טוב, אבל הם שם רק כדי לסוכך על זעם מתפרץ ובלתי נשלט שמבעבע מתחת לפני השטח. זעם שמפתיע אותך ב"ביצ'" הראשון ואז ב"פליז פאק אוף" שמגיע רגע אחריו, והולך ומתגבר עד לקרשצ'נדו פסיכוטי בפזמון האחרון עם שורה ש(ספוילר)מצליחה להיות מפתיעה בבוטות שלה אפילו ביחס לכל מה שקרה בשלוש הדקות שלפניה. אני לא אצטט אותה כי אם לא שמעתם את השיר הזה אף פעם כדאי לכם להיות מופתעים, אבל בעיני מדובר ברגע בו ווין בעצם מוותר על כל יומרה של נימוסין שהיתה לו קודם ופשוט רוצה להכאיב לבחורה משל היה אפרים והיא ירדנה.

זהו שיר האנטי-אהבה המושלם דווקא כי אין ספק שהוא תוצר של אהבה גדולה שסרחה. הוא מצליח לתאר רגע בזמן בו שברון הלב לא נותן להביע אפילו שביב של סלחנות או הבנה כלפי האדם שפגע בך. רגע של פריקת כל עול חסרת בושה, אבל מודעת מספיק כדי לצייר גם את עצמה כפאתטית.

תודה גם לאנשים שבחרו שירי אהבה-שנאה אך לא הספיקו לכתוב עליהם או שאני לא הספקתי לפרסם (סליחה!):
שלום גד בחר את "Je suis venu te dire que je m'en vais (paroles)" של גיבור העונג סרז' גינצבורג ("שיר הנטישה האולטימטיבי (אל תנסו את זה בבית").
קוואמי בחר את "No sympathy" של Super Furry Animals.
ולנטיינ'ס שמח\עצוב (מחקו את המיותר)!

[פוסט מסחרי]

השבוע יצוין בעולם יום האהבה, או ולנטיינ'ס בלעז. אבל לנו כבר יש יום אהבה אחד, ויש הטוענים שגם הוא יותר מדי, אז גם ולנטיינ'ס? ויסקי הוא משקה של בודדים, וויסקי בלנטיינ'ס החליטו להעלות על נס את הבוז לוולנטיינ'ס דיי. לכבוד העניין הם מזמינים אתכם להתחבר לשבור הלב או לציניקן הפנימי שבכם, ולקפוץ לבחור בפייסבוק שלהם את שיר האהבה-שנאה הטוב בכל הזמנים.

הזמנתי כמה מוזיקאים עצמאיים שאני אוהב לבחור את שירי האהבה-שנאה האהובים עליהם. אתם מוזמנים להוסיף את שלכם – רצוי בעמוד של בלנטיינ'ס (אני לא מחלק בקבוקי ויסקי, הם כן) אבל אפשר גם פה בתגובות בצירוף נימוקים. האם השיר שבחרתם אהוב עליכם כי הוא מצחיק? כי הוא דוקר בדיוק איפה שכואב? כי הייתם רוצים לצרוח אותו למישהו ספציפי באוזן? ספרו ספרו.

על רייסקינדר כתבתי בעונג לא מעט בשנים האחרונות. הוא אחד האמנים האהובים עליי בארץ, ואם עדיין לא ראיתם אותו לייב אז עופו לי מהבלוג ולכו עכשיו (לא אכפת לי אם הוא לא מופיע ברגע זה ממש! תארגנו משהו!). האלבום החדש שלו, קוסמי, מחכה לכם בבנדקאמפ ולמתחילים אני ממליץ בחום על ההופעה המעולה שלו בבית ריק, שאפשר לשמוע ולהוריד בחינם בבנדקאמפ של נו קואסט.

רייסקינדר הוא לא ממש מהאנשים שישירו שירי אהבה (יש אנשים שטוענים שהוא לא שר שירים באופן כללי), אולי חוץ מ"קוסמי" עם השורה הרומנטית "יש בנות שהולכות לכלא \ אבל היא לא אחת מאלה". אז עניין אותי במיוחד איזה שיר הוא יבחר כשיר השנאה שלו לוולנטיינ'ז דיי.

"אני מניח שזה שיר השנאה האהוב עלי", כתב לי רייסקינדר על השיר האדיר "Motherfucker" של בק, כי "יש בו הכל, פידבקים, שירה מלוכלכת, סאונד לפרצוף, בקיצור המדיום הוא המסר". והמסר הוא לך תזדיין, בן זונה. אגב, אין לי מושג אם הקליפ הזה הוא הקליפ הרשמי של השיר או שהוא קליפ חובבים – אצל בק בניינטיז קשה לדעת – אבל הוא הורס. והסוף שלו גאוני.