אוקיי, בדרך כלל יש לי פשוט אלבום לחלק לכם, אבל הפעם יש לי גם אלבום אדיר וגם סיפור אדיר. את RPS Surfers, שידועים גם בתור גולשי האבן, הנייר והמספריים, שמעתי בפעם הראשונה לפני כמה שנים באיזה חדרון משונה בפלורנטין, נדמה לי שזה היה יום העצמאות בצהריים, אולי אני מדמיין או מתבלבל, אבל דבר אחד שאני זוכר בבירור הוא התגובה שלי, שהייתה ״שיט! מי אלה???״. כבר יצא לי לשמוע לא מעט השפעות ומניירות של סרף וגאראז׳־רוק באינדי הישראלי עד אז, אבל היה נדמה שעד אז, אף אחד כאן לא התמסר לעולם התרבותי הזה כמו הגולשים. הם לא רק ניגנו כמה ריפים של סרף בתוך השיר, הם נכנסו לזה עד הסוף – הבגדים, הלוק, הסאונד, המנגינות, ובדיעבד הסתבר לי שגם ההופעות, והעטיפות, והפוסטרים – הם לקחו את האסתטיקה הזו עד הסוף בכל אספקט של הפעילות שלהם.

האלבום הראשון שלהם יצא לפני 3 שנים ונקרא Danger beach, שם (ועטיפה) שמחברים שתי השפעות פיפטיז מאוד חזקות – תרבות הגלישה האמריקאית, ותרבות הבי-מוביז של אותן שנים. אבל אנחנו לא אמריקה. גם לנו יש חוף ים, גם לנו יש גולשים, אבל הם עדיין היו עם רגל אחת בקליפורניה ורגל אחת בחוף מציצים. האלבום החדש, כנופיית החרקה, מביא את הרגל השנייה בחזרה לחופי ישראל של שנות השישים. הפעם הפוקוס הוא לא גלשנים, אלא אופנועים – עוד תת־תרבות של צעירים בשנות החמישים-שישים שהייתה קשורה לחופש ושיחרור וקצת לסכנה ואולי אפילו טיפה לפשע. האלבום החדש מבוסס על סיפור אמיתי ומעולה שמגולל בתוכו גם היסטוריה ישראלית שמעט מאוד אנשים מכירים, וגם היסטוריה מוזיקלית עניפה.

אני מעביר את המקלדת לשי לנדא, מגולשי האבן, הנייר והמספריים, לספר את הסיפור. ומיד אחריו, אני מחלק פה 2 עותקי ויניל חדשים של האלבום האדיר הזה! אז אל תזניחו את התגובות, אולי התקליט הזה יהיה שלכם במתנה.

בינתיים, תעשו פליי לאלבום החדש והמעולה ותתחילו לקרוא:

עבדנו על האלבום מספר שנים והסיפור שעומד מאחוריו מתגולל עד לחלום ילדות שלנו:

לפני מספר שנים, טל אורן, גיטריסט הלהקה והכותב הראשי, סיפר לי שכשהיה ילד ראה תכנית תיעודית מעניינת בערוץ 8 על "כנופיית החרקה" – חבורת אופנוענים נערצת משנות השישים, שהיו מבצעים פעלולים עוצרי נשימה מדי יום שבת בחולות גוש דן ומושכים אלפי צופים מקרב בני הנוער. טל טען שהיה לחבורה שיר הלל שאותם נערים היו שרים, אך שכח את מילותיו. כמו כן, הוא סיפר שלרוכבים היו שמות מצחיקים כאילו הם אינדיאנים, אך זכר רק את הכינוי של מנהיג החבורה – "הנץ השחור".

וכך יצא שגם אני רציתי לצפות בסרט, אז חיפשנו אותו. חיפשנו איזכורים, הודעות בפורומים, פנינו לערוץ 8, אך לשווא, לא מצאנו דבר על הסרט, עד כדי כך שהייתי בטוח שטל המציא את כל הסיפור.

מספר שנים מאוחר יותר, אחרי שהקלטנו את אלבומינו הראשון "Danger beach", טל השמיע לי ריף חדש שכתב, שהזכיר את פסקולי סרטי האופנוענים הישנים. החלטנו לקרוא לקטע על שם אותה דמות מסתורית, "הנץ השחור". באותה תקופה פנו אלינו מפרויקט "חרקה" של קול הקמפוס בהצעה להקליט אלבום משלנו לסדרת האלבומים של התחנה. חשבנו שזו הזדמנות נהדרת להקליט לראשונה אלבום שכולו הוט-רוד, המוקדש לכנופיית החרקה ולמוזיקת האופנוענים שאנחנו אוהבים, כמו שהיו עושים פעם, באמריקה.

כשחושבים כיום על מוזיקת אופנוענים עולה בד"כ המחשבה על שירים כמו ״Born To Be Wild״ או על להקות כמו מוטורהד. אבל החיבור בין אופנועים למוזיקה קצבית, שהוא מקור ההשראה לאלבום, החל עוד הרבה לפני כן. בתחילת שנות השישים, עוד לפני שבאמריקה ידעו מי אלו הביטלס, מוזיקת הסרף הייתה הדבר הכי מגניב ופופולרי, בעיקר בחוף המערבי. הסגנון התאפיין בצלילי גיטרה חזקים ומהדהדים המנסים להעביר למאזין את החוויה הכייפית שבגלישה. התקליטים היו מלווים בתמונות גלישה נועזות ובתמונות של חבר'ה צעירים ויפים על חוף הים, בחורים שלאו דווקא היו אלו שבאמת ניגנו באלבום.

בראי השנים, ניתן לחלק את הסגנון לשני תתי-ז'אנרים: הסרף האינסטרומנטלי, שהתפרסם בעיקר בזכות הגיטריסט דיק דייל (שזכה לכינו "מלך גיטרת הסרף"), והסרף הווקלי, שהיה מוכר בעיקר בזכות להקת הביץ' בויז. בשלב מסוים, החל משנת 1963, כנראה מתוך רצון לחדש ובמטרה לפנות לקהל רחב יותר, המציאו את סגנון ההוט-רוד. מבחינה מוזיקלית הוא בדיוק כמו הסרף המוכר, רק שבמקום גלשנים, בחורות וחוף, המילים עכשיו עסקו במירוצים, מכוניות, אופנועים וקרבורטורים. בקטעים האינסטרומנטלים שולבו רעשי מנוע, ובאימז'ים שלוו לאלבומים נראו חברי הלהקה עם מכוניות מרוץ גדולות, רכובים על אופנועים או סתם מלוכלכים בגריז כאילו זה עתה סיימו יום עבודה במוסך.

וכך חברות התקליטים הגדולות הוציאו שלל אלבומים ללהקות קיקיוניות אך מעניינות כמו הריפ-קורדס, המוסטנגס וההונדלס (שבעטיפות האלבומים היו רכובים תמיד על אופנועי הונדה). אלבומי הוט רוד יצאו גם לאמנים המוכרים כמו דיק דייל (Checkered flag) והביץ' בויז (Little Deuce Coupe, Shut Down). האמן המזוהה ביותר עם הז'אנר הוא דייבי אלן, שב-1965 החל לשלב במוזיקת ההוט-רוד את ההמצאה החדשה, פדאל הפאזז, ובמהרה זכה לכינוי "מלך גיטרת הפאזז" והשתלב בפסקולי סרטי האופנוענים מהתקופה ("כנופיית האופנוענים", "מלאכי הגהנום על גלגלים" וכו').

הקטע הראשון באלבום כנופיית החרקה ("הנץ השחור") והקטע האחרון ("רוולושן") הם בעצם מחווה לסגנון של דייבי אלן, שירי הוט-רוד בהם משולבים רעשי אופנוע לצד גיטרת פאזז חזקה המנגנת ריף פשוט. אותו פאזז רועם המזכיר את הרעש שהאופנוע משמיע במהלך הנסיעה. האלבום מנסה להתחבר כמה שיותר לתחושת הרכיבה, כאילו הוא נכתב מראש להיות פסקול של אותם סרטי אופנוענים אהובים, הכוללים קצב מהיר ומהדהד, נסיעות ארוכות ומרגיעות לצד תגרות ונפילות.

בהמשך העבודה על האלבום רצינו לשלב עוד שירים הנקראים על שם הרוכבים מהחבורה ועל שם התרגילים שלהם, אז החלטתי שוב לבדוק אם צץ מידע ברשת על כנופיית החרקה. ואכן, נכתבו לאחרונה מספר פוסטים בפורומים השונים, ועם הנגישות לארכיון העיתונאות מצאנו גם מספר כתבות מזמן אמת על החבורה וכך הצלחנו להגיע ולהפגש עם הרוכב המוכשר והצעיר ביותר שבחבורה' אברהם שטטלנדר שזכה לכינוי "שטעטלע", והוא גולל בפני, תוך הצגת תמונות אותנטיות, את כל הסיפור המדהים המהווה את הבסיס לאלבום. לאחר מכן נפגשתי גם עם מנהיג החבורה, "הנץ השחור", שהוסיף עוד פרטים עסיסיים על מעלליהם וכן עם הצלם שצילם אותם.

כל קטע שניגנו קשור לסיפור קטן אחר שסיפרו לי הרוכבים הותיקים. כך למשל "מורדר לא יוותר" מתקשר לסיפור על אותו רוכב זקן שהתרברב בביצועי העבר שלו, ניסה להצטרף לחבורה אבל לא הצליח לרכב במעלה הגבעה התלולה וניסה שוב ושוב. כך גם עוצבה עטיפת האלבום (ציור: אנדריי סנדלר) על בסיס אותם סיפורים. העטיפה כוללת אפיזודות שונות כמו רכיבת בכביש כחבורה מלוכדת, הפחד שזרעו בתושבים, הפעלולים בחולות, הנסיעה הנועזת על גשר הירקון. כמו כן, בתקליט מתואר כלל הסיפור ומשולבות אותן תמונות ישנות של החבורה, כפי שהיה נהוג באלבומי ההוט-רוד הישנים.
את התקליט נשיק ב-6 למאי באברהם הוסטל, עד אז ניתן להאזין לאלבום כבר עכשיו.

אז מה צריך לעשות כדי לזכות בעותק מהאלבום?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו איזה שיר או אלבום שמבוססים על מקרה אמיתי אתם אוהבים במיוחד). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לבר ולניצן!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד חמישי הבא בערב!

1. יש מין מיוחד של שירים שאהוב עליי במיוחד, מעין תת־סיווג קטנוני מאוד אבל כזה שיקר ללבי: שירים שעובדים מעולה בלילה, ועובדים אפילו טוב יותר דבר ראשון על הבוקר. שירים שבאמצע הלילה במועדון או בר או באוזניות או באוטו או עם חברים ירימו לכולם את האוזניים, ויהיו גם כוס קפה מוזיקלית שתזריק שמחה ואדרנלין דבר ראשון על הבוקר. "Ain't got it like that" של Earl St. Clair עם הראפרית PJ הוא שיר חדש שלחלוטין ממלא לי את המשבצת הזאת. אם להודות על האמת, הוא עובד פצצה גם בצהריים ולקראת השקיעה. אבל הוא מהשירים האלה שמתחשק לי שיהיו השעון המעורר שלי כל בוקר וימלאו אותי בחיוכים להמשך היום. [מפ3]
2. פסטיבל בבית #1: גם אתם לא יכולתם להגיע לקליפורניה השבוע לפסטיבל Coachella העצום והרב כי אגד לא מוציאים לשם אוטובוס? אל חשש – הפסטיבל מוזרם ביוטיוב בשידור חי לאורך כל סוף השבוע!!! השנה הם ממש השתפרו ודאגו להציג את שעות המופעים המשודרים לפי השעון המקומי של הצופה ולא של קואצ׳לה, אז נחסכו מאיתנו חישובי הפרשי שעות מתישים (אבל קלה יותר ההבנה שאנחנו הפוכים, ושההופעות מתחילות אחרי חצות שלנו ונגמרות בבוקר). אל תשכחו לקום בשבת בזמן לרדיוהד ב-08:40 (פתחתי לנו איבנט), בראשון בזמן לבון איבר ב-08:15, ובשני בזמן לקנדריק לאמאר ב-08:45 (או Justice בבמה אחרת באותה שעה), בדיוק עם הקפה. [סטרים]
3. פסטיבל בבית #2: ב-06:50 בשבת בבוקר (ממש עוד כמה שעות), פיצ׳פורק יעבירו בשידור חי מופע מיוחד של סיגור רוס יחד עם התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג׳לס. יהיו למופע שני חלקים: 50 דקות של הלהקה עם התזמורת, ואז 50 דקות של הלהקה לבד. זה ישודר בעמוד הראשי של פיצ׳פורק ובפייסבוק שלהם. [סטרים עתידי]



4. נכון שהם לא המציאו פה את הגלגל, אבל אני עף על הקליפ החדש של Cassius ל-"Go up" (עם פארל וקאט פאוור). [טיוב]
5. [תודה לאורן] King Gizzard & The Lizard Wizard הם צעירים ויש להם הרבה מרץ, זה ההסבר הכי טוב שאני יכול לתת לכך שהם מתכוונים להוציא לא פחות מ־5 אלבומים במהלך 2017. הראשון יצא בפברואר, והשני הוכרז השבוע ואפשר לשמוע חלק ממנו בבנדקאמפ של הלהקה. [בנדקאמפ]

נחזור לאייטמים השבועיים הרגילים מיד אחרי המסר הקצר הזה:


הביעו את הערכתכם לעונג:
הפוסט הזה (כמו כל פוסט שבועי בעונג) דרש שעות על גבי שעות של איסוף, בחירה, האזנה, כתיבה, עריכה. העונג תמיד יישאר חינמי, אבל אם אתם נהנים ממנו, אולי תרצו לתמוך בו בטיפ קבוע של כמה שקלים, שייגבה בכל פעם שמתפרסם עונג שבת, ויהפוך אתכם לתומכים אמיתיים בקיומו של העונג. עשו זאת כאן.


קרא/י את המשך הפוסט

1. באיזשהו שלב התחלתי לפתח אלרגיה לגיטרות. אולי יהיה מדויק יותר לומר שהתחלתי לפתח אלרגיה לברירת מחדל, ללשמוע שיר חדש ולהבין מיד שהוא לא יושב על גיטרות בס תופים מתוך בחירה אלא מתוך ברירת מחדל, מתוך היעדר הרפתקנות, מתוך קיבעון, מתוך עצלנות, מתוך אינרציה. מי ששומע אותי בקצה בשנתיים האחרונות עשוי לשים לב שיש מעט מאוד גיטרות בתכניות שלי, ואם יש, הן בדרך כלל לא הכלי המוביל בשיר אלא חלק מליווי עשיר יותר. זה לא ששישה מיתרים עושים לי מיד פריחה, חלילה. ויש דברים מהממים ועוצרי נשימה שנעשים גם היום עם גיטרה ביד, לפעמים עם גיטרה ותו לא. אבל התבנית, השטאנץ, נמאסו עליי כליל. צריך לבוא שיר ממש ממש ממש מעולה, או סאונד מיוחד, או סגנון נגינה שלא שמעתי, או משהו, משהו טרי למען השם, כדי ששיר שמתבסס על חת-שתיים-שלוש-ארבע ועל גיטרה חשמלית יזקוף לי את האוזניים. זה קורה, אבל זה קורה פחות ופחות. ומסיבה שאני לא לגמרי יודע להסביר, זה קרה עם "Twist" של Naked Giants, על פניו סתם עוד שיר גאראז׳ פאנק מצוין ומלא אנרגיה ששמענו איזה מיליארד כמוהו אפילו רק מה-Black lips, אבל כשמשהו תופס אותך הוא תופס אותך ואין לזה הסבר, ולפעמים אתה יכול ללכלך כמה שאתה רוצה על השטאנץ, ועל כמה נמאס לשמוע גיטרה-בס-תופים, אבל הראש אומר משהו אחד והלב אומר לראש סתום ת׳פה רגע אני רוצה לרקוווווד! השלישייה הזו מסיאטל מבטיחה גדולות. אני מתכוון לעקוב אחריהם. [מפ3]



2. Moon duo חוזרים להופיע בארץ, ויעלו על במת הבארבי בתל אביב ב־21 ביוני. הם מוציאים השנה שני אלבומים, אחד כבר יצא והשני בדרך, וממש השבוע יצא שיר חדש מתוכו, "Sevens". כרטיסים ב־185 ש״ח עם מבצע 1+1 לזריזים. [עברית, סטרים]
3. Pet shop boys חוזרים גם הם להופעה בישראל, ב־10 ביוני בפארק הירקון. כרטיסים דרך טיקטמאסטר ב-204 ש״ח (אין גולדנים ושיט כזה). איך יש הבדל של 20 ש״ח בין מון דואו לפט שופ בויז? [עברית]
4. הבטחתי לכם סיכום מוזיקלי של החוויות שלי בפסטיבל SXSW האחרון, והנה קיימתי: השעתיים שלי ברדיו הקצה הוקדשו כמעט כולן למוזיקה שגיליתי ושמעתי בפסטיבל. בלי לשים לב זו הייתה גם התכנית ה־50 שלי בקצה! [סטרים]
5. לרגל 5 שנים לצאת Robin, האלבום האדיר של אפרת בן צור משירים אמילי דיקינסון, אנובה מוציאים גרסת תקליט ויניל שלו! רוצים עותק? אני מחלק שני תקליטים במתנה כאן בעונג. [עברית]
6. כתבה מפתיעה, מעניינת וכייפית (גם אם לא מעיפה מוחות) על ההתמכרות המפתיעה של שחקני NBA בשנים האחרונות: כריכי חמאת בוטנים וריבה. רואים כמה הכותב נהנה לכתוב את הכתבה הזו. [אנגלית]



7. במגזין של אאא מראיינים סטודנט אנגלי לעיצוב שאוסף כל פריט עיצוב שקשור לחברת התעופה אל־על. [עברית]

נחזור לאייטמים השבועיים הרגילים מיד אחרי המסר הקצר הזה:


הביעו את הערכתכם לעונג:
הפוסט הזה (כמו כל פוסט שבועי בעונג) דרש שעות על גבי שעות של איסוף, בחירה, האזנה, כתיבה, עריכה. העונג תמיד יישאר חינמי, אבל אם אתם נהנים ממנו, אולי תרצו לתמוך בו בטיפ קבוע של כמה שקלים, שייגבה בכל פעם שמתפרסם עונג שבת, ויהפוך אתכם לתומכים אמיתיים בקיומו של העונג. עשו זאת כאן.


קרא/י את המשך הפוסט

חלאס גיאחה מה אתה בא לחלק לנו פה אלבום שיצא לפני חמש שנים?! ובכן, הסכיתו ושמעו, חוליגנים. יש שלוש סיבות לכך שאני מחלק לכם היום במתנה עותקי ויניל טריים מ-Robin, האלבום האחרון של אפרת בן צור, שיצא במקור ב־2012:

1. לראשונה אי פעם יוצא האלבום הזה על תקליט ויניל, ואני לא יכול לחשוב על סיטואציה הולמת יותר להאזין לו מאשר בפטיפון, רצוי כשאתם יושבים בכורסא החביבה עליכם, מביטים מהחלון ומהרהרים על שבריריותם של החיים.

2. ב־5 באפריל, שזה רביעי הקרוב, מהדורת התקליט תושק בהופעה מיוחדת בסוזן דלאל.

3. תקשיבו, מדובר באלבום מרהיב, אולי אפילו – כן כן – אלבום מושלם. ולא רק מושלם, אלא נדיר.

אני ארחיב רגע, לפני שאתן לגברת בן צור את המקלדת.
ישראל היא די ייחודית במקום שאותו תופסים במוזיקה המקומית שירי משוררים. אני לא מוזיקולוג חובק־עולם, אבל טרם שמעתי על מדינה שכל כך הרבה מלהיטי הזהב שלה הם שירי משוררים כתובים שהפכו לפזמונים. לאה גולדברג, אלכסנדר פן, נתן אלתרמן, רחל שפירא ויונה וולך הם רק חלק מהגדולים, ויש גם אלבומים שלמים שמוקדשים לשירים של אלי אליהו, אורי ברנשטיין, הרשימה באמת נמשכת ונמשכת. אין לזה אח ורע בעולם, לא בכמות ובטח לא באיכות.
אבל שירה כתובה, וכזו שיש בה מוזיקליות שקוראת לנגנים וזמרים לפתוח אותה ולהפוך אותה לשיר מושר, יש בכל השפות. ואם כבר יש לנו מומחיות בהלחנת שירי משוררים, למה להגביל את עצמנו רק לשירה עברית?
אפרת בן צור כבשה אותי כליל וללא סייגים מהרגע הראשון, מהשיר הראשון באלבום הראשון. אף אחד לא נשמע פה כמוה עד שהיא הגיעה. זה היה קול חדש בכל מובן, גם במובן הווקאלי, גם במובן הספרותי, השירי. בשני אלבומי הסולו שלה היא העמיקה והרחיבה את הנישה שהייתה ונשארה רק שלה, והפנייה שלה לטקסטים של משוררת אחרת, ועוד משוררת דגולה ומהוללת כמו אמילי דיקינסון, הייתה מפתיעה מאוד אבל מצד שני גם מאוד הגיונית. אני אתן לאפרת לספר על המפגש שלה עם השירה הזו, אבל בעיניי האלבום הזה היה ונשאר מפגש פיסגה. מפגש בין אחד הקולות הכי מרתקים ואינטימיים במוזיקה הישראלית לאחד הקולות (הספרותיים) הכי מרתקים ואינטימיים בספרות האנגלוסקסית, שהוא גם מפגש בין התרבות המוזיקלית הכל כך מקומית של הלחנת שירי משוררים, לבין התרבות הזרה הן בטקסטים והן בלחנים ובעיבודים (וקרדיט מגיע גם לעומר הרשמן השותף לעיבודים ולהפקה). זה אלבום שאין שני לו בארץ מבחינת מעמד תרבותי, אבל בעיקר, לפני ואחרי הכל – זה פשוט אלבום יפהפה, שלוקח אותי דרך גשר מוכר אל גדה אחרת של העולם.

וכעת, אני מעביר את המקלדת לאפרת בן צור, לכמה מילים יפות שלה על הולדת האלבום:

בחמישי לאפריל נופיע הלהקה ואני בסוזן דלל עם האלבום ״רובין״. עברו חמש שנים מאז שיצא האלבום, שכולו שירים של המשוררת האמריקאית בת המאה ה־19 אמילי דיקינסון. הכרתי את שיריה הרבה לפני שחשבתי להלחין אותם. ספר שלה היה אצלי בספריה עוד מימי לימודי המשחק שלי בניסן נתיב. הרבה שנים אחר כך, בערב חורפי וסוער (באמת, ולא בשביל הרומנטיקה), הוצאתי את הספר והצצתי בו שוב. אמילי דיקינסון משוררת אחרת, מרגשת, מדויקת ומופלאה, שעולמה הפנימי והדרך שבה בחרה לכתוב הרטיטו לי את הלב.

הפעם תפס אותי הטקסט של האיגרת שכותב הזבוב לדבורה וניסיתי להלחין אותו. מאוד אהבתי את מה שקרה בין המילים שלה למוסיקה שנולדה על המיתר האחד של הגיטרה שלי. למחרת כבר הזמנתי בתולעת ספרים ספר שכולל את כל השירים שלה באנגלית. הרגשתי שאני נכנסת לסרט אישי משלי דרך העולם שלה, דרך השירים הנדירים שכתבה, דווקא זה שהשפה והמילים לא היו שלי והזמן בו חיה הוא זמן אחר ורחוק… דווקא זה איפשר לי להיות הרבה יותר משוחררת, המרחב הלא מוכר גרם לי להתהלך ביתר חופשיות, ככה לפחות הרגשתי. זה קצת מזכיר את התחושה בעולם המשחק, לעבוד על מחזה ולגלם דמות, הטקסט והעלילה הם לא שלך אבל האתגר הוא להביא חלקים מעצמך כדי להפוך את זה לשלך. הרגשתי שמצאתי אוצר על המדף בספריה ופשוט התחלתי לטייל באיזה עולם שהכרתי, עולם יקר ונשכח שלא הייתי בו הרבה הרבה זמן. תחושה קצת מיסטית, מלאה בהנאה וסקרנות וגעגוע.

בשני האלבומים הראשונים (צוללת ואפרת בן צור) כתבתי את רוב הטקסטים והלחנים. ההפקה והעיבודים היו של מוסיקאים מפוארים וטובים שידעו לטפל בשירים במלא רגישות ויופי. באלבום הזה, הרצון היה אחר. מכיון שזה הפך לטיול מאוד אישי, היה לי קשה למסור את זה לידיים אחרות, כמה מוכשרות ומקצועיות שיהיו. יחד עם עומר הרשמן המוכשר והנדיר שהצטרף אליי למסע הזה, יחד לקחנו את השירים ועבדנו עליהם בבית, לאט לאט. הקלטנו על מכשיר קטן סקיצות, שחלקן נמצאות באלבום עצמו, והבנו איך אנחנו רוצים שהאלבום יישמע. אחר כך הצטרפו שאר המוסיקאים הנפלאים: קרני פוסטל ואסף שתיל, גיורי פוליטי וגיא לוי, שכמובן היו שותפים לעיבודים וכולם מנגנים באלבום עצמו. אנובה מיוזיק גרמה לאלבום הזה לקרות ולצאת לאור ועכשיו גם בחרו להוציא את ״רובין״ על ויניל ולחגוג חמש שנים להולדתו ואני מאוד מודה ושמחה לקראת זה. ובעיקר, למרות שהיא לא שומעת (או שאולי כן…), תודה לך אמילי, על ליבך ועל שירייך.

אז מה צריך לעשות כדי לזכות בעותק מהאלבום?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו מי המשורר/ת האהוב/ה עליכם כרגע). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה לליאת ולאפרת!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד שישי הבא בערב!

1. היי. שלום! חזרתי. התגעגעתם? אני התגעגעתי. נסעתי לשבועיים לאוסטין, טקסס, לכבוד הפסטיבל מעיף האוזניים SXSW. השנה הגיעו אליו רק 1,700 להקות להופיע במשך שישה ימים מצהריים עד לילה בעשרות ומאות אירועים חינמיים ברחבי העיר. כל הזמן. אללה איסתור. קל זה לא היה – זו עבודה קשה ומתישה אבל מישהו צריך לעשות אותה! אז, אה, על לא דבר. אם מעניין אתכם לשמוע יותר על המסע שלי בארץ הפלאות שהיא SXSW (אומרים את זה פשוט South by south west, אל תנסו להגיד אס איקס אס דאבליו כי זה יעשה לכם שברים בשיניים), אז בשלישי הקרוב אקדיש את רוב התכנית שלי בקצה כדי להשמיע אמנים ששמעתי – פעמים רבות לראשונה – בפסטיבל והעיפו לי את הראש ואני מת מת מת שתכירו אותם גם. חלקם אמנים שהשמעתי הרבה בחודשים האחרונים ורדפתי אחריהם בפסטיבל ודאגתי לא להחמיץ (ובכל זאת החמצתי רבים, את מגי רוג׳רס, את SOHN, את Open Mike Eagle, את Vagabon, את Spoon…), אבל רובם אמנים שנתקלתי בהם בטעות, במקרה – בזמן שחיכיתי שתתחיל הופעה של מישהו אחר בהמשך הערב, או סתם כי הלכתי עם חברים ברחוב, שמענו כלי נשיפה או גיטרות מאחורי איזה בניין והלכנו לראות מה הולך שם. לפעמים מצאנו אתונות, לפעמים מלוכה. משעמם זה לא היה. חלק מההרפתקאות שלי תועדו ביומן המסע היומי שלי באינסטגרם. חלק ייכנס לתכנית בקצה בשלישי הקרוב. חלק יישמר בלב או יאבד לעד. כמו כל מסע. ואת העונג של היום אני רוצה להתחיל בשיר שהיה חוט מקשר בין שם לכאן, שיר ששמעתי בהופעה בבר פצפון באוסטין יחד עם עוד 150 איש (ר׳ אייטם 39 פה בהמשך), וכמה ימים אחר כך בהופעה בבארבי שהרחיבה לי את הלב עוד ועוד בכל שיר, עד שהוא חיבק את כל הבארבי. אני מדבר על הלחן הילדותי והפשוט שחוזר ומתעצם לאורך "A.M. 180" של Grandaddy, מהאלבום הראשון שלהם מ־1997, לחן שנדד עשרים שנה לאורך יבשות וימים, ונחת השבוע בתל אביב לשני ערבים סולד אאוט. גראנדדי הופיעו גם בפסטיבל באוסטין, ולא הלכתי לראות אותם. חשבתי לעצמי, למה לבזבז עליהם זמן שבו אני יכול לראות להקות אחרות? גם ככה אראה אותם בתל אביב כשאחזור. אבל יצא לי לדבר עליהם עם מכרים אמריקאיים שבאו לפסטיבל, כולם חולי מוזיקה רציניים, כאלה שיודעים להמליץ לך על להקות שבחיים לא שמעת עליהם ועוד לא הוציאו אלבום. ועד האחרון שבהם, קיבלתי בדיוק את אותה התגובה כשאמרתי משהו על גראנדדי: ״מי זה גראנדדי?״. היה גם אחד ששאל, ״זה די-ג׳יי?״. ואני חושב שזה לא שהם בורים שם, כמו שאנחנו אנומליה כאן בכל הנוגע ללהקה הזאת. אני חושב שהלהקה הזו הכתה בחופי המעגלים התרבותיים שלנו בשנת 2000 בדיוק כשהקצה גאתה כתכנית רדיו, כשהשרת העיוור ופורומי המוזיקה נתנו פורקן וקהילה לסקרני מוזיקה רעבים שקודם היו איים ופתאום הפכו ליבשת. והעובדה שיותר מאלפיים איש שילמו על כרטיס ופוצצו את הבארבי שני ערבים רצופים, וכפי הנראה היו גם ממלאים ערב שלישי, היא פלאית ומשמחת וחייבת הרבה מאוד לקוואמי, שדחף את הלהקה הזו מתוך אהבה והתרגשות בתכנית שלו שהייתה אז מגדלור בודד והיום היא תחנה שלמה, אחת מתוך כמה מקורות אור בוהקים למי שרעב למוזיקה מעניינת ומחפש אותה. ולכן אני לא עצוב לחזור מגן העדן שהוא SXSW. כי המקום שאליו אני חוזר והקהילה שאליה אני חוזר – אלה אתם – היא סקרנית, רעבה, מלאת תשוקה, פתוחת אוזניים, נלהבת ויודעת להכיר תודה ולהראות אהבה לאמנים שגדלו יחד איתה. וזה לא שגראנדדי אלמונים. אבל במידה רבה הם שלנו, ואנחנו שלהם. וביחד, כמו שאומר השיר שלהם, ביחד אנחנו יכולים לעשות כל דבר. Whatever together. לה לה, לה לה לה לה, לה לה לה לה. [מפ3]



2. לא הספקתי להגיד ״וואלה, Tyler, the creator מגיע להופיע בארץ?״ וכבר נגמרו כל הכרטיסים להופעה שלו בבארבי ב־28 ביוני. לא הספקתי להגיד ״היי, שמעתם שהוסיפו עוד הופעה ב־27 ביוני?״ וגם הכרטיסים שלה נגמרו. המסקנות המתבקשות הן כדלהלן: א. אני מדבר די לאט. ב. מפיקים, תתעוררו – יש קהל אדיר להיפ הופ בארץ, גם היפ הופ לא מהמצעדים, תפסיקו לפחד כבר ותתחילו להשקיע בזה. ההופעה של נוניים, ראפרית שולית לכל הדעות (מעולה ככל שתהיה), פוצצה את הבארבי, תסיקו מסקנות. ג. למשל: לא להביא את טיילר לבארבי. מי מביא את טיילר לבארבי??? [עברית. למי יש כיוון לכרטיס?]
3. הנה הבנה טיפה טובה יותר, אם כי זו לא חוכמה כי מדובר בצמד שחתך מהיפ הופ לראשי המצעדים די מהר: מאקלמור וריאן לואיס הולכים לפרק את לייב פארק ראשון לציון ב־18 ביולי, יום לפני שרדיוהד יציתו את פארק הירקון, יא אללה איזה קיץ הולך להיות פה. עוד סימנים להבנה טובה של המפיק את הקהל שלו: תחמם הכוכבת העולה LP ודי-ג׳יית הפופ המצוינת דלית רצ׳שטר, וההרכב הישראלי שמקשיב טוב־טוב למה שקורה במצעדים בחו״ל, קוקי לבנה. ומשום מה גם נתן גושן מחמם, וואלק אי אפשר שיהיה מושלם. כרטיסים ב־250-350 ש״ח. [עברית]
4. שמעתי דיבורים על כך ששוקי וייס, שאחראי להופעות הקודמות של רדיוהד בישראל, כל כך רותח מהעובדה שלא הוא מביא אותם בקיץ הזה (אלא נרנג׳ה) שהוא עושה כל מה שביכולתו כדי לחבל בהופעה של רדיוהד. למשל, להודיע על הפיקסיז וניק קייב באותו יום שבו יוצאת ההודעה על רדיוהד, או לקבוע רצף הופעות חו״ל יום אחרי יום בבארבי חודש לפני ההופעה של רדיוהד, בתקווה שרוכשי הכרטיסים יעדיפו להוציא את דמי הופעות הקיץ שלהם על הרצף ולא על ההופעה הגדולה בפארק. האם זו עובדה או שמועה? שמועה בלבד. האם זה יעבוד לו? אני מנחש שלא – מי שחיכה לרדיוהד 17 שנה ילך לרדיוהד בין אם יומיים לפניהם יופיעו בבארבי גוגול בורדלו או לא. אבל בהצלחה שיהיה, ובכל מקרה גם אם זה מעיק על הארנק וההחלטות של אוהבי המוזיקה בארץ, זה לכל הפחות צעד (מוטעה?) בדרך להפיכתנו למקום יחסית נורמלי מבחינה תרבותית, כלומר מקום שבו לפעמים צריך לבחור לאיזה מארבע ההופעות המעולות שמגיעות אלינו השבוע הולכים ולאיזה לא. בכל מקרה, אם כן, Gogol Bordello חוזרים בפעם המיליארד לבארבי ב־16 וב־18 ביוני ו־Dinosaur Jr., שגם להם יש כבר מנוי רב קו, מגיעים לבארבי ב-17 ביוני, ולפניהם באותו הרצף להקת הבית של וייס, משינה, אבל זה כבר לא ממש מרגש.
5. פסטיבל יערות מנשה פירסם את הליינאפ למהדורה הקרובה שלו, שתתקיים ביערות מנשה ב־18-20 במאי. ההדליינרים הם אביתר בנאי, אורפנד לנד, גארדן סיטי מובמנט, אוזו בזוקה ואחרים, והליינאפ המלא עשיר ורצוף שמות קטנים ומעולים. כרטיסים לכל הסופ״ש ב־300 ש״ח[עברית]
6. ועדכון בנוגע לפסטיבל Kalamazoo – הוא ייערך ב־15 באפריל במועדון האומן 17 בתל אביב בין השעות 13:00-23:00, ולא בלייב פארק ראשון כפי שתוכנן. רוב הליינאפ שפורסם עדיין מגיע (Princess Nokia, Mndsgn, Ethereal, Vox low, Lord Narf, Kutmah, Valentin stip ואמנים מקומיים). האמת? נשמע לי הרבה יותר כיף. [עברית]
7. היה שלום, צ׳אק ברי. [עברית]

נחזור לאייטמים השבועיים הרגילים מיד אחרי המסר הקצר הזה:


הביעו את הערכתכם לעונג:
הפוסט הזה (כמו כל פוסט שבועי בעונג) דרש שעות על גבי שעות של איסוף, בחירה, האזנה, כתיבה, עריכה. העונג תמיד יישאר חינמי, אבל אם אתם נהנים ממנו, אולי תרצו לתמוך בו בטיפ קבוע של כמה שקלים, שייגבה בכל פעם שמתפרסם עונג שבת, ויהפוך אתכם לתומכים אמיתיים בקיומו של העונג. עשו זאת כאן.


קרא/י את המשך הפוסט