אנתולוגיה | universe | 2005 | לקנייה באמאזון

כשהייתי בן 14 הייתי מאוהב בבחורה מהכיתה שלי. הכנתי לה קלטת אבל אף פעם לא העזתי לתת לה אותה. לקלטת קראו "Too much love will kill you" והיא נפתחה עם שיר הנושא הזה בביצוע בריאן מיי מלהקת קווין. זה כל מה שאני זוכר מהקלטת ההיא. עוד קודם הכנתי לעצמי קלטות אוסף, אבל הן היו בעיקר קלטות של להיטי התקופה, מעין "היטמנים" בעריכה אישית. אוסף האהבה הזה היה הראשון שהיה יכול לענות להגדרה "מיקסטייפ" – או לפחות כפי שאני מבין אותה.

המילה "מיקסטייפ" (הגדרה בויקיפדיה) הפכה לבעייתית לאחרונה. במקור, וכך גם אני מגדיר את המיקסטייפ, היה מדובר בקלטות שהיית עורך ומקליט בעצמך (מרדיו, תקליטים, דיסקים או קלטות אחרות), והיה להן מטרה מסוימת: לתת למישהו מסוים, או למצב רוח מסוים (קלטת לנהיגה בלילה, קלטת לשיעורי בית, קלטת להתאהבות, קלטת לדיכאון). הייתה להן תכלית וכוונה, והכנת אותן במיוחד לכך. אחר כך המונח נפוץ בתרבות ההיפהופ: מיקסטייפס של די-ג'יים מסוימים היו שוס ענק בהארלם, ות'ורסטון מור (מסוניק יות', שערך את הספר – נגיע לספר עוד מעט) אפילו מספר בספר שהלך לקנות כאלה. אני מעדיף להגדיר מיקסטייפ כאוסף שנעשה למישהו אחד, או מקסימום לעצמך ולכמה חברים.
למרות זאת, גם אני חוטא בשימוש השני, ה"שגוי" במונח מיקסטייפ. אוספי פולארויד של השרת העיוור זכו (ממני, מודה) לכינוי "דה בליינד ג'ניטור מיקסטייפ" וכך הם מסתובבים בסולסיק, למשל. בדור ה-OC, כל אוסף לכל מטרה זוכה לכינוי מיקסטייפ. אפילו בעונג שבת. ניחא. לא בכך עסקינן.

כי גם כשאני מרפרף על עשרות האוספים שיש לי בבית – בדיסקים, בקבצי מפ3, במה לא – אלה שהכי יקרים לליבי הם אלה שהוכנו במיוחד בשבילי, או אלה שהכנתי במיוחד למישהו שאני אוהב. יש לי אוסף שהכנתי לאחי הגדול ואוספים שהכנתי לחברה שלי, אוסף שהכנתי לפרויקט המיקסטייפס של השרת העיוור (במהלכו שיחקנו "גמדים וענקים" עם מיקסטייפס) ואפילו אוסף ביורק שאני מכין לעצמי עכשיו. אין ספק שמדובר בתרבות. אמנם תת-תת-תת-תרבות, אבל תרבות.

ת'וּרסטוֹן מוּר אובססיבי לגבי התרבות הזו. לכן הוא יצר ממנה ספר. והספר הזה לא דומה לאף ספר שקראתי. בעיקר כי לא קראתי בו הרבה, אלא בעיקר התבוננתי. הספר הוא שיר הלל ויזואלי מרהיב לקלטות המיקס, עם דגש גדול ככל האפשר על הקלטת המגנטית האנלוגית, זו שלא ראיתם מאז אמצע הניינטיז. לחלקנו עדיין יש טייפ באוטו, אבל לכמה מאתנו יש באמת טייפ מקליט בבית, שעודנו פעיל?
בספר הזה הקלטות האלה חיות מתמיד. מור קיבץ כמה עשרות חברים – מוזיקאים, מעצבים, אמנים, קולנוענים – וכל אחד מהם חלק סיפור על מיקסטייפ מסוים או שניים שקיבל, שהכין, שאיבד. האנקדוטות הקטנות מלוות לרוב בעטיפות המרהיבות (כמעט כולן עשויות ביד), ברשימות שירים (נגיע אליהן עוד רגע) ובעיקר בניחוח מאוד מאוד אישי ואמיתי, כזה שגורם לך להיזכר יותר מכל בכוח המגנטי המיוחד של המוזיקה להידבק לזיכרון או לתקופה מסוימת חזק יותר מכל תמונה, שם או מקום.

הקולנוענית אליסון אנדרס מספרת שהשתמשה במיקסטייפים כדי לאפיין דמויות בסרטים שלה – גם און סקרין וגם אוף סקרין. מור עצמו מספר בתחילת הספר על הקלטת HC ("הארד-קור") שהכין מתקליטי "7 של פאנק והארדקור שהיה קונה באובססיביות בתחילת האייטיז. המעצבת קייט ספייד מספרת שבתיכון הייתה יוצאת בלי סיבה לעשן ולנהוג, רק כדי להקשיב לקלטת שכותרתה "driving in cars while smoking".

קשה לפתוח את הספר הזה בלי להיתקל בסיפור קטנטן ואנושי שסובב סביב האהבה הגדולה למוזיקה ודרך התקשורת הייחודית הזו בין שני אנשים: הכנת קלטות זה לזו. חלק מהמשתתפים מספרים פה שהם קיבלו או נתנו קלטת לאנשים שרק הכירו, כדי להכיר אותם טוב יותר, או כדי לספר על עצמם דברים שהם לא יכולים להסביר בשיחה. קלטת שאומרת "זה מה שאני שומע, זה חלק יסודי ממי שאני" שווה לפעמים יותר משלושים שיחות של 4 שעות בטלפון.

הספר הזה הגיע אליי בזמן חופשת ינואר של השרת. נורא רציתי לצ'פר איכשהו את העורכים הנהדרים שעובדים ומעלים את הביקורות, ובהשראת הספר החלטתי להכין לכל אחד מהם דיסק מיקס קטן. 13 שירים בכל אוסף, בלי לחזור על אף שיר פעמיים, רק שירים שאני ממש ממש אוהב. עד עכשיו, כשהתיישבתי להכין מיקסטייפ, הייתי בוחר בקפידה ובדקדוק את השירים, יושב שעות על העריכה, בודק שנוצר רצף מסוים, מסע מסוים באוזניים, ויושב למקסס את הכל ולחבר את הזנבות והראשים של השירים. אחרי כמה ימים של קריאה בספר הזה, התחשק לי להשליך את עצמי בהנאה אל בליל הרנדומליות הזו, שמאפשרת להניח את בארי וייט ליד הסקס פיסטולז, את פי-ג'יי הארווי ליד כימיקל בראדרז, ולהרגיש עם זה בסדר. אז לא חשבתי על העריכה. השלכתי 13 שירים רנדומליים על כל עורך, וקיוויתי לטוב (גם השקעתי בעטיפות).

עוד משהו שהספר הזה גרם לי לעשות הוא להשלים קלאסיקות. רוב המשתתפים פה מסתובבים איכשהו בסצנות הפאנק/נויז/אלטרנטיב של ניו יורק והסביבה, ובאופן טבעי רואים ברשימות השירים של רבים מהם את אותן ההשפעות בבחירת האמנים. יש פה הרבה מאוד אלביס קוסטלו מוקדם, בלאק פלאג, פריטנדרז, פ.י.ל, והרבה פאנק והארדקור מהסבנטיז/אייטיז. ובאופן מעט מפתיע (אבל לא ממש, כשחושבים על זה), אצל רבים מהם מופיעים ניל יאנג וג'וני קאש.
אז פתאום נזכרתי שרציתי להוריד את הפריטנדרז, גלאקסי 500, גאנג אוף פור הראשון, פאטי סמית ועוד כלמיני כאלה שאף פעם לא הספקתי להגיע אליהם, ועכשיו קשה לי להעביר יום אחד בלעדיהם.

בין לבין, סיימתי מיקסטייפ מיוחד שעבדתי עליו 4 חודשים, לבקשת ידידתי דנה. בלי להתכוון, יצא לי המיקסטייפ הכי עצוב בעולם. למרות כל מה שאמרתי קודם על היות המיקסטייפ, מטבעו, אישי – אני נותן לכם לינק להורדת האוסף הזה. הוא נקרא The desperate art of arguing [הלינק הוסר, להורדה בסולסיק ביוזר guyha] והוא נמשך רק 37 דקות. אני ממליץ קודם להאזין (רצוי באוזניות) ורק אז להציץ ברשימת השירים, לכן היא מפורסמת בתגובות.

מיקסטייפים להורדה אצל המתרגם | נטע (עברה לי בראש הכי הרבה כשקראתי) | ת'ורסטון מור על מיקסטייפס ב-Wired

לפני הכל: החל מהשבוע, אפשר להירשם לעדכוני עונג שבת במייל! זה נורא פשוט ונורא כיף. לוחצים כאן והיי הופ, המייל שלכם יהיה שמח על בסיס שבועי.

1. חדש דנדש במשפחת העונג: פופ-טארט! בלוג מפ3 חדש-דנדש בעברית, מאת האינדי-גירל המגניבה ביותר בצד הזה של הפאסיפיק. ביקמורק מיידי, בייבי! [עברית]
2. השבוע בשרת העיוור: גדי ב עושה קאמבק, ברי סחרוף ורע מוכיח, לאונרד כהן, ארקטיק מאנקיז – ועוד! [עברית]



3. קקטוס רקורדס, הלייבל הבאר-שבעי המשובח של דויד פרץ, פתח מחדש אתר בית משופץ, שכולל מידע על האמנים, הלייבל והאולפן, טקסטים לשירים (שחלקם אפילו לא יצאו רשמית עדיין!), וכמובן הורדות, שכוללות כרגע EP של איתן פישר וסינגל ורבע של הלהקה שלא הייתה. הגיע הזמן! [עברית]
4. למוגוואי יש אלבום חדש ב-7 במרץ, והחבר'ה שלהם בלייבל המצוין מטאדור יודעים היטב את משמעותו של שיחרור מפ3 מתוזמן היטב. אז אפשר כבר להוריד ולשמוע את "Folk death 95", ולטחון אותו היטב עד בוא האלבום, Mr Beast (ללהקת לבנון שלום). [מפ3]
5. ובאותו עניין – לבנון הקליטו סשן חי באולפני קול הקמפוס, וקיוב מביאים לכם את הסשן המלא להורדה! הידד!!! [עברית; מפ3]

קרא/י את המשך הפוסט

שני דברים קטנים ומהירים, כעדכון:

1. אתר-בת (זה אתר בנקבה) לוהטת ומושכת במיוחד נפתחה בקונצרן הענק העונג.קום. האתרה עונה לכינוי פופ-טארט, ומדובר בבלוג מפ3 משובח מאת אינדי-בימבו מן המשובחות שהתהלכו על סולסיקי ארצנו. הפוסט הראשון כבר שם, ואתם מוזמנים להקליק עליה, היא תשמח לשמוע מכם, ונקווה לשעות של הנאה. PopTart – מוזיקה? יאמי יאמי.
2. לעונג שבת יש עכשיו שירות עדכונים משובח במייל. הרשמה קצרה ואתם במועדון האקסלוסיבי בעיר (כולל שירותי ליווי – בביתך או במלון!)

אהלן, מתענגים ותיקים וחדשים. ברוכים הבאים לאתר החדש של עונג שבת. לפני הכל, בואו נריע כולנו (אפשר לעשות "הההההה" בשקט מול המחשב, זה נשמע כמו קהל גדול שמריע) לאוהד רון שעובד על העיצוב שיגיע אוטוטו (הההההההההההההההה) ולאמיתי סנדי שצייר את הלוגו שגם יגיע אוטוטו (ההההההההההההההה), ולחן היפהפיה שעזרה לי בהעברת הארכיונים.

אני לא רוצה להעמיס עליכם על ההתחלה, אז אם אתם רוצים לדעת למה אני והעונג פה ולא בשרת, או לדעת מה השתנה ומה התחדש במעבר הזה, פשוט זוזו שמאלה, יש שם את השאלות האלה וגם את התשובות.
אם אין לכם שום חשק לעיכובים ואתם רוצים כבר את המנה השבועית, תרגישו חופשי להתנפל.
איזה כיף! להתחדש לנו! אה, ובקמרקו (או פייברטו) את האתר הזה, כן? זה צריך להיות ברור.

העונג הזה נאסף במשך שבועיים (לכן הוא כל כך ארוך ועמוס), אז אני מתנצל מראש אם חלק מהלינקים מתו בדרך ולא יעבדו לכם. אתם מוזמנים לספר לי על זה, ותלונות נוספות, בתגובות (או מיי גאד, יש לנו תגובות! פנקו אותי!).

1. בפורטלנד, עיר הולדתו של אליוט סמית, מתגעגעים אליו כבר שנתיים וחצי. אלבום הטריביוט החדש לסמית, To: Elliott, From: Portland, יצא ב-7 בחודש, וכולל 15 קאברים לשיריו, על ידי מוזיקאים מפורטלנד. המפורסמים ביותר ברשימה הם הדצמבריסטים, שגם פותחים את האוסף עם קאבר ל-"Clementine" [לינק לא זמין], אבל יש שם גם את We Are Telephone ועוד הרכבים ש… אני לא מכיר. בוויליאמט וויק אונליין תוכלו לקרוא ביקורת שיר-אחר-שיר של האוסף המסקרן הזה, לפני שאתם רצים לסלסק. [מפ3; אנגלית]

קרא/י את המשך הפוסט

עיתון קומיקס | הוצאה עצמית | גיליון 1 ינואר 2006 | אתר בית

אני רוצה רק להתחיל ולציין שהעטיפה ורודה. אני לא אומר את זה לטובה או לרעה, אני פשוט רוצה לומר את זה כבר על ההתחלה. העטיפה היא ורודה.
אפילו כמה גוונים של ורוד.

ליאב צברי ודניאל גולדשטיין החליטו להקים עיתון קומיקס. הם אפילו מתארים את רגע הגיית הרעיון בפתיחת הגיליון, ואני אוהב הומור מודע לעצמו כזה. אני לא מומחה לקומיקס, אבל אני עוקב מרחוק אחרי קומיקסים כשיוצא לי, בעיקר ישראליים, וכששמעתי ש"בלנדר" יצא (מאז יצא כבר הגיליון השני), הזדרזתי להשיג אותו (ותודה לחן שקנתה לי).

אתחיל דווקא בסוג של שורה תחתונה: זה לא סטיות של פינגווינים.
אז אל תצפו לזה. כי אני ציפיתי, ואולי בגלל זה התאכזבתי. בלנדר נופלים מסטיות בגדול באגף התוכן, אבל במחלקת הגרפיקה הם קורעים לפינגווינים את הצורה: כל העמודים צבעוניים לגמרי, מודפסים על דפי כרומו נעימים, והאיורים מושקעים וברמה גבוהה מאוד ובשלל סגנונות. גם התוכן מגוון: מסטריפים מהורהרים כמו "צלילי הצמר" (גלעד סליקטר), דרך "הפרנואיד" הפרנואידי עם הפואנטה החלשה (דניאל גולדשטיין), "דברים שבאמת קרו" שמבוסס על רעיון מגניב – סטריפים על פי ידיעות מופרכות אמיתיות מהעיתונים – אך לא מחזיק עניין (ינאי פרי), ועד סטריפים חסרי מילים ופואנטה לחלוטין כמו "עוף גוזל" הלא-ברור (יובל טוך) או "בלנדר נגד טנדר" (ערן מנדל). מצחיק לציין שהסטריפ שהכי פחות התלהבתי מהאיורים שלו דווקא הכי עשה לי את זה בתוכן ("בוקי", של ליאב צברי).

חבל, כי גם האיורים וגם העיצוב הכללי של עיתון הקומיס מגניבים לי ת'טוסיק ועושים הרבה חשק לעוד. אבל נראה שהחבר'ה לא מספיק ממוקדים על עצמם עדיין. אני בהחלט מוכן לקבל את זה כמחלות ילדות, ושמעתי כבר שהגיליון השני – שכבר יצא עד שהזזתי את התחת לכתוב ביקורת – הולך ומשתפר, אז אני מלא תקווה.

בסך הכל מדובר בכוסית בתולה. היא עדיין לא בדיוק יודעת איך עושים מה, ואתה נשאר בסוף קצת לא מסופק, אבל היא נראית כל כך טוב שאתה מוכן ללכת על עוד כמה פעמים, בתקווה שהיא תשתפר בקרוב (והיא גם עולה רק 9 שקל! ויוצאת פעם בחודש! ובכלל – קומיקס חודשי בעברית! מה אני מלכלך פה!).

| ראיון עם הבלנדרים בהארץ | בלוגבלנדר |