הסכם רשמי ומחייב

בין:
עונג שבת אנטרפרייזס בע"מ (2004)
מרחוב האינטרנט
(להלן: "העונג").
מצד אחד;

לבין
מי שלא קורא את זה עכשיו
מרחוב האינטרנט
(להלן: "אתם").
מצד שני;

הואיל:
ושתי להקות רועשות וגועשות נהדרות מגיעות מחו"ל ביחד לבארבי ת"א ביום רביעי הזה, 28.8, לערב אחד של דאבל פיצ'ר;

והואיל ו:
אתם יכולים להחליט כמה לשלם;

והואיל ו:
א. מדובר ביוזמה כלכלית ברוכה מאוד;
ב. להקות רועשות וגועשות זה מבורך בפני עצמו.
ג. אני ואתם, בואו נודה בזה, בקושי מכירים את שתי הלהקות האלו עדיין ונשמח להכיר לפני שאנחנו מוציאים סכום-לבחירתנו והולכים לראות אותם בבארבי;

לפיכך הוסכם בין הצדדים כדלהלן:

1. שנאזין למיקסטייפ הכביר הזה שהכינה DJ Yonder הלא היא ירדן אלבוחר, מהשירים הכי טובים אי פעם של שתי הלהקות הללו:

2. שלא נוכל להגיד שלא ידענו מתי, ואיפה, וכמה עולה, ואיך זה נשמע.

3. שאם נאהב, נלך לקנות לעצמנו ולאיזה חבר כרטיס במחיר שנבחר, וליתר ביטחון נשאיר פה תגובה כדי לזכות בכרטיס!

ולראיה באו הצדדים על החתום בתגובות:

מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו על הרכב שהכרתם לראשונה בהופעה, בלי ששמעתם אותם קודם). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה ליובל!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שני בערב!

בלחסן לא היה אף פעם אמן פופולרי. אמן שלא יודע לשקר לא יכול להיות פופיסט מצליח, ובלחסן שר את האמת, את כל האמת ורק את האמת. אבל אלפי אנשים, ואולי יותר, היו קשורים בנימי נפשם לשירים שלו. הכנות המוחלטת שלו, ובעיקר יכולתו לתרגם אותה לאמנות נפלאה, חקקו את השירים האלה על לוח לבם. היו גם חובבי מוסיקה שנדהמו משיריו של בלחסן אבל היו חייבים לשמור מהם מרחק. המלים היו שורפות מדי, הכנות מבהילה מדי. גם האנשים האלה, מעגל האוהדים החיצוני של בלחסן, חשים היום בוודאי צער עמוק על מותו – בן שלו

ייתכנו שיבושים במסלול: רצה המזל ודווקא כשאני בחופש מהלימודים ולכאורה יש לי יותר זמן מתמיד לכתוב את העונג, שלושת סופי השבוע הבאים מזמנים לי כל מיני אירועים וטיולים ודברים שירחיקו אותי ממחשב. אני עדיין לא יודע מה יעלה בעונג בסופי השבוע האלה, אבל כפי הנראה לא יעלה עונג רגיל אלא משהו אחר, אם בכלל. מתנצל מראש, ומבטיח שבאיזור אמצע ספטמבר נחזור לפעילות רגילה – עונג נורמלי כל סופ"ש.

1. תראו, זה לא ממש כוחות. שיר שמתחיל ככה, עם כניסת התופים הזאת (וסאונד התופים הזה) – אני כבר בעדו. אם כבר בתיבה השנייה יש פסנתר גרובי כזה עם באס ששומעים ישר שהוא מהסבנטיז, אני כבר מוכן להצביע לו לאיזה מצעד, וכל זה קורה בשלוש השניות הראשונות של השיר "Nobody knows". אבל כאן עדיין יש סיכוי שהוא יהיה משעמם או לא ימריא. בשנייה ה-23 כבר אין סיכוי כזה. מקהלת "Youth for Christ" נכנסת במלוא אונה, והכומר שלה, אחד T.L. Barrett, מהמהם לו מאחוריהם, מוביל אותם בעדינות. הכנתי השבוע סט גוספל לנגן לפני ההופעה של יהוא ירון, ומכל מיני סיבות טכניות (חלקן באשמתי) זה לא קרה. אבל הגוספל כבר נכנס לי למחזור בימים לפני ההופעה, כשבחרתי שירים והכנתי את הסט. היה לי ברור שכל הסט הולך ונבנה ומתנקז לשיר הזה, או לכל הפחות לאלבום החד-פעמי והמפואר הזה, שאני אוהב בעיניים נוצצות כבר כמה שנים ובערב ההופעה קיבלתי עותק ויניל איכותי שלו מאסף, שמנהל את יהוא ירון וגם את קמ"ע שמפיצה בארץ את הריליסים של לייבל הרי-אישיוז הפנטסטי Light in the attic (שהוציא מחדש, בין היתר, את מלודי נלסון של סרז' גינצבורג). והשיר הזה, הללויה, השיר הזה, בפעם הראשונה הוא שובה וסוחף, אבל ברצף של האלבום או של החיים בכלל, כשאתה כבר מכיר אותו, הוא יכול להיכנס לך לתוך היום כמו רוח פרצים ולהניף אותך למעלה, לשאת אותך על כפיים. מוזיקת גוספל נועדה להלל את האל, אבל מוזיקת גוספל שחורה, מקהלתית, נועדה בראש ובראשונה לעשות שני דברים: לגרום לקהל להיות האמן (לשיר, למחוא כפיים, להרים את השיר) ולשלהב. אחרי שמכירים את השיר הזה, זה הופך להיות קרוב לבלתי אפשרי לשמוע אותו בלי לשיר בקולי קולות, בין אם אתה שומע אותו במערכת לבד בבית או הולך עם אוזניות ברחוב. וכל האלבום כזה טוב. תשיגו לעצמכם אותו. [מפ3]




גבריאל בלחסן הלך השבוע לעולמו, אחרי מאבק של כמה שנים במניה-דיפרסיה. מישהו כתב בטוויטר או איפשהו שגם במקרה שלו היה צריך לכתוב "מת ממחלה קשה", ואני מסכים. קשה לי לכתוב על הסיפור הזה, גם בגלל קירבה וגם בגלל ריחוק. קירבה, כי אני מכיר כמה אנשים שהיו קרובים אל בלחסן מאוד ועכשיו הם שבורים לרסיסים ואני לא מרגיש שאני יכול לעשות פה צדק עם התחושות שלהם. ריחוק כי אף על פי שאני מעריץ גדול של אלג'יר, את האלבומים של בלחסן אף פעם לא הצלחתי לצלוח ולהתמסר אליהם, הם תמיד היו בשבילי כמו תצלומי חדשות שאחרי פיגוע – חשוב לדעת אבל קשה להסתכל לאורך זמן. אז במקום לכתוב, אפנה אתכם לאחרים שכתבו טוב הרבה יותר ממה שיכולתי אפילו לנסות.
בן שלו יודע לסכם במבט רחב יותר טוב מכולם: "גבריאל בלחסן לא היה אף פעם אמן פופולרי. אמן שלא יודע לשקר לא יכול להיות פופיסט מצליח, ובלחסן שר את האמת, ורק את האמת".
שי להב כתב יפה בוויינט נגד הפורנוגרפיה של הטירוף, שגם בלחסן עצמו יצא נגדה, חרב פיפיות שכמותה.
איל רוזן וסער גמזו ערכו בקול הקמפוס סט משיריו של בלחסן, שבסופו של דבר רצה יותר מכל שישמעו את המוזיקה שלו. מיד מתחת לסט, טקסט פרידה יפה של לאון פלדמן.
אסף נבו מסכם במאקו את חייו יצירתו ומותו של בלחסן, למען אלה שנתקלים בשם שלו לראשונה עם הכותרת על מותו.

2. זה הזמן להצביע למצעד הישראלי השנתי של קול הקמפוס, או סתם לעבור על הרשימה ולהתפעל מכמה שהשנה העברית האחרונה הייתה פשוט מדהימה ושופעת כל טוב בכל הנוגע למוזיקה חדשה. כמה חבל שרק שבריר קטנטן מכל זה מגיע לתקשורת הארצית. [עברית]



3. Right thoughts, right words, right action, האלבום החדש של פרנץ פרדיננד, נשמע לי מצוין בהאזנה ראשונה – דיסקואי מתמיד, הדוק מתמיד, וכיף גדול. דייב פרידמן הענק הפיק. האזינו לכולו ב-NPR. [סטרים]
4. [תודה לאסף שגיא] לאהובתי לורה וירס יש אלבום חדש, Warp & Weft ("שתי וערב"). כצפוי, הוא יפהפה. כצפוי, אני רק בהאזנה השנייה אז בטח בשביעית אבין כמה אני אוהב את האלבום הזה. כצפוי, כדאי לכם מאוד לשמוע אותו. שלא כצפוי, הוא מחכה לכם לסטרים מלא בסאונדקלאוד. [סטרים]
5. מה קורה כשמנגנים ב-75% מהמהירות את "Jolene" הקלאסי של דולי פרטון? זה יוצא מעולה למדי (אם כי לא מעולה כמו המקור, לדעתי). [טיוב]

קרא/י את המשך הפוסט

"מה שמייחד את ירושלים היא שזה מקום אחד שגרים בו אנשים שחיים בזמנים שונים" – אהד פישוף, בראיון לתכנית "המפץ"

בעצם יצאנו למשימת ריגול, להונאה. ניסינו להקליט צליל של עיר דרך קולות של מוזיקאים. נעצנו שברי זכרונות של זרים על המפה האסוציאטיבית של ירושלים – שנראית אחרת לגמרי מהמפה הגיאוגרפית שלה – וקיווינו שכמו בלש טוב נוכל לזהות פתאום איזה דפוס, להגיד: א-הא! פיצחנו את התעלומה! זה מה שמבדיל את המוזיקה של ירושלים מהמוזיקה של תל אביב, של מנצ'סטר, של ברלין. יצאנו לצותת לרחשים בשוליה של עיר בתקווה שנוכל לשרטט בדרך את גבולתיה המוזיקליים, להבין את הצורה שלה.

הלכנו לראיין מוזיקאים ירושלמים. הסתובבנו בדירות, אולפנים ופאבים סגורים עם כיסאות הפוכים, בשיחות סקייפ מעבר לים ובהקלטות שטח, וניסינו תמיד להצמיד את המיקרופון ללב של המרואיין, לבדוק דרך הסטטוסקופ הזה אם אפשר לפענח את מה שקורה אצלו בפנים. האם בקצב הפנימי שלו אפשר לשמוע את הצעדים במדרחוב? את השקט של שבת מתה בעיר הקודש? את הפיצוצים ברחוב יפו?

חבשנו קסדות עם פנסים וירדנו לעומקם של מבוכי תקליטים וארכיונים, נושאים איתנו תמיד מכשיר הקלטה קטן כמו קנרית שתוכל לסמן את רגעי הסכנה. העלינו כמה אוצרות, ולא מעט אבנים. ירושלים היא עיר של אבנים, ומוזיקאי שוליים ירושלמים הם סוכנים כפולים – מצד אחד הם קשים כמו אבן, מצד שני כל היצירה שלהם מוקדשת למאמץ ההירואי, לפעמים האבוד מראש, להפיח חיים באבנים המתות של העיר הזו. להרעיש, להרעיד, לפרק.

היינו חוקרי רצח. הופכים גופות, מצלמים ותולים את התמונה על הקיר. מנסים למתוח חוט אדום דקיק בין הופעה של נושאי המגבעת בפרגוד, בני 16 שעושים יותר רעש מהיגיון – ליד המושטת של יורם אליקים כשהיא מקבלת מעל הדלפק של "באלאנס" עוד דמו ממוזיקאי ירושלמי אלמוני שיהפוך לאלבום חדש בפאקט רקורדס – לחוטי החשמל המסתעפים כמו נוירונים בתוך הסמפלר של רייסקינדר – לאולפן של "רעש האוור". לקחנו כמה צעדים אחורה, מנסים להבין אם יש קשר, אם יש איזה אופי ירושלמי, איזה פרופיל טיפוסי לדמות הפיקטיבית שאנחנו מנסים לצוד, "אמן השוליים הירושלמי".

כל יום של תחנת הרדיו הזמנית "החזית" נפתח בשעתיים של תכנית התעודה "המפץ", שבה היינו מרגלים, חוקרים, כורים ופרשנים. חשפנו את הממצאים שלנו, השמענו קטעים בלעדיים מעשרות הראיונות שערכנו עם מוזיקאים, עיתונאים, שדרני רדיו ומעריצים, שירטטנו את ההיסטוריה-שבעל-פה של מוזיקת השוליים הירושלמית וכמובן – ניגנו המון מוזיקה נפלאה שנוצרה בירושלים, משנות השישים ועד שלשום.

"מי שגר בירושלים ועושה מוזיקה, רוב הסיכויים הם שהוא לא עושה מיינסטרים, אחרת הוא היה עובר לתל אביב. אם הוא עדיין גר בירושלים ועדיין עושה מוזיקה, כנראה שזה משהו אחר" – רייסקינדר, בראיון לתכנית "המפץ"

הנה כל התכניות האלה, להאזנה מתי שרק תרצו. תיהנו, וכמובן שאשמח לכל תגובה:

המפץ
4-9 באוגוסט, "החזית"
עורכים ומגישים: רוי רגב וגיא חג'ג'
עורך ראשי: רום אטיק

1. עד 1987
ביום ראשון שידר יואב קוטנר שעתיים מרתקות שסקרו את הרוק והפופ הירושלמי הגרובי, הפסיכדלי ולפעמים הסתם-מוזר שהוקלט עד 1987. הבמה החשמלית, סיפורים על אמרגנים משונים והופעות מפתיעות, זיכרונות מחנויות תקליטים ואוצרות של ממש מהתקליטיה והארכיון הפרטיים של אספן המוזיקה הישראלית הכי ידען שיש.
האזנה לתכנית באתר רעש האוור

2. סצינת הפרגוד
למה קוטנר הפסיק ב-1987? כי אז יצאה הקלטת של נושאי המגבעת, אז התפוצצה מה שמכונה בדיעבד סצינת הפרגוד על שם המועדון הירושלמי הקטן שאיכלס ג'אם סשנים של ג'ז לצד התפרצות של נויז, יצירתיות, תשוקה ונעורים בדמות נושאי המגבעת, 3ח', להקת ישראל, אחת שתיים כזה, או באן, היפוכונדריה ועוד להקות שכיום מוכרות כגל הגדול הראשון של רוק אלטרנטיבי ירושלמי.
יש המון שאלות סביב הסצינה הזו: האם היא בכלל הייתה סצינה? למה רק נושאי המגבעת נשארו בתודעה, ואיזה מחיר הם שילמו על זה בזמן אמת? האם באמת יש משהו ירושלמי במוזיקה של הלהקה האלו? אם כן, מה בדיוק?
על השאלות האלו בדיוק דיברנו בתכנית השנייה, שכללה קטעים מראיונות שערכנו עם נדב רביד, קוואמי, ישי אדר (נושאי המגבעת), יואב קוטנר, רן סלוין ודודיק אופנהיים (3ח').
האזנה לתכנית באתר רעש האוור

3. פאקט רקורדס
ההתפוצצות הגדולה השנייה התחילה ב-1999, כשיורם אליקים – שמסרב בנימוס ובעקשנות להתראיין לכל דבר שקשור למוזיקה – פתח את הלייבל העצמאי פאקט רקורדס מתוך חנות התקליטים באלאנס.
מרואיינים: סגול 59, בן שלו, דויד פרץ, נטע קובלנץ, בנימין אסתרליס, קוואמי ונדב רביד.
רשימת שירים
האזנה לתכנית באתר רעש האוור

4. העשור האחרון
או מה שאני מכנה גם "פוסט-פאקט". האוגנדה, הרוזה, נו_קוסט, אשכרה מתים, אומללה, לורנה_בי,
מרואיין: גילי דה קיד, שהוא בו זמנית המתעד הרשמי ואחד המחוללים הגדולים של ההתרחשות הזו, ישב איתנו באולפן כל השעתיים, והדריך בשבילים הנסתרים.
האזנה לתכנית באתר רעש האוור

5. מסיבת סיום
הופעות חיות באולפן של נועמיקו ועדי אולמנסקי, לצד השמעת הפייבוריטים האישיים של רוי ושלי מהקטלוג הענף של מוזיקת שוליים ירושלמית. איזה כיף גדול!
רשימת שירים
האזנה לתכנית באתר רעש האוור
צפו בשעה שלמה מהתכנית בווידאו, כולל הופעות של עדי ונעם!

קריאה נוספת: "להחזיר את המוזיקה הירושלמית לחזית" – נטע אלכסנדר במוסף "גלריה" של הארץ

אתם כבר יודעים שאני בעניין של עונת התרבות בירושלים – השתתפתי בפרויקט "החזית", סיפרתי לכם פה על פסטיכנס We (שנפתח עוד שנייה, ברביעי-חמישי!) ועכשיו מגיע עוד אירוע אדיר שאני לא יכול להתעלם ממנו כי הוא עוסק במוזיקה, ולא סתם במוזיקה אלא בפן מרתק של מוזיקה – פסטיבל ירושלים למוזיקה מקודשת. מה פתאום מקודשת, ולמה לא קדושה? עוד רגע תקראו. אבל לפני שאתם נבהלים, חשוב לומר שממש לא מדובר בפסטיבל של מוזיקה דתית, למרות שגם כזאת יש כאן. מדובר בפסטיבל די פסיכי, ברמה בינלאומית, של מוזיקה מכל העולם שנוגעת במשהו מאוד מהותי, מבוקש ומרכזי בחווייה האנושית – ההתעלות.

אני יכול לדבר על הפסטיבל, שיתקיים ב-20 עד ה-23 באוגוסט , אבל יש שני דברים הרבה יותר טובים שאני יכול לעשות: לתת לכם לשמוע את המוזיקה עצמה (ממש כאן בנגן), ולתת לעמרי שריר, אחד המנהלים האמנותיים של הפסטיבל הזה שחווה אותו מבפנים, לספר לכם למה כל זה מרגש אותו.

ואם התרגשתם, ואם השתכנעתם – אפשר לזכות פה בכרטיסים. כאן עושים פליי:

כמה מילים מאת עמרי שריר – שותף בצוות הניהול אמנותי של פסטיבל ירושלים למוסיקה מקודשת
(יחד עם קולגות רבי השראה: גיל קרניאל, גיל רון שמע , איתי מאוטנר)

פסטיבל ירושלים למוסיקה מקודשת (תתעלמו מהשם מהשם המרתיע, תכף נגיע לזה), או בשפת דיומא "תעלו לירושלים תעברו טרספורמציה קלה אם תרצו פשוט בואו להנות ממוסיקה ליגה באויר של ירושלים ובלוקיישנים הורסים". 40 דקות מתל אב(י)בילון וכבר השכינה תשרה עליכם, באחריות! (זה כנראה באוויר).

הפסטיבל מתרחש בלוקיישנים שונים ומיוחדים (חלקם בני אלפי שנים) ומארח מוסיקאים מאסכולות וסגנונות שונים כשהמשותף להם זו מוסיקה מקודשת (גם לזה כבר נגיע).
ממוסיקה פרסית עתיקה ורוקנרול ועד רגאיי ופיוטים, ג'אז, קלאסי, פולקלור שורשי-טקסי מרחבי העולם ונגיעות פסיכדליה, וזה רק קצה הקרחון.

כמעט כל סגנון יכול להיות מקודש. בין אם זה נובע מהטקסטים המושרים, בין אם הקומפוזיציה עצמה נכתבה בסולמות "הידועים כמרחיבי תודעה" או כאלה שנכתבו כדי להכניס את המאזין למצב רגשי מסוים, די בכוונתו הפנימית של האמן, איזושהי איכות מסוימת שהוא נוסך לתוך היצירה שלו, אופן הביצוע ולאיזה טיול הוא מבקש לקחת את הקהל המשתתף בהופעה.

הפסטיבל מסמל קריאה לשלום היוצאת מירושלים לעולם, קריאה המחבקת מסורות ודתות שונות באשר הן. מהדתות המונותיאיסטיות (והאחים החורגים המיסטיים דוגמת הסופיזם והקבלה) דרך הבודהיזם, ההינדואיזם וכלה במסורות שבטיות אפריקאיות ושמאניות ממרכז ודרום אמריקה. לכולם אלמנטים של קדושה ורוח, ייחודיים לתרבות ולמקום ממנו נבעו ובכל זאת אוניברסליים, מעל הזמן והמקום ובעלי היכולת לגעת בכל אחד מאיתנו ברגע נתון, בו נאפשר למוסיקה לחדור ולהדהד עמוק בפנים.

שלושה המאפיינים המאד ייחודים של הפסטיבל הם ירושלים, קדושה ( או "מקודשות" על אף התחביר הקלוקל…) ופלורליזם. אז למה זה קורה בעצם?

ירושלים – העיר בת אלפי השנים, בעלת היסטוריה שאין לה אח ורע, מוקד רוחני ענק, מושא התפילה של של מיליוני מאמינים ברחבי העולם ושל שלושת הדתות, כמובן. מאידך, עיר מסוכסת , משוסעת, טעונה ורוויות קונפליקטים שאינסוף כוחות מנסים לנכס לעצמם בעלות עליה, על כל אבן ופיסת אדמה שבה. כל זאת עוד מבלי שנגענו במשמעות הסמלית-רוחנית שלה: ירושלים של מעלה, ציון…

מוסיקה מקודשת – הסיבה שהשם הנבחר הינו "מוסיקה מקודשת" ולא "מוסיקה קדושה" הוא בהבדל המהותי בין שתיהן: מוסיקה קדושה הוגדרה ככזו ע"י מקבלי החלטות בתוך המגזרים השונים של הדתות הממוסדות (הידועה גם כמוסיקה ליתורגית). לעומתה, מוסיקה מקודשת נובעת מפעולה שמבוצעת על המוסיקה, והיא חסרת גבולות מוגדרים. בין אם מדובר באמן ובכוונה שלו בתהליך היצירה והביצוע, ובין אם מדובר על החוויה אותה חווה המאזין: איזשהי התחוללות פנימית, טרנספורמציה, התעלות מעל היומיום, חוויה הנובעת מהצלילים אותם שמע, בין אם אלו נפרטו על כלי מיתר עתיק ובין אם בוצעו עם גיטרה ואפקט ווא-ווא מפדבק, החויה אותה עובר המאזין עם עצמו פנימה, עם חבריו או עם שאר הקהל מול ויחד עם האמן המבצע, חווית השינוי הזו (וגם אם לשעה קלה) הנוגעת בנו ומשאירה איזו חותם – ליצירה כזו הפסטיבל שואף לתת במה.

הופעות נבחרות בנגיעה:
הפרטים המלאים באתר הפסטיבל.

MICKEY HART BAND
מתופף העל של להקה פלונית אחת הידועה גם כ-Grateful Dead.
מיקי הוא מהזן של המוסיקאים שגם בגיל בוגר ולאחר שכבשו פסגות שבודדים הגיעו אליהם לא מפסיק ליצור. אז לאחר שהופיע על אלפי במות באקסטראווגנזות מוסיקליות רוויות אסיד וטריפים מוסיקליים של שעות מול קהל מחושמל שרק מבקש עוד, האיש הזה לא מוצא מנוח, לא נרגע וממשיך בלהט תשוקתו למוסיקה לקדם מחקרים אודות התכונות המרפאות של התוף והקצב. הוא פתח ביחד עם פרופסורים בקליפורניה מכון מחקר המוקדש להשפעות מוסיקה על המוח והרגש האנושי, המשיך לפעול ולהתעמק בטריטוריות מוסיקליות נוספות, נחשף למוסיקה אפריקאית, הופיע וניגן עם מוסיקאים מגאנה, עם מאסטר הטאבלה ההודי זקיר חוסיין, ועוד עשרות שיתופי פעולה מוסיקליים מסקרנים.
מאז פירוקה של הגרייטפול דד מיקי הקליט מספר אלבומים והוא מגיע לארץ במסגרת סיבוב ההשקה לאלבומו החדש. מוסיקלית, אלבומיו מגוונים מאד ומהווים בעצם קרוס -אובר סגנוני בין רוקנרול א לה דד, מוסיקה שבטית, סול, אלקטורניקה ופסיכדליה. כיאה למוסיקאי רווי תשוקה, הוא מגיע ללא פחות מ-3 שעות הופעה חיה! במסגרת הפסטיבל, וואחד טריפ צפוי לנו בירושלים!

שוטטות לבנה
הלב הפועם של הפסטיבל…
לילה יחודיי במבצר מגדל דוד על חלליו השונים, על המרפסות והגגות הנסתרים הצופים לכל עברי ירושליםֿ, על הדשא המרכזי והמסבאה המפמפמת.
חגיגה מוסיקלית חוצת אמונות במהלכה ייערכו למעלה מ-20 הופעות חיות (אינטימיות וגדולות יותר), טקסים, תפילות, הקראות שירה, מיצגי אמנות, הכל כמובן סביב ענייננו המקודש. לשם המחשת המנעד המוסיקלי המאד רחב ולא צפוי:
נזירים טיבט מהמסדר של הדלאי לאמה יבצעו את אחד מטקסיהם העתיקים לשלום וריפוי; פרשנות ג'אזית לניגון היהודי; מוסיקה קווואלית בעברית (שירה סופית מפקיסטן); גאון סנטור איראני שמגיע במיוחד לכבוד הפסטיבל ויופיע עם מוסיקאים ישראלים; רוק מתפייט ועוד רבים מאנסמבלים ועד מופעי סולו.

הסיבה שקראנו לכך שוטטות היא: כשמה כן היא, חוויה לילית חופשית וקסומה המאפשרת לכל אחד לעבור את הלילה בצורה שונה והנוחה לו ביותר. בין אם ברור לך מראש איזה מופעים מעניינים אתכם ובין אם אתם פשוט זורמים ונותנים לדרך לכוון אותנו להרתפקאה הבאה, זו חוויה עוצמתית ומפתיעה בלילה קסום אחד בירושלים של מעלה. אפשר כמובן לשבת במסבאת הפסטיבל להתענג על דרינק או תה חם, לנשנש משהו, לקשקש עם חברים, לתפוס תנומה, להתעורר לתאי צ'י בזריחה ככה מול כיפת הסלע… ולהגיע מרוממים למופע זריחה מרהיב שיפתח את בוקרו של יום שישי, יומי האחרון של הפסטיבל (זכור לי כאחד הרגעים החזקים בפסטיבל בשנה שעברה).

פרויקט ראס סיני
לילה זרוע כוכבים בסיני, המים מפכפכים על מפתנך, מרגיעים ומשחררים, ומתוך השקט הגדול שעוטף בוקעים צלילים קסומים מהמדבר, צלילים של זמן אחר… עכשיו דמיינו את כל זה במערה בת 2,400 שנה בירושלים! פרוייקט ייחודי ומרגש המשיק אלבום בכורה בפסטיבל. בנווה המדבר החלומי שלחופי הראס בסיני נוהגת במשך שנים להיפגש, ליצור ולהקליט חבורה של מוסיקאים ממצרים ומירדן, מסוריה ומלבנון, מישראל ומפלשתין, בימים קשים ובימי שלום ואחווה. מופע השקה מיוחד, בהפקה מוסיקלית של אודי בן כנען, בו יארחו מיטב המוסיקאים מהארץ את באסל חורי (Basel Khoury) מירדן, לרגל צאת האלבום הנושא את שם הפרויקט וחוגג את פירות המפגשים המרגשים.

מה צריך לעשות כדי לזכות בדיסק?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו על רגע שבו הרגשתם התעלות מוזיקלית – בגלל איזה שיר, הופעה או אלבום). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה. איזה כיף לקבל מתנות!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום ראשון בערב!

האמת היא ששוגייז מעולם לא לגמרי עשה לי את זה. יש לי חברים שנשבעים ב-My bloody valentine, וכאלה שלא יכולים לקבל מספיק מהשוגייז העדכני סטייל The Pains of Being Pure at Heart, ואני מחזיק מעצמי בחור עם אוזניים פקוחות לרווחה אבל איכשהו, חוץ מאלבום אחד של Ride וכמה דברים מעולים שאומרים עליהם שהם "מושפעים משוגייז", הרעש המתוק הזה אף פעם לא ממש חדר ללבי.

כלומר, עד האלבום של ועדת חריגים. מה אתם חושבים, שלא יהיה טוויסט? בלי טוויסט לא היה כאן פוסט עכשיו.

את יובל הרינג אני מכיר עוד מימי להקת לבנון, פוסט-רוק אפי ונפלא, ואחר כך מ-TV Buddhas עם ההופעות האנרגטיות שלהם. אבל מעולם הוא לא תפס אותי כל כך חזק באוזניים כמו בהעולם אבד מזמן, האלבום של ועדת חריגים שיוצא עכשיו ואתם יכולים להאזין לכולו ממש כאן, תלחצו פליי:

הנחה הגיונית תהיה שהפעם נתפסתי כי לשם שינוי הרינג שר בעברית. אף על פי שאני מגן בהתלהבות על זכותו של כל אמן לשיר באיזו שפה שהוא רק רוצה, הלב שלי רגיש הרבה יותר למילים בשפה שבה אני חושב, מדמיין וכותב. אבל לא זאת הסיבה כאן, ואני יודע את זה כי בהאזנה הראשונה, רק באמצע האלבום קלטתי שהרינג לא שר באנגלית. הקול שלו טובע במערבולת ריוורב נפלאה כזו שלפעמים קשה להציל משם את המילים.

זה לא דבר רע. המוזיקה כאן מדברת חזק יותר מכל שורה, אף על פי שהמילים ברובן מצוינות. אבל אם נמשיך עם אנלוגיות של מערבולות וטביעה, האלבום הזה מושך אותך בכוח עצום לקרקעית שלא מגיעה אף פעם, הוא שוטף אותך גלים גלים של מים עכורים ומתקתקים, מציף אותך בים של דיסטורשן שאף פעם לא מכאיב או דוקר, רק אופף ומערפל. זה אלבום שהסאונד שלו לבדו מספיק כדי להחזיק אותי 43:33 דקות צמוד לרמקולים או לאוזניות. כאמור, למרבה המזל יש כאן הרבה יותר. יש כאן שירים מצוינים, יש כאן טקסטים שמבצבצים מדי פעם לתודעה עם שורות פשוטות שנחקקות עמוק, יש כאן טריו שיודע, ממש יודע מה הוא עושה – ומי שמקשיב היטב למוזיקה ישראלית יודע כמה זה נדיר.

"קצף על המים" ראוי להיכנס לאנתולוגיית להיטי השוליים הישראליים של כל הזמנים, ואם היה סינגל אמריקאי, "העולם אבד מזמן" היה מככב עכשיו באיזה ארבעים טריילרים לסרטי נעורים. בכלל, יש משהו באלבום הזה שהוא מאוד גיל הנעורים, אבל לא גיל הנעורים של פרסומות קוקה קולה אלא יותר גיל הנעורים של האנשים מהלהקה, כלומר שנות התשעים. השוגייז עצמו, שהתפרץ לעולם בתחילת הניינטיז, כבר מקושר לתחושה הזו של נערים מבולבלים, מהורהרים, קצת קודרים, אבל יש באלבום הזה – ובמיוחד בשיר הנושא – פופיות קיצית כמעט סטייל Best Coast, שלא משאירה מקום לספק: זה אלבום מושלם לקיץ נעורים, או לקיץ של נוסטלגיית נעורים. הולך אחלה עם הרטרו ניינטיז הקיצוני שנוסק כאן (והקליפ של השיר הוא כולו מחווה סגנונית לקליפים ישראליים מהניינטיז).

ועדת חריגים תשיק את האלבום המעולה הזה ב-20 באוגוסט בבארבי, לא פחות, ובבלוג השכן מחלקים כרטיסים אבל כדאי לכם לקנות.

מה צריך לעשות כדי לזכות בדיסק?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו למה אתם הכי מתגעגעים בגיל הנעורים (או אם אתם נערים עכשיו – למה אתם חושבים שתתגעגעו כשתהיו מבוגרים מבאסים כמונו)). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה. איזה כיף לקבל מתנות!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום ראשון בערב!