עונג מדף: Mixtape: The art of cassette culture
אנתולוגיה | universe | 2005 | לקנייה באמאזון
כשהייתי בן 14 הייתי מאוהב בבחורה מהכיתה שלי. הכנתי לה קלטת אבל אף פעם לא העזתי לתת לה אותה. לקלטת קראו "Too much love will kill you" והיא נפתחה עם שיר הנושא הזה בביצוע בריאן מיי מלהקת קווין. זה כל מה שאני זוכר מהקלטת ההיא. עוד קודם הכנתי לעצמי קלטות אוסף, אבל הן היו בעיקר קלטות של להיטי התקופה, מעין "היטמנים" בעריכה אישית. אוסף האהבה הזה היה הראשון שהיה יכול לענות להגדרה "מיקסטייפ" – או לפחות כפי שאני מבין אותה.
המילה "מיקסטייפ" (הגדרה בויקיפדיה) הפכה לבעייתית לאחרונה. במקור, וכך גם אני מגדיר את המיקסטייפ, היה מדובר בקלטות שהיית עורך ומקליט בעצמך (מרדיו, תקליטים, דיסקים או קלטות אחרות), והיה להן מטרה מסוימת: לתת למישהו מסוים, או למצב רוח מסוים (קלטת לנהיגה בלילה, קלטת לשיעורי בית, קלטת להתאהבות, קלטת לדיכאון). הייתה להן תכלית וכוונה, והכנת אותן במיוחד לכך. אחר כך המונח נפוץ בתרבות ההיפהופ: מיקסטייפס של די-ג'יים מסוימים היו שוס ענק בהארלם, ות'ורסטון מור (מסוניק יות', שערך את הספר – נגיע לספר עוד מעט) אפילו מספר בספר שהלך לקנות כאלה. אני מעדיף להגדיר מיקסטייפ כאוסף שנעשה למישהו אחד, או מקסימום לעצמך ולכמה חברים.
למרות זאת, גם אני חוטא בשימוש השני, ה"שגוי" במונח מיקסטייפ. אוספי פולארויד של השרת העיוור זכו (ממני, מודה) לכינוי "דה בליינד ג'ניטור מיקסטייפ" וכך הם מסתובבים בסולסיק, למשל. בדור ה-OC, כל אוסף לכל מטרה זוכה לכינוי מיקסטייפ. אפילו בעונג שבת. ניחא. לא בכך עסקינן.
כי גם כשאני מרפרף על עשרות האוספים שיש לי בבית – בדיסקים, בקבצי מפ3, במה לא – אלה שהכי יקרים לליבי הם אלה שהוכנו במיוחד בשבילי, או אלה שהכנתי במיוחד למישהו שאני אוהב. יש לי אוסף שהכנתי לאחי הגדול ואוספים שהכנתי לחברה שלי, אוסף שהכנתי לפרויקט המיקסטייפס של השרת העיוור (במהלכו שיחקנו "גמדים וענקים" עם מיקסטייפס) ואפילו אוסף ביורק שאני מכין לעצמי עכשיו. אין ספק שמדובר בתרבות. אמנם תת-תת-תת-תרבות, אבל תרבות.
ת'וּרסטוֹן מוּר אובססיבי לגבי התרבות הזו. לכן הוא יצר ממנה ספר. והספר הזה לא דומה לאף ספר שקראתי. בעיקר כי לא קראתי בו הרבה, אלא בעיקר התבוננתי. הספר הוא שיר הלל ויזואלי מרהיב לקלטות המיקס, עם דגש גדול ככל האפשר על הקלטת המגנטית האנלוגית, זו שלא ראיתם מאז אמצע הניינטיז. לחלקנו עדיין יש טייפ באוטו, אבל לכמה מאתנו יש באמת טייפ מקליט בבית, שעודנו פעיל?
בספר הזה הקלטות האלה חיות מתמיד. מור קיבץ כמה עשרות חברים – מוזיקאים, מעצבים, אמנים, קולנוענים – וכל אחד מהם חלק סיפור על מיקסטייפ מסוים או שניים שקיבל, שהכין, שאיבד. האנקדוטות הקטנות מלוות לרוב בעטיפות המרהיבות (כמעט כולן עשויות ביד), ברשימות שירים (נגיע אליהן עוד רגע) ובעיקר בניחוח מאוד מאוד אישי ואמיתי, כזה שגורם לך להיזכר יותר מכל בכוח המגנטי המיוחד של המוזיקה להידבק לזיכרון או לתקופה מסוימת חזק יותר מכל תמונה, שם או מקום.
הקולנוענית אליסון אנדרס מספרת שהשתמשה במיקסטייפים כדי לאפיין דמויות בסרטים שלה – גם און סקרין וגם אוף סקרין. מור עצמו מספר בתחילת הספר על הקלטת HC ("הארד-קור") שהכין מתקליטי "7 של פאנק והארדקור שהיה קונה באובססיביות בתחילת האייטיז. המעצבת קייט ספייד מספרת שבתיכון הייתה יוצאת בלי סיבה לעשן ולנהוג, רק כדי להקשיב לקלטת שכותרתה "driving in cars while smoking".
קשה לפתוח את הספר הזה בלי להיתקל בסיפור קטנטן ואנושי שסובב סביב האהבה הגדולה למוזיקה ודרך התקשורת הייחודית הזו בין שני אנשים: הכנת קלטות זה לזו. חלק מהמשתתפים מספרים פה שהם קיבלו או נתנו קלטת לאנשים שרק הכירו, כדי להכיר אותם טוב יותר, או כדי לספר על עצמם דברים שהם לא יכולים להסביר בשיחה. קלטת שאומרת "זה מה שאני שומע, זה חלק יסודי ממי שאני" שווה לפעמים יותר משלושים שיחות של 4 שעות בטלפון.
הספר הזה הגיע אליי בזמן חופשת ינואר של השרת. נורא רציתי לצ'פר איכשהו את העורכים הנהדרים שעובדים ומעלים את הביקורות, ובהשראת הספר החלטתי להכין לכל אחד מהם דיסק מיקס קטן. 13 שירים בכל אוסף, בלי לחזור על אף שיר פעמיים, רק שירים שאני ממש ממש אוהב. עד עכשיו, כשהתיישבתי להכין מיקסטייפ, הייתי בוחר בקפידה ובדקדוק את השירים, יושב שעות על העריכה, בודק שנוצר רצף מסוים, מסע מסוים באוזניים, ויושב למקסס את הכל ולחבר את הזנבות והראשים של השירים. אחרי כמה ימים של קריאה בספר הזה, התחשק לי להשליך את עצמי בהנאה אל בליל הרנדומליות הזו, שמאפשרת להניח את בארי וייט ליד הסקס פיסטולז, את פי-ג'יי הארווי ליד כימיקל בראדרז, ולהרגיש עם זה בסדר. אז לא חשבתי על העריכה. השלכתי 13 שירים רנדומליים על כל עורך, וקיוויתי לטוב (גם השקעתי בעטיפות).
עוד משהו שהספר הזה גרם לי לעשות הוא להשלים קלאסיקות. רוב המשתתפים פה מסתובבים איכשהו בסצנות הפאנק/נויז/אלטרנטיב של ניו יורק והסביבה, ובאופן טבעי רואים ברשימות השירים של רבים מהם את אותן ההשפעות בבחירת האמנים. יש פה הרבה מאוד אלביס קוסטלו מוקדם, בלאק פלאג, פריטנדרז, פ.י.ל, והרבה פאנק והארדקור מהסבנטיז/אייטיז. ובאופן מעט מפתיע (אבל לא ממש, כשחושבים על זה), אצל רבים מהם מופיעים ניל יאנג וג'וני קאש.
אז פתאום נזכרתי שרציתי להוריד את הפריטנדרז, גלאקסי 500, גאנג אוף פור הראשון, פאטי סמית ועוד כלמיני כאלה שאף פעם לא הספקתי להגיע אליהם, ועכשיו קשה לי להעביר יום אחד בלעדיהם.
בין לבין, סיימתי מיקסטייפ מיוחד שעבדתי עליו 4 חודשים, לבקשת ידידתי דנה. בלי להתכוון, יצא לי המיקסטייפ הכי עצוב בעולם. למרות כל מה שאמרתי קודם על היות המיקסטייפ, מטבעו, אישי – אני נותן לכם לינק להורדת האוסף הזה. הוא נקרא The desperate art of arguing [הלינק הוסר, להורדה בסולסיק ביוזר guyha] והוא נמשך רק 37 דקות. אני ממליץ קודם להאזין (רצוי באוזניות) ורק אז להציץ ברשימת השירים, לכן היא מפורסמת בתגובות.
מיקסטייפים להורדה אצל המתרגם | נטע (עברה לי בראש הכי הרבה כשקראתי) | ת'ורסטון מור על מיקסטייפס ב-Wired
כמובטח, רשימת השירים של The desperate art of arguing. אני מזכיר שמומלץ לשמוע קודם את המיקס ורק אז לקרוא את הרשימה.
(דנה, אני מקווה שאת לא זועמת עליי!)
1. The dust brothers – Who is Tyler Durden
2. (Grandaddy – Jed's other poem (beutiful ground
3. Radiohead – Motion picture soundtrack
4. Lisa Germano – Pearls
5. Matt Elliott – The mess we made
6. Mum – The ghosts you draw on my back
7. אסף אמדורסקי ושלומי שבן – כותרות פתיחה, חדר קברן, הלווייה (3 הקטעים הראשונים בפסקול "האסונות של נינה")
8. ביקיני – אין לי
9. Grandaddy – So you aim towards the sky
10. Beck – Change your heart
אנג'וי 😉
כל-כך מסכים עם זה שמיקסטייפס הם דרך לתקשר.
הייתה לי תקופה ארוכה של הכנת מיקסטייפס לחבר שהיה כמה שנים בארץ ועבר לאוסטרליה, אבל אלה היו מיקסטייפס תקופתיים, לא מוכווני מצב רוח או סגנון.
לפני שנה מישהי שעבדה איתי ושומעת מוזיקה מגניבה הכינה אוסף של שירים שכיוון לסגנון מסוים וקראה לו בשם מתאים לתחושה שהוא אמור להעביר, התלהבתי והתחלתי להכין כאלה גם ואלו האוספים שהכי כיף לי להכין.
המיקסטייפס הארמנים ממש נחמדים לי, גם בפתיחת הראש לדברים חדשים, וגם בהרגשה שאני מכיר ככה את השותפים לפרוייקט קצת יותר.
חזרתי עם הספר הזה מארה"ב בקיץ. הוא תופס את העין בחנות לכל חובב מוזיקה… אפילו רק בגלל העיצוב הקסטתי שלו. ואתה יושב ומדפדף בספר, ואפילו אם המוזיקה לא לטעמך, אתה מבין בדיוק למה זה שם. ועל מה חשב מי שהכין את הקסטה. או דיסק, בימינו המפותחים-טכנולוגית. וזה עושה לך נחמד בנשמה, לדעת שיש עוד אנשים שחושבים אותו דבר, על מוזיקה, או בכלל.
בפתיחה של טראק 9 זה קוואמי , לא? חוץ מזה אהבתי את ביקיני – הזכיר לי נשכחות.
אכן, זה קטע מ"מצטער" של קוואמי. יש במיקסטייפ הרבה "אינסרטים" כאלה, זה היחיד שלקוח משיר, השאר לקוחים מסרטים ומאודיובוקס.
אתה יכול אולי לכתוב מאיפה ה"אינסרטים" השונים? זה מעניין (זיהיתי רק את הצפוי ביותר).
יש הרבה. זה מה שאני זוכר, אבל יכול להיות שיש עוד ששכחתי.
המקורות, לפי סדר הרצועות:
רצועה 1
Extremely loud and incredibly close (אודיובוק) – מאת ג'ונתן ספרן פויר
רצועה 2
The girl in the cafe (סרט)
רצועה 3
Before Sunrise (סרט) – מונולוג של אית'ן הוק
רצועה 4
Garden state (סרט) – נטלי פורטמן וזאק בראף
רצועה 5
Extremely loud and incredibly close (אודיובוק)
Eternal sunshine of the spotless mind (סרט)
רצועה 6 (אין)
רצועה 7
Garden State (שני קטעים נפרדים)
Eternal Sunshine
רצועה 8
Garden state
רצועה 9
קוואמי, ואולי עוד משהו, לא זוכר.
רצועה 10
Eternal sunshine (זה בעצם דיאלוג הסיום של הסרט והשיר בכתוביות, זה לא ערוך)
ומילות סיום מתוך
Extremely loud and incredibly close (אודיובוק)
עשית לי חשק למצוא את הספר הזה.
והמיקסטייפ שלך מאיים להיות טוב מקודמו.
עבודה טובה =]
וואי וואי, גמרת אותי על הבוקר.
*כותבת אזהרה על התיקייה*
מיקסטייפ מעולה.אהבתי את השילוב של קטעי הקול מהפסקולים.
פעם (מזמן מזמן בעידן הקסטות) הייתי יושבת שעות על חיבורים כאלה…
(היום זה בטח יותר קל טכנית..)
בכל מקרה נהניתי.תודה!
בספר High Fidelity ("נאמנות גבוהה", גם עשו ממנו סרט עם ג'ון קיוזאק) של ניק הורנבי יש הרבה עיסוק של הגיבור הראשי בהכנת מיקסטייפס…
ספר טוב בכלל (כמו השאר שלו), ולאוהבי מוזיקה בפרט.
עם כל הכבוד לניק הורנבי, ואפילו שאת Pitch Fever (הסרט) אהבתי, נאמנות גבוהה (הסרט) הצליח להשניא עצמו עליי מהר מאוד, בעיקר בגלל שאני לא אוהב את ג'ון קיוזאק, וכי עם כל האהבה שלי למוזיקה ולג'ק בלאק, בפעם היחידה שראיתי את הסרט כולו, הרגשתי כאילו מישהו שאני לא רוצה להקשיב לו מקטר באוזניי באריכות במשך סרט שלם. כן, המוזיקה היא מטאפורה וזה אומר הרבה ואיך שהוא מסדר את התקליטייה שלו ובלה בלה בלה. בסופו של יום, קיוזאק ממנלג (מלשון מונולוג) למצלמה הרבה יותר משצריך בקולנוע, ופשוט מתבכיין לי על שטויות. לא מעניין. סורי.
עם זאת, קראתי סיפור קצר אחד של הורנבי שדווקא אהבתי. אני חושב שקוראים לו Otherwise pandemonium אבל אני די בטוח שטעיתי באיות המילה השנייה.
לא כועסת… נפעמת 🙂
ומורידה לעצמי גם, שיהיה עותק למחשב בנוסף.
גיאצ'וק, פשוט עשית לי את המאה עם המיקסטייפ הזה
תודה 🙂
ניק הורנבי נפלא באופן כללי. אני דווקא מאוד מחבבת את ג'ון קיוזאק, עוד מיימי סרטי הנעורים האיטיזיים שלו, אבל אני לא מאמינה שנתנו ליו גראנט לככב ב-about a boy, עוד סרט ע"פ הורנבי. בקיצור, מומלץ מאוד לקריאה, עדיף לנקוט משנה זהירות עם הסרטים.
תודה על מיקסטייפ נפלא. נהניתי מכל רגע [כמעט].
ובאופן כללי, עניין מעורר השראה [כמישהי שאינה ילדת-אייטיז].
היי
אהבתי לקרוא את הביקורת.
וגם אני גיליתי לאחרונה את הכיף בלהכין מיקסטייפ (בעקבות הפרוייקט של השרת העיור, שבזכותו הכנתי לראשונה מיקסטייפ, ולאחרונה סיימתי להכין עוד צמד מיקסטייפס)
ולגבי הכנת מיקסטייפס, יש לי שאלה.
איך אתה ממקסס אותם? עם איזה תוכנה?
בתזמון מופלא עם הפוסט והספר, יצא לאור דיסק חדש בישראל:
http://he.israel-music.com/shlomi_shabat/friends_2
גם אני עם השאלה של melquiades. ענה, גיאחה!
וואלה, שכחתי לענות.
את המיקסטייפ הזה ערכתי עם Cool Edit Pro 2.0, תכנה טובה ופשוטה (וכבר קצת מיושנת) לעריכת סאונד.
את המיקסטייפ הבא ואילך אני מתכנן לערוך ולמקסס עם Acid pro 5 של סוני, כי יש שם מולטי-טראק הרבה יותר נוח, רק צריך להתרגל אליו… [תודה למורפלקסיס על אסיד פרו 5!]
לפני שחברה הכי טובה שלי נסעה ללניו יורק הכנתי לה מיקס טייפ. החברה שלי לא מכירה בכלל מוזיקה לועזית ובטח שלא מוזיקה שלא שומעים בגלגלץ ובחרתי את השרים בהתאם להיכרות שלי איתה. יום אח"ך היא התקשרה אלי ואמרה שהיא שמה אותו בשמיעה רציפה מאז שהיא קיבלה אותו ושזה אוסף מושלם.לדעתי זה אוסף מעולה למצב רוח טוב .
הרשימה:
stars:what i'm trying to say
belle and sebastian:roy walker
the postal service:nothing better
the go! team: friendship update
death cab for cutie:transatlaticism
Poe: hey pretty
Elliot smith: in the lost and found
(low:broadway(so many people
sparklehorse:saterday
M ward: the color of water
Laura Veirs: galaxies
James taylor:fire and rain
Beck: everybody's gotta learn somtimes
yo la tengo: fog over frisco
sufjan stevens: chuck pulaski day
my morning jacket: sweetheart
john cale: close watch